גשרים של אור

פתח דבר לעלות לגג

"כאן לידנו ניתן לראות את בנייני רחוב הרצל, שיכונים משנות ה-60, מהימים שבהם העיר עוד היתה מעברת עולים מצפון אפריקה. המנופים? הם חלק מתמ"א 38 שעוברת השכונה. קצת ימינה, הגגות האדומים של שכונת מגדל המים, שקמה בשנות ה-80. בהמשך ניתן לראות את הבתים בעיר הוותיקה שבעבר היו משק עזר, משפחות שיש להן בבית שמש שלושה או ארבעה דורות, מבוני הארץ, שהגיעו לכאן ובנו את עצמן ואת העיר. בהמשך הבתים הלבנים, זאת הקריה החרדית, השכונה החרדית הראשונה שנבנתה בעיר, והבניינים הרחוקים עם המנופים? זאת רמה ד', שכונה חרדית שנבנית בקצב מסחרר כדי לתת מענה לציבור הגדל".

זה מה שאני מסבירה כשאני מראה את הנוף מגג בניין העירייה, שם בנינו מרפסת תצפית שממנה רואים את החלקים השונים בעיר.

אני משתדלת ביום-יום השוטף והאינטנסיבי לעלות מדי פעם לגג ולראות את התמונה הרחבה, המקיפה, לפני הירידה לפרטים.

בית שמש היא במידה רבה תמונת מראה של ישראל ואתגריה. אני מאמינה שבית שמש של 2023 היא בבואה של ישראל 2040, אצלנו זה פשוט הכול על סטרואידים. אפשר לאהוב את זה, אפשר להילחץ מזה, אך צריך להכיר בזה.

השאלה היא מה נעשה, מהיום, כדי לקיים מרקם חיים משותף וראוי לכולם.

נכון ל-2023 מתגוררים בבית שמש כ-170 אלף תושבים, זהו מספר שבשום רגע אינו מדויק. קצב הגידול של אוכלוסיית העיר הוא כתשעה אחוזים בשנה - מהגבוהים בישראל. הצפי הוא שב-2030 יחיו בה כ-300 אלף תושבים והיא תימנה עם חמש הערים הגדולות בארץ. תושבים שהגיעו מיותר מ-50 מדינות, עולים חדשים וותיקים.

במידה רבה, אני מרגישה שאני מנהלת ארבע ערים שלכל אחת מהן צרכים אחרים, קשב ניהולי אחר ומקצבים אחרים.

הראשונה היא העיר הוותיקה - שכונות בנות עשרות שנים שבהן אוכלוסייה ותיקה מאוד של מייסדי העיר, לצד תושבים עולים רבים מברית המועצות לשעבר, ממרוקו, מאתיופיה ועוד.

העיר השנייה היא העיר שנבנתה משנות ה-90, הכוללת שני אזורים: אזור שיינפלד, המאופיין בעולים מארצות הברית שרובם מהציונות הדתית; ושכונות רמה א' ורמה ב', שגם בהן גרים ציונים דתיים שעלו משם, וכן חרדים המשתייכים לקבוצות שונות.

העיר השלישית היא זאת המתאכלסת עוד ועוד מדי יום בדרום בית שמש, רובה בזוגות צעירים של חרדים ומהמגזר הכללי.

והעיר הרביעית היא זאת שנמצאת כל העת בתכנון. תכנון זה יעצב את החיים בבית שמש וישפיע עליה מאוד.

בהחרגה של החברה הערבית, תיאור העיר מתכתב עם נאום השבטים של נשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין. הפרטים בה יוצרים קבוצות שמייצגות את החברה הישראלית כולה. חלק מהקהילות בחרו לחיות בסביבה מגוונת מתוך בחירה ונכונות להכיר וליצור שותפות, ואחרות חיות בעיר מלאת שונות מתוך אילוץ שצריך להסתדר איתו, ולעתים אף עסוקות בבידול. אך כל התושבים מבינים שזאת מציאות נתונה שצריך להתמודד עמה ולצמוח ממנה.

גם בתחום הכלכלי המגוון גדול - ממשפחות נתמכות רווחה ועד לעשירון העליון. ואף כל הרצף הדתי-חילוני מיוצג בה - חילונים, דתיים לאומיים, חרד"לים וחרדים מכל הרצף והמגוון - ספרדים, ליטאים, חסידים, בעלי תשובה, קנאים, חרדים מודרניים וכל מה שבאמצע...

זה אולי מסביר את גודל האתגר ולצדו את גודל ההזדמנות. בית שמש יושבת על מרכז העצבים של הסוגיות המטרידות את החברה הישראלית, ולכן אני מאמינה שאם הסיפור של בית שמש יצליח, יש סיכוי אמיתי שנצליח לבנות משהו בר קיימא בארץ הזאת. זה אולי מסביר חלק מתחושת האחריות.

חוויית אחריות קיומית

כשאני מנסה לתאר בצורה ברורה את העשייה בתפקיד ראש העיר, אני בחוויה של יום אחד ארוך מאוד בלי התחלה ובלי סוף. כל בוקר הוא ממש המשך ישיר של הלילה הקודם, שבדרך כלל אני לא זוכרת איך בדיוק הוא הסתיים. לא פעם אנחנו מדברים על נושא כלשהו ופתאום אני נזכרת שהפגישה שבה דנו בו היתה באותו הבוקר.

אני מחכה ליום שבו אכנס הביתה בלילה וארגיש שסיימתי את המשימות היומיות שלי ושאני יכולה לשכב לישון בשקט. אבל זה כנראה לא יקרה. ימים עמוסים מאוד עם עשר עד 20 פגישות או מפגשים שונים בנושאים שונים, כשלכל פגישה צריך לבוא ערניים וחדים, כאילו היא היחידה באותו יום. וגם לאירוע בתשע בערב אני צריכה להגיע רעננה כאילו כל היום התכוננתי אליו.

הזמן באמת מוקדש כל כולו למען המשימה. בימים הראשונים לא שמתי לב שאין לי זמן לאכול בצורה מסודרת, וצוות הלשכה לקח על עצמו לדאוג לזה. אני חייבת להודות שבהתחלה זה לא היה לי נוח. זה גם לא כל כך מתאים לאישיות שלי. לקח לי זמן להבין שאין ברירה, וגם כמובן תרמה לזה העובדה שכל בנות הצוות מקסימות ותמיד השתדלו שיהיה טעים ונעים. אין זמן לחופשות משפחתיות או סתם לערב חופשי.

הדחף התמידי לקדם הרבה נושאים, לגעת בהרבה אנשים, לטפל בעוד ועוד משימות - ושהכול יקרה כאן, עכשיו ובצורה הטובה ביותר - טבוע בי עמוק וגם הצרכים הם אין-סופיים. שכונות ותיקות שכל מה שאעשה בהן, ארגיש שזה לא מספיק, ושכונות חדשות שחסר בהן כל כך הרבה, וכל כמה שאני מקדמת שם תוכניות, עדיין חסרים דברים. ובתוך כך אני בחוויית תעדוף תמידית - להתחיל משימה חדשה כי היא חשובה בעיני, לדחוף את מה שהתחלנו בו, להתפשר על התוצר הסופי, כי אחרת לא נוכל לקדם את הפרויקט. וישנו המתח הבלתי פוסק בין דאגה לצרכים הקיומיים של התושבים לבין קידום של דברים חדשים.

ואסור אף פעם לשכוח את האנשים, הם הכי חשובים. אי-אפשר לבצע ולהתקדם בלי אנשים. לעתים, בגלל חשיבות המשימה והצורך לקדם אותה, נוצרת התחושה שמדלגים על האנשים. אך ברור שאי-אפשר לחולל שום שינוי בלי לבנות מערך אנושי מחויב שחי ונושם את הנושא. צריך להזמין את האנשים, לשתף ולרתום אותם, לחבר אותם לחזון, לתת להם תחושה של משמעות ולאפשר להם להצליח. גיוס אנשים ותהליך והשימור שלהם בארגון הם אחת הסוגיות המאתגרות בכלל, ובשירות הציבורי בפרט.

מחזון למציאות

בשל הצורך כראש עיר גם לבנות חזון וגם לנהל את השוטף תוך בניית הצוות ובניית התשתית הארגונית, בתחילת הדרך הרכבנו ועדה מייעצת שבראשה עמד רענן דינור, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר. רענן הוא חבר אמיתי שמלווה אותי כבר שנים רבות. בצוות היו חברים אילן כהן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר גם הוא, אבנר הלפרין, אודי פרוואר, איתמר בר טוב, מירה מינס, ישראל דנציגר, אבי כהן, רוני רימון, עידית בר, שרית גולדשטיין ושגיא שחר. היה לי חשוב להתייעץ עם אנשים בעלי ניסיון מתחומים שונים, שלא חיים את היום-יום של העשייה ושבעזרתם אוכל מדי פעם "לעלות לגג", לחשוב לגובה יותר, להתלבט, לשמוע עצות ולקבל כיווני חשיבה.

במידה מסוימת הרגשתי שהכניסה שלי לעירייה היתה קצת כמו כניסה לחדר ניתוח. פה צריך תפרים, שם הרדמה, כאן כריתה ושם עצירת דימום, וצריך לעשות את כל זה בתחושה של התקדמות ועשייה.

כיוון שבית שמש התנהלה כעיירת פיתוח קטנה שבבת אחת גדלה מאוד, הייתי צריכה להוביל את השינוי המורכב הזה בעדינות גדולה ביותר. לבנות את התשתית הארגונית ולוודא שיש מנגנון עם בעלי תפקידים מתאימים, מנגנון שמסוגל להכיל את העשייה, ובמקביל לעשות מאמץ גדול לשמור על האווירה החמה ועל התקשורת הבין-אישית. עשינו מהלך גדול של התאמת המבנה הארגוני של העירייה לגידול של העיר ולתהליכים שהיא עוברת. המהלך הזה דרש בניית מִנהלים, גיוס אנשים, שינוי תפיסות ניהוליות, הכשרת עובדים ועוד. היה לנו ברור שהשקעה באנשים היא כלי הכרחי לקידום העשייה.

כדי להוביל תהליכים הכנסנו לעירייה הרבה מנהלים חדשים וכן עשרות עובדים צעירים. יחד, נוצרה מעין תנועת מלקחיים לארגון, שמשפיעה עליו מלמעלה ומלמטה. האתגר היה לשמור על הוותיקים, להשתמש בידע, בניסיון ובזיכרון הארגוני שלהם, ובו בזמן לרענן ואף לנער את הארגון, להכניס תפיסות חדשות ולהתאים את העירייה ואת עבודתה לשינויים ולקצב הצמיחה. אתגר נוסף ומשמעותי יותר היה לקדם את הדברים מהר כפי שרציתי, להדביק פערים של עשרות שנים בתחומים שהיה לי חשוב לשפר בעיר ולהתאים את זה לעובדים שיש להם קצב עבודה משלהם. גם כשהם עשו את המיטב והתאמצו, הפער היה גדול.

ידעתי שיש קושי בעבודה איתי. לי היה טריוויאלי לקיים פגישה בעשר בלילה או בשבע בבוקר, אבל לא פשוט לעבוד במקום שבו מקבלים טלפון מהבוס בשעות כאלה או מבקשים ממך פגישה ביום שישי בצהריים, כי יש עבודה ויש דברים שדחוף לקדם. המשימה היתה לשמור על האנשים ובו-זמנית לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי. היו כאלה שהיה להם קשה, שהרגישו שזה מוגזם, והיו כאלה שנדבקו ורצו ליזום ולעשות עוד. היו ותיקים שאמרו לי שהם עובדים בעירייה יותר מ-20 שנה ואף פעם לא עבדו כך. דווקא הם הרגישו תחושת משמעות והיו מאושרים בהזדמנות שניתנה להם להשפיע.

הכול אנשים

רציתי להיות נגישה מאוד לתושבים, להיות בכל מקום, לחוש ולשמוע אותם, לתת את הביטחון שיש פה סוג של אמא דואגת. אבל ידעתי שלנגישות הזאת יש מחיר, כי תושב שפוגש אותי אישית מצפה שמה שביקש בוודאי ימומש באופן מלא, הרי נפגשנו ואנחנו מכירים. לפעמים קל יותר להיות במרחק וקצת קשה להשגה, להיות ראש העיר שמגיעה עם פמליה לכל מקום. אבל בחרתי להישאר מי שאני, לצד ההבנה שיש לכך לפעמים מחיר.

אני חושבת שאחת החוויות המשמעותיות שלי כראש עיר היא שיש אין-סוף משימות ושאני צריכה בכל רגע נתון לדאוג לטיפול השוטף בעיר וגם לתכנן קדימה, לנהל את העתיד וליזום מהלכים שיקדמו אותו, ושאני לא יכולה להרפות אפילו לרגע, שאני צריכה כל הזמן להיות בדריכות מלאה. זאת חוויה מאוד עוצמתית. ההכרה שיש בך את הכוח לשנות איכות חיים של אנשים, שיש בך את הכוח לבנות חברה טובה יותר, יוצרת רמת מחויבות גבוהה מאוד ולא משאירה רגע להפסקה או לתחביבים, או פשוט לרוגע. זה מחייב את המשפחה ואת האנשים הקרובים לך לרמת הכלה גבוהה מאוד.

כראש עיר אני אחראית על כל תחומי החיים של התושבים, גם אם לא כל הסמכויות בידי (כמו תחבורה, למשל). מבחינת התושבים אני הכתובת לכל דבר ועניין, גם לדברים שאני יכולה לשנות וגם לאלה שלא ניתן לעזור בהם. אני מרגישה מחויבות גדולה לייצג כל העת את התושבים שלי מול משרדי הממשלה השונים ולהיות מעין פרקליטה שלהם בכל מקום. אני מלמדת את עצמי ואת הסובבים אותי שמהפכות גדולות הן תוצר של אלפי פעולות קטנות שמתקדמות לכיוון מסוים. אין פעולה אחת שניתן להגדיר כפעולה שמחוללת את השינוי, אלא המון פעולות קטנות הן שמביאות אותו. עוד ספסל, עוד גינה, עוד מעקה ליד המדרכה, עוד מופע תרבות, עוד אמן מקומי שקיבל במה ומרגיש טוב, עוד מטאטא חדש לעובד הניקיון. הפסיפס העדין הזה, עבודת הנמלים הזאת, יוצרים תמונה שלמה והם שמספרים את הסיפור.

כדי להצליח באמת אני עובדת וחושבת עם מאות אנשים, שהם המנוע האמיתי של כל התהליכים, ובתוכם צעירים מאוד ומבוגרים ומנוסים. שניים מהם יוצאי דופן - ענת זריהן, מנהלת לשכתי, שנמצאת איתי כבר 23 שנים והיא עבורי חברה, אחות ומה לא. היא מחוברת אלי ולחזון ברמה הכי עמוקה שאפשר. שורדת איתי ביום-יום, מבינה את מה שאני אומרת גם בלי שאגיד, דואגת שאוכל לתפקד על הצד הטוב ביותר, פותרת את מרבית הבעיות הרבה לפני שהן מגיעות אלי, מנהלת את סדר היום, דואגת לכל צרכי - מתי לאכול ולשתות, מתי לקום - ובכלל מאפשרת לי את החמצן וכשאין, מייצרת אותו.

השותף השני, יוחנן מאלי, החל את דרכו יחד איתי בעירייה מהיום הראשון כראש מטה ראש העיר. נכנסנו יחד ללשכה בלי להכיר את העירייה ואת המשימות, למדנו יחד את הדברים, ובשלב שבו לא היו בעלי תפקידים, עשינו יחד הכול, בחברות, כולל לשמוע בליל חורף שיש בור ברחוב נחל קישון, לנסוע לשם מיד, להעיר את הכוננים ולוודא שסוגרים את הבור. זאת שותפות אינטנסיבית ומשמעותית מאוד. הוא שותף לחשיבה, להיוועצות ולקבלת החלטות, ובעיקר הוא אדם שאני יכולה לסמוך עליו.

אחרי שלוש שנים כראש המטה, כשמיניתי אותו למנכ"ל העירייה והיו הרמות גבה - לי היה ביטחון. נראה לי שהוא ממנכ"לי העירייה הצעירים בישראל ומרגש לראות את השותפות בין מנכ"ל צעיר כל כך, שמעולם לא ניהל מערכת כה סבוכה, שמאתגרת גם בעלי ניסיון, לגזבר העירייה הוותיק והמנוסה אריה ברדוגו, שהוא בכיר הגזברים בשלטון המקומי ואיתו אפשר להרגיש בטוחים. אדם שגם אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה, הוא עדיין מלא תשוקה לעשות, ליצור וליזום חדשנות. דווקא השילוב הזה בין מנכ"ל צעיר וגזבר ותיק, עם האתגרים שהוא יוצר, מאפשר בעיני קסם מיוחד.

גשר מכאן ומכאן

"כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל" - הגשרים שאנחנו בונים הם צרים, לעתים צרים מאוד. ניסיונות עדינים לקשר ולחבר מעל כל הימים והתהומות, ליצור שיח ושותפות בתוך מציאות סוערת ומתלהמת. הם צרים עד כדי כך שאנו עלולים לחשוב שהם פשרה, שהם המחיר, השוליים של ההחלטה לחיות כאן. המוקד של החיים שלנו הוא האי, והגשר הוא רק הדבר הצדדי שמקשר בינינו לבין איים אחרים. כשזאת נקודת המבט שלנו, הגשר הוא הנקודה המפחידה ביותר - המרחב שמסמל את הריחוק, היציאה מהבית, העמידה באוויר, בחוסר יציבות ובערפל.

אבל האמת היא שכל העולם כולו הוא גשר - והגשר הוא העולם האמיתי. המקום שבו החיים שלנו מקבלים משמעות, עניין וכוח הוא המקום שבו אנחנו יוצאים מעצמנו ומוכנים להיפגש. זאת לא פשרה, זה לא המחיר שצריך לשלם, אלא המטרה. ולכן הגשר הוא המקום היציב ביותר - כי הוא מחובר לאיים שונים זה מזה, הוא שואב מהשוני ונשען עליו.

הפחד האמיתי הוא שלא נשכיל לבנות את הגשרים, שלא נעלה עליהם, שלא נבין באמת שהם, הגשרים, המרחב שבו העולם קורה. שהעולם כולו גשר צר מאוד.

רד"ק מביא שני פירושים לפסוק שמתאר את יעקב המעביר את משפחתו את הנחל לפני הפגישה עם לבן. "וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל" (בראשית לב, כד): "אחר שעבר הוא ונסה המים, שב על שפת הנחל ולקחם והעבירם. מי שראוי שישאם על כתפו היה נושא, ומי שהיו ראויים שיוליכם בידו היה מוליך ומעביר זה אחר זה עד שעברו כולם. בבראשית רבה: רב הונא בשם רב אידי: עשה עצמו כמין גשר נטל מכאן ונתן לכאן, נטל מכאן ונתן לכאן".

לפי הפירוש הראשון, לאחר שיעקב עבר את הנחל בעצמו הוא חוזר ועוזר לכל ילד באופן שהוא צריך: מרים את מי שצריך שירימו אותו על הידיים, נותן יד למי שצריך יד, וכך עד שכולם עוברים. לפי הפירוש השני, יעקב עומד בתוך המים, והוא עצמו נהפך לגשר, מעביר מצד ימין לשמאל ומשמאל לימין.

בעיני, שני הפירושים האלה קשורים קשר עמוק. הרי איך אדם נהפך לגשר? קודם כול הוא מוכן לעמוד במים, להירטב. אבל מעבר לזה, הוא מוכן ללכת ולחזור, לזוז, לפגוש, להיות במקומות חדשים, וגם לחזור למקומות שכבר היה בהם ולראות אותם מנקודות מבט חדשות.

ואחרי התנועה הוא מוכן לראות כל אחד עם הצרכים שלו, לא להתחשבן ולא להתעלם. הוא מבין שקודם כול, אדם צריך שידאגו לו, שיספקו את צרכיו - יד למי שצריך יד, כתף למי שצריך כתף. וכך יעקב לא רק בונה גשר, אלא נהיה לגשר בעצמו. הגשר הוא גם אמצעי מעבר ממקום למקום, ממרחב למרחב, אך יותר מזה, הוא מאפשר ליהנות מכל העולמות, לקחת מכל צד את מה שנוח, להעביר דברים ממקום למקום וליצור זהות חדשה.

***

בספר שלפניכם ניסיתי לפתוח חלונות לסיפור שלנו, שדרכם אפשר להכיר ולהבין את האתגר והפלא הבית שמשיים לרוחבם ולעומקם. כמובן, אנחנו עדיין בצהרי היום ויש עוד דרך ארוכה. כמובן, יש סוגיות שלמות שלא סיפרתי עליהן. לא נגעתי בעולם חלוקת ההקצאות, כולל האתגר לתת מענה לכולם והמשברים שזה יצר, וככל שהיה לי יותר לחלק, הקושי גדל. לא כתבתי על העבודה בפארקים עם הנוער. לא סיפרתי על העבודה עם התורמים ועם קרן שמש, משימה שאינה טריוויאלית בחיי ראש עיר, אך היתה חשובה כדי להגדיל את המשאבים. לא נגעתי בהקמת גן מונטסורי ובהקמת הפארק עם קק"ל. לא תיארתי את הדרך להחלטה להקים פארק מתגלשים בקיץ. לא סיפרתי על הקמת הממ"חים (מוסדות חינוך ממלכתיים-חרדיים) עם האתגר וההזדמנות שהם יצרו, וגם לא על השבתות שבהן התארחתי בקהילות, או על ארוחות שבת מרגשות אצל משפחות מגוונות. לא הרחבתי על השיחות המרתקות במסדרונות או במעלית עם העובדים היקרים לי, שם למדתי המון, ועוד ועוד.

אבל בחרתי לשתף בחלקים מהסיפור שלי ושלנו, חלקים שמשקפים ערכים ותפיסות, שמעוררים למידה, מלמדים לא מעט שיעורים ומעלים גם סימני שאלה.

הסיפור הזה שלי ושלנו הוא לגמרי באמצע, הוא עוד הולך ונרקם, הולך ונבנה. אמנם יש בו אין-סוף כאבים וקשיים של בניית גשרים, אך הוא בעיקר מלא בכוח, באופטימיות, בתקווה ובהרבה אור.

***

לתושבים האהובים של בית שמש האהובה

תודה על ההזדמנות, הזכות והאחריות לבנות ולהיבנות יחד

הספר הזה הוא יצירה של המפגש איתכם שהוא עבורי שיעור מתמשך בבניית גשרים. אתם הגשרים, ואתם האור.