דברים שהשארנו מאחור

פרק 1. בוריטו להלוויות

סלואן

הנדנדה חרקה בקצב מתחתיי, כשהנפתי את עצמי בעזרת הבוהן שלי מרצפת העץ במרפסת הקדמית.

אצבעותיו הצוננות של ינואר חמקו תחת השמיכה ודרך שכבות הבגדים שלבשתי. אבל הבדיחה הייתה על חשבונן כי כבר הייתי קפואה מבפנים.

הזר הנבול מחג המולד שנתלה על דלת הכניסה הסגולה תפס את עיני.

הייתי צריכה להוריד אותו.

הייתי צריכה לחזור לעבודה.

הייתי צריכה לחזור למעלה ולשים את הדאודורנט ששכחתי לשים.

מתברר שהייתי צריכה לעשות המון דברים. כולם נראו לי משימה ענקית, כאילו לחזור פנימה ולעלות במדרגות אל חדר השינה שלי דורש כמות אנרגיה הזהה לטרק אל פסגת האוורסט.

סליחה, נוקמאאוט. אתם פשוט תצטרכו להתמודד עם ספרנית מיוזעת מצחינה.

שאפתי נשימת אוויר חדה כתער אל ריאותיי. מצחיק שאני צריכה להזכיר לעצמי לעשות פעולה אוטומטית כמו לנשום. ליגון הייתה דרך לחדור לכל דבר, גם כשמוכנים לקראתו.

הרמתי את הספל של אבי עם הכיתוב דמעות הפרקליט הנגדי, ולגמתי לגימה מחזקת של יין לארוחת הבוקר.

אני עומדת לבלות את שארית יומי בחום המחניק של 'נוקמאאוט של מטה', בית הלוויות בעל השם המפוקפק של נוקמאאוט. התרמוסטט של בית הלוויות מעולם לא ירד מתחת לעשרים וארבע מעלות, כאילו מתאים את עצמו למחזור הדם האיטי של הקהל הקשיש שבדרך כלל פקד את המקום.

הבל פי הותיר אותי בתוך ענן כסוף. כשהתפוגג, מראה הבית הסמוך הופיע שוב מולי.

זה היה מבנה דו־קומתי חסר כל ייחוד, בצבע בז', גינתו מעוצבת באופן בסיסי.

למען ההגינות, רוב הבתים נראו משעממים אל מול הבית הוויקטוריאני היחיד והמיוחד שלי, עם המרפסת המקיפה אותו והצריח הלא מעודן שלו. אבל בשל ריקנותו של הבית הסמוך הניגוד הזה בלט עוד יותר. זה יותר מעשור שסימני החיים היחידים הוגבלו לצוות שהגיע למקום כדי לתחזק את החצר ולביקורים מזדמנים של בעליו הדוחה.

תהיתי למה הוא לא פשוט מכר את הבית או שרף אותו עד היסוד. או מה שזה לא יהיה שאנשים עשירים בצורה מגוחכת עושים למקומות שהכילו צללים וסודות.

הרגיז אותי שהוא עדיין היה הבעלים של הבית. שהוא עדיין ישן שם לפעמים. איש מאיתנו לא רצה להיתקע עם הזיכרונות האלה. איש מאיתנו לא רצה לחלוק גבול משותף בין הבתים שלנו.

הדלת הקדמית שלי נפתחה ואימי יצאה החוצה.

קארן וולטון תמיד נראתה יפהפייה בעיניי. גם היום, גם עם היגון הטרי המכתים את פניה, היא עדיין הייתה מקסימה למראה.

"מה את חושבת? זה מוגזם?" היא שאלה, עושה סיבוב קטן בשמלתה השחורה הקטנה והחדשה. על רקע צווארון הסירה האצילי והשרוולים הארוכים בלטה חצאית מסיבות פלרטטנית עם טול כהה ומנצנץ. תסרוקתה הבלונדינית החלקה הוסטה לאחור בעזרת סרט שיער קטיפתי.

החברה שלי לינה לקחה אותנו לשופינג לפני כמה ימים כדי לעזור לנו למצוא את בגדי הלוויה שלנו. השמלה שלי הייתה קצרה, עשויה מסריג שחור צמוד עם כיסים מוסתרים בתפרים. היא הייתה יפהפייה ולעולם לא אלבש אותה שוב.

"את נראית נהדר. זה מושלם," הרגעתי אותה, מרימה את קצה השמיכה כהזמנה.

היא התיישבה וטפחה על ברכי כשכיסיתי את שתינו.

הנדנדה הזאת הייתה חלק מההווי המשפחתי מאז ומתמיד. כולנו התאספנו עליה לרכל ולחטוף משהו לאכול אחרי בית הספר. לאורך השנה, פעם בשבוע, הוריי נפגשו על הנדנדה הזאת ל׳האפי האור׳. אחרי שכל כלי חג ההודיה היו נקיים ומסודרים במקומם, כולנו השתרענו פה עם הספרים האהובים עלינו ושמיכות נעימות.

ירשתי את הבית המדהים הזה בצבעי ירוק זית, סגול וכחול כהה לפני כשנתיים, כאשר הוריי עברו לוושינגטון כדי להיות קרובים יותר לרופאים של אבא. תמיד אהבתי אותו. לא היה שום מקום אחר בעולם שיעניק לי אותה הרגשה של בית. אבל ברגעים כאלה הבנתי שבמקום לגדול, המשפחה שלנו הצטמצמה.

אימא נשפה. "טוב, זה מבאס."

"לפחות ניראה טוב בזמן שזה מבאס," ציינתי.

"זו הגישה של הוולטונים," היא הסכימה.

הדלת הקדמית נפתחה שוב, ואחותי מייב הצטרפה אלינו. היא לבשה חליפת מכנסיים שחורה ופשוטה ומעיל צמר, ואחזה ספל תה מעלה אדים. היא נראתה יפה כמו תמיד, אך עייפה. רשמתי לעצמי להטריד אותה אחרי הלוויה ולוודא שאין משהו נוסף שמטריד אותה.

"איפה קלואי?" אימא שאלה.

מייב גלגלה את עיניה. "היא הצליחה לצמצם את אפשרויות הלבוש לשתיים, ואמרה לי שהיא צריכה זמן עם כל אחת מהן כדי להגיע להחלטה סופית," היא אמרה, דוחסת את עצמה אל הכרית שליד אימא שלנו.

האחיינית שלי הייתה פשניסטה ברמה הגבוהה ביותר. לפחות הגבוהה ביותר שבת שתים־עשרה מווירג'יניה הכפרית, שחיה על תקציב מוגבל, יכולה להגיע אליה.

התנדנדנו בדממה במשך כמה רגעים, כל אחת מאיתנו אבודה בזיכרונותיה.

"זוכרות כשאבא שלכן קנה את עץ חג המולד, שהיה כל כך שמן עד שלא נכנס בדלת הכניסה?" אימי שאלה עם חיוך בקולה.

"התחלת המסורת שלנו של העץ במרפסת," נזכרה מייב.

הרגשתי דקירת אשמה. לא העמדתי שום עץ במרפסת בחג המולד השנה. אפילו לא העמדתי עץ בתוך הבית. רק את הזר המת כעת, שקניתי באירוע גיוס הכספים בבית הספר של קלואי. הסרטן ארגן תוכניות אחרות למשפחתנו.

אפצה על כך בחג המולד הבא, החלטתי. יהיו פה חיים. תהיה פה משפחה. וגם צחוק, ועוגיות, ואלכוהול, ומתנות ארוזות בצורה גרועה.

זה מה שאבא רצה. לדעת שהחיים ממשיכים על אף הגעגועים הקשים.

"אני יודעת שאבא שלכם היה אחראי על שיחות העידוד," אימא החלה לומר. "אבל הבטחתי לו שאעשה כמיטב יכולתי. אז כך זה יהיה. ניכנס לבית הלוויות ונעניק לו את הלוויה הכי מוצלחת שנראתה פה אי פעם בעיירה, לעזאזל. נצחק, ונבכה, וניזכר כמה הרבה מזל היה לנו שהוא היה איתנו כל הזמן הזה עד עכשיו."

מייב ואני הנהנו, דמעות כבר נקוות בעינינו. מצמצתי כדי להיפטר מהן. הדבר האחרון שאימא שלי או אחותי היו צריכות להתמודד איתו היה הר געש של עצב מצידי.

"אני יכולה לקבל 'ברור שכן'?" שאלה אימא.

"ברור שכן," ענינו בקולות רועדים.

אימא הסתכלה על שתינו. "זה עלוב."

"אלוהים. סליחה שאנחנו לא עליזות יותר לגבי הלוויה של אבא," אמרתי ביובש.

אימא הושיטה יד אל כיס שמלתה והוציאה בקבוק נירוסטה ורוד. "זה יעזור."

"השעה 9:32 בבוקר," אמרה מייב.

"אני שותה יין," מחיתי, מרימה את הספל שלי.

אימי הושיטה לאחותי את הבקבוק הנשי שלה. "כמו שאבא שלכן אהב לומר, 'אנחנו לא יכולות לשתות כל היום אם לא נתחיל עכשיו'."

מייב נאנחה. "בסדר. אבל אם אנחנו מתחילות לשתות עכשיו, אנחנו לוקחות מונית ללוויה."

"אני אשתה לכבוד זה," הסכמתי.

"לחיים, אבא," היא אמרה ולגמה מהבקבוק, נרתעת באופן כמעט מיידי.

מייב החזירה את הבקבוק, ואימא הרימה אותו בברכה דוממת.

הדלת הקדמית נפתחה שוב ברעש, וקלואי יצאה בסערה אל המרפסת. האחיינית שלי לבשה גרביונים עם הדפס, מכנסוני סאטן סגולים וסוודר עם צווארון גולף. שערה היה מעוצב בשתי ערמות שחורות על ראשה. מייב הפסידה כנראה בקרב על האיפור היום כי עפעפיה של קלואי נצבעו בגוון עמוק של סגול. "אתן חושבות שזה יגזול יותר מדי תשומת לב מסבאל'ה?" היא שאלה, נעמדת עם ידיה על מותניה.

"אלוהים אדירים," אחותי מלמלה מתחת לאפה וגנבה שוב את הבקבוק.

"את נראית יפהפייה, מותק," אמרה אימא, מחייכת אל נכדתה היחידה.

קלואי הסתובבה. "תודה, אני יודעת."

החתולה השמנמנה והנרגנת שירשתי עם הבית התגנבה אל המרפסת, נראית ביקורתית כמו תמיד. שק הפרעושים החצי פראי הזה זכה לשם המלכותי ליידי מילדרד מיאווינגטון. במשך הזמן, השם קוצר למילי מיאו־מיאו. כיום, כשאני צריכה לצעוק עליה בפעם השמונה־עשרה לא לשרוט את גב הכורסה, אני מסתפקת רק ב׳מיאו־מיאו׳ או ב׳הי, מניאקית׳.

"תיכנסי פנימה, מיאו־מיאו, או שאשאיר אותך בחוץ כל היום," הזהרתי אותה.

החתולה לא טרחה כלל להגיב לאזהרה שלי. במקום זאת, היא התחככה בגרביוניה השחורים של קלואי ואז התיישבה לרגליה כדי לזכות אותנו בהצצה אל חור התחת החתולי שלה.

"מגעיל," ציינה מייב.

"נהדר. עכשיו אני צריכה להוריד את הפרווה מהגרביונים שלי," התלוננה קלואי ורקעה ברגלה.

"אני אמצא את הגלגלת להסרת פרווה," התנדבתי, מתרוממת מהנדנדה ומציקה לחתולה בכף רגלי עד שהתהפכה על גבה וחשפה את בטנה השמנמנה. "מי רוצה יין לארוחת בוקר?"

"את יודעת מה אומרים," אמרה אימא, מושכת את אחותי על רגליה. "שרדונה הוא הארוחה החשובה ביותר ביום."

הטשטוש האלכוהולי החמים והמערפל החל לדעוך בערך בשעה השנייה של האירוע. לא רציתי להיות פה, עומדת לפני כד האפר מנירוסטה בחדר עם טפט טווסים עגמומי, מקדמת את פני המנחמים, ומקשיבה לסיפורים על איזה איש נפלא היה סיימון וולטון.

הבנתי שלא יהיו פה סיפורים חדשים. אבא שלי המתוק, המבריק, טוב הלב והמגושם איננו. וכל מה שנשאר לנו היו זיכרונות שלעולם לא יצליחו למלא את הריק שהשאיר אחריו.

"אני פשוט לא יודעת מה נעשה בלי דוד סיימון," אמרה נסה, בת הדוד שלי, מתמרנת תינוקת שמנמנה על מותנה בזמן שבעלה התקוטט עם בנם בן השלוש שהיה ענוב בעניבת פרפר. אבא שלי תמיד ענב עניבות פרפר. "הוא ואימא שלך באו אלינו פעם בחודש לשמור על הילדים, כדי שוויל ואני נוכל לצאת לדייט בערב."

"הוא אהב לבלות עם הילדים שלך," ניחמתי אותה.

הוריי לא שמרו בסוד את העובדה שרצו בית מלא בבני משפחה. זו הייתה הסיבה שקנו בית ויקטוריאני רעוע עם שמונה־עשר חדרים, ביניהם חדר אוכל רשמי, גדול מספיק כדי להושיב עשרים איש. מייב סיפקה בצייתנות נכדה אחת, אבל אז התגרשה וקריירה משפטית בכירה ריסקה זמנית את תוכניות הילד השני.

והייתי אני. הספרנית הראשית בספרייה הציבורית הכי טובה באזור, קורעת את התחת כדי להרחיב את הקטלוג, התוכניות והשירותים שלנו. אבל אפילו עכשיו לא הייתי קרובה יותר לחתונה או לילדים משהייתי בגיל שלושים. מה שהיה... לעזאזל. לפני לא מעט זמן.

התינוקת של נסה העיפה פטל לעברי ונראתה מאוד מרוצה מעצמה.

"או־או," אמרה בת הדוד שלי.

עקבתי אחרי מבטה אל הפעוט שהתחמק מאביו ורץ בעיגולים סביב המעמד של צנצנת האפר.

"תחזיקי את זה," אמרה נסה, מושיטה לי את התינוקת. "אימא צריכה להציל את היום בשקט ובאצילות."

"את יודעת," אמרתי לתינוקת, "אבא שלי בטח היה נהנה אם אחיך היה מפיל בטעות את האפר שלו היום. הוא היה חושב שזה קורע מצחוק."

היא הסתכלה עליי בסקרנות ינשופית, בעיניים הכי גדולות וכחולות שראיתי מעודי. היא הייתה כמעט קרחת, עם שיער בלונדיני מדובלל שנתחב בזהירות מתחת לקשת ורודה ובוהקת. אגרוף אחד מלא ברוק הושט קדימה, ואצבעה שוטטה על לחיי.

החיוך חסר השיניים הפתיע אותי, וכך גם הצחקוק המרוצה שפרץ מבטנה העגולה. שִׂמחה — מהסוג המבעבע — תססה בתוכי.

"המשבר נמנע," אמרה נסה, שהופיעה מחדש. "אוווו, היא אוהבת אותך!"

בת דודי לקחה ממני את בתה והופתעתי כשמייד התגעגעתי למשקלה החמים והמצחקק בזרועותיי. בתחושת טשטוש, צפיתי במשפחה הקטנה הנעה לאורך השורה, להביע את תנחומיהם לאימי ולאחותי.

שמעתי על שעונים ביולוגיים של נשים, שנכנסים לפעולה בשאיפה אחת של ראש תינוק, אבל ספירה לאחור שמתחילה בלוויה? זה היה כנראה תקדים.

מובן שרציתי משפחה. תמיד הנחתי שאמצא זמן לכך... אחרי הקולג', ואז אחרי שאשיג את העבודה הראשונה שלי, ואז אחרי שאמצא את עבודת החלומות בעיר הולדתי, ואז אחרי שאצליח להעביר את הספרייה למשכנה החדש.

לא נעשיתי צעירה יותר. הביציות שלי לא נעשו רעננות יותר באורח פלא. אם רציתי משפחה משלי, אני צריכה להתחיל עכשיו.

טוב, חרא.

דחפים אבולוציוניים השתלטו עליי, וסקרתי את באד ניקלבי כשפסע מולי והביע את תנחומיו. גופו הדק והגבוה של באד היה תמיד מכוסה בסרבל. כמרכיבת משקפיים בעצמי, לא הפריעו לי משקפיו בסגנון ג'ון לנון. אבל הקוקו הכסוף והארוך ותוכניותיו לפרוש ולבנות בונקר מנותק מהרשת במונטנה היו מעבר ליכולתיי.

הייתי זקוקה לגבר צעיר מספיק שירצה את הסבל הכרוך בלעשות איתי תינוקות. עדיף כאן, במקום סמוך לקוסטקו ולטארגט.

תובנת השעון הביולוגי שלי הופרעה עם הגעתם של נוקס ונעמי מורגן. הילד הרע המזוקן של נוקמאאוט התאהב קשות בכלה הנמלטת כשהופיעה בעיירה בשנה שעברה. יחד הם הצליחו לבנות סוג של סוף טוב וקיטשי, שהתענגתי לקרוא עליו כנערה... וכבחורה צעירה... וגם בשבוע שעבר.

ואם כבר מדברים על דחפים אבולוציוניים, נוקס הנרגן בחליפה — כולל עניבה שנראתה כאילו לא טרח לענוב כמו שצריך — היה בהחלט חומר משובח לאבהות. אחיו רחב הכתפיים, נאש, הופיע מאחוריו במדי משטרה רשמיים. הוא אחז ברכושנות בידה של ארוסתו, לינה היפה והאופנתית. שני הגברים היו חומר זרע משובח.

ניערתי את עצמי מחלום הרבייה שלי. "תודה רבה שבאתם," אמרתי.

נעמי נראתה נשית ורכה בשמלת צמר בצבע כחול נייבי, ובשערה המעוצב בגלים חומים וקופצניים. חייכתי לנוכח ריח מעורפל של תרסיס ניקוי לימוני שחיבוקה הדיף. כשהייתה מתוחה, משועממת או שמחה, נעמי ניקתה. זו הייתה שפת האהבה שלה. מאז שלקחה על עצמה את תפקיד מתאמת קשרי הקהילה, הספרייה מעולם לא הייתה נקייה יותר.

"אנחנו כל כך מצטערים על סיימון. הוא היה כזה איש נפלא," היא אמרה. "אני שמחה שיצא לי לפגוש אותו בחג ההודיה."

"גם אני," הסכמתי.

זה היה החג הרשמי האחרון של הוולטונים בבית המשפחה. הבית התפקע מרוב חברים ומשפחה ואוכל. כל. כך. הרבה. אוכל. על אף מחלתו, אבא היה מאושר להפליא.

הזיכרון הביא גל חדש של יגון שנחבט בתוכי, ונדרשתי לגייס את כל יכולותיי כדי לא להיכנע לבכי המכוער שהצלחתי להסוות איכשהו כשיהוק, בזמן שהשתחררתי מחיבוקה של נעמי.

"סליחה. יותר מדי יין לארוחת בוקר," בילפתי.

חברתנו לינה התקדמה לעברי. היו לה רגליים ארוכות והיא הייתה לחוצה אפילו בחליפת מכנסיים סקסית ונעלי עקב דקיק מעוררות תאווה. היא העוותה את פניה, ואז רכנה לפנים לחיבוק מביך. לינה לא הרבתה לגעת באנשים, מלבד נאש. לכן הערכתי את המחווה אפילו יותר.

אבל אם אנשים לא יפסיקו להיות נחמדים אליי, מאגר היגון האינסופי שניסיתי לרסן עוד ייסדק בסוף.

"זה על הפנים," היא לחשה לפני שהרפתה ממני.

"כן. ממש ככה," הסכמתי, מכחכחת בגרוני ומכריחה את הרגשות לסגת. יכולתי להתמודד עם כעס. כעס היה פשוט ונקי ומשנה חיים, אפילו עוצמתי. אבל את הרגשות הקשים יותר לא הרגשתי בנוח לחלוק עם אחרים.

לינה צעדה לאחור ונעמדה תחת זרועו של נאש. "מה תעשי אחרי ה... אירוע?" היא שאלה.

ידעתי בדיוק מה היא שואלת. הן יופיעו אצלי אם אבקש. לעזאזל, אפילו אם לא אבקש. אם הן יחשבו, ולו לרגע, שאני צריכה כתף לבכות עליה, קוקטייל עשוי כהלכה, או שהרצפה דורשת ניקוי, נעמי ולינה יהיו שם.

"אימא הזמינה לילה בספא עם חברים, ומייב ארגנה ארוחת ערב משפחתית לאורחים שהגיעו מחוץ לעיר," אמרתי. זה לא היה שקר. אחותי באמת אירחה את הדודים, הדודות ובני הדודים שלנו. אבל כבר תכננתי לזייף מיגרנה ולבלות את הלילה כשאני נותנת דרור לעצב הלא מאולף שלי בפרטיות ביתי.

"בואי ניפגש בקרוב. אבל לא בעבודה," הוסיפה נעמי בקשיחות. "קחי כמה ימי חופש שאת צריכה."

"כן. ברור. תודה," אמרתי.

חברותיי התקדמו לאורך השורה של קבלת הפנים לעבר אימי, משאירות את האבות של התינוקות העתידיים שלהן איתי.

"זה מבאס תחת," אמר נוקס בצורה מחוספסת, כשחיבק אותי.

חייכתי לתוך חזהו. "אתה לא טועה."

"אם את צריכה משהו, סלואני באלוני," אמר נאש, מתקרב כדי לחבק. הוא לא היה צריך לסיים את המשפט. גדלנו יחד. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו בכל דבר ועניין. אותו הדבר היה נכון גם לנוקס, אף שנוקס לא יציע. הוא פשוט יופיע ויעניק לי בנרגנות איזה שירות מתחשב, ואז ירתח מזעם אם אנסה להודות לו.

"תודה, בחורים."

נאש התרחק וסקר את הקהל שזרם מחוץ לחדר ואל המבואה. גם בזמן לוויה, מפקד המשטרה שלנו היה כמו כלב שמירה, מוודא שהלהקה שלו בטוחה. "מעולם לא שכחנו מה אבא שלך עשה בשביל לוסיאן," הוא אמר.

נדרכתי. בכל פעם שמישהו הזכיר את שמו של האיש, הרגשתי שפעמון מצלצל בגולגולת שלי, מהדהד בעצמותיי כאילו יש לזה משמעות. אבל לא הייתה לכך משמעות. לא עוד. אלא אם כן ׳אני שונאת את הגבר הזה׳ נחשב ׳משהו׳.

"כן, טוב, אבא עזר להרבה אנשים בחייו," אמרתי במבוכה.

זו הייתה האמת. סיימון וולטון עזר ללא מעט אנשים כעורך דין, מאמן, מנטור ואב. כשחושבים על כך, הוא וגדוּלתו היו כנראה אשמים בקיומי הנוכחי כרווקה ללא תינוקות. אחרי הכול, איך הייתי אמורה למצוא בן זוג לחיים כשאיש אינו משתווה למה שהוריי מצאו זה בזה?

"מדברים על החמור," אמר נוקס.

כולנו הפנינו את מבטינו אל הדלת בחלק האחורי של החדר, שפתאום התגמדה בשל הגבר חמור הסבר הלבוש בחליפה יקרה להחריד.

לוסיאן רולינס. לוס או לוסי בקרב חבריו, והיו מעטים כאלה. לוציפר בשבילי ובשביל כל שאר גדודי אויביו.

שנאתי את תגובתו של גופי לגבר הזה בכל פעם שנכנס לחדר. המודעות המעקצצת הזאת כאילו כל עצב בגופי קיבל הודעה זהה, באותו הזמן.

יכולתי להתמודד עם האזהרה הביולוגית, המולדת, שהסכנה קרובה. אחרי הכול, דבר לא היה בטוח לגבי האיש. לא יכולתי להתמודד עם האופן בו העקצוץ הפך מייד לתגובה אוטומטית חמימה ושמחה של הינה אתה, כאילו עצרתי את נשימתי, מחכה שיופיע.

החשבתי את עצמי לאדם בוגר בצורה סבירה, עם ראש פתוח וגישה של חיה ותן לחיות. ובכל זאת, לא יכולתי לסבול את לוסיאן. עצם קיומו לחץ על כל כפתור שהיה בי. וזה בדיוק מה שהזכרתי לעצמי בכל פעם שהראה את פניו, כאילו העליתי אותו מאיזה מקום טיפשי ונואש בנפשי. עד שהזכרתי לעצמי שהוא כבר לא הילד היפה והפרוע מחלומותיי כתולעת ספרים מתבגרת.

לוסיאן ההוא, הילד החולמני ומלא התקוות שנשא עליו נטל הרבה יותר מדי כבד, נעלם. במקומו הופיע גבר קר ואכזר ששנא אותי לא פחות מששנאתי אותו.

"בטחתי בך, סלואן. והפרת את האמון הזה. עשית יותר נזק ממה שהוא הצליח אי פעם לעשות."

היינו אנשים שונים עכשיו. מבטינו ננעלו בזיהוי המוכר והלא נוח הזה.

זה היה מוזר, לחלוק סוד עם הילד שפעם אהבתי, ועכשיו לחלוק אותו עם הגבר הזה, שלא יכולתי לסבול. היה מסר סמוי בכל תקשורת בינינו. משמעות שרק שנינו יכולים לפענח. ואולי הייתה פינה קטנה, אפלה וטיפשית בתוכי, שהרגישה את הריגוש הזה בכל פעם שמבטינו ננעלו. כאילו הסוד הזה חיבר בינינו בדרך שלעולם אי אפשר יהיה להתיר.

הוא פסע קדימה, הקהל נחלק סביבו לשניים כשעוצמה ועושר פורצים את דרכם לפנים.

אבל הוא לא ניגש אליי. הוא הלך היישר אל אימא.

"הילד המתוק שלי." אימא פרשה את זרועותיה, ולוסיאן נכנס לתוכן, עוטף אותה בחיבוק שהציג לראווה היכרות מטרידה.

הילד המתוק שלה? לוסיאן היה גבר בן ארבעים הלוקה בשיגעון גדלות.

האחים מורגן התקדמו כדי להצטרף אל חברם, שהיה עם אימי.

"איך אתם מתמודדים, סלואן?" שאלה גברת טווידי, שכנתו הקשישה וחובבת הכושר של נאש, כשתפסה את מקומה. היא לבשה אימונית קטיפה שחורה, ושערה הוסט לאחור מפניה באמצעות סרט שיער קודר למראה.

"אנחנו בסדר. תודה רבה שהגעת," אמרתי, לוקחת את ידה המיובלת.

מזווית עיני, ראיתי את אימא מתרחקת קצת מהחיבוק עם לוסיאן. "אני לא יכולה להודות לך מספיק. לעולם לא אצליח להחזיר לך על מה שעשית בשביל סיימון. בשבילי. בשביל המשפחה," היא אמרה לו בדמעות.

אה, מה? מבטי כמו התעופף אל פניו של לוסיאן, הנאות באופן שטני.

אלוהים, הוא היה יפהפה. מעוצב להפליא באופן על־טבעי על ידי האלים עצמם. הוא יעשה תינוקות שדונים מהממים וקטנים.

לא. לא. לא. ממש לא. הספירה לאחור של השעון הביולוגי שלי לא תגרום לי להסתכל על לוסיאן רולינס כעל בן זוג פוטנציאלי.

"את יודעת, אומרים שהרמת משקולות מועילה לאבל. כדאי לך לבוא השבוע למכון הכושר. הצוות שלי ידאג לך כמו שצריך," צווחה גברת טווידי בזמן שהתאמצתי לצותת לאימי וללוסיאן.

"אני זה שחייב לשניכם," הוא אמר, קולו צרוד.

על מה לעזאזל הם דיברו? כמובן, ההורים שלי ולוסיאן היו קרובים זה לזה כשהיה המתבגר הסורר בדלת ממול. אבל זה נשמע כמו משהו עמוק יותר, מהזמן האחרון. מה קורה, ולמה אני לא יודעת על זה כלום?

אצבעות נקשו מול פניי, שולפות אותי ממחשבותיי.

"את בסדר, ילדונת? את נראית חיוורת. רוצה לאכול משהו? יש לי חטיף חלבון ותרמוס פה," אמרה גברת טווידי, מפשפשת בתיק הכושר שלה.

"את בסדר, סלואן?" שאלה אימא, מבחינה במהומה שחוללנו.

גם היא וגם לוסיאן הסתכלו עליי עכשיו.

"אני בסדר גמור," הרגעתי אותה במהירות.

"היא יצאה מאיפוס," הלשינה גברת טווידי.

"באמת, אני בסדר גמור," התעקשתי, מסרבת לפגוש במבטו של לוסיאן.

"את פה כבר יותר משעתיים. למה שלא תשאפי קצת אוויר צח?" הציעה אימא. התכוונתי לציין שהיא עומדת פה לא פחות זמן ממני כשפנתה ללוסיאן. "אכפת לך?"

הוא הנהן, ולפתע היה לצידי. "אני אקח אותה."

"אני בסדר," אמרתי שוב, צועדת לאחור בחרדה. המנוסה שלי נחסמה על ידי תצוגה גדולה של פרחי לוויות. התחת שלי השתפשף במעמד, וסידור הפרחים ממחלקת כיבוי האש של נוקמאאוט התנדנד בצורה לא יציבה.

לוסיאן ייצב את הפרחים ואז מיקם יד גדולה וחמימה על גבי התחתון. הרגשתי כאילו חטפתי מכת ברק ישירות בעמוד השדרה.

נזהרתי תמיד לא לגעת בו. דברים מוזרים קרו בתוכי כשזה קרה.

לא קיבלתי במודע את ההחלטה לתת לו להוביל אותי אל מחוץ לאזור קבלת הפנים. אבל פתאום מצאתי את עצמי מתקדמת כמו איזה גולדן רטריבר צייתן.

נעמי ולינה החלו להתרומם ממושבן, הבעת פניהן מודאגת. אבל הנדתי בראשי. אני יכולה להתמודד עם זה.

הוא הוביל אותי החוצה מהחדר המחניק אל אזור שמירת החפצים, ותוך פחות מדקה מצאתי את עצמי עומדת על המדרכה מול בית הלוויות, משאירה מאחורינו את הלחץ המעיק של הדחיסות והמהומי השיחות. זה היה יום רביעי קודר וחורפי. המשקפיים שלי התערפלו כתוצאה מהשינוי בטמפרטורה. העננים הכבדים שנתלו מעל, צבעם אפור צפחה, הבטיחו שלג עד סוף היום.

אבא אהב שלג.

"הינה," לוסיאן אמר ברוגז, דוחף לעברי מעיל.

הוא היה גבוה, כהה ומרושע.

הייתי נמוכה, בהירה ונהדרת.

"זה לא שלי," אמרתי.

"זה שלי. תלבשי אותו לפני שתקפאי למוות."

"אם אלבש אותו, תלך מפה?" שאלתי.

רציתי להיות לבד. להסדיר נשימה. להביט בעננים ולהגיד לאבא שלי שהתגעגעתי אליו, שאני שונאת סרטן, שאם ירד שלג, אשתרע בתוכו על גבי ואהפוך אותו למלאך שלג. אולי יהיה לי זמן לשחרר כמה מהדמעות שאגרתי בתוכי.

"לא." הוא לקח את העניינים לידיו, עוטף את כתפיי במעיל.

הבד היה עבה, כהה, דמוי קשמיר עם מכפלת חלקה מסאטן. עשיר. סקסי. המעיל נתלה עליי בכבדות כמו שמיכה כבדה. הריח כמו... גן עדן לא הייתה המילה הנכונה. מסוכן בצורה מענגת. ניחוחו של האיש היה מעורר תאווה.

"אכלת משהו היום?"

מצמצתי. "מה?"

"אכלת משהו היום?" הוא הדגיש כל מילה בעצבים.

"אתה לא יכול להיות עצבני עליי היום, לוציפר," מילותיי חסרו את הכעס הרגיל שלי.

"אז לא אכלת."

"תסלח לנו שארוחת הבוקר שלנו הורכבה מוויסקי ויין."

"אלוהים," הוא מלמל. ואז הושיט את ידיו אליי.

במקום לקפוץ לאחור או להכות בגרונו במכת קרטה ניצחת, עמדתי המומה. הוא מנסה לחבק אותי בצורה מגושמת? למזמז אותי? "מה אתה עושה?" צייצתי.

"תעמדי בשקט," הוא הורה. ידיו נעלמו בכיסי מעילו.

הוא היה גבוה ממני בדיוק בשלושים וחמישה סנטימטרים. ידעתי את זה כי פעם מדדנו. קו העיפרון שלו התנוסס עדיין על משקוף המטבח שלי. חלק מההיסטוריה ששנינו העמדנו פנים שלא קרתה.

הוא הוציא סיגריה אחת ומצית אלגנטי מכסף.

אפילו הרגלים רעים לא יכלו לשלוט בלוסיאן רולינס. האיש הרשה לעצמו סיגריה אחת ביום. השליטה העצמית שלו הייתה מעצבנת בעיניי.

"אתה בטוח שאתה רוצה לנצל את הסיגריה האחת שלך עכשיו? בקושי צוהריים," ציינתי.

הוא בהה בי והדליק את הסיגריה, החזיר את המצית לכיסו ואז שלף את הטלפון שלו. אגודליו התעופפו מעל המסך לפני שהוא החזיר אותו למעילו. הוא הוציא את הסיגריה מפיו ונשף עשן כחול, עדיין לוטש בי את מבטו.

כל תנועה הייתה טורפת, חסכונית ומעצבנת.

"אתה לא צריך לשמרטף עליי. כולם ראו אותך. אתה משוחרר. אני בטוחה שיש לך דברים חשובים יותר לעשות ביום רביעי במקום להסתובב בנוקממאוט," אמרתי לו.

הוא בחן אותי מעל קצה הסיגריה שלו ולא אמר מילה. לגבר הזה היה הרגל לבחון אותי כאילו אני מאוסה בצורה מרתקת. בדרך דומה לזו שבה הסתכלתי על תולעי גינה בחצר האחורית.

שילבתי את זרועותיי. "בסדר. אם אתה מתעקש להישאר, למה אימא שלי אמרה שהיא חייבת לך?" שאלתי.

הוא המשיך לבהות בי בדממה.

"לוסיאן."

"סלואן." הוא ביטא את שמי כאזהרה. ועל אף הקור שטיפס בעמוד השדרה שלי, הרגשתי משהו חמים ומסוכן נפתח בתוכי.

"אתה חייב להיות מגעיל כל כך כל הזמן?" שאלתי.

"אני לא רוצה לריב איתך היום. לא פה."

בתפנית אירועים משפילה, עיניי התמלאו מייד בדמעות חמות.

עוד נחשול מסחרר של יגון התרסק בתוכי, ונאבקתי לעצור אותו.

"לא יהיו סיפורים חדשים," מלמלתי.

"מה?" הוא שאל.

הנדתי בראשי. "כלום."

"אמרת שלא יהיו סיפורים חדשים," הוא דרבן אותי.

"דיברתי לעצמי. לעולם לא יהיו עוד זיכרונות חדשים מאבא שלי." למרבה המבוכה, קולי נסדק.

"פאק," מלמל לוסיאן. "שבי."

הייתי כל כך עסוקה בלא להראות לאויב הכי גרוע שלי את דמעותיי המרושלות עד שבקושי שמתי לב שהוא דחף אותי לא ממש בעדינות אל המדרכה. ידיו שוטטו שוב בכיסי המעיל ומטפחת הופיעה מול פניי.

היססתי.

"אם תשתמשי במעיל שלי כדי לנגב את הדמעות, אכריח אותך לקנות לי חדש, ואת לא יכולה להרשות לעצמך את זה," הוא הזהיר, מנופף במטפחת.

חטפתי אותה מידו.

הוא התיישב לידי, מקפיד להשאיר בינינו כמה סנטימטרים.

"אני לא רוצה לשמוע אותך מתלונן על הלכלוך שנדבק לחליפה המהודרת שלך," רטנתי ואז קינחתי את אפי ברעש לתוך המטפחת המגוחכת שלו. מי לוקח איתו מטפחות אף מבד בימים אלה?

"אנסה לשלוט בעצמי," הוא אמר בעדינות.

ישבנו בדממה כשניסיתי כמיטב יכולתי להשתלט על עצמי. הטיתי את ראשי והסתכלתי מעלה, אל העננים הכבדים, מייחלת שהדמעות יתייבשו. לוסיאן היה האדם האחרון עלי אדמות שרציתי שיראה אותי פגיעה.

"היית יכול להסיח את דעתי עם ריב נורמלי ונחמד, אתה יודע," האשמתי אותו.

הוא נאנח ונשף עוד ענן עשן. "בסדר. זה היה טיפשי ואנוכי מצידך לא לאכול הבוקר. עכשיו אימא שלך בפנים דואגת לך, ואת גורמת ליום גרוע להיות גרוע עוד יותר בשבילה. אחותך והחברים שלך דואגים שאת לא מתמודדת עם המצב. ואני נמצא פה כדי לוודא שלא תתעלפי כדי שהם יוכלו להמשיך להתאבל."

גבי התיישר. "תודה רבה על הדאגה שלך."

"יש לך משימה אחת היום. לתמוך באימא שלך. לחלוק איתה באבלה. תעשי מה שצריך כדי להיות מה שהיא צריכה היום. אומנם איבדת את אבא שלך, אבל היא איבדה את בן הזוג שלה. את יכולה להתאבל בדרך שמתאימה לך אחר כך. אבל היום זה היום שלה, ולגרום לה לדאוג לך זה מעשה אנוכי מזוין."

"אתה כזה מניאק, לוציפר." מניאק חכם, לא בדיוק מניאק טועה.

"תתאפסי על עצמך, פיקסי."

כינוי החיבה הישן עשה את שלו, חוסם את העצב הבלתי נלאה בפרץ זעם נמרץ. "אתה האדם הכי שחצן, דעתן —"

משאית חבוטה שעל דלתותיה מדבקות ׳הדיינר של נוקמאאוט׳ נעצרה בחריקה מולנו, ולוסיאן הושיט לי את הסיגריה שלו.

הוא התרומם כשהחלון נפתח.

"הינה זה, מר רולינס." בין טיילור, המנהל הצנום והתזזיתי של הדיינר, רכן החוצה והושיט ללוסיאן שקית נייר. בין העביר את כל היום, מדי יום, באכילת מעדנים מטוגנים בשמן עמוק מהדיינר, ומעולם לא העלה אפילו גרם. בשנייה שסלט נגע בשפתיו, הוא צבר קילוגרמים.

לוסיאן הושיט לו שטר של חמישים דולר. "שמור את העודף."

"תודה, גבר! ממש מצטער לשמוע על אבא שלך, סלואן," הוא קרא מהחלון.

חייכתי קלושות. "תודה, בין."

"חייב לחזור. השארתי את האישה אחראית, והיא תמיד שורפת את תפוחי האדמה."

הוא נסע משם ולוסיאן הפיל את השקית בחיקי.

"תאכלי."

אחרי הפקודה הזאת, הוא הסתובב על עקביו וחזר אל הכניסה לבית הלוויות.

"אני מבינה שאני משאירה לעצמי את המעיל," קראתי אחריו.

הסתכלתי עליו הולך, וכשהייתי בטוחה שהוא נמצא בפנים, פתחתי את השקית כדי למצוא את ארוחת הבוקר האהובה עליי: בוריטו עטוף בנייר אלומיניום. הדיינר לא עשה משלוחים. ולוסיאן לא היה אמור לדעת מה ארוחת הבוקר האהובה עליי.

"מרתיח," מלמלתי תחת אפי לפני שהבאתי את קצה הפילטר של הסיגריה שלו לשפתיי, יכולתי כמעט לטעום אותו.