דברי מתיקה

שמי סֵרִינָה פרום (בשורוק, כמו כלום) ולפני קרוב לארבעים שנה נשלחתי למשימה סודית מטעם שירות הביטחון הבריטי. לא שבתי בשלום. שנה וחצי מיום גיוסי פוטרתי, לאחר שהמטתי קלון על עצמי והבאתי אסון על אהובי, אם כי גם הוא בהחלט תרם למפלתו.

לא אבזבז זמן רב על ילדותי ועל שנות נעורי. אבי היה הגמון אנגליקני וגדלתי עם אחות אחת במתחם הקתדרלה שבעיר קטנה וחיננית במזרח אנגליה. ביתי היה מסביר פנים, מצוחצח, מסודר, מלא ספרים. הורי חיבבו למדי זה את זה, אהבו אותי ואני אהבתי אותם. בין אחותי לוסי לביני היה הפרש של שנה וחצי ואף על פי שכילדות התקוטטנו בחירוף נפש, הנזק לא היה חמור, ובבגרותנו התקרבנו. אמונתו של אבינו באל לא חרגה מהמידה הראויה, לא התערבה הרבה בחיינו והספיקה בדיוק כדי להעלותו באין מפריע בסולם הדרגות הכנסייתי ולהושיבנו בבית מידות בסגנון המלכה אן. הבית השקיף על גן מוקף חומה ובו משוכות ששמן יצא לתהילה בקרב חובבי צמחייה. הכול היה אפוא יציב, מעורר קנאה ואפילו אידילי. גדלנו בגן סגור, על כל ההנאות והמגבלות המשתמעות מכך.

שנות השישים המאוחרות הפיחו בחיינו רוח קלילה בלי לשבש אותם. לא החמצתי שום יום לימודים בבית הספר התיכון הסמוך לביתי אם לא הייתי חולה. בשנות עלומי התגנבו ועברו את חומות הגן קצת חישושים, כמו שאמרנו אז, התנסויות בטבק, אלכוהול וקצת חשיש, תקליטי רוקנרול, צבעים עזים יותר ויחסים פתוחים יותר באופן כללי. בגיל שבע עשרה היינו, חברותי ואני, מרדניות ביישניות ועולצות, אבל הכנו שיעורים, שיננו ופלטנו פעלים יוצאי דופן ומשוואות, מניעים של דמויות ספרותיות. אהבנו לחשוב שאנחנו ילדות רעות, ובעצם היינו די טובות. נעמה לנו ההתרגשות שנישאה באוויר ב־1969. היא היתה חלק מהציפייה לרגע שבו נעזוב את הבית ונרכוש השכלה אחרת במקום אחר. שום דבר יוצא דופן או מזעזע לא קרה לי בשמונה עשרה שנות חיי הראשונות, ולכן אפסח עליהן.

לו ניתן לי, הייתי בוחרת ללמוד בעצלתיים ספרות באוניברסיטה פרובינציאלית, הרחק צפונה או מערבה מביתי. אהבתי לקרוא רומנים. קראתי מהר — יכולתי לגמור שניים-שלושה ספרים בשבוע — והייתי שמחה לעשות זאת במשך שלוש שנים. אבל באותם ימים נחשבתי לסוג של תופעת טבע — נערה שבמקרה התברכה בכישרון למתמטיקה. המקצוע לא עניין אותי, לא נהניתי ממנו, אבל אהבתי להצטיין, ובעצם, להצטיין בלי מאמץ. ידעתי את התשובות עוד לפני שידעתי איך הגעתי אליהן, ובעוד חברותי מתקשות ומחשבות, הגעתי אני לפתרון בשורת צעדי ריחוף שכמה מהם ראיתי מצטיירים לנגד עיני ובכמה מהם פשוט הרגשתי מה נכון. קשה היה לי להסביר איך הבנתי את מה שהבנתי. על כל פנים, מבחן במתמטיקה הצריך הרבה פחות מאמץ ממבחן בספרות. בשנה האחרונה בתיכון הייתי ראש נבחרת השחמט של בית הספר. תצטרכו להפעיל את דמיונכם ההיסטורי כדי להבין מה היה פירוש הדבר אז: בת שנוסעת לבית ספר שכן וגוזלת את התואר מאיזה ילדון מתנשא ומגחך. אבל מתמטיקה ושחמט, כמו הוקי וגם חצאיות קפלים ושירת מזמורים, היו שייכים בעיני לעולם בית הספר. כשהגיעה העת להירשם לאוניברסיטה, חשבתי שאפרד מכל עיסוקי הילדוּת האלה. אלא שלא הבאתי בחשבון את אמי.

היא היתה אשת כומר ואחר כך אשת הגמון, במלוא מובן המילה ואף למעלה מזה — את כל שמותיהם ופרצופיהם וצרותיהם של בני הקהילה זכרה, והיתה חולפת ברחוב בראש מורם עוטה צעיף הֶרמֶס, רודה בחביבות בעוזרת ובגנן, מקסימה ללא דופי בכל הסולמות והמפתחות של המנעד החברתי. באיזו בקיאות היתה מתערה בנשים קפוצות הפה המעשנות בשרשרת מהשיכונים, כשבאו למפגשים לאם ולתינוק שנערכו בקריפטה. באיזה כישרון ריתקה את שומעיה כשקראה את סיפור ערב חג המולד לילדי בית היתומים שהתקבצו למרגלותיה בחדר האורחים שלנו. באיזה ביטחון טבעי הנעימה את זמנו של הארכיהגמון מקנטרברי כשנכנס הביתה לתה ועוגיות אחרי שבירך את אגן הטבילה המשוחזר בקתדרלה. לוסי ואני הוגלינו לקומה העליונה למשך ביקורו. וכל זה — וכאן הקושי — היה משולב במסירות ובהשתעבדות גמורה לענייניו של אבי. היא קידמה אותו, שירתה אותו, ריפדה את דרכו על כל צעד ושעל, החל בגרביים המגולגלים והגלימה המגוהצת התלויה בארון הבגדים וכלה בחדר העבודה שגרגיר אבק לא דבק בו ובדממת השבּת העמוקה ששררה בבית כשכתב את דרשותיו. בתמורה לכל אלה ביקשה רק — ואת זאת אני מנחשת כמובן — שיאהב אותה, או לפחות שלא יעזוב אותה לעולם.

אבל מה שלא הבנתי הוא שעמוק מתחת לחזות הקונבנציונלית הזאת היה טמון גרעין קטן וקשה של פמיניסטית. ברור לי שהמילה לא עלתה על דל שפתיה מעולם, אבל לא היה בכך צורך. הנחרצות שגילתה הפחידה אותי: היא אמרה שחובתי כאישה ללמוד מתמטיקה בקיימברידג'. כאישה? בימים ההם, בסביבה החברתית שלנו, איש לא דיבר כך. שום אישה לא עשתה שום דבר "כאישה". היא אמרה שלא תרשה לי לבזבז את כישרוני. עלי להצטיין ולהתעלות, עלי לפתח קריירה אמתית, במדעים או בהנדסה או בכלכלה. היא לא נרתעה מקלישאות, וטענה שהעולם יהיה פרוש לרגלי. לא הוגן כלפי אחותי שאני גם חכמה וגם יפה, ושהיא לא; אם לא אלך בגדולות, אוסיף חטא על פשע. מה ההיגיוןבזה — לא הבנתי, אבל שתקתי. אמי הודיעה לי שהיא לא תסלח, לא לי ולא לעצמה, אם אסתפק בספרות אנגלית ולא אהיה אלא עקרת בית משכילה מעט יותר ממנה. אני עלולה לבזבז את חיי. כך בדיוק אמרה, והיתה בזה משום הודאה. זאת הפעם היחידה שאמרה איזה דבר, ולו ברמז, על כך שאינה שמחה בחלקה.