דגנרט

ג.

הדלת נפתחה והם נכנסו. הם היו צעירים והוא הבחין בזה, הם כבר לא היו הילדים שלו, ומשקל הזמן היחיד שנח עליהם היה במבטו. הם נעו בקלילות משועממת וחייכנית. הם עברו ליד השולחן הערוך לארבעה שלא נפרסה עליו מפה, אלא רק הונחו עליו צלחות, סכינים, מזלגות והאוכל בכלים החד־פעמיים מקרטון — בדיוק כמו שקיבל אותם מהמסעדה שבה הזמין את הטייק־אווי. גאיה הסתכלה על השולחן ואמרה:

״לא אמרת שאתה מכין בעצמך?״

״אמרתי, אבל בסוף קניתי. יותר טוב, יותר פשוט. וגם יותר טעים.״

״ולמה לא שמת מפה?״

״כי לא שמתי מפה. זה משנה משהו? חג שמח גאיה המתוקה.״

״חג שמח אבא. תכיר, זה הוד, ידיד שלי, הוא יצטרף אלינו היום, כמו שאמרתי לך.״

״שלום, נעים להכיר, אני סמי. לא שמעתי, מה השם שוב, עוז?״

״הוד. אהלן, מה שלומך? תודה על ההזמנה.״

״בכיף, בכיף. בואו נשב ונפתח יין ונאכל, האוכל מתקרר. היי ילד, מה שלומך?״

״אני בסדר אבא. מה קרה פה? מה זאת הערימה הזאתי של דיסקים בקרטון? למה המדפים ריקים?״

״אני מסדר קצת את הבית, עושה רֵמונט. צריך לעשות קצת שינויים מדי פעם. אתה רוצה אותם? אם לא אני מניח אותם למטה ברחוב ומישהו ייקח אותם...״

״גם אם הייתי רוצה אין לי איפה לנגן דיסקים אבא, אז לא צריך, תודה. מה זה רֵמונט?״

״רֵמונט זה שיפוץ, שינוי. אני הולך להכניס קצת שינויים בבית.״

״מה קרה אבא, אתה במשבר אמצע החיים? מה זה השינויים האלה? אפילו אחרי שאימא עזבה לא שינית פה כלום.״

״לא משבר ולא כלום. החלטתי שהגיע הזמן לשנות קצת. הבנתי שחלאס, אי־אפשר יותר עם איך שהבית הזה נראה. או אולי כן משבר, אבל לא משבר אמצע החיים. לא יודע. אה... בכל מקרה שבו, שבו, אני הולך להביא את היין.״

״יוני, אני חושבת שהוא משתגע. מה נעשה תגיד לי? אין לי זמן לשטויות האלה.״

הוא נכנס שוב למטבח, הפעם הוא ידע מה הוא צריך. הוא נטל את בקבוק היין שהכין מראש על שולחן האוכל הקטן, הוציא את הפותחן מהמגירה, הסיר את העטיפה שכיסתה את פקק השעם והבריג את החולץ. הוא הגיע עד סוף הדוקרן והחל לחלוץ את הפקק, אבל הקצה התחתון של הפקק נשבר. הוא הבריג את החולץ עקום. הוא סינן ״בן זונה״, שלף את הפקק השבור מהפותחן, הבריג שוב את החולץ, בעדינות, משתדל שלא יפלו ליין יותר מדי רסיסי שעם וששארית הפקק לא תחליק פנימה; הוא השעין את הפותחן על דופן הפיה, משך באיטיות האיטית ביותר שבה הוא יכול למשוך, ולבסוף, כששמע את האוויר משתחרר עם שארית הפקק, נשם לרווחה וחזר לשולחן עם הבקבוק.

״אז איך זה שאתה לא בכוננות הערב, אבא? מה קרה?״

״את רואה מה זה, גם אני לפעמים לא עובד. וחוץ מזה ביקשתי. כולם שותים, כן?״

הוא מזג לכל אחד כוס וכשסיים התיישב ליד יוני, מול גאיה והוד. החדר היה נעים, צונן, שררה בו מחדש תחושה של חיים. זה עצבן אותו. המחנק שחש בבוקר עוד לא שחרר את אחיזתו העלומה; משהו בכל זאת נמשך ונמתח ועיכב אותו מלהגיע כל כולו לכאן ועכשיו, לערב הזה. הוא נותר דרוך, לחוץ, וקיווה שהיין יעזור.

״טוב, לחיים ובתיאבון!״

״גאיה אמרה לי שאתה עובד בטלוויזיה.״

״לא ממש בטלוויזיה. בחברה שמספקת שירותים לחברות טלוויזיה. אני צלם. צלם שטח, אני מגיע לאירועים או לאן שצריך.״

״אה, מגניב.״

״אולי. אני עושה את זה כבר המון זמן. מדי פעם אני מצלם דברים אחרים, סרטים ותוכניות, אבל זה הולך ונעשה נדיר. כבר אין לי כוח. לא לגחמות ואשליות של צעירים ולא לאגו ולחשיבות העצמית של המבוגרים. אני מעדיף פשוט להגיע, לצלם וללכת. בלי ווג׳עראס. זאת עבודה לפני הכול, ואולי גם אחרי הכול. אתה מכיר את גאיה מהלימודים, לא?״

״כן, יש לנו כמה קורסים ביחד.״

״יפה, יפה. ואיפה ההורים שלך? או שאתם לא עושים חגים יחד?״

״עושים, בטח שעושים. הם בחו״ל.״

״הבנתי...״

״האוכל מצוין.״

״תגיד את זה לשף.״

הארוחה המשיכה, בקבוק היין נגמר, הוא פתח עוד אחד, והיין עזר, כי היין עוזר, אבל הוא חשב — מתוך הבלבול שהיין יצר במחשבותיו, מבין קטיעות הרצף הקטנות בכל פעם שנעצמו עיניו מעצמן — שזה משונה שהוא שותה כדי להתמודד עם הילדים שלו, זה היה אמור להיות להפך, בכל מקרה, אצלו זה היה להפך; כשהוא ביקר את ההורים שלו הוא היה מביא יין כדי לעבור את הערב, כדי להחיש אותו ולהקל עליו, על עוצמת השאלות, על המבטים, על התגובות המוכרות, על חוסר־הנחת שהיה מלווה אותו מרגע שידע שהוא הולך להגיע אליהם לארוחה ועד שהם סיימו לדבר והוא יכול לקום וללכת. ועכשיו, שנים אחר כך, הוא עושה את אותו הדבר כדי לפגוש את הילדים שלו. אולי בכל זאת שום דבר לא מגיע לקיצו. אין סוף בעולם, הדברים סובבים את עצמם והאדם נאלץ לפגוש את עצמו, את ההשפלה של היותו מי שהוא בכל פעם מחדש.

הם סיימו לאכול ופינו בזריזות את השולחן: כל הקופסאות נזרקו לפח, הצלחות והסכו״ם הוכנסו למדיח. הוא הוציא עוגה שקנה. הוא פרס וחילק לכל אחד פרוסה. הוא אכל בפיזור נפש, גרף בעצלתיים חתיכות עם המזלג והכניס אותן לפה בחוסר עניין.

״מה יש לך?״

״כלום, כלום. הכול בסדר מותק. טעים לך?״

״טעים מאוד.״

והם, הצעירים, המשיכו בשיחה שלהם. אולי זה בכל זאת היין. אולי הוא מעולם לא הגיע לשום מפגש כי תמיד הגיע איתו היין, וקיבל זכות ראשונים. בסך הכול עדיף ככה. על כל פנים, הם נראו שמחים, וגם הוא הרגיש טוב, באופן עקום אולי, שעוד לא הצליח להבין אותו, לגעת בו או להגיע אליו. אבל הוא הסתכל עליהם, על גאיה ועל יונתן, והוא לא ראה בהם את עצמו — הדבר שימח אותו הערב. הוא שמח על כך שהם הגיעו לארוחה, גם אם היא תהיה האחרונה שלהם יחד.

הקינוח נגמר, הם הכניסו בזריזות את הצלחות והכוסות שנותרו למדיח והתארגנו ליציאה. הם עמדו בדלת ונפרדו ממנו לשלום, גאיה ויונתן נתנו לו נשיקה, הוד לחץ לו את היד. הוא סגר את הדלת אחריהם. הוא פנה למטבח להפעיל את המדיח. הוא נכנס והדליק את האור, התכופף מתחת לכיור להוציא טבלית והניח אותה במקום המיועד בדלת המדיח, כששמע לפתע את הדלת נפתחת. הוא צעק ״מי שם״. הוא ניגש וראה את הוד.

״היי, תקשיב, אמרתי לגאיה ששכחתי את הטלפון פה, אבל למעשה רציתי לשאול אותך אם נוכל לשבת איזה יום, יש לי איזה משהו לדבר איתך.״

״מה קרה? קרה משהו? משהו עם גאיה?״

״אה, לא קרה כלום, בעיקרון... בעיקרון לא קרה כלום. אבל אשמח לדבר איתך, בלי שנגיד לגאיה. תיתן לי את המספר שלך?״

״אה... כן, כן, בטח. הנה תרשום.״

הוא נתן להוד את המספר, והוד פנה אל הדלת, והוא חזר למטבח, מבולבל, ולא הבין למה הוא שם עד שראה את הטבלית מונחת במדיח. הוא סגר את המכסה, בחר בתוכנית הקבועה, לחץ הפעל, כיבה את האור ויצא לסלון.