דברי ימיהם א’

שלושה מלכים ישבו על כיסא ישראל עד שנחצתה הארץ לשתי ממלכות: יהודה שבדרום, שבראשה עמד כמעט ללא הפסקה מלך מבית דוד, וישראל שבצפון, שמלכיה התחלפו לא אחת בדרכים אלימות. ממלכת יהודה כללה בעיקר את שבט יהודה ונספחו אליה גם השבטים שמעון, שהתנחל בארץ הנגב ובנימין, ששכן בין ירושלים שבדרום ובין הרי אפרים ושומרון שסגרו עליו מצפון, ועימם כהנים ולויים. ממלכת ישראל התבססה בעיקרה על שבטי יוסף: אפרים ומנשה, ועל שבטי הגליל ועבר הירדן. למעלה ממאתיים שנה התקיימו שתי הממלכות זו בצד זו, עד שנפלה ממלכת ישראל בכמה שלבים בפני הכובש האשורי. למעלה ממאה שנה חלפו עד שנכבשה גם ארץ יהודה, גם היא בכמה שלבים, וחרבו ירושלים ובית המקדש הראשון.

עם כיבוש ממלכת הצפון, גלו רבים מתושביה לעומקה של ארץ אשור ושכנותיה, צפונית ומזרחית לנהר פרת, ורובם אבדו מכלל ישראל. גם רבים מבני יהודה הוגלו בתורם בידי הכובש ואלה הובלו לבבל, אבל מקץ כשבעים שנה לגלות בבל הראשונה, היא גלות המלך יהויכין שקדמה לכיבוש המלא של ירושלים ולחורבן המקדש בידי נבוכדנצר מלך בבל, פתח בפניהם כורש מלך פרס את הדרך חזרה לארץ ישראל. ברבות הימים חודש היישוב היהודי בארץ והוקם הבית השני, והיישוב היהודי שהתרכז תחילה בירושלים ובסביבותיה התפשט בהמשך גם אל יתר חלקי הארץ. דורות נוספים חלפו, הארץ נכבשה בידי אלכסנדר המוקדוני, ואחרי דורות של שלטון יווני-הלניסטי הוקמה ממלכת החשמונאים. כמאה שנים עברו עד שקרסה גם ממלכה יהודית זו, הארץ באה אל תחת הכיבוש הרומאי הממושך והעם היהודי ידע גם חורבן שני, גם שורת מרידות, גם תחייה רוחנית מרשימה, גם גלות ממושכת וסבל רב וגם תקומה מרהיבה המתחוללת ממש מול עינינו.

"עשרת השבטים" - מונח לא מדויק - שנעלמו בימי קדם, סמוך לסוף המאה השביעית לפני הספירה, לא רק שלא זכו להשתלב בחזרה בתוך כלל ישראל אלא שגם זכרם לא נשתמר כראוי לו. מעט מאוד ידוע לנו על קורותיהם ותולדותיהם של האובדים בארץ אשור. ספרי הנביאים הראשונים ורוב הנביאים האחרונים נכתבו ונערכו בידיהם של נביאים ותלמידיהם ברוח הדת והתרבות היהודאיות-דרומיות שבהן החזיקו רובם, ואילו המסורת הישראלית-צפונית נדחקה הצידה, נשכחה והושכחה ובהדרגה הפכה לסמל הרוע, עבודת האלילים והסטייה מדרך הישר. בייחוד ניכר הדבר באשר לדמויותיהם של מלכי ישראל, חייהם, הישגיהם, כישלונותיהם ויתר עלילותיהם. כל מלכי ישראל ללא יוצא מן הכלל מוצגים בספר מלכים המקראי כמי שלא הלכו בדרך הנכונה, היא דרך דוד המלך, ולא צייתו לדברי הנביאים ומורי הדרך ולכן כשלו ונפלו. רק מבין השיטין עולים היבטים נוספים על מלכי הצפון ועל דמויותיהם ההיסטוריות, ורק פה ושם מבצבצים סימנים שבעזרתם ניתן להראות עד כמה הידיעות שבידינו מקוטעות ומגמתיות ועד כמה אין הן מאפשרות להבין כראוי את האישים הללו ולעמוד על אופיים האמיתי. עד כמה לא נוכל לעמוד על תולדות חייהם ומעשיהם של המלכים ועל ההתמודדות של רובם עם מציאות מורכבת ועם בעיות שאינן ניתנות לפתרון קל ופשוט כפי שנדמה לקורא התם או המִתָּמֵם. מעט מאוד נכתב על הצלחותיהם של מלכי ישראל הצפונית וגם מעט זה חתום בחותמה של האיבה הנשקפת אליהם מספר מלכים היהודאי - ויותר ממנו מספר דברי הימים המאוחר, שחותמו חותם יהודאי-כוהני של ראשית ימי הבית השני.

אין ספק שבימי קדם היה בנמצא גם ספר תולדות מלכי ישראל, אבל לא הספר המקורי ולא עיבודים מאוחרים שלו הגיעו לידינו, ואף המעט שנותר אינו מהווה תעודה מהימנה ומשמעותית. כך לדוגמה, בספר מלכים שלנו שבעה פסוקים בלבד (מלכים ב יד, כג-כט) עוסקים במלך ירבעם בן יהואש, אחד הגדולים שבמלכי ישראל, וגם כאן מוקדשות מילים אחדות בלבד לציון הישגיו והשינוי הקיצוני שחל במעמדה של ממלכת ישראל בימיו. וכצפוי, לא נעדר הנוסח המגמתי השגור: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל יָמָיו...". אני משער ואף מאמין שמקצת הדברים הכתובים בספר הזה תואמים את אותו ספר מלכים ישראלי קדמון.

מציאות פרשנית והיסטוריוגרפית זו נמשכת כמעט בלי שינוי מן המקרא אל עולמם של חז"ל, אם כי כאן יוכל המעיין חד העין להבחין בדקויות רבות ערך ועניין היורדות למעמקי הטקסט המקראי. אלה אינן גלויות לקורא קריאה שטחית בספרי המקרא ואינו טורח לחשוף את הרבדים הנסתרים החבויים בהם. המידע וההערכה ההיסטורית המציגים את המלכות באור שרובו המכריע שלילי, נשמרים פחות או יותר לאורך הדורות והדבר נכון במידה רבה גם בימינו.

ספר זה מתיימר לתת פתחון פה לרבים ממלכי ישראל המושתקים. חמשת שעריו על עשרים ושניים פרקיו מבוססים בעיקרם על הנמסר בספר מלכים המקראי וכן בספר דברי הימים, והם נעזרים גם בפסוקים ופרקים מדברי הנביאים האחרונים. פה ושם מסתמכים הדברים גם על מידע חיצוני לספרי התנ"ך: חקר המקרא, היסטוריה, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה של ארץ ישראל וסביבותיה, ומעט גם על רעיונות שמקורם בספרות האגדה של חז"ל, עם זאת, כל המקורות הגלויים לקוחים ישירות מתוך התנ"ך, להוציא את מצבת מישע. בשום מקום לא חרגתי מהנוסח המוכר והמקובל של המקרא, גם לא במקומות שבהם נוטה המחקר המדעי לשנות את נוסח המסורה או להציע היבטים ביקורתיים כגון הסטת יחידות טקסט ממקומן או העתקת מעשים מתולדותיו של מלך פלוני אל תולדותיו של זולתו. השיקול העיקרי בעניין זה הוא נגישותו של הטקסט המקראי בנוסח המסורה וערכו המכריע כמרכיב בסיסי של תרבות ישראל. ברוב המקומות שבהם קיימים חילופי קרי וכתיב העדפתי את הנוסח הפשוט והסביר. כמו כן לא עמדתי על בעיות כרונולוגיות וגיאוגרפיות העולות בחקר המקרא, כגון השאלות מתי בדיוק בא ירבעם בן נבט לשכם - לפני או אחרי נאומו של רחבעם, מתי בדיוק התמנה חזאל למלך על ארם או היכן הוא מקומו המדויק של הר צְמַרָיִם. שאלות מסוג זה ראויות כמובן לעיון ולבירור מצד עצמן, אבל עיסוק בהן במסגרת זו עלול להפליג את דעתו של הקורא למחוזות שאינם מעניינו של הספר.

מתכונתו הספרותית של ספר זה היא קובץ זיכרונות שכתבו כביכול גיבורי העלילות שסביבן נעים פרקי הספר, והיא מחקה את דרכו של הסופר א"ב יהושע ז"ל בעריכת ספרו "המאהב". עיקרי ה"זיכרונות" מבוססים על הנאמר והמסופר במקורות שלפנינו, אבל יש בהם גם מידה של חופש, דמיון ויצירתיות. עם זאת, בשום מקום לא הרחקתי לכת מן החומר המקראי כפשוטו, וגם במקומות שבהם קראתי דרור לדמיון היוצר נמנעתי מליצור סיפור חלופי לזה שבמקור. כמעט כל הדוברים בספר הם דמויות מוכרות בשמן, אבל יש ושמתי דברים גם בפיותיהם של אנשים שבוודאי נכחו בהתרחשויות אך לא צוינו בשמם. במקרים כאלה הסתפקתי בהצגתו של הדובר או הדוברים על פי תפקידיהם בעלילה, כגון ראשי שבט אפרים או הנוהג במרכבתו של אחאב בקרב רָמֹת גלעד, ולא הענקתי להם שמות בדויים. לשונם העברית וסגנונם של הזיכרונות בדרך כלל הם לשון וסגנון ימינו, אבל ה"זיכרונות" מכילים גם לא מעט ציטוטים ישירים מתוך הקטעים המקראיים הנוגעים בדבר והם עשירים גם במובאות גלויות וסמויות, מדויקות או מעובדות לפי הצורך ממקומות אחרים ברחבי המקרא. בדרך כלל ניקדתי את הציטוטים הישירים מהמקרא שאותם שמתי בפי הדוברים ובכמה מקומות ניקדתי גם מילים ומשפטים שמקורם במקרא אבל הם מובאים כאן כחלק מן הסיפור הזורם ולא כציטוט ישיר מפי אחד הדוברים. כמעט אין ספר מספרי התנ"ך שאינו מיוצג כאן אם במישרין אם בעקיפין, אם מעט ואם הרבה, אם בגלוי ואם בסתר. ברוח זו נמנעתי ככל האפשר משימוש במילים ובביטויים שלשונם לשון סלנג או לעז.

הצגת המקורות המקראיים בראשי הפרקים נועדה להקל על הקורא, ובדרך כלל מכסים המקורות המוצגים את כל הנושאים שעולים בפרק. בכמה מקרים העדפתי לוותר על ציטוט כל החומר הנוגע בדברים כדי שלא להרחיב את יריעת הטקסט המקראי יתר על המידה. וכאמור, במקום אחד, בפרק הראשון לזיכרונות יהורם, הבאתי כמעט במלואם את דברי המצבת הנודעת של מישע מלך מואב, המשוקעת היטב בזיכרונות אלה.

כאמור, מתיימר הספר לתת פתחון פה למלכי ישראל. ברור לכול שפתחון פה אישי ודמיוני שכזה אינו תואם את ציפיותיהם של כל הקוראים, ואני מניח שיהיו בין הקוראים כאלה שלא יאהבו את עיצוב דמויותיהם של כמה מאישי המקרא בספר: אליהו ואלישע הקשוחים, האישה מצרפת והאישה משונם הרגישׁוֹת, אחאב ויהורם המתלבטים, שלמה, ירבעם ויהוא המתחרטים ועוד. אני מאמין שבשום מקום לא חרגתי הרחק מדי מגבולות הפרשנות הלגיטימית של המקרא.

כדי להקל על הקורא מצורפת כאן רשימת מלכי ישראל לפי סדר מלכותם:

1. ירבעם בן נבט; 2. נדב בן ירבעם; 3 בעשא בן אחיה; 4. אלה בן בעשא; 5. זמרי; 6. תבני בן גינת - מלך על חצי העם; 7. עמרי - מלך על חצי העם ואחרי מות תבני על ממלכת שומרון כולה; 8. אחאב בן עמרי; 9. אחזיה בן אחאב; 10. יהורם בן אחאב; 11. יהוא בן נמשי; 12. יהואחז בן יהוא; 13. יהואש בן יהואחז; 14. ירבעם בן יהואש; 15. זכריה בן ירבעם; 16. שלום בן יבש; 17. מנחם בן גדי; 18. פקחיה בן מנחם; 19. פקח בן רמליהו; 20. הושע בן אלה.

בחרתי לחתום את הספר בפרקים ארוכים יחסית מחזונות הנביאים הגדולים ירמיהו ויחזקאל. שניהם חיו וניבאו לפני גלות בבל וחורבן הבית הראשון ולאחר מכן, כמה דורות אחרי כיבוש שומרון והגליית רבים מתושביה. בימיהם של שני הנביאים לא אבדה עדיין התקווה לשובם של הגולים, הנידחים בארץ אשור, ונבואותיהם מציגות את התאחדותם של כל שבטי ישראל כעם אחד על אדמת ישראל כביטוי מרכזי של תיקון המשגים הישנים של פילוג, רוע, איבה, קנאה ומלחמות. תיקון זה הוא מרכיב מרכזי בחזון אחרית הימים אבל אנחנו, אזרחי מדינת ישראל המחודשת, חייבים לממש אותו ככל יכולתנו כאן ועכשיו ולא לדחותו אל אחרית הימים.