1
רייצ׳ל
״רייצ׳ל!״
אני נאנחת ברוגז, לא מוכנה לפקוח את העיניים ולהתמודד עם האמת. הגיע הבוקר. שוב. ואני הולכת לרצוח את השותפה שלי טס באופן רשמי... ברגע שאיזכר איך עפעפיים עובדים. למה נתתי לה לשכנע אותי לצאת אתמול בלילה?
כי את בת עשרים ושבע ורווקה, גברת. תחיי את החיים שלך, לעזאזל! אני יכולה לשמוע את הקול שלה מהדהד בראשי כשברקע המוזיקה הרועשת מאתמול בלילה.
אני די בטוחה שאלכוהול היה מעורב בעניין. אחרת למה הלשון שלי דבוקה לחך? אלוהים, אני חושבת שאני עומדת להקיא. אני נעשית זקנה מדי בשביל זה. אני לא יכולה להתאושש מהר כמו כשהייתי בת שמונה־עשרה. יש רק פתרון אחד — אני פשוט לא אשתה שוב. אין יותר ריקודים. אין יותר ברים. ראו בזה את הודעת הפרישה שלי מחיי הלילה.
״רייצ׳ללל! קומי, אחותי!״
אני מתגלגלת על הגב ומתכווצת כשאני מביטה למעלה אל מאוורר התקרה שלי שמסתובב באיטיות. אני חושבת שנרדמתי עם עדשות המגע שלי. העיניים שלי מגרדות כל כך.
תעשי רשימה, רייץ׳. תבני תוכנית.
זאת הייתה המנטרה שלי בחודשיים האחרונים כשניסיתי לחבר בחזרה את החתיכות של חיי המפורקים.
מקלחת חמה, קפה שחור חזק, אולי כמה טיפות עיניים...
“רייץ׳!" טס רוקעת במסדרון ועומדת בפתח הדלת, תלתליה הפרועים האדומים נשפכים על כתפיה. היא שווה בטירוף, מידה ארבעים ושמונה עם גוף מושלם בצורת אגס. כרגיל, היא לובשת רק חולצת בטן ותחתונים ונמשים בהירים פזורים על החזה שלה. הבחורה משילה בגדים ברחבי הדירה הזאת כמו שכלב האסקי משיר פרווה.
לא שאכפת לי. אני בת של כוכב רוק מפורסם בטירוף. נולדתי בקליפורניה וגדלתי באוטובוס של סיבובי הופעות. ראיתי כמה דברים משוגעים בחיי. טס העירומה לא מטרידה אותי בכלל.
“אחותי, לא שמעת אותי צועקת עלייך?״ היא מניחה יד על המותן וזורקת את הטלפון שלי על המיטה. "מישהו מנסה להתקשר אלייך כבר חצי שעה.״
אני מגששת לעבר הטלפון בטשטוש בלי לסובב את הראש. "מי?״
“אני לא יודעת. מספר מניו יורק, אני חושבת. והייתה שיחה שלא נענתה מדוקטור האלה.״
אני מזדקפת ובולעת את גל הבחילה המיידי שמכה בי. "אלוהים, טס!" אני מרימה את הטלפון שלי. "הבוס שלי מתקשר, ואת נותנת לטלפון להמשיך לצלצל?״
“היי, יש לי בוס משלי על הראש, תודה רבה," היא אומרת ברוגז. "תדאגי לאידיוט שלך, ואני אדאג לאידיוט שלי.״ היא מסיטה את השיער לאחור ומסתובבת, והתחתונים הזעירים מציגים את התחת המנומש שלה כשהיא הולכת משם.
אני מגלגלת עיניים בידיעה שיש לה כוונות טובות. טס רק מגוננת עליי יתר על המידה כי היא מעולם לא חיבבה את דוקטור האלה. היא לא אוהבת את סגנון הניהול הקפדני שלו או את הקור והריחוק שהוא מפגין. אני מניחה שזה פשוט אף פעם לא הפריע לי. הוא לא אשם בהיותו אירופאי.
אני מעבירה את היד בשערי הפרוע וקוראת את ההודעות שלי בזמן שאני מחכה שהמוח שלי יתחמם. שש הודעות ושיחה שלא נענתה מאחי התאום ובעלו. אני די בטוחה שסומצ'אי חזר לסיאטל, מה שאומר שזאת שעה מוקדמת בשבילו.
הריסון (8:01): בניו יורק לתוכנית בישול. רוצה לבוא לצילומים בשבת?
הריסון (8:04): את בחיים???
הריסון (8:05): שיחה שלא נענתה
אני מחייכת ומנידה בראשי. כיאה לאח תאום, הוא נותן לי שלוש דקות בדיוק לענות להודעה לפני שהוא מכריז על מותי.
הריסון (8:07): שלום 👀
סום (8:12): גברת, כדאי לך מאוד להיות מתה, כי אחיך הטיפש הרגע העיר אותי בחמש בבוקר. תחזרי אליו!
סום (8:14): בבקשה אל תהיי מתה באמת
הריסון (8:20): שלחתי הודעה לטס והיא אומרת שיש לך הנגאובר ואת לא ☠ תעדכני אותי לגבי שבת
עכשיו אני צוחקת. אני מתה על השניים האלה. אחי ובעלו הם כוכבים עולים בעולם הקולינריה. מתברר שהריסון קיבל הצעה להיות שופט אורח באיזו תוכנית בישול חדשה. תמיד היה לו נוח יותר מלי להשתמש בשם ובקשרים של אבינו המפורסם. אני לא אתפלא אם הוא יגרור אותו לצילומים.
מה שאומר שאם אני אלך, אני אהיה בצל של אבא כשהמצלמות בסופו של דבר יופנו אליו, ואז אני אצטרך לסבול שלושה שבועות של כאב ראש כשהצהובונים ייזכרו שאני קיימת.
תודה אבל לא תודה.
אני מקלידה תשובה מהירה בקבוצה שלנו.
רייצ׳ל (8:31): לא מתה. לא יכולה לבוא כי אני צריכה לעבוד. אבל בהצלחה 😘
אור זרקורים הוא הדבר האחרון שאני צריכה כרגע, בהתחשב בעובדה שלפני חודשיים הקריירה שלי התרסקה מהשמיים אל הקרקע. הייתי בסיאטל בחתונה של הריסון כשנודע לי שלא קיבלתי את מלגת בארקלי — מלגת רפואת הספורט המובילה בתעשייה שמצוותת רופאים ופיזיותרפיסטים בתחילת הקריירה שלהם עם קבוצות ספורט בליגות הלאומיות. שלושת המתמחים האחרונים שדוקטור האלה הגיש כמועמדים זכו. אחרי שהסתיימו המחזורים שנמשכו עשרה חודשים, הוצעו לכולם משרות קבועות.
הייתי אמורה להיות מספר ארבע ברצף. דוקטור האלה היה כל כך בטוח שאזכה עד שהוא התחיל לראיין בביטחון מועמדים שיחליפו אותי בתפקיד שלי כמתמחה. נאלצתי לזחול חזרה מסיאטל עם הזנב בין הרגליים ולהתחנן שלא ייתן את המקום שלי. הוא היה אדיב לגבי העניין, התמרמר בשמי ונשבע שלעולם לא ימליץ שוב על רופא לתוכנית השקרית שלהם.
אז זה המקום שבו אני נמצאת בחודשיים האחרונים, חזרה בסינסינטי, שורפת את הימים. כשאני לא משקיעה את שעות ההתמחות שלי במרפאת הירך והברך, אני מתאמנת או מסתתרת. עד שלטס נמאס והיא גוררת אותי החוצה.
הפסיכולוגית שלי אולי כבר מוכנה לתת לי מרשם לפרוזק, אבל לטס יש סוג אחר לגמרי של טיפול בראש. טיפול בזין. מאז שחזרתי מסיאטל, היא נחושה שאשכב עם מישהו. היא חושבת שלילה פרוע עם בחור יוציא אותי מהדכדוך שלי, אבל רק המחשבה על לגעת בבחור אחר גורמת לי להתכווץ.
אני קופאת כשהטלפון שלי בידי.
בחור אחר. אלוהים, אני פשוט אסון. כאילו כבר יש לי מישהו והסטוץ האקראי הבא יהיה הבחור האחר. אין לי מישהו. אפילו לא קרוב. אבל היי, מותר לחלום, נכון?
במקרה שלי, החלומות שלי מלאים בבחור אחד בלבד. האחד והיחיד. הבחור המסתורי שלי. לא סיפרתי עליו לאף אחד. אפילו לא לטס. נפגשנו בערב האחרון שלי בסיאטל. זה היה הסטוץ הכי טוב שהיה לי בחיים. מעולם לא הרגשתי קשורה כל כך לנפש אנושית אחרת. אבל זה כל מה שזה יכול להיות בשבילי. לילה אחד מושלם. בלי שמות. בלי מספרי טלפון. התעוררתי בבוקר, ארזתי בשקט את המזוודות שלי והשארתי אותו עירום במיטה כשהוא נראה כמו כל חלום שאי פעם חלמתי.
אני מתחרטת שלא אמרתי לו איך קוראים לי. הוא ביקש ממני להישאר. הוא רצה אותי כמו שאני רציתי אותו... עדיין רוצה אותו.
אני נאנחת ומעבירה שוב את היד בשערי הפרוע. אני לא יכולה לחשוב על הבחור המסתורי כרגע. אני צריכה להתמודד עם דוקטור האלה.
ד״ר האלה (8:08): פרייס, תתקשרי אליי בהקדם האפשרי
ד״ר האלה (8:15): שיחה שלא נענתה
בנשימה עמוקה, אני לוחצת על כפתור השיחה הירוק והקטן ומרימה את הטלפון אל האוזן. צליל החיוג נשמע שלוש פעמים לפני שהוא עונה. "דוקטור האלה, מצטערת שלא עניתי —״
“פרייס, את כאן? בואי למשרד שלי," הוא אומר בקולו האלגנטי עם מעט מבטא.
“אני... לא, אדוני. אני אמורה לבוא היום רק אחר הצהריים.״
"לעזאזל. טוב, לא רציתי לעשות את זה בטלפון.״
אני עוברת במהירות על כל האפשרויות במוחי. אני ממש חייבת להתקלח וגם להכניס קצת אוכל לבטן. וקפה. הרבה קפה. "אממ... אני יכולה להיות שם תוך חצי שעה.״
“לא. אני לא רוצה לתת להם לחכות״.
להם? למה אני נעשית לחוצה פתאום? "אדוני, מה —?״
“קיבלת אותה.״
המוח שלי עובד כמו זוג גלגלי שיניים חלודים כשאני מנסה לחבר את הנקודות. "אני... מה?״
“מלגת בארקלי. קיבלת אותה,״ הוא חוזר. הוא אומר את זה בקול כל כך מונוטוני עד שאני לא בטוחה מה להגיד. הוא צוחק עליי? כי זה לא מצחיק. "פרייס? שמעת אותי?״
“כן.״ הלב שלי דוהר במהירות. "אני לא מבינה.״
“הרגע דיברתי בטלפון עם דוקטור אחמד מוועדת הבחירה של הקרן,״ הוא מסביר. "מתברר שהיית ראשונה ברשימת ההמתנה.״
“אלוהים אדירים.״ אני קמה מהמיטה במהירות על רגליים רועדות ומביטה בחוסר אונים מסביב, על החדר שלי.
“מתברר שאחד מהמתמחים קיבל החלטה גאונית ללכת לרפטינג והסירה שלו התהפכה,״ ממשיך דוקטור האלה. "הוא שבר את שני השוקיים ופרק את הכתף, אז הוא בחוץ.״
“אלוהים," אני משתנקת ומתהלכת מהמיטה אל החלון. "אז מה זה אומר?״
“זה אומר שאת בפנים," הוא עונה ישר ולעניין. "דוקטור אחמד התקשרה אליי בתור טובה. היא יודעת שאת מתמחה שלי. היא רצתה לוודא שאת תסכימי בוודאות. אמרתי לה שכן. אני מקווה שזה בסדר,״ הוא מוסיף במהירות.
“כן, אדוני, אני —״ נגמרו לי המילים. אין סיכוי שזה קורה.
"את עדיין רצינית לגבי זה, נכון?״
“ברור," אני כמעט צועקת לתוך הטלפון. "אני... זה פשוט הדבר האחרון שציפיתי לו. ההתמחויות לא התחילו כבר?״
“הן התחילו רק השבוע,״ הוא עונה. "זאת הייתה הסיבה השנייה שהיא התקשרה. בדרך כלל, המתמחים יכולים להביע דעה לגבי השיבוץ שלהם. אם לא לגבי הקבוצה הספציפית, אז לכל הפחות לגבי המגדר והספורט. את תצטרכי להיות מוכנה למלא את מקומו של המתמחה שנפצע. השיבוץ כבר נקבע, ומאוחר מדי לשנות אותו.״
באופן מוזר, חוסר השליטה המוחלט מעורר בי סוג של ריגוש. אני מרגישה כמו בצניחה חופשית. "כן," אני אומרת. "אני אעשה את זה. מה שזה לא יהיה, אני בפנים.״ אני מחייכת עכשיו.
“מעולה,״ הוא עונה. "זה יהיה יותר פיזיותרפיה מאשר טיפול ראשוני, אבל הם מתעניינים ברקע שלך בשניהם. דוקטור אחמד רצתה לוודא איתי שהניסיון שלך במרפאה יעבוד היטב. אמרתי לה שאת המועמדת המושלמת״.
הלב שלי מחסיר פעימה. "תודה רבה, אדוני. תודה רבה על כל התמיכה —״
“אין צורך," הוא אומר בחדות. הוא לא חזק במילים טובות. אחד מהמתמחים חיבק אותו במסיבת חג המולד בשנה שעברה, וחשבתי שהוא עלול להפוך לפסל. "אני מאמין שדוקטור אחמד כבר ניסתה להתקשר אלייך הבוקר. תחזרי אליה ותקבלי את המלגה באופן רשמי. ואל תדאגי לגבי המשמרת שלך אחר הצהריים,״ הוא מוסיף. "אני אעדכן את ונדי במצב.״
“תודה רבה," אני מגמגמת שוב.
“זאת הזדמנות מצוינת, פרייס. אני שמח בשבילך. אולי תוכלי להשיג לי כרטיסים למשחק העונה״.
המילים שלו מחלחלות, ואני נעצרת במקום. המלגה התחילה השבוע, מה שאומר שאני צריכה לעזוב את העבודה, לארוז את החיים שלי ולעבור למקום אחר, ואני אפילו לא יודעת לאן אני עוברת!
“רגע, איזו קבוצה?״ אני קוראת. "איזה ספורט? איזו עיר? היא אמרה לך?״
“כן," הוא עונה. "ההתמחות שלך תהיה עם הג'קסונוויל רייז.״
המוח שלי מסתובב. ג'קסונוויל. הצד המזרחי של פלורידה, זה כל מה שאני יודעת — אבל אני לא יודעת שום דבר על הרייז. היגוארז הם קבוצת הפוטבול הלאומית... אז אולי בייסבול? אלוהים, אם זה מבחן להתאמה שלי לתוכנית שלהם, אני לגמרי נכשלת.
“אף פעם לא שמעתי על הרייז," אני מודה.
הוא מגחך. "טוב, הגיוני. הרייז הם הקבוצה החדשה בליגת ההוקי הלאומית. אני לא חושב שהם סיימו לבנות את האצטדיון עדיין״.
אני כמעט צורחת מהתרגשות. זה בכלל לא מקצועי, אבל לא אכפת לי.
הוקי. זהו אחד מענפי הספורט האכזריים ביותר עם הסיכון הכי גבוה לפציעות. הם משחקים עם סכינים שקשורות לרגליים שלהם. הרבה עצמות שבורות. הרבה פציעות כתף, ירך וברך. נקעים. פגיעות בשרירי מפשעה. זה שיבוץ החלומות שלי, וצוות חדש פירושו כל הציוד החדש, מתקנים חדשים ואוהדים נלהבים.
“אדוני!״ אני צווחת כי אני לא מסוגלת לחשוב על מילה אחרת.
הוא רק מגחך שוב. "תיהני, פרייס. הרווחת את זה ביושר.״ והוא מנתק.
אני עומדת במקום עם הטלפון ביד, חסרת מילים לחלוטין. זכיתי במלגת בארקלי.
טס מציצה חזרה פנימה לתוך החדר שלי עם שייק ירוק ביד. "דיברת עם דוקטור האלה? מה... אחותי, מה זה החיוך הזה? מה קרה?״
אני מתחילה לצחוק ודמעות נקוות בעיניי.
היא מתרחקת מהמשקוף. "רייץ׳, מה —?״
"אני עוברת לג'קסונוויל," אני פולטת.
"מה? מתי?״
אני מוחה דמעה מתחת לעין ומנערת את הראש, המומה לגמרי. "בהקדם האפשרי.״
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.