1.
איזה כיף שאני חי
אני כל כך שמח להיפגש איתכם היום ולהתחיל לשאול את כל השאלות שתמיד עניינו אותי.
בנסיעה לכאן, כשהתלבטתי עם מה להתחיל את השיחה שלנו, נזכרתי ברגע מהילדות שבו אבי אמר: "הבל הבלים, הכל הבל". לא הבנתי למה הוא מתכוון. שאלתי אותו מה פירוש המשפט והוא הסביר לי שזה ציטוט ממגילת קהלת שאומר שהכל בעולם הזה חסר משמעות.
עד היום אני זוכר כמה הופתעתי. לא יכולתי להבין איך קהלת החכם טען שכל מה שקורה בעולם שלנו הוא הבל הבלים. ולכן, השאלה שאני רוצה להתחיל איתה היא: האם קהלת צדק ובאמת אין משמעות למה שקורה בחיים האלה?
ראשית, מנקודת התייחסות גבוהה או רוחנית, אין דבר כזה הנקרא "חיים" כשם שאין דבר כזה הנקרא "מוות".
החיים על פני האדמה הם למעשה הוויה שניתנה לנשמות, לצורך התנסות ייחודית בתנאים מסוימים. עבור האדם, המשמעות האמיתית היא שהוא מפסיק לפרק זמן קצוב להתקיים כנשמה, כמלאך, כהוויה אנרגטית, אינטליגנטית ואוהבת בלבד — והוא נולד כבן אנוש על פני האדמה. כל זאת תוך שהנשמה יודעת שיום אחד החיים ייפסקו והאדם ישוב להיות מלאך.
מיד לאחר הלידה, נכנס המלאך בבת אחת לתוך קיום שלם ומוחלט של חיים ארציים, ומתחיל תהליך שבו הוא למעשה מתרחק ושוכח מיהו באמת. בתהליך זה הוא חווה הזדהות מוחלטת עם "העצמי המקומי" שלו ומרגיש עצמו כתינוק אנושי, דרך גופו ודרך מערכות החישה שלו — הראייה, השמיעה, הטעמים והריחות, המגע, הטמפרטורות וכדומה.
כל מה שהאדם יחווה, ירגיש או ילמד במרוצת חייו — הוא תעתוע, משום שהחיים כאן הם רק שלב או מעין הבזק בתהליך נצחי של קיום. ולכן בהקשר זה, הפסוק "הבל הבלים הכל הבל" הוא נכון, מכיוון שבסופו של דבר הנשמה תחזור למצבה המקורי, וכל אשר יקרה לה, לא ישנה את העובדה שהחיים כאן הם התנסות זמנית, עם חוקים ומטרות משלה ובכל זאת התנסות זמנית.
יחד עם זאת, ברגע שנשמה הופכת להיות בן אנוש ונכנסת למערכת חיים, חייב האדם לדבוק בה ולנסות להוציא ממערכת החיים שלו את המֵרב האפשרי. הרצון של הבריאה, כמו גם רצונה של הנשמה, הוא להצליח במסע חייה, להכיר את כוחותיה ולבחור כמה שיותר לבוא ממקום מאוד אוהב — לעצמה, לאורגניזם שלה, לסביבה שלה ולחיים בכלל כמושג רחב.
הציווי "ובחרת בחיים" אינו מרמז רק שעל האדם מוטלת האחריות לשמור ולהגן על חייו — קרי לשמור על האורגניזם שלו — אלא שעליו גם לאהוב את חייו כאילו זוהי צורת הקיום היחידה האפשרית וכאשר הוא ימות לא יהיה לו המשך, וזאת תוך שהוא משכלל בהדרגה את היכולת שלו ליהנות ולאהוב את חייו, גם אם הם קשים ומלאי ייסורים וסבל.
כשהאדם עוזב את חייו, הנשמה שלו לא לוקחת איתה זיכרונות הקשורים למסע חייה בעולם. אם הנשמה מעוניינת, יש באפשרותה לדעת את כל מה שעברה בחיים, אבל החוויה המיידית שלה כשהיא עוזבת את החיים אינה להיזכר באיזה בית היא חיה, כמה כסף היה לה, כמה ילדים היו לה, כמה חברים, כמה הצלחה או באיזה מעמד חייתה.
מה שהנשמה זוכרת זה רק דבר אחד — כמה היא אהבה.
ולכן, החיים הם מערך שלם של אפשרויות ושל מצבים שונים ומשונים, שבהם האדם אמור לנסות לשכלל ולשפר את היכולת שלו להרגיש אהבה, גם בתנאים שהם לא תמיד קלים, כפי שמשחק החיים מציע.
רגע, אם הטענה שלכם — שאנחנו מלאכים במקור — נכונה, אז למה לא נשארנו מלאכים? למה היינו צריכים להגיע לכאן ולהפוך לבני אנוש?
החיים הם הזדמנות שניתנה לכל אחד מכם, המלאכים במקור, ללמוד לאהוב את עצמכם ואת הבריאה שסביבכם דרך החושים שלכם — הראייה, השמיעה, הטעם, הריח והמישוש, וכן דרך לבכם, דרך ראשכם ודרך מרכזיכם האנרגטיים.
זו אינה חוכמה לאהוב את החיים רק מהמקום הרוחני.
החיים הם דבר מופלא. הם היבט מרהיב, עוצמתי, מרתק ומלא השראה, ומשמעות החיים עבורכם בני אנוש, היא בעצם לקחת את אהבת הבורא ולהפוך אותה לדבר הכי גשמי, קונקרטי וארצי שיש.
כאשר הבורא יצר את החיים, הוא ביקש בפירוש שתלמדו להתענג וליהנות מהקיום שלכם. ולפיכך, אדם השמח על כך שהוא חי, גם אם לא קל לו בחיים — עושה באופן הנעלה ביותר את עבודת הבורא, ונמצא מבחינה רוחנית בדרגה גבוהה מאוד — ואין זה משנה מיהו אותו אדם, או מה הוא עושה בחייו. כך שאם אדם קם בבוקר, פותח את החלון — ובין אם הוא עני, עשיר, בריא, חולה, שמח או לאו דווקא, לוקח מלוא הריאות אוויר ופשוט מרגיש כי הוא אוהב את עצם זה שהוא חי — אזי באותו רגע הבורא חווה חוויה חזקה מאוד של סיפוק.
מערכת החיים שניתנה לכם היא התנסות. היא מתנה, על אף שלא תמיד קלה או פשוטה. החיים אינם גן עדן במובן המקורי של מקום ללא דאגות או ללא אחריות, אלא זהו מרחב התנסותי, אינסופי באפשרויותיו, שניתן להתענג עליו, פשוטו כמשמעו.
החיים כאן הם באמת לא גן עדן. אנחנו נולדים לעולם הזה בלי לקבל בכניסה איזשהו "מדריך לחיים", ואנחנו מתהלכים בו מבלי שיש לנו מושג מהי הדרך הנכונה לחיות...
אין דרך אחת נכונה לחיות. על כל אדם למצוא את הדרך הנכונה לו. האחד זקוק לחיים קלילים, שטחיים, מלאי עונג והנאות והשני לחיי הגות, הסתגפות וקושי. החוכמה היא — דע את נשמתך ודע את מקומך, ונסה לשלב בין שניהם.
דע את נשמתך, משמע דע את הרצונות שלה, הכמיהות שלה, האהבות שלה.
ודע את מקומך, משמע דע את התרבות, התקופה ההיסטורית וההקשרים הקונקרטיים שבתוכם אתה חי, ובתוך כך נסה לראות כיצד אתה משלב באופן הטוב ביותר בין רצון נשמתך לבין המציאות.
אם, למשל, אתה חי בתרבות שבה כולם עובדי אדמה, אבל נשמתך נמשכת לקריאה וספרות, דע את נשמתך ודע את מקומך ומצא דרך לשלב ביניהם. אתה יכול למשל להתמסר לקריאה בסופי שבוע או להקריא סיפורים לאנשים סביבך במקום מספר שעות עבודה. המלצתנו אליך היא שתמיד תחפש דרכים לבצע את הרצון הנשמתי שלך, תוך כדי כך שאתה יודע את מקומך במציאות הקונקרטית.
הדוגמה על עובד האדמה אומנם יפה, אבל לא קשורה לעולם שלנו. איך לדעתכם אפשר לשלב בין רצון הנשמה למציאות החיים התובענית בעולם המערבי?
בוא ניקח אותך כדוגמה; אתה עובד נכון להיום כאיש מחשבים בחברת הייטק. אתה כבר נמצא בשלב שבו אתה מזהה בקלות שאומנם אתה איש מחשבים טוב ומקצועי מאוד, אבל הלב והנשמה שלך אינם מסתפקים רק בכך. הם מחפשים גם אחר ידע גבוה, ומעניין אותם למצוא דרכים להעביר את הידע הגבוה הזה, את התבונה העליונה הזאת, את החוכמה הקוסמית אל כמה שיותר אנשים.
עכשיו בוא ותראה איך אתה מצליח ליצור מציאות בחייך; אתה קם כל בוקר והולך לעבודה, אבל במקביל, בשעות הפנאי שלך — אתה גם כותב את הספר הזה, נכון? ובטוח שאם מישהו יזמין אותך להרצות, אתה תגיד לו "כן", נכון?
כלומר, ברגעים הפנויים שלך אתה תמיד תעדיף להתעסק במה שהלב או הנשמה אוהבים יותר. זהו הטבע האמיתי שלך. ולפיכך, ככל שהתהליך שלך יתקדם, החלק שינצח ויצבור את המסה הקריטית, הוא החלק של הלב והנשמה.
אם היית מתכחש לאהבות שלך, רוב הסיכויים שהיית יוצא לפנסיה סביב גיל שישים ומשהו, כאיש הייטק, מבלי שמימשת את היעוד הנוסף שלך.
לעומת זאת, לו היית מתכחש למציאות הקונקרטית ומחליט לעזוב את עבודתך ולהקדיש כל מרצך לעבודת הרוח, בשעה שהתודעה שלך עדיין משועבדת לאמונות מגבילות לגבי המציאות — היו יכולים להיווצר שני מצבים; הראשון, שהיית מתחיל אט אט ובעמל רב ליצור סביבך את המציאות הרצויה, כמו למשל ליצור קשרים כדי להיות מוזמן להרצאות, ליצור קבוצה של תלמידים וכדומה.
המצב השני — היית נכשל, משום שעמוק בתוכך לא היית מצליח להאמין שזה אפשרי, ובכך היית יוצא נפסד.
ולכן, לרוב האנשים לא היינו ממליצים לקבל החלטות דרסטיות או מיידיות לגבי חייהם. רוב האנשים זקוקים לשלבי ביניים בבניית המציאות הרצויה ולתחושה של תהליכיות והדרגתיות, שתאפשר להם לרכוש אמון עמוק במציאות המשתנה, אמון שיחזק את תנאי יצירתה.
אתם צריכים להבין משהו על החיים שלנו כאן — לפעמים גם שינוי הדרגתי אינו אפשרי. כי גם אם גיליתי מהו הדבר שאותו אני הכי אוהב לעשות, לא תמיד אפשר לשלם עם זה במכולת.
אנחנו גדלים בחברה תחרותית עם אג'נדה ברורה לגבי "איך צריך לחיות". מגיל צעיר לרבים מאיתנו מעבירים את המסר שאנחנו אמורים להיות בין הראשונים ולהצטיין בלימודים, כדי שנוכל ללמוד מקצוע נחשק, ובעתיד להרוויח טוב. וברגע שסיימנו את הלימודים, הציפייה היא שנמצא עבודה טובה, נתחתן, נקנה בית ורכב מספיק גדולים לשניים־שלושה ילדים.
אבל אז, יום אחד, כשמישהו מאיתנו מתעורר ורוצה להגשים איזה חלום ישן, או להחליף מקצוע, זו תהיה משימה קשה עד כדי בלתי אפשרית, כי אנחנו כבר קבורים מתחת להר של התחייבויות כספיות שלקחנו כדי לממן רמת חיים דומה למי שסביבנו.
וכך, רבים מאיתנו ממשיכים לרוץ, כמו רובוטים, בלי סיפוק פנימי אמיתי. מנסים לפצות על תחושת החסר, מסתכלים לצדדים ומשווים את עצמנו לאחרים: למי יש תפקיד בכיר יותר, משכורת גבוהה יותר, בית גדול יותר, מכונית יקרה יותר וכו'.
משהו בנו רוצה להאמין שהנה, ההישג הבא יביא אותנו למנוחה ולנחלה, אבל הוא לא... והחיים עוברים בריצה בלי שעצרנו ושאלנו את עצמנו — מה אנחנו באמת רוצים. ועכשיו אני שואל אתכם — אלה החיים? האם לזה התכוון אלוהים? שנרוץ ונסמן "וי" על רשימת מכולת של הישגים?
לא. לכול זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים.
מלכתחילה הבריאה תכננה שבעולם הארצי האדם יעבוד ואף יעבוד קשה, אבל גם ינוח. ובזמן המנוחה יהיה האדם נוכח באמת במצב של הֱיוֹת עם בני משפחתו, עם ילדיו, עם נשמותיהם הייחודיות, עם גופו, עם נפשו, עם רוחו ועם קונו, כלומר בוראו. לפיכך, המרוץ שבו משתתף האדם החי בעולם המערבי הוא מטורף, חסר תוחלת ומייאש מעצם טיבו.
בהתייחס לשאלתך הקודמת: "מהי הדרך הנכונה לחיות?" ובהמשך ל"דע את מקומך", קרי — אצל האדם המערבי, החוכמה תהיה לשלב את רצון הנשמה האמיתי במציאות החיים האינטנסיבית והתובענית הזו. השעבוד שתיארת הוא בדרך כלל שיעור נשמתי, שבו אדם אמור להבין במהלך חייו כי המציאות אינה אדונו וכי זכותו לחיות באופן שנכון ומתאים לו.
אם אתה למשל אדם שאוהב מוזיקה או אולי שקט או טבע, תדאג לחיות באזור כפרי. תאזין הרבה למוזיקה ותשתתף במרוץ החיים רק במקומות שבהם אתה מסוגל להשתתף. רבים הם האנשים בעולם המערבי הפורשים מהמרוץ וחיים חיים מלאים ונפלאים. אין באמת אפשרות לנצח בכל המרוצים, וגם אם מנצחים התוצאה היא ש"הניתוח הצליח, אבל החולה מת". אדם מגיע לסוף ימיו עייף, מיואש ובעיקר לא שלם עם עצמו, שכן הוא שכח את הדבר העיקרי — המסע אל עצמו.
לכן, כל עוד אינכם שוכחים את המסע אל עצמכם — רוצו כאוות נפשכם לאן שתרצו, וזכרו כי תכלית החיים היא לא המרוץ — אלא היכולת להשתתף בו במידת מה, תוך שאתם לוקחים בחשבון את הנשמה ואת מאווייה.
אולי באמת מנקודת המבט שלכם אפשר לפרוש מהמרוץ ולחיות חיים נהדרים, אבל החברה המערבית נוטה לא פעם להיות שיפוטית כלפי אלו שהחליטו לא ללמוד מקצוע, לא לעבוד בעבודה קבועה, לא להקים משפחה ואפילו רואה בהם "לוזרים".
ה"לוזרים" כהגדרתך כאן, הם אנשים שבחרו מצד אחד לפרוש מהמרוץ, אבל מצד שני שכחו לעשות את העבודה החשובה והיא — לעשות את מה שהם כן אוהבים, ובכך הם יוצאים קירחים מכאן ומכאן.
החוכמה היא שאדם לא ישאל את עצמו רק "מה הוא לא רוצה", אלא גם "מה הוא כן רוצה", וילך ויעשה את זה.
במקרה כזה אף אחד לא יוכל לומר עליו שהוא לוזר. לא הוא עצמו, לא החברה, ולא אף גורם אנושי או על אנושי באשר הוא.
נגעתם לי בנקודה רגישה, כי השאלה — "מה אני כן רוצה?" היא אחת מהשאלות הגדולות איתן אני מתמודד בחיי. היא ישר מעוררת בי עוד שאלות כמו — מהי תכלית חיי? איך אני יכול להצליח בחיים? ומה זאת בכלל הצלחה?
כשאדם קם בבוקר, פותח חלון, לוקח מלוא ריאותיו אוויר, מחייך לעולם, לעצמו ואומר בלב: "איזה כיף שאני חי", זהו האדם שעל פי כוונות הבורא מצליח בחיים.
אדם זה יכול להיות רווק ללא ילדים, ללא עבודה, עני ודל, או יכול להיות מנכ"ל של חברה בינלאומית, אב לחמישה ילדים, אחראי על מאות אנשים ומקושר. אין זה משנה.
הצלחה בחיים היא עצם היכולת של אדם להפריש הורמוני עונג בגופו נוכח המחשבה שהוא חי. זו היכולת להכיר בכך שאתה קיים לא רק כפונקציה: איש משפחה, בעל עבודה, משתתף במרוץ, אלא מעבר לכך. היכולת להכיר בכך שאתה קיים, ובשלב מתקדם יותר — היכולת ליהנות מזה — הן אלה שיוצרות את המדד של הצלחה בחיים. ולכן, אין זה משנה אם אתה הורה שכול, אדם חולה או מיליארדר — הכל היינו הך. ומי שלא נמצא במצב התודעה הזה, לא מצליח בעינינו.
אבל אם הנאה היא המדד שלכם להצלחה, אז למה החיים כאן כל כך קשים? למה קשה לקנות בית? לרכוש השכלה? למה המחייה כל כך יקרה? ולמה עדיין אנחנו צריכים לעבוד המון שעות בלי שנשאר לנו כמעט זמן לנוח ובאמת ליהנות?
לפעמים זה נראה לי שאלוהים באמת התכוון שבזיעת אפינו נאכל לחם!
העולם הארצי, החומרי, מעצם מהותו הוא עולם שקשה לנשמות להתקיים בו. אתה זקוק לאנרגייה גשמית כגון מזון, מחסה וכולי כדי לקיים אנרגייה רוחנית, כלומר את הנשמה. ובמפגש הזה בין הוויה רוחנית הזקוקה רק לאור של הבורא ולא לשום דבר אחר, לבין עולם החומר — מתרחש מצב פרדוקסלי — הנשמה לעולם אינה יודעת שובע.
אין זה משנה מה יהיה לה ובאיזו כמות, הנשמה אף פעם לא תרגיש שבעה כי מלכתחילה לעולם החומר אין מה להציע לה.
כך הלך לו האדם המודרני, הסתבך ושכלל והגביר את הצרכים החומריים שלו, עד שכיום אין הוא מסתפק רק באכילת פרי, ירק, לחם וגבינה — אלא הוא צריך גם שקיות וניירות לעטוף את זה, כלים להחזיק את זה, מקרר לשמור על זה, בית גדול לאפסן את הכל וכולי.
ובמקום להזין את הנשמה במזון האמיתי שלה שהוא אהבה ואור, הגדיל האדם בתמימותו את הצרכים האנושיים בעולם החומר.
אבל האמת היא שהאורגניזם הפיזיולוגי בנוי כך שהוא לא צריך הרבה. הוא כן זקוק לאוויר, למזון ולשתייה, לכסות, למחסה וגם למשהו נוסף לנשמה — כפי שכבר נאמר, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", אולם לא צריך הרבה כדי להיות מאושר.
אתה לא באמת צריך בית גדול, מכשור משוכלל, מזון מורכב או מעובד. אתה למעשה משועבד לדרמה המתחוללת על פני האדמה, שהבורא ברעיון המקורי שלו לקיום ארצי של בני אדם לא התכוון שתהיה.
אל תאשים את הבורא בכך שקשה לך להשיג בית או מכונית מכיוון שהם יקרים. האשם את בני האדם שלכדי כך הם הגיעו. קשה לך בגלל שאתה חושב בתמימותך שאתה באמת זקוק לכל הדברים הללו, אבל האמת היא שאם לא היה זה הדבר המקובל בסביבתך, כלל לא היית חושב שאתה זקוק להם.
אם כל בני האדם היו חיים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", וכל אחד היה מצמיח לו שניים־שלושה עצים שאותם הוא אוהב, והיה עובד ומרוויח את לחמו במובנים של צרכיו הבסיסיים ותו לא — לא היית חושב אחרת מכולם.
אתה לא באמת זקוק לכל מה שאתה חושב שאתה צריך, וברגע שאתה מבין את זה ומוציא את עצמך מהמרוץ הזה — אתה הופך להיות מאושר. ואכן העשיר האמיתי הוא זה השמח בחלקו.
אם ידך משגת לתת קורת גג לילדיך, לאשתך ולעצמך; אם יש לך בגדים ושמיכה חמה בחורף וידך משגת לקנות מזון לעצמך — אל תבכה שידך לא משגת לקנות דברים שאתה לא באמת צריך.
הסיבה שבגללה העולם המערבי בנוי באופן המשעבד את בני האנוש דרך משכנתאות ובתים יקרים, היא רק מכיוון שכך האדם יצר את הדברים, לא הבורא. הבורא אפשר את זה כי הוא מאפשר את הכל, אבל לא כך הוא חושב שהדברים צריכים להתנהל באמת.
אני מסכים איתכם שהדברים לא צריכים להתנהל כך, אבל לפחות כרגע זו המציאות בעולם הזה.
יש משהו שאני יכול לעשות כדי שיהיה לי יותר קל?
יכול להיות לך קל יותר מכיוון שאתה תמיד יכול לבקש את עזרת הבורא. אתה יכול לבקש מאלוהים לעזור לך למצוא דירה לא יקרה שאתה יכול לעמוד בה, עבודה טובה ומשפחה משלך. תבקש ובדרך כלל תקבל.
אם אתה רק רוצה בית שאתה יכול לעמוד בו, אם אתה רק רוצה עבודה שתעזור לך לפרנס את עצמך ולהחזיק מעמד בסביבה שבה אתה גר — אתה תקבל את זה ואף יותר מכך.
אבל אם תפנה לאלוהים ותבקש ממנו כל היום עוד ועוד כסף כדי שתהיה לך את אותה הווילה שיש לחבר שלך, ואלוהים יבין שאם הוא ייענה לבקשותיך הוא בעצם יחזק אצלך דפוס שלא תואם את מה שהנשמה שלך רוצה — אז כמובן שהוא לא ישתף פעולה עם זה.
בקש להתפרנס ותקבל עבודה שתפרנס אותך, ותאפשר לך לטוס לחו"ל פעם בשנה, וללכת לסרט ולקנות ספר ועוד משהו שאתה אוהב. יהיה לך די והותר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.