דואר ספרותי

טרזה ואלאס: מי בחיים ספרותיים1 המציא את "דואר ספרותי"?

ויסלבה שימבורסקה: לא היה צורך להמציא אותו. זו מסורת עתיקה הנהוגה בכתבי־עת ספרותיים. תמיד היה צריך להשיב לכותבים מסוימים, בעיקר למתחילים, בלי לשלוח להם מכתבים. בדרך־כלל פתרו את זה בלקוניוּת, ב"לא נוכל להשתמש" או "אנחנו מציעים לך להמשיך לעבוד". הגענו למסקנה שאולי כדאי לפעמים לנמק החלטה כזאת.

ט.ו.: הגענו — למי הכוונה?

ו.ש.: וְלוֹדְז'ימיֶיז' מַצְ'יוֹנְג ואני, שנינו ערכנו לסירוגין את "דואר ספרותי". קל להבחין בין הטקסטים שלנו. וְלוֹדֶק נהג לכתוב בגוף זכר בזמן עבר: "קראתי", "חשבתי", אני השתמשתי בגוף ראשון רבים. מאחר שהייתי האשה היחידה במערכת, אילו כתבתי "קראתי", "חשבתי" — מייד היו חושפים את זהותי.2

ט.ו.: גם התליין מעדיף לשמור על אנונימיות והוא עוטה ברדס שחור.

ו.ש.: אמירה חזקה. אבל לדעתי אלה לא היו הוצאות להורג מן הסוג שלא ניתן לבטל. הנידון יכול היה להמשיך לכתוב כפי שכתב עד כה, רק לשלוח טקסטים לכתבי־עת אחרים. ואולי לפתע להתחיל לכתוב קצת יותר טוב, ואחרת. הנמענים שלנו היו על־פי־רוב אנשים צעירים, וכשצעירים הכול עוד אפשרי. אפילו שמישהו מהם יגדל להיות סופר של ממש.

ט.ו.: ובכל זאת, כשהייתה לנגד עינייך יצירה של מועמד לפרסום ביכורים, חסר אונים ורועד, האם לא חשת שאת אשה חסרת לב?

ו.ש.: חסרת לב? אני עצמי התחלתי משירים גרועים וסיפורים גרועים. ואני יודעת שלדלי מים קרים שנשפך על הראש יש סגולות מרפא. חסרת לב הייתי כאשר מישהו שהציג את עצמו כמורה כתב "מִשוועה".

ט.ו.: נו, זאת בורות רגילה, לא בעיה של אמנות.

ו.ש.: על אמנות במסגרת "הדואר" עוד לא היה אפשר לדבר. השתדלתי להעביר דברים בסיסיים, המלצתי לחשוב שוב על הטקסט שזה עתה נכתב ועל קצת ביקורת של הכותב כלפי עצמו. ולבסוף, המלצתי על קריאת ספרים. אולי אני משלה את עצמי, אבל אני מקווה שאצל כמה אנשים ההרגל הנהדר הזה נשאר לכל החיים.

ט.ו.: האם מישהו מהנמענים שלך חשף אי־פעם את זהותו?

ו.ש.: לא, וחוץ מזה אף אחד לא חייב. מהיצירות הראשונות חסרות הישע מתבגרים, ואפילו שוכחים שמתישהו שלחנו אותן למקום כלשהו.

ט.ו.: תמיד בטחת בקריטריונים שלך להערכה?

ו.ש.: לא תמיד, אבל במקרים של גרפומניה קיצונית — כן.

ט.ו.: נו, הנה נאמרה המילה "גרפומניה", אות קלון חסר רחמים. אינני יודעת אם שמת לב שבתחומי פעילות אחרים של האדם, ביצוע גרוע של עבודה אינו גורר בעקבותיו אפיונים כבדי משמעות כל־כך מבחינה רגשית. המילה "פרטץ'", למשל, גם היא אינה מילה נעימה, אבל איפה היא ואיפה "גרפומן". נגר גרוע, שרברב כושל, שען חובב, חיים להם בשלווה ואיש אינו מגנה אותם. תוקפים בעיקר יוצרים חסרי יכולת: כותב גרפומן, צייר שרבטן, נגן זייפן. נו, וגם מאהבים שלימזלים. כי "אימפוטנט" הוא בדיוק אותו עלבון כמו "גרפומן".

ו.ש.: רק של"גרפומן" יש פוטנציה! הרבה מאוד פוטנציה, יותר מדי פוטנציה. חוץ מזה, למיטב זיכרוני לא קראתי לאף אחד ב"דואר" גרפומן. תחת זאת ניסיתי לכוון את רגישות־היתר של הסופרים לפסים אחרים. למשל, כתיבת מכתבים, יומן או שירים לשימושם של אנשים בסביבה הקרובה.

ט.ו.: כלומר להגשים את עצמם בכתיבה לא מקצועית?

ו.ש.: בדיוק. הבעיה מתחילה כשמחבר של איזה שיר חינני לעת מצוא ישמע ממכריו: "חבר, זה מצוין, אתה חייב לפרסם את זה איפשהו". כתוצאה מכך, מה שאולי היה נחמד ומתאים לנסיבות, מה שמצא חן בעיני בחירת הלב בעלת העיניים הגדולות התכולות, מגיע לידיו של איזה עורך רע לב שאינו שותף להתפעמות הזאת.

ט.ו.: ייתכן שרואים כאן את רוח התקופה המודרנית. שכן בעבר היה זה אך טבעי שאדם שהיה פחות או יותר בעל השכלה הפגין אי־אלו מיומנויות חובבניות בתחום האמנויות היפות. נהגו לכתוב שירים לעת מצוא, בדיוק כמו שציירו אקוורלים או ניגנו בפסנתר.

ו.ש.: אלא שבתקופה ההיא רק בקרב מעטים צץ הדחף לשלוח את הטקסט הכתוב מייד עם היכתבו לעיתונות. החוג הפרטי הספיק.

ט.ו.: בהמשך הייתה הכתיבה הספרותית למקצוע, והרומנטיקה העלתה את מעמדה לגבהים (במיוחד את מעמד המשורר) בהיררכיה החברתית.

ו.ש.: ובזמנים הלא רומנטיים של "הדואר" היה מקובל למקם את המשורר עוד יותר גבוה. צריך לזכור שאלה היו זמנים אפורים, גסים, מחוספסים. ההיטמעות בהמון האנונימי הייתה אמורה למלא את היחיד באושר אינסופי. בינתיים כל אחד רוצה להיות מיוחד במשהו בחיים, להתקיים בפני עצמו. אז לא היו הרבה אפשרויות. נדמה היה שהדבר הכי טוב הוא לראות את שמך בדפוס.

ט.ו.: היום כדי "להתקיים" די להופיע בטלוויזיה.

ו.ש.: ולענות למשל על השאלה מי חיבר את הקינות:3 א. שקספיר; ב. מיכאל בָּלוּצְקִי;4 ג. יאן קוֹחָנוֹבסקי; ד. פו הדוב. וכמה אופייני — אפילו מי שיהמר על בלוצקי ישוב הביתה עטור תהילה. איזה זמן אנשים יזהו אותו ברחוב.

ט.ו.: כשקראתי את "הדואר" שמתי לב שאת אחת הבודדות שיש לה אומץ לומר לטירון שסופר זקוק לכישרון. מבקרים רציניים משתמשים כיום במילה הזאת באי־רצון. נראה שהיא אחת מאותן מילים שעוברים עליהן בשתיקה, שלא לומר — מילים נכלמות.

ו.ש.: ואולי בצדק עוברים עליהן בשתיקה, שכן כישרון הוא דבר שקשה להגדירו מדעית. אבל אין זה אומר שמה שקשה להגדיר במדויק לא קיים. חוץ מזה אינני מבקרת ספרות ואני יכולה להרשות לעצמי חירות מסוימת. כישרון... לאחד יש, לשני לא יהיה לעולם. אבל זה לא אומר שהשני הזה אבוד. אולי יהפוך לביו־כימאי מצוין או יגלה את הקוטב הצפוני.

ט.ו.: עד כמה שזכור לי גילו אותו כבר מזמן.

ו.ש.: באמת נסחפתי. אבל רציתי לומר שהכישרון הספרותי הוא אחד מני רבים. אפשר שיהיו אחרים.

ט.ו.: האם הנמענים שלך הסתמכו לעיתים קרובות על דוגמאות של גאונים שלא זכו להכרה?

ו.ש.: זה קרה. אבל הסיוט של "הדואר" היה רֶמבּוֹ. יוצרים בני שש־עשרה בדרך־כלל ידעו שכשהיה בגילם כתב שירים גאוניים. אז למה השירים שלהם צריכים להיות גרועים יותר?

ט.ו.: והאם הגיעו ל"דואר" טקסטים שלא היו עומדים בצנזורה פוליטית, ודווקא משום כך היה צריך לעבור עליהם בשתיקה?

ו.ש.: אני לא זוכרת כאלה. ודאי שטקסטים "לא מקובלים" הגיעו למערכת, אבל שלחו אותם אנשים ששמם כבר אמר משהו.

ט.ו.: כלומר ההתחלה הייתה לא במרד אלא בקונפורמיזם?

ו.ש.: אני לא יודעת אם זה היה מוזר אז כפי שזה נראה היום. המחשבה הראשונה הייתה פשוט לפרסם בדפוס יצירת ביכורים. ובכן, תחילה רצוי שהיוצרים שיצירותיהם יודפסו יתמצאו בנושאים שעליהם הם כותבים, ורק אחר־כך שינסו לכתוב משהו. רק אז יתעוררו במחבר איזו חשיבה עצמאית ומבע ייחודי משלו... צריך לציין שאנחנו מדברות כל הזמן על מצב שבו טרם קמו ההוצאות העצמאיות והבלתי תלויות, דבר שפתח אפשרויות שונות לחלוטין לא רק לסופרים נודעים אלא גם למתחילים. הצעירים יכלו לגשת מייד לנושאים שלא היו מקובלים על הצנזורה.

ט.ו.: אני שמחה שהסכמת להוציא את "הדואר" הזה. תגידי, איזה רושם עשו עלייך הדברים כשקראת אותם עכשיו מחדש?

ו.ש.: שיש ב"דואר" הזה יותר שעשוע מערך דידקטי. ושרוב האחריות לחוסר האיזון הזה מוטלת עלי. אבל השאר מוטל עלייך, טרזה היקרה, כי את היא שנזכרת ב"דואר" הזה וחפרת אותו משנתונים נושנים.

אוקטובר 2000