ג׳קסונוויל רייז 2: משחק קבוצתי – כרך ב’

1 רייצ׳ל

משהו לא בסדר. אני יכולה לראות את זה על הפנים של אילמרי. הוא לבן כמו דף נייר. תוך רגע קצר, הוא קובר את עצמו עמוק מאחורי החומות העבות שלו. אני צופה בו נעלם, כל הגוף שלו קופא לחלוטין. הוא לא כאן, הבעת הפנים שלו ריקה לגמרי.

דוקטור האלה מדבר. נדרש לי רגע להבין למה אני מבולבלת. הוא לא מדבר באנגלית. אילמרי עונה לו בשפה שאני יכולה רק לשער שהיא פינית, הקול שלו נמוך והמילים קצרות.

ידעתי שדוקטור האלה אירופאי, אבל אף פעם לא ידעתי מאיפה הוא בא. בכנות, מעולם לא חשבתי לשאול. זה לא שחלקנו סיפורי חיים זה עם זה. אם לא דיברנו על מטופלים, כמעט לא דיברנו בכלל. אני בספק אם הוא יודע עליי משהו חוץ מהעובדה שאני אוהבת בייגלים עם גבינה וצריכה אינפוזיה של קפה כדי לשרוד משמרת לילה.

״אתם מכירים?״ אני שואלת ומעבירה את עיניי ביניהם.

וזה הרגע שבו הלב שלי נופל. דוקטור האלה הוא איש גבוה ורחב כתפיים עם שיער בלונדיני קצר ומאפיר ברקות ועיניים בצבע כחול עמוק. המבט שלי עובר מאילמרי אל דוקטור האלה ובחזרה. גשר האף מבסס את החשדות שלי. זוויות העיניים שלהם שנוטות מעט כלפי מטה. השפתיים הדקות שנעות כשהם מחליפים משפטים קצרים בפינית. ״אתם קרובי משפחה?״ אני קוטעת אותם וכבר יודעת שאני צודקת.

״לא,״ אילמרי עונה בו־בזמן שדוקטור האלה אומר, ״כן.״

אילמרי קשה כאבן ולא מסגיר דבר.

״אני אבא שלו,״ האלה מסביר.

״אתה לא אבא שלי,״ אילמרי מתפרץ. ״אתה כלום בשבילי וזה מה שתמיד היית.״

בזמן ששניהם נועצים מבטים זה בזה, המוח שלי עדיין באמצע התקף שבץ. ״אני לא מבינה,״ אני מצליחה לומר ומסתכלת על מארס. ״חשבתי שאמרת שאבא שלך היה שחקן הוקי. זאת לא המטרה של כל הדבר הזה?״ אני מוסיפה ומחווה בידי סביבנו. ״אמרת שהאולימפיאדה היא המורשת של המשפחה שלך —״

״זאת המורשת של משפחת קינונן,״ האלה אומר בפנים זועפות. ״אילמרי הוא לא קינונן.״

״אני כן,״ אילמרי צועד קדימה בעיניים בוערות. ״אבא שלי הוא ג׳והָני קינונן. איך עוד אפשר לקרוא לאיש שגידל אותי? אתה כלום בשבילי, האלה.״

״כי אימא שלך אף פעם לא נתנה לי הזדמנות —״

אילמרי קוטע את האלה עם סדרה של משפטים תקיפים בפינית, ואני רק יכולה לתאר לעצמי שהם מורכבים מקללות שנועדו לגרום לדוקטור האלה להבין בדיוק לאן הוא יכול ללכת. האלה עונה בטון יציב בהרבה, כאילו הוא מסרב להיענות לניסיון המובהק של אילמרי להכעיס אותו.

כשאני חשה במתיחות ההולכת וגוברת, אני נעמדת ביניהם. ״אוקיי,״ אני מרימה את הידיים לשני הכיוונים. ״שכחתי את המתרגם האוניברסלי שלי בחללית, אז אני אצטרך ששניכם תחזרו לדבר באנגלית, אוקיי? אני בטוחה שאנחנו יכולים לחשוב על פתרון —״

״לא, אני סיימתי.״ אילמרי אומר. ״זה נגמר.״

״בן, אל תהיה טיפש. אתה צריך את הצילומים האלה,״ דוקטור האלה עונה. ״תן לי לעזור לך.״

״אני לא רוצה את העזרה שלך,״ אילמרי מתפרץ. ״אני לא רוצה ממך שום דבר.״

ואז האמת שעדיין חסרה לי מכה בראשי כמו פטיש. זה לא צירוף מקרים משוגע כלשהו. דוקטור האלה ידע מה הוא עושה. מהרגע שאמרתי את השם של אילמרי בטלפון, הוא ידע שאני מדברת על הבן שלו. הוא רצה שאני אביא אותו לכאן. הוא השתמש בי כדי לראות את אילמרי.

במבט אחד לעבר אילמרי, אני יכולה לראות כמה זה פגע בו. אין לו שום קשר לאיש הזה, ואני בטוחה שזה מכוון. אני סומכת על אילמרי ועל הסיבות שלו. האינסטינקטים המגוננים שלי מתעוררים.

אילמרי מרים את התיקים מהרצפה ומסתובב כאילו הוא עומד ללכת.

״אילמרי, חכה,״ אני קוראת אחריו.

״פרייס, זה לא היה ההסכם שלנו,״ הלחיים של דוקטור האלה מאדימות במבוכה בזמן שג׳ואן, האחות בדלפק הקבלה, צופה בכל זה מתרחש. ״אמרת שתוכלי להביא אותו לכאן. אמרת שהוא יפגוש אותי.״

הראש שלי מסתחרר. ״אני —״

אילמרי מסתובב באיטיות לאחור ועכשיו הוא יורה חיצים לעברי במבטו. ״מה אמרת?״ הוא מתקדם חצי צעד לכיוון שלי. ״עשית את זה בכוונה? את הבאת אותי אליו?״

״טוב, כן... אבל רק כדי לעזור לך —״

״ידעת?״ הוא מסתכל עליי כאילו אני דרקון עם עשרה ראשים. ״הוא סיפר לך?״

״מה?״ אני צועקת. ״מארס! אלוהים, אני נראית לך כמו מישהי שידעה?״ אני מצביעה על הבעת הפנים המטופשת שלי בתקווה שהיא משקפת את ההלם המוחלט שאני מרגישה.

״אמרת שתביאי אותו לכאן,״ האלה ממשיך. ״הבטחת לי ארוחת ערב עם הבן שלי.״

פניו של אילמרי מקדירות והוא מסתובב.

״מה... אוי, באמת. מארס, חכה!״ אני קוראת אחריו. ״מארס!״

״פרייס, תחזירי אותו לכאן,״ דוקטור האלה נובח לעברי וצועק משהו בפינית לאילמרי.

אילמרי צועק משהו בחזרה כשהוא דוחף את דלת הכניסה בעזרת הכתף ויוצא. בינתיים, אני תקועה בין דוקטור האלה והדלת, החושים שלי מעורפלים וליבי דוהר.

אני מסתובבת לאחור ודמעות של כעס צורבות בעיניי. ״אתה פאקינג צוחק עליי? מה לעזאזל חשבת לעצמך? זה כל כך לא אֵתי במאה דרכים לפחות!״

״פרייס —״

״לא, אל תגיד לי פרייס,״ אני מתפרצת. ״ידעת בדיוק מה אתה עושה. ניצלת אותי, אידיוט. התקשרתי אליך כי הגבר הזה מפוחד,״ אני צועקת ומצביעה לכיוון דלת הכניסה. ״הוא לבד, הוא מפחד, והוא סמך עליי שאני אעזור לו. אני סמכתי עליך, ואתה הרגע הרסת את כל האמון שנתתי בך!״

״זהירות, פרייס,״ האלה נוהם. די ברור שהוא לא מרוצה מהעובדה שאחת המתמחות שלו נוזפת בו באמצע הקליניקה שלו, אבל לא אכפת לי. אני מפנה לו את הגב ותולה את התיק הקטן שלי בחזרה על כתפי. ״פרייס, לאן את הולכת?״

״אני צריכה ללכת אחריו! אני צריכה למצוא אותו ולהתנצל, ולנסות לתקן את הנזק הרגשי שהרגע זרקת עלינו כמו פצצה!״

״תרגיעי אותו,״ הוא מתחנן והולך אחריי אל הדלת. ״תדברי אל ההיגיון שלו. הוא צריך לעשות את הצילומים האלה. אני יכול לעזור, פרייס —״

אני נושפת ברוגז ומתנערת ממנו. ״אתה באמת חושב שאני אחזיר אותו לכאן עכשיו? פגשת פעם את אילמרי קינונן? אי אפשר להכריח את הגבר הזה לעשות שום דבר שהוא לא רוצה לעשות.״

״הוא יעשה את זה בשבילך,״ הוא קורא אחריי כשאני דוחפת את הדלת. ״אפשר לראות שאכפת לו ממך, פרייס. תשתמשי בזה.״

אני מסתובבת שוב. ״שלא תעז,״ אני נוהמת לעברו. ״אתה מתמחה בפציעות ספורט, לא מטפל זוגי מחורבן. תישאר מחוץ לעניינים שלנו.״

הוא מחייך כאילו הרגע נתתי לו מחמאה. ״אז צדקתי. אתם ביחד, נכון?״ הוא מהנהן כאילו הוא כבר יודע שהוא צודק. ״את טובה בשבילו, פרייס. אתם עקשנים באותה המידה.״

״אל תעמיד פנים שאתה מכיר אותי, או אותו. אני לא יודעת מה עשית לו, אבל הדעה שלו נראתה די נחרצת. נראה לי שאני אצטרך להקשיב לו. אתה יכול לגלוש לתוך כוס!״

בלי לחכות לתגובה שלו, אני מסתובבת על עקביי, פותחת את הדלת בדחיפה ויוצאת בריצה אל הצהריים הקרירים של חודש אוקטובר בחיפוש אחרי השוער הסורר שלי.