דובים בשממה

10.3.1989

טובה יקרה,

כתבתי, אבל אני מודה שאפילו לא הצלחתי לקרוא ברצף את מה שכתבתי מההתחלה ועד הסוף מרוב שאני מרגישה חשופה.

שאלת אותי בזמנו מה כל כך מפחיד בחשיפה. אני לא יודעת לענות, אבל אני חושבת שזה קשור במקום שבו התקוות מתנפצות אל המציאות. כמו שאמרתי לך פעם על יפתח, שכשהוא רחוק קל לי יותר לסלוח לו על שהוא לא מבין אותי, כי הוא רחוק, אבל כשהוא קרוב ולא מבין, זה צורם. ככה גם עם הכתיבה. כל עוד הדברים שמורים אצלי אני יכולה לקוות שכשאצליח לנסח אותם, תביני. אבל כשאני כבר מספרת, אין מקום לתקווה, המצב נעשה בינארי — או שכן או שלא.

פעם חשבתי שזה לא משנה — שאם מישהו יקרא דברים שאני כותבת ולא יבין, לא איבדתי כלום, ושאם הוא יקרא ויבין, כנראה הוא מתאים וראוי. יש לי רק מה להרוויח. היום אני כבר לא בטוחה. הרי יש גם אפשרות שלישית — שהוא יקרא ויבין ובכל זאת זה לא יעניין אותו. אני לא אימצא מעניינת. הרגשות שלי והמחשבות שהמילים מתווכות יישארו חשופים. פעורים. הוא — את — תסתכלי ישר עליהם, לתוכי, ותמשיכי ללכת.

זה נורא ואיום. סיכון שכמעט לא סביר לקחת.

פעם גם חשבתי שאלוהים נותן משאות למי שיש לו כתפיים לשאת אותם. היום אני חושבת שאף אחד לא מחלק משאות, הם סתם ככה נופלים על אנשים, ואין לזה שום קשר לרוחב הכתפיים.

אוקי, נשימה עמוקה, הנה זה בא:

משהו בי מקווה שיקרה משהו נורא, כדי שתהיה לי סיבה טובה ואני לא ארגיש כל כך אשמה על זה שאני מרגישה נורא. שיהיה לגיטימי.

העולם מסביב בתנועה מתמדת, וקל לי להעמיד פנים. אני חיה ופועלת כאדם מהשורה, ואפילו כזה שמועיל לחברה, מעורב ואכפתי. אני עובדת כמיטב יכולתי ומשקיעה במה שנדמה חשוב, כמו משפחה וניקיון והיגיון. הבעיה היא לא במעשים, היא במניע. והמניע הוא, כך אני מבינה, להנעים עליי את תקופת ההמתנה. אני לא רואה בדברים שאני עושה איזו השקעה בעתיד. אני לא מדמיינת לעצמי את השלב הבא. אין לי שום מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, או אם אני רוצה בכלל לעשות איתם משהו. אני ממתינה. חושבת — אם גם ככה אין משמעות לדברים, ונגזר עליי להעביר את הזמן, אז לפחות שיהיה בצורה כזאת — קדחתנית, שלא משאירה זמן עודף למחשבות מיותרות, שנותנת לי תחושה שאני מועילה בינתיים, במשהו, למישהו. משקיעה את עצמי במשהו גדול ממני ובאמת חשוב.

אבל אני לא יודעת עד מתי אפשר ככה, וכמה זמן זה יחזיק מעמד.

אני לא בסדר. גם כשאני בסדר, אני מרגישה. יש סביבי הילה של חוסר איזון. אני עצבנית כל הזמן, מיואשת, כעוסה. לא בטוב.

אני מבלה המון זמן בחדרי שירותים. שעות. אני נכנסת לשם עם מטרה מוגדרת, שלא דורשת יותר מדקות ספורות, ונשארת. סתם. בלי סיבה. לחשוב. לבהות. מרגישה כאילו אף אחד לא יכול להשיג אותי שם. כמו בנסיעה או בתור לרופא. אני בין הזמנים. מנותקת, ויש לי סיבה טובה — אני בשירותים. הטלפון מצלצל בחוץ, חבילות נמסרות, מכתבים נשלחים, העולם מתרחש ואני מנצלת עד תום את הזכות להתעלם. גם כשאני לבד בדירה. במקום להתעלם מהטלפון פנים אל פנים, או לנתק אותו מהקיר ולשבת על הספה, אני על הרצפה בשירותים, מקופלת על שטיחון האמבטיה או, כשגם זה לא מרגיע, מתכווצת מתחת לכיור. במקום הכי קריר ומוגן ושקט. איפה שלא ימצאו. איפה שאף אחד לא טורח לחפש. 

נסעתי השבוע לעין גדי. בדרך, ליד ההצטלבות שבה מסומן גובה פני הים, ישב הגמל הקבוע, מוכן להעמיס על עצמו תיירים מזדמנים לטיול של כמה עשרות מטרים. הוא ישב בשמש, על המדרכה, מכוסה בשמיכות ואוכפים, וגל אדיר של חמלה כלפיו עלה והציף אותי. כמה נורא, להעביר את החיים בישיבה צייתנית בשמש בחום של 37 מעלות, ומדי פעם לסחוב אנשים לסיבובים חסרי תוחלת במקום. והכול בטח כדי לזכות בקצת מים ואוכל ולנסות להימנע מהצלפות. כל הדרך חשבתי עליו, מנסה לעצור את הדמעות. וזה סתם גמל במדבר. ומה עם כל השאר? אני לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין לעצמי דברים שפותחים איתם מהדורות, כמו התנחלויות או שחיתות שלטונית או רשלנות רפואית. או כאלו שלא פותחים אבל היו צריכים לפתוח איתם, דברים כמו עוני או רעב, תקרה דולפת, נרות במקום מנורות, כינים, תולעים במעיים או פשפשים במזרן, נכויות או זקנה או זדון. דברים שרק מלהגות אותם אני משתנקת. באמת. העולם הזה גדול עליי, ואני לא יודעת איך להתמודד איתו. אין לי כוחות.

אמא שלי היתה מספרת על חברה שלה, שכשהיתה בהיריון בחודש שישי היא בישלה ובישלה ובישלה, ארזה הכול בהמון קופסאות קטנות והדביקה תוויות עם תאריכים — יום א' ארוחת צהריים, יום ד' ארוחת ערב וכן הלאה, מילאה את המקרר והמקפיא, שיהיה לבעלה ולבן הגדול, ואז הלכה ואשפזה את עצמה בשמירת היריון לחודשיים שלמים בלב שקט.

אז ככה אני — מכינה את הקרקע, רק — להבדיל — לא לשמירת היריון. מתנערת מהעבודה, מפזרת רמזים מטרימים לחברות ולהורים. מכינה את יפתח, שלא יוכל אחר כך להגיד שלא אמרתי, שלא התעכבתי להסביר. אבל ליפתח, כמו תמיד, נוח יותר לא לשאול.

כבר עברה בי המחשבה שהגיע הרגע. שדי, היה לי מספיק. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לנסות בלי כוונה מלאה. אסור לי לעשות מעשה עד שאני לא שלמה עם ההחלטה ומוכנה לשאת בתוצאות. אני לא רוצה שזה יקרה בטעות, רק כי ניסיתי להעמיד מישהו במבחן והוא נכשל.

ואולי אין מי שישים לב בזמן. לכן אולי עדיף לוותר על כל הניסיון, להציע לעצמי בעצמי את המיטה ולשכב לנוח. להכשיר את התנאים לפני שאני מתפרקת לחתיכות כי אולי לא יהיה מי שיאסוף את השברים.

לא נראה לי שהזכרתי זאת אף פעם אבל אחד השירים האהובים עליי בעברית הוא "חלון לים התיכון" של יהודה פוליקר. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי אותו במקרה ברדיו, ונשאבתי כולי. ממש הייתי שם, בדירה הקטנה הזו ביפו, עם חלון משקיף לים התיכון. מהצלילים הראשונים, דרך המילים והסיפור שהוא מספר והתקווה... איזה אושר מתגנב אל החלון. דמעתי אז, מהתרגשות ופליאה.

ואני חושבת עליו עכשיו — "הבטחתי לכתוב כשנסעתי, ולא כתבתי מזמן. עכשיו את כל כך חסרה לי, חבל, חבל שאת לא כאן."

כמה אנשים מחזיקים בתוכם, מרגישים, גועשים, ולא אומרים. אם הבטחת, למה לא כתבת מזמן? והרי היא כל כך חסרה לך. מבהיל כמעט. שולח אותי לתהות — מה אנשים לידי מרגישים ולא אומרים. מה הם מרגישים לגביי. האם ייתכן שיש מישהו שאני כל כך חסרה לו, ובכל זאת לא כתב לי מזמן? שעוצמת הרגשות לא תמיד גלויה לעין? לא מתבטאת במעשים? במילים? למה לא? תגידו, לעזאזל. במקום זה שומרים בבטן. לפעמים לא מעיזים אפילו לחשוב. לכל היותר מוציאים כשמאוחר מדי, בהספדים, וגם זה חלקי ביותר.

הכתיבה אלייך היא סוג של מוצא אחרון. אני זוכרת ונוצרת בליבי את התמיכה שבהקשבה שלך. איך את מרגיעה את הסערות שבי. מתייחסת לדאגות בכובד ראש, גם אם לכאורה נראה שאין בהן פשר.

אז שוב אני כותבת. מושיטה יד, ומקווה,

אילה