דברים שבעל פה

פתח דבר

באסופה זו מובאים שני ראיונות מוקדמים ומבחר של נאומים והרצאות שנשא עמוס עוז החל בשנת 1964, שבה התראיין לראשונה בגיל 25 לקול ישראל, ועד 'ההרצאה האחרונה' מיוני 2018, חצי שנה לפני מותו.

המשותף לכל הדברים הנכללים כאן הוא שהם נאמרו על־פה, ואם נכתבו אזי נכתבו למטרת הרצאה על־פה, ועל כן הם משתייכים לסוגה העתיקה של אמנות הנאום (אורטוריה, סוג של רטוריקה). השיחה הציבורית בישראל כיום, כמו גם הרשתות החברתיות כאן ובעולם, אינן כר פורה לסוגה הזאת. אולי נחוץ להשיב אותה, ועימה להשיב גם דיון מעמיק, שימיו כימי סוקרטס ואפלטון, ביחסים בין יכולת השכנוע למחויבות לאמירת האמת.

הטקסטים מובאים בסדרם הכרונולוגי. מאליו מובן, ובכל זאת חשוב לציין, שעוז שינה חלק מדעותיו ודרכי הניסוח שלו במהלך חייו, ובוודאי לא היה חותם בהמשך חייו על חלק מן הדברים כלשונם וכרוחם בעת היאמרם. "רק קנאים אינם משנים את דעתם," נהג לומר.

חשוב גם לציין כאן שרבות מן הציטטות של עוז מדבריהם של אנשים אחרים, כפי שנמסרו בנאומים ובהרצאות, היו מן הזיכרון ויש לראות בהן פרפראזות בלבד.

הקובץ מציע מבט אורכי על תהליכי החשיבה של עוז, השפעתם של אירועים מכוננים וצבירת ניסיון חיים. ניתן למצוא בו התמתנות פוליטית ונכונות גוברת לקשב ולדיאלוג עם יריבים פוליטיים. יש בו קביעות ודעות שהיו נכונות, אולי, רק לשעתן. לצד אלה ניכרים קווי־אורך נחרצים של עקרונות יסוד, שכבת הסלע שעמדה במבחני הזמן. כל חייו האמין עוז בהומניזם, ביהודיות חילונית, בחֵירות האדם והפרט. מאז מלחמת ששת הימים התנגד להשתלטות ישראלית על השטחים שנכבשו בה, ובשנות השבעים השתכנע בצורך לחלק את הארץ לשתי מדינות. את מדינת ישראל אהב אהבת נפש ("גם בזמנים שבהם אינני מחבב אותה," הוסיף לפעמים באחרית ימיו). הוא היה מצעירותו ונשאר בזקנתו ידיד למבוכה, לספק, לניואנס, לריבוי הקולות, לרגעים הקטנים ולמקומות הקטנים ולמקרים הקטנים בחיי אנוש.

הדברים המובאים כאן עוסקים – במינונים שונים – בכתיבת ספרות, מלחמה ושלום, פוליטיקה, תרבות, ישראל והקיום היהודי. עוז הקפיד להזכיר לשומעיו ששני עטים שונים בהחלט משמשים אותו לכתיבת ספרות יפה ומאמרים פוליטיים; ובכל זאת, בנאומיו ובהרצאותיו, כמו גם בראיונות הרדיו המוקדמים, משתרגים הספרות, הפובליציסטיקה והאקטיביזם זה בזה. מאזיניו הרבים – במפגשים פרטיים וציבוריים ובאמצעי התקשורת – יוכלו לזהות כאן את ההשתרגות הזו, שאפיינה במיוחד את דבריו שבעל־פה.

חלק מן המקורות המובאים כאן נשמרו בארכיון עמוס עוז, אחרים בידי הגופים המארחים. טקסטים רבים מופיעים כאן לראשונה בכתב מהקלטות אודיו או וידיאו, שחלקן, אך לא כולן, זמינות ברשת. מקצת הדברים, ובהם 'נאום עופרה' ו'כל החשבון עוד לא נגמר: ההרצאה האחרונה, יוני 2018', נדפסו בעבר בספרים. עוד טקסטים הופיעו בעיתונים, בכתבי עת או בחוברות. מרביתם לא היו נגישים עד כה לקהל הרחב במתכונת כתובה.

למעט עריכה קלה מתבקשת, כמו למשל תיקון טעויות סופר והאחדת כתיב, נשמרו כאן בקפידה תוכן הדברים, סגנונם ושטפם, לרבות גמגומים נדירים. כל ההערות המובאות בסוגריים מרובעים בגוף הטקסטים הן משל העורכות.

מטבע הדברים ימצאו הקוראים חזרות על רעיונות ואנקדוטות בהקשרים שונים. הרהורים שנבטו בראיונות המוקדמים לבלבו בהרצאות המאוחרות. אבל בכל טקסט השמיע עוז רעיונות חדשים. בשנותיו האחרונות הגה את 'הדיבר האחד־עשר', את 'מחלת השחזרת', וגם את הציווי 'אל תחפש במרחב את אשר אבד לך בזמן'. מן הסתם היה מפַתח אותם עוד, לוּ זכה להאריך ימים.

בקובץ זה ביקשנו להשמיע את קולו המשוחח, המרצה והנואם של עמוס עוז. בנאומו 'על אהבת הארץ' ('נאום חצבה') אמר ששום תרבות איננה מוזיאון. מותר לגעת, להזיז ולשנות. כך גם הכרך הזה, שלא נועד להיות יד זיכרון אלא חלק חי מרקמת השיחה הישראלית וגם היהודית. מותר להתווכח, מותר לשנות ולפתח, מותר לסתור ולהפריך. ישפטו הקוראות והקוראים את כוח ההישארות של דבריו של עוז, את גורל הצעותיו ותחזיותיו, ואת נגיעתה של מחשבתו במציאות חיינו בעת הזאת.

לצד רשימת המקורות ושלמי התודה לכל מי שסייע בהכנת קובץ זה, העורכות מודות לנורית גרץ ויגאל שוורץ על קריאת כתב היד. תודה מקרב לב לנילי עוז, דניאל עוז, אילן בר דוד, שירה חדד, גפי אמיר ודניאלה קוקיא על תרומתם החשובה לעריכת הספר.

פניה עוז־זלצברגר וגפנית לסרי קוקיא