דארמה

מבוא असतो मा सद्गमय तमसो मा ज्योतिर्गमय मृत्योर्मा अमृतं गमय asato mā sad gamaya tamaso mā jyotir gamaya mŗtyor māmŗtam gamaya Lead me from the unreal to the real Lead me from darkness to light Lead me from death to the immortality האדם אינו עוסק בשאלות קיומיות במהלך היום־יום של חייו. כנראה עדיף שכך. אנחנו חיים את חיינו בתחושת עצמיות חזקה, מנסים רוב הזמן לשפר את מצבנו, את מצב יקירינו, ואולי גם להשתפר בעצמנו. אנחנו מוּנָעים על ידי תקווה לימים טובים יותר, עצב על צרות העבר, דאגות מפני מה ילד העתיד. אנו נעים דרך תקופות חיינו – ילדוּת, נערות, הקמת משפחה, אולי מעבר לסבאות, לזקנה ולמוות. כמו ילד שהלך למסיבה, אנחנו מציצים מדי פעם בשעון לראות כמה זמן נשאר ומנחמים את עצמנו שבעצם, יש עוד הרבה. עוד יש זמן למשהו אחר, לשינוי. מה יש מעבר לחיים? מעבר למדע? מעבר לאינטלקט? רובנו חיים את חיינו כבולים בשרשראות מתכת כבדות של מגבלות חיצוניות ופנימיות של מחויבויות. יש לנו מחויבויות לבן או לבת הזוג, לגרוש או לגרושה, לילדים, להורים, לעבודה, לבנק ולבעל הבית. הפסיכולוגיה המודרנית אומרת לנו שעוצבנו על ידי מאורעות העבר, הסביבה שלנו, השפעת ההורים, הצלחות וכישלונות של הילדות, ההיסטוריה האישית והקולקטיבית שלנו, התניות, מטען גנטי, צירופי מקרים. האם יש משהו מעבר לכך? אולי יש, אולי אין, אבל מה שבטוח – אנחנו חושבים שזה לא בשבילנו. עם השנים חלקנו מפתחים סלחנות מסוימת כלפי עצמנו וכלפי העולם סביבנו, ואולי גם פתיחות גדולה יותר אל הלא־נודע, אבל שם אנו עוצרים. כנראה עדיף שכך. או שלא? האם דג יודע שהוא נמצא בתוך מים? ואם ידע – האם יכול היה לצאת מתוכם? האם הציפור מבינה שיש אוויר? ואם תדע – האם ייגמר לה האוויר מתישהו? ואם כך הדבר גם עבורנו, מהו התווך שאנו נעים בו? האם אנחנו יודעים מהו? ואם נדע – הנוכל לצאת מתוכו? התודעה האנושית היא מקום קשה להבנה. כולנו חיים בתחושה של חוסר שלמות. זוהי תחושה שיכולה לנוע מהרגשת נפרדות וחרדה מפני העולם שסובב אותנו ברגעינו הקשים, דרך זמנים טובים שבהם הכול נראה טוב ומבטיח, כמעט מושלם. אבל רק כמעט. גם אז, תמיד, מסתתר בירכתי התודעה מעין רעש רקע עמום שלא עוזב. לוחש לנו שלמרות הכול, משהו לא בסדר, משהו חסר. לפעמים אנחנו מרגישים שבעוד רגע אנחנו נוגעים, בעוד רגע אחד נגיע, אבל תמיד נשארים בדיוק באותו המקום – במרחק נגיעה, כפסע מהשלֵמות היציבה שכולם מחפשים. כל בני האדם חיים את האי־שקט הזה, סובלים ממנו ומפתחים את שיטות ההקלה האישיות שלהם ממנו. ההנחה הנסתרת שמסייעת לרבים להתקדם מיום ליום, היא האמונה שבעתיד יהיה אחרת, יהיה טוב יותר. רוב מחזיקי האמונה הזאת נמנעים מלהודות בפני עצמם שאין להם הסבר ברור למקור לאופטימיות הזו או דוגמה לשינוי כזה בעברם האישי. החוקרים אומרים שכדור הארץ נוצר לפני 4.54 מיליארד שנים בערך. הדינוזאורים חיו עליו ככל הנראה 165–195 מיליון שנה. חוקרים טוענים שהגדולים שבהם חיו 70–80 שנה. האדם הנוכחי, ההומו־סאפיינס, התפתח לראשונה לפני כ־200,000 שנים באפריקה, ולפני כ־100,000 שנים התחיל לחיות באופן הדרגתי גם באזורים אחרים של העולם. הוא לא היה הזן היחיד של האדם, אבל הוא היחיד ששרד. 200,000 חלקי 200 מיליון שווה אלפית. שהותנו כבני אדם עד כה על הכוכב היא עשירית אחוז מהזמן שבילו עליו הדינוזאורים. מועיל לזכור את היחסים האלו, כשאנו שוקלים את מקומנו האישי והקולקטיבי אל מול החיים וההיסטוריה. למרות שפרק הזמן שבילה האדם על כדור הארץ כמעט זניח ביחס למשך התקופה שהדינוזאורים חיו כאן, הרי שהנזק שגרם המין האנושי בתקופה הזו לכוכב וליושביו הלא־אנושיים הוא בל יתואר. זאת בניגוד לדינוזאורים ששמרו על קיימות מלאה ושהיו חלק ממערכת אקולוגית שהוכחדה על ידי גורם זר לה. במשך רובו המוחלט של הזמן – ככל הנראה 190,000 שנים מתוך 200,000 - חיינו חיים שבטיים ונומדיים כציידים־לקטים. חיים אלו התבססו על מודל של קבוצות נוודיות קטנות, ככל הנראה החל מתא משפחתי או חברתי מצומצם ועד לכמה עשרות חברים. הקבוצות הללו נעו על פי דפוסי מזג האוויר, בחיפוש אחרי אוכל, אקלים נוח ואזור מתאים למחיה. הנשים היו אלה שליקטו אוכמניות ועשבי מאכל בסביבה הקרובה, על מנת שיוכלו לטפל בעצמן בתקופת ההיריון ולטפל בעוללים אחר כך, בעוד הגברים יצאו לצוד בעלי חיים או לסייע בליקוט. כשהנשים יכלו לעשות זאת, הן הצטרפו לציד. כשיצאו למסעות ציד, הגברים נעדרו מדי פעם למשך כמה ימים, והמבוגרים והנערים מילאו את מקומם בהגנה ובעזרה לנשים. הצייד־לקט ניזון ממגוון רחב מאוד של סוגי מזון שגדל באזורים שונים, נקיים לחלוטין. הסיבה לכך שהאדם רואה צבעים היא הצורך של הצייד־לקט לזהות את הפירות שהוא יכול לאכול ולוודא שהוא צורך מגוון מתאים. שיניו של האדם הצייד־לקט לא נועדו לקרוע נתחי בשר גדולים, אלא לטחון צמחים ולצרוך חתיכות בשר קטנות. הלהקה ליקטה בהתאם לעונה ולמסלול הנדידה אוכמניות ופירות יער רבים ומגוונים, עשבים ממגוון רחב של סוגים, חרקים ותולעים וקטניות. מפעם לפעם שבו הציידים עם חיה שניצודה, בדרך כלל בגודל בינוני, ואז צרכו כולם בשר. המזון היה תמיד טרי ונאכל בדרך כלל קרוב למועד קטיפתו או למועד הציד. כמה מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מאירים כמה עובדות מעניינות על התקופה הארוכה ביותר, ולמעשה העיקרית, בקיומו של האדם החושב. מחקר שנערך ב־2011 בדק 32 חברות שונות של ציידים־לקטים ומצא שרוב חברי הקבוצה לא היו קשורים זה לזה בקשר משפחתי. ככל הנראה חברי הקבוצה נבחרו על פי התאמת כישורים והעדפות חברתיות והתנהגותיות בניגוד למבנה משפחתי היררכי. האנתרופולוגים מארק דייבל ואנדריאה מיגילאנו (Mark Dyble, Andrea Migliano) מה־University College London ערכו מחקר מרתק שפורסם ב־Science, וממנו עולה שהציידים־לקטים חיו בדרך כלל בקבוצות של עשרים איש שנעו בכל עשרה ימים בממוצע למקום חדש. תובנה חזקה שעולה מהמחקר, כמו גם ממחקרים אחרים, היא שמבנה החברה היה אגליטרי – כלומר מידת ההשפעה של הנשים והגברים הייתה שווה, וההבדלים במטלות שלהם נבעו באופן פונקציונלי מתפקיד ביולוגי שונה. ההשתלטות הגברית, מסכמים החוקרים, היא תופעה של האלף האחרון, שבריר של שבריר מתוך ההיסטוריה האנושית. הנשים היו ציידות ואתלטיות חזקות, כפי שיכלה להיות כל אישה שניזונה מפירות ומעשבים ושבילתה את ימיה בריצה בסוואנה עם תינוק על גבה. העוללים, ככל הנראה, סבלו בשנים המוקדמות לחייהם משיעורי תמותה גבוהים מאוד, כתוצאה ממפגעי העולם שלהם היו חשופים בעוצמה גדולה מיומם הראשון. לא קשה לדמיין אותם, רצים ריצה קלה בחורש: הצעירים קלי הרגליים מקדימה, הקשישים במאסף, הנשים והילדים במרכז. כולם נעים אל עבר שלל ציד שעליו שומרים הציידים הגאים, או אל עבר אזור חדש, ירוק וחם יותר. חייהם, בלתי מתוכננים ככל שיהיו, היו טובים מכפי שאנו מדמיינים. החוקרים טוענים כיום שמי ששרדו את תמותת התינוקות הגבוהה, הגיעו לבריאות גבוהה ולגיל מתקדם: 68–78. גובהם הממוצע של גברים בוגרים היה לא פחות מ־178 ס״מ והם שקלו, כך משערים, 60–70 ק״ג. הסיבה לתוחלת החיים הגבוהה היא, ככל הנראה, שילוב של תזונה, פעילות גופנית אירובית כדרך חיים וציד שאינו מבוסס על מגע ישיר ומסוכן עם בעלי החיים. גופם היה שדוף ורזה יחסית לאחיהם הניאנדרטליים, החזקים והקרביים. לאבותינו ההיסטורים לא היה הרבה מה שישחק לטובתם, מלבד מוחם, הסיבולת שלהם וההבנה הבסיסית שעדיף להם להישאר יחד. הם הבינו שאם כל אחד יתרום את כישרונו ללהקה – לכולם יהיה סיכוי טוב יותר. הצייד־לקט לא ראה בעצמו אורח בטבע או כמי שנע בתוואי זר לו ושונה ממנו. הוא גם לא תפס את עצמו, בניגוד לאדם כיום, כבעליו של הכוכב שמשאביו נועדו לניצולו. הוא היה חלק מהמערכת שבה חי, ומלבדה לא היה דבר אחר. דג לא מחפש את סוף המים ואינו הבעלים שלהם. ציפור לא מחפשת את סוף האוויר ולא שולטת בו. האדם לא חיפש את סוף הטבע ולא חשב שהוא בעליו. הוא היה חלק מהמערכת, נע בתוכה, רגיש לעונותיה ולתזוזות שבה ומתאים את חייו אליה. הצייד־לקט היה רגיש לאיומים שצופן בחובו כל רחש, ולהזדמנות שיכולים להביא כל צליל של חיה או פרי אדמדם על עץ. העולם סביב הקבוצה לא היה נשלט או צפוי. כל מנוחה עשויה הייתה להפוך למנוסה מפני חיית בר רעבה. כל תוכנית הייתה בסיס לשינוי. אורח חיים כזה עשוי לגרום לנו, מזווית המבט המבויתת שלנו, לחשוב על אותם ציידים כעל חיות דמויות אדם, כעל יצורים לא מפותחים. אולם אסור לשכוח שבלוח הזמנים של האבולוציה, 200,000 שנים הן לא יותר מאשר מצמוץ. לא מדובר באנשים שונים מבחינה ביולוגית מאיתנו. הם נולדו ומתו, הם למדו לדבר, הם הרגישו, הם חלמו וקיוו. הם בנו מערכות יחסים, הם התאהבו, הם רקמו תוכניות, הם גידלו ילדים וקיוו לחיים טובים עבורם. הם חגגו והתאבלו, בכו מצער וצחקו מאושר. האיסוף והציד לא דרשו מהם תמיד את כל היום, ולעיתים לא התאפשרו בתנאים מסוימים של מזג אוויר. הטלוויזיה בכבלים לא הייתה נפוצה בג׳ונגל, כך שלסבינו ולסבותינו ההיסטוריים היו קרוב ל־200,000 שנים של שעות פנאי ושל שעות אין־סופיות של שוטטות על מנת להרהר במהות החיים ובנבכי נשמתם. למעטים מאיתנו היה פנאי כזה, במקום כזה, במאות השנים האחרונות. הם חשבו על העולם, הם ניסו להבין את הטבע סביבם ואת גרמי השמיים וחקרו לעומק את מבנה תודעתם. הם עשו את כל זה קרוב ל־200,000 שנים, מעבירים את מסקנותיהם מדור לדור בעל פה. רק אחרי קרוב ל־200,000 שנים הומצא הכתב, וחלק מאותן מסקנות, תובנות והנחיות החלו לעלות על הכתב. כתבים קדומים ספורים שמתעדים רסיסי מידע משלהי התקופה הארוכה הזו, התגלגלו לידינו – חלקם שלמים כמו קפסולה נוצצת של חוכמה מעידן אחר, וחלקם מעוותים על ידי דורות של אג׳נדות זרות שכיסו על הרעיונות המקוריים בשכבות כבדות כמו וילונות עבים, זה על זה, עד שכמעט אי אפשר להסירם. את חלקם כולנו מכירים, אך אנחנו עיוורים למסר האמיתי שמסתתר במילים. חלקם מוכרים לאחדים, חלקם מוגבלים לתרבות מסוימת או לגאוגרפיה יחידה. בהתפתחות האנושית של אלפי השנים האחרונות התרחש דבר חריג מאוד: נוצרה אי־רציפות בידע האנושי הקולקטיבי. כמה מאוצרות הידע החשובים ביותר לקיום האנושי נשארו מאחור, נעלמו באבחת חרב אחת עם הופעת תרבות המערב. ההיסטוריה של התפתחות הדתות הגדולות – היהדות, הנצרות והאסלאם שעברו עיבוד ושכתוב מסיבי בתהליך הפיכתן לדתות ממוסדות – הייתה המהלומה העצומה הראשונה. הדתות רבות ההשפעה האלו, כל אחת בזמנה ובאזורי ההשפעה שלה, מחקו ושכתבו את הנרטיב ההיסטורי באופן שיטתי ורחב היקף. לכל המהלכים האלו היה מכנה משותף ברור: ריכוז של השליטה והמשאבים בידי קבוצה מצומצמת, סביב נרטיב מרכזי אחיד. על מנת לאפשר מהלך כזה, הוגדרה מחדש באופן מהותי מערכת היחסים בין מה שקדוש לבין האדם, והקשר הבלתי אמצעי בין האדם לאל נותק. המהלומה השנייה היא, כמובן, התרבות המערבית הטכנולוגית. התרבות המערבית החדשה לא התפתחה לינארית מתוך חוכמה קדומה, אלא החליפה אותה ומחקה אותה, ממציאה את עצמה מחדש כחברה צרכנית, רודפת נוחות, טכנולוגית ותעשייתית. המקום שמילאה הדת, בין השאר, בתפקיד של המסבירה של העולם ושל מהות התנהלותו של האדם בתוכו, מולא על ידי דת חדשה: הדת של הטכנולוגיה והכסף. זו הדת שיצרה את המודל החברתי־כלכלי של היום: חברה דיגיטלית מוּנעת צמיחה כלכלית שבה פרטיותו של אדם, זכויותיו וקדושת חייו נמצאות תחת שחיקה ערכית מתמדת. האדם נותק מכל מה שקשור להישרדותו הפיזית ולמקורות התזונה שלו ועבר למודל ביסוס חברתי ואישי חדש; כזה שפונה כולו אל מחוץ לאדם עצמו ומבסס את הדימוי העצמי והשרידות על קידוש הצלחה כלכלית ופרסום כאידאל. במקום ״אבינו שבשמיים יתקדש שמו״, עבר האדם לקידוש שמו שלו באינטרנט. מהלכים היסטוריים משמעותיים כגון הקומוניזם בסין וברוסיה במאה הקודמת, או המלחמות האין־סופיות במזרח התיכון ובמסופוטמיה הקדומה לשעבר, מחקו עולמות תרבותיים, דתיים ופילוסופיים שלמים ולא השאירו להם זכר: השמדת האינדיאנים בארצות הברית, בני המאיה והאצטקים במקסיקו והרשימה עוד ארוכה. תרבויות שלמות נמחו מעל פני האדמה באלפיים השנים האחרונות. 200,000 שנים של התפתחות מחשבתית אנושית נשארו מאחור. העולם התרבותי שלנו אם כן אינו בן 200,000 שנים, אלא בן 2,000 שנה לכל היותר. חדש. אנחנו חיים בשכנוע שבכל שנה ב־200,000 השנים האחרונות, האנושות התקדמה ושיפרה את הקיום האנושי, את בריאותו של האדם ואת המידה שבה הוא מבין את עצמו – את גופו, מוחו, התהליכים הנפשיים שלו. האמונה באלי הטכנולוגיה והכסף שכנעה את האדם, שיֶדע ישן הוא ידע נכון פחות מיֶדע חדש; ולכן ידע עתיק כל כך חייב להיות פשוט ושגוי. במציאות, הגישה הזו היא שגיאה קטסטרופלית שדנה את האנושות לחיים של סבל וחוסר משמעות שודרדרה את כדור הארץ והאקלים לסף כליה. האדם הוא כמו אונייה ששכחה שיש לה נמל בית, כמו אדם במסע ארוך, שכבר אינו זוכר מאַין יצא. איבדנו את ההקשר ההיסטורי שלנו, נותקנו מהזיכרון האנושי הקולקטיבי שלנו, ואנחנו שרויים במצב של בלבול. הפכנו להיות שחקנים על המגרש במשחק שבו אנחנו השחקן היחיד שאינו יודע מהם החוקים ומהי מטרת המשחק. הוא רק מקווה שמחר יהיה מוצלח יותר. סנסקריט עתיקה היא שפה מיוחדת, משום שבנוסף להיותה אחת מהשפות הקדומות בעולם, מהאלף השני לפני הספירה, היא גם, כך טוענים החוקרים, כמעט זהה לחלוטין לשפה הבסיסית (proto-language) האינדו־איראנית. שפה בסיסית היא אחת משתי שפות מקור או יותר, שהתחילו באופן עצמאי את השפה והדיבור האנושיים. המשמעות היא שדובר סנסקריט וודית של היום, אילו עמדה לרשותו מכונת זמן, היה יכול לנהל בהצלחה שיחה עם צייד־לקט לפני 200,000 שנים, אם כי במבטא מוזר מאוד לאוזני המקומיים. לשפה זיכרון ארוך - דיבור ושפה הם, יותר מכל דבר אחר, ביטוי לתוכן הרגשי והמעשי של האנשים שדיברו ופיתחו אותה. לכן אפשר ללמוד הרבה על הדרך שבה חשבו אבותינו הקדומים והתייחסו לעולם סביבם, מלימוד של הסנסקריט ושל עולם המושגים שלה. די להתבונן בכמות המילים שמכילה הסנסקריט עבור סוג תוכן מסוים, וכבר בולט לעין ההבדל המובהק הראשון בינה לבין שפות מודרניות כגון השפה האנגלית. העולם דובר האנגלית היה עולם חומרני ורכושני מאז ומעולם. לכן השפה האנגלית מצטיינת בתיאור של חפצים, וקרוב ל־40% מאוצר המילים שלה מתארים שמות עצם. באותו אופן, השפה הסנסקריט גם היא הולמת את עולם התוכן של דובריה הקדומים, ויש בה עושר שאין דומה לו בהתייחסות לאל ולבריאה וביטויים שנועדו לתאר את דקויות מבנה התודעה האנושית ומצבה ואת הקשר בין האדם לאלוהות. רק לאל עצמו ישנם כאלפיים כינויים שונים בסנסקריט, כל אחד מבטא היבט או משמעות אחרים. העושר והדיוק האלה מביאים לכך שקשה לתרגם במדויק רבים מהביטויים הללו, ומשמעותם האמיתית מובנת רק עם הזמן. שניים מהביטויים המוכרים יותר בסנסקריט מתייחסים לאותו מצב של תלישות וחוסר אונים של האדם בעולם. ההודים הקדומים והפואטיים, בציניות אוהבת, משתמשים בביטויים ״לילה״ ו״מאיה״. לילה (בסנסקריט “लीला“) היא משחק שהאל משחק בכל היצורים החיים. זהו משחק של מאיה (בסנסקריט “माया“), שהוא משחק של אשליה. באמצעות האנרגייה והכוחות היצירתיים שלו, כמו תינוק גדול, האל זורק את בני האדם אל עולם החומר, כשחושיהם ותשומת הלב שלהם מופנים החוצה אל הסובב אותם במקום פנימה אל עצמם. האל משליך את בני האדם המבולבלים אל הכוכב, מטלטל אותם מצד לצד כמו צעצוע, מגלגול לגלגול, בעודו פורש רשת אוניברסלית שמחזיקה את עולם האשליה שבו אנו חיים. זהו משחק פראי של לידה, חיים ומוות שבו אנו הדמויות, הכוכבים והקורבנות. ב־10,000 השנים האחרונות החל האדם לגדל באופן מבוקר ומתוכנן צמחים ובעלי חיים לטובת תזונה. במונחי גנטיקה, 10,000 שנים הם לא יותר משבריר שנייה, הרף עין חולף. מבחינה ביולוגית אנחנו ציידים־לקטים שבנויים לתנועה ביערות ובסוואנות, אשר נשלפו מבית הגידול הטבעי שלהם והושלכו לתנאי חיים זרים לביולוגיה שלנו. מזון מעובד, עודף בשר וכימיקלים בלתי פחמניים הזרים לביולוגיה האנושית מציפים את המערכת האקולוגית – באוויר, במים, בירקות ובבשר. אנחנו חיים במצב של מתח מתמשך לאורך ימים, סופגים רמות גבוהות של קרינה אלחוטית ועוסקים בפעילות גופנית מועטה בממוצע. התוצאות לא מפתיעות וברורות, למרות שאנו נמנעים מלעסוק במובן מאליו: לפני הופעתה של גישה רחבה לרפואה מודרנית, לפני מאתיים שנים, אורך החיים הממוצע של האנושות צנח מ־68–78 שנים בימי הצייד־לקט לפחות מ־35 שנים. רק בימים אלו הולך ומתקרב אורך החיים האנושי הממוצע אל 70 שנים, וזאת הודות לשיפור ברפואה המודרנית. כלומר האפקט של אורח החיים האנושי בעידן שאחרי המהפכה התעשייתית, בניכוי גישה לרפואה מודרנית, הוא קיצור של מעל מחצית תוחלת החיים הממוצעת. מאתיים שנים של רפואה הביאו את האדם אל משך חיים שהוא בטווח הנמוך של הצייד־לקט, שלא זכה לגישה לרפואת טראומה או לאנטיביוטיקה. אנחנו הפכנו להיות מין, שחלקו חי חיים ארוכים ומוגנים ברמת תפקוד גופנית פיזיולוגית נמוכה. מה שמאריך את חיי האדם הוא לא עלייה גדולה בכושר הגופני ובבריאות האנושית שהביאה הקִדמה, אלא רק שיפור ביכולת הטכנית של הרפואה למנוע מוות. המצאנו, מבלי לדעת, תקופת חיים חדשה, הולכת ומתארכת, ושמה ״זקנה מאוחרת, מאופשרת רפואה״. האדם המודרני חי הרבה זמן, אבל מתחיל להידרדר פיזיולוגית כבר בשנות השלושים שלו. אדם ממוצע בגיל ארבעים כיום נחות באופן דרמטי ביכולותיו הפיזיולוגיות מאדם בן עשרים. כבר בעשור הרביעי לחיי האדם אפשר להבחין אצל רוב האוכלוסייה בצניחה במדדים הפיזיולוגיים החשובים. מערכת החיסון המוחלשת מתקשה להתמודד עם שטף המתקפות, ומחלות כמו סרטן, סוכרת, התקפי לב ואלצהיימר הפכו להיות מגֵפה. קשישי העבר לא יכלו להיות חסרי אונים במשך עשרות שנים מחייהם. הם היו שימושיים לקהילה עד סמוך למותם, אחרת לא יכלו להיות חלק ממנה. אם לא יכולתָ לזוז, לא יכולת לשרוד בעולמו של הצייד־לקט; לא בגלל ערכים, אלא משום שחיה מסוכנת ממך תיטול את חייך או משום שלא תהיה מסוגל לנוע עם הקבוצה אל המיקום הבא. אם לא יכולת לרוץ, או לאסוף, או להנחות את הצעירים לאן לרוץ כדי ללכוד את החיה או את מי לבחור מהעדר – לא יכולת לשרוד בקבוצה ולא להמשיך לנוע בתוכה. הצייד־לקט לא רק חי עד גיל דומה לזה של האדם המודרני, יותר מכך – הוא גם חי בבריאות ובכושר גופני גבוהים עד ימיו האחרונים. הוא חי כל עוד היה שימושי, והיה שימושי כל עוד חי. רשימת הפגמים של האדם המודרני לא נעצרת במרכב ובמנוע, אלא ממשיכה אל הנפש, הרגש והרוח. כשמוציאים חיה מהטבע ומעבירים אותה לחיים בשבי או בסביבה אורבנית, יש לשינוי השפעה משמעותית על מצבה הנפשי והבריאותי. האם האדם שרגיש מכל חיה שונה? האבולוציה עצרה בנקודה שבה האדם מותאם לחייו הנוודיים כחיית היער הצנומה והנבונה ביותר. האיזון בין החלקים ובין התהליכים השונים במוח האנושי, מערך האיזונים הנפשיים והרגשיים – הכול בנוי למשימה מסוימת מאוד: לחיות ולשרוד בטבע – ההישרדות שלי, של משפחתי ושל הקבוצה שלי. להעמיד דור המשך. כל תא בגופנו, אומרים החוקרים, עבר אבולוציה בת מיליוני שנים כדי להגיע לתפקודו הנוכחי. כל ריאקציה בגוף, כל מנגנון מיקרוסקופי, כל תהליך כימי – כולם מותאמים באופן מדויק כל כך למשימתם. האם החלפת תזונה או תערובת אוויר לנשימה ושינוי כל הרגלי החיים ועוד, לא ישפיעו באופן דרמטי על מצבו הנפשי של האדם? למה יש לטבע השפעה כזו עלינו? למה רעש המים או מראה האש מרגיע אותנו כל כך? מה סוד המשיכה של היערות וההרים? לפני כ־5,000 שנים בערך התחיל האדם לכתוב ולתעד את גרסתו לאופן שבו הוא מבין את העולם הסובב אותו, ולא רק את העולם, אלא גם אותו עצמו – את מבנה נפשו והכרתו ואת הקשר שלו לעולם. אחד מהטקסטים הקדומים ביותר הידועים לאדם עוסק באותה שאלה ובאותה דרך שמתפתלת עד לתשובה – הדרך ששורשיה עתיקים כהיות האדם אדם. זוהי קריאה, זעקה נכון יהיה לומר, שמקורותיה קדומים, אי אז בערפילי תחילת האנושות. היא עברה מפה לפה דרך שרשרת של מורים ותלמידים שלא פסקה, ותועדה בכתב כנראה לראשונה ב־Brihadaranyaka Upanishad שנכתב בסנסקריט לפני יותר מ־2,500 שנים. נהוג לכנות את הטקסט הזה בשם Pavamana Mantraש"पवमान मन्त्र": असतो मा सद्गमय तमसो मा ज्योतिर्गमय मृत्योर्मा अमृतं गमय. Asato mā sad gamaya, Tamaso mā jyotir gamaya, Mṛtyor māmṛtaṃ gamaya. Lead me from the changing to the changeless Lead me from darkness to light, Lead me from death to the immortality. ה־Brihadaranyaka הוא טקסט הודי קצר שמתוארך ל־600–900 לפני הספירה. משמעות שמו הוא ה־Upanishad של היערות. ה־Upanishads הם קבוצה של יותר ממאתיים טקסטים הינדואיים עתיקים של מורים קדומים. 108 מתוכם מוכָּרים היסטורית כ־״קנוניים״, דהיינו כקבוצת הבסיס. אין מדובר בטקסט עיוני מסודר, אלא באסופה של חיבורים בפורמטים שונים ומגוונים – מונולוגים, פרוזה, הרצאות שירים והגות. חלקם ארוכים וחלקם ייכנסו בדף אחד. ה־Upanishad הם תקשורת בלתי אמצעית – תיעוד בלתי ערוך של תובנות שאליהן הגיעו הכותבים, כולם מורים שזכו להארה רוחנית בחוויה האישית שלהם ובמסעות שלהם אל תוך תודעתם. המשמעות המילולית של המילה Upanishad היא ״לשבת קרוב״ או ״לשבת ליד״, כפי שהיו יושבים התלמידים או המבקרים סביב המורה הזקן או אולי השאמאן של השבט, בבקתה או במאהל. אפשר לדמיין אותם יושבים לפני 100,000 שנים במערה ביער, אשר מוארת במדורה כשגשמים ורעמים בחוץ; או אולי בבקתה ביער בהודו לפני אלפיים שנים, מנסים להבין מה מקומם בדבר הזה ומה מקור האי־שקט הזה שבתוכם. ה־Upanishads קשים לתיארוך, משום שמחבריהם השאירו פרטים מעטים מאוד על עצמם: מי הם היו, מה היו מינם וגילם, מי היו הוריהם או מוריהם, מתי ואיפה חיו. היעדרם של פרטים אלו אינו בבחינת חוסר, אלא מעביר מסר ברור: אני לא חשוב. לא חשוב איך נראיתי, לא חשוב מה בדיוק אכלתי ולא חשוב כמה רהוט, שנון, חכם ונפלא הייתי. מה שחשוב הוא מה שחוויתי בעצמי והבנתי, והדרך שבה אני יכול להשתמש בידע הזה על מנת לעזור לכם. את זה אני רוצה להשאיר עבורכם – להשראה, להדרכה, לנחמה ולעזרה במסע שלכם. האפיזודה הנוכחית של האנושות, זו שאנו מכנים ״התרבות המערבית״, אינה בהכרח קו המראה לינארי ורציף של ידע של התפתחות וצמיחה שמשורטט מראשית האדם. יהיה נכון יותר לתאר את מצבנו הנוכחי כפנייה מפתיעה, קצרת ימים והרסנית של גרף ההתפתחות האנושית שדרדרה את איכות הקיום האנושית והסיטה את האדם ממסלולו הטבעי, אל מסלול הרסני, שפגע בכל מערכות החיים של הכוכב. אנחנו לא יודעים כל מה שידעו אבותינו, ולא בהכרח מתוחכמים מהם בכל היבט אפשרי של חיינו. אם נרצה לדייק אף יותר ולצבוע את אותו ״אנחנו״ על ציר הזמן, ככל הנראה נתכנס ל־100–150 השנים האחרונות – העידן התעשייתי, הפוסט ההומניסטי, שהפך והופך להיות העידן הטכנולוגי המחובר. אם האנושות אחרי הצייד־לקט היא 5% מזמן קיום ההומו־סאפיינס, אזי תקופה זו שלנו היא פחות מ־0.1% מההיסטוריה האנושית. אנחנו חיים בעידן של תיעוד יתר, אבל תנועה קלה אחורה בציר הזמן, אפילו לתקופת ילדותי אני ועוד יותר לילדותם של הוריי, מביאה אותנו לצלילה בכמות הזמינה של תיעוד. כשמדובר באבותינו הקדומים יותר, המידע שלנו עליהם מגיע בעיקר מהסקות ומהיקשים המבוססים על איסוף שאריות וניתוח דפוסי תנועה וחיים. מאחר שהכתב טרם הומצא בתקופתם, המידע הישיר היחידי שיש לנו הוא ציורי הקיר במערות, המתארים מסעות ציד, קבוצות של נוודים וקשר עמוק לטבע ולחיות. הכְּתבים הראשונים שלהם, הטקסטים הקדומים ביותר, הם לכאורה כל מה שנשאר. רציף עץ ישן ובודד מקצה ההיסטוריה המתועדת תלוי מעל שפתו של אוקיינוס קדמוני של זמן. 190,000 שנים של ריקנות משתרעות מעבר לו. האם אבותינו הקדמונים היו פראים שלא ידעו דבר שאנו איננו יודעים? או שאולי היה לאבותינו ידע אחר, ידע עצמי פנימי שאפשר להם שלווה, אושר ובריאות שאבדו לנו לבלי שוב? האם הם ידעו משהו על מהות החיים ומטרתם, שאנו לא נדע לעולם? המציאות מורכבת ואופטימית יותר. היא גם שונה מאוד מכל מה שחונכנו להאמין בו. ישנה מהות לקיום האנושי, ויש לו מטרה ברורה. האדם, התופעה המורכבת והמופלאה הזו, מופלאה מכל יציר־אל אחר, לא הגיע נטול הוראות הפעלה. יש לו סיבה, יש לו מהות, יש לו מטרה ויש לו דרך. הידע על הדרך הזו נסתר מאוד לעיתים אך מעולם לא אבד, והרציפות שלו מעולם לא נקטעה. נשמרה תמיד המשכיות שאינה נפסקת. שרשרת רציפה של מוּדעות המורים והמתאמנים שמעבירה מדור לדור את החותם האמיתי של הדרך, והם מגלמים בחייהם את הביטוי שלה. הספר הזה הוא Upanishad צנוע שאספתי עבור האדם המודרני. הוא לא נולד למטרה הזו, אם כי לא ברור מתי נולד ואיך. כמו שקורה הרבה כשמדובר במטרות גדולות, קשה לי להצביע על היום שבו הספר הזה הופיע בתודעתי. הסיבה לכך היא שהספר הזה היה שם מאז ומעולם, וקיומו היה ידוע לי שנים רבות. התהליך האמיתי היה שלי, תהליך שבמהלכו הפכתי להיות זה שיכול לקרוא בין דפיו של הספר המסתתרים בתוכי, ולבטא אותם במילים. זהו המסע אל האני האמיתי והפסקת הסבל האנושי. זהו המסע אל עבר החופש היצירתי האישי שהוא נחלת האבות, אשר ממתינה לחזרתו של כל אדם. ההקלה לא מגיעה רק מההגעה ליעד, אלא מתחילה כבר מעצם החתירה אליו. זו ההקלה של אדם שיוצא אל מסע חיוני שהמתין לו פרק זמן ממושך. המסע הזה שממתין לכל אדם בתוכו, אינו מסע קצר או קל. הוא מסע שידרוש ממי שיבחר לצעוד בו, את הנכונות לערער על כל הנחות הבסיס שלה או שלו על תפקודו ומהותו של העולם סביבו. זו הזמנה אל ידע שנמצא מעבר לידע ומעבר ללוגיקה, ואל חוויה שהיא מעבר לחושים. המסע הזה הוא ההרפתקה הגדולה ביותר שיכול אדם לחוות, ודווקא אותה, בניגוד להרפתקאות אחרות, הוא יכול לחוות בחייו הוא מדי יום ובכל שעה. כדי לחוות את ההרפתקה הזו, אנו לא חייבים לעזוב את הבית שלנו, לא להחליף את העבודה שלנו ולא לפרק את המשפחה שלנו. אנחנו לא חייבים לטפס על ההימלאיה, ללבוש גלימות, לגדל שיער וזקן או לטוס לעשרים שנה בהודו. אנחנו גם לא צריכים לנטוש את הדת שלנו או להתנכר לתרבות שלנו או למורשת שלנו. כל מה שאנחנו צריכים הוא אומץ לב, נפש חפצה ונכונות לשכוח כל דבר שידענו ולהיות מוכנים להחליפו באחר. כותב המורה הסופי Shams of Tabriz: “If you think ’My life will be upside-down’ don’t worry. How do you know down is not better than upside?“ –Shams Of Tabriz