דיאנה סיפורה האמיתי

1 “הייתי אמורה להיות בן"

הזיכרון נחקק עמוקות בנשמתה. דיאנה ישבה בשקט למרגלות מדרגות האבן הקרות בביתה שבנורפוק ולפתה את המעקים העשויים ברזל מחושל בשעה שסביבה רחשה המולה נחרצת. היא שמעה את אביה מעמיס מזוודות לתוך תא מטען של מכונית, ואז את פרנסס, אמה, צועדת בחצר הקדמית המכוסה חצץ, את טריקת דלת המכונית הנסגרת ואז את קול המנוע ניעור לחיים ומתרחק לאיטו בעוד אִמה נוסעת דרך שערי בית פארק ויוצאת מחייה. דיאנה הייתה בת שש. כעבור רבע מאה, היא עדיין הייתה מסוגלת לראות את הרגע הזה בעיני רוחה ולשחזר את רגשות הכאב והדחייה, את הפרת האמון ואת הבידוד, שסימלה עבורה התפרקות נישואי הוריה.

ייתכן שהדבר התרחש אחרת, אבל זו התמונה שדיאנה נשאה עימה. היו תצלומים רבים אחרים מילדותה שהצטופפו בזיכרונה. דמעותיה של אמה, השתיקות הבודדות של אביה, האומנות הרבות שסלדה מהן, המעברים הבלתי פוסקים בין ההורים, קול יפחותיו של אחיה צ'רלס עד שנרדם בלילות, רגשות האשמה על כך שלא נולדה בן והתפיסה שהתקבעה במוחה, שלפיה נוכחותה היא "מטרד". היא ערגה לחיבוקים ולנשיקות אך קיבלה קטלוג מחנות הצעצועים המליס. ילדות שבה לא חסר לה דבר מבחינה חומרית אך היא לא קיבלה מאום מבחינה רגשית. "היא מגיעה מרקע מיוחס אבל עברה ילדות קשה מאוד," אמר האסטרולוג שלה פליקס לייל.

העלמה הנכבדת דיאנה ספנסר נולדה בשלהי אחר הצהריים של 1 ביולי 1961, בתם השלישית של ויקונט אלתורפ, שהיה אז בן שלושים ושבע, וויקונטית אלתורפ, הצעירה ממנו בשתים־עשרה שנה. היא נולדה במשקל שלושה קילוגרמים וחצי, ואף שאביה הביע את אושרו על "הברייה המושלמת מבחינה גופנית", היה בלתי אפשרי להסתיר את תחושת האכזבה, שלא לומר מפח הנפש המוחלט במשפחה, על כך שהתוספת החדשה לא הייתה היורש ממין זכר שתלו בו תקוות לשאת הלאה את השם ספנסר. הציפייה לבן הייתה גדולה כל כך, שהזוג לא חשב כלל על שמות לבנות. כעבור שבוע הם החליטו על "דיאנה פרנסס", על שם אחת מאִמותיה הקדומות של משפחת ספנסר ואֵם התינוקת.

אף שוויקונט אלתורפ, הרוזן ספנסר המנוח, ודאי היה גאה בבתו החדשה — דיאנה הייתה בבת עינו, ללא ספק — הוא היה יכול להתנסח בצורה דיפלומטית יותר לגבי בריאותה. שנה וחצי קודם לכן אמה של דיאנה ילדה את ג'ון, תינוק שסבל מעיוותים וממחלות קשות, עד ששרד עשר שעות בלבד. הזוג עבר ימים קשים מנשוא ולחץ רב הופעל מצד בני המשפחה המבוגרים לבדוק "מה משובש אצל האם". הם רצו לדעת למה היא כל הזמן יולדת בנות. ליידי אלתורפ, פרנסס שנד קינד, הייתה רק בת עשרים ושלוש כשנשלחה אל מרפאות שונות ברחוב הארלי שבלונדון לבדיקות אינטימיות. עבור אמה של דיאנה, טיפוס גאה, לוחמני ונוקשה בדעתו, זו הייתה חוויה משפילה ובלתי מוצדקת, על אחת כמה וכמה בדיעבד, כיוון שכיום ידוע לנו שמין העובר נקבע על ידי הגבר. כפי שבנה צ'רלס, רוזן ספנסר הנוכחי, ציין: "זו הייתה תקופה איומה להוריי וכנראה הסיבה הגירושים שלהם, כי אני לא חושב שהם אי־פעם התגברו עליה."

אף שדיאנה הייתה צעירה מדי להבין, היא בהחלט קלטה את עוצמת התסכול במשפחה, וכיוון שסברה שהיא "מטרד", קיבלה על עצמה את עול האשמה — ואת האיסור לאכזב את הוריה ובני משפחתה, רגשות שלמדה לימים לקבל ולזהות.

שלוש שנים לאחר לידתה של דיאנה הגיע הבן המיוחל. בניגוד לדיאנה, שהוטבלה בכנסיית סנדרינגהאם וסנדקיה היו אנשים עשירים ללא ייחוס אצולה, אחיה הקטן צ'רלס הוטבל בפאר במנזר וסטמינסטר כשהמלכה משמשת לו סנדקית ראשית. העולל היה עתיד לרשת הון נכבד אך מתכלה במהירות שנצבר במאה החמש־עשרה, כשבני ספנסר נמנו עם מגדלי הכבשים העשירים ביותר באירופה. עם הונם הם קיבלו רוזנות מצ'רלס הראשון, הקימו את בית אלתורפ בנורתהמפטונשייר, רכשו שלט אצולה וסיסמה — "אלוהים מגן על הצודקים" — וצברו אוסף מרשים של אמנות, עתיקות, ספרים ושכיות חמדה.

במשך שלוש מאות השנים הבאות, בני ספנסר הרגישו בבית בארמונות קנזינגטון, בקינגהאם ווסטמינסטר כיוון שהחזיקו במשרות שונות במדינה ובחצר המלכות. אף שבני ספנסר לא בדיוק הגיעו לעמדות הבכירות, הם ללא ספק פסעו בבטחה במסדרונות השררה. בני ספנסר הפכו לאבירי מסדר הבירית, ליועצים למלכה, לשגרירים וללורדים הראשונים של האדמירליות, ואילו רוזן ספנסר השלישי נחשב מועמד אפשרי לראשות הממשלה. היו להם קשרי דם אל צ'רלס השני, אל הדוכסים ממרלבורו, מדבונשייר ומאברקורן, ובעקבות תפנית לא צפויה בהיסטוריה, אל שבעה נשיאים בארצות הברית, לרבות פרנקלין ד' רוזוולט, ולשחקן המפרי בוגרט, ולפי השמועה גם למאפיונר אל קפונה.

הפעילות מאחורי הקלעים למען הציבור וערכי האצילות מחייבת שהיו נר לרגליהם של בני ספנסר באו לידי ביטוי היטב בשירותם לשליט. דורות של גברים ונשים במשפחת ספנסר מילאו תפקידים כדוגמת לורד צ'מברליין, קציני מלוכה, גבירות־שרת ותפקידים אחרים בחצר המלכות. סבתה של דיאנה מצד אביה, הרוזנת ספנסר, הייתה המשרתת האישית הראשית של המלכה אליזבת, לימים המלכה־האם, ואילו סבתה מצד אמה, רות', ליידי פרמוי, הייתה אחת המשרתות האישיות הזוטרות במשך כמעט שלושים שנה. אביה של דיאנה שירת כשָׁליש אצל המלך ג'ורג' השישי וכן אצל המלכה הנוכחית.

עם זאת, משפחת אמה של דיאנה, בני פרמוי, עם שורשיהם האיריים והחיבורים לארצות הברית, היו האחראים להשגת בית פארק, בית ילדותה בנורפוק. כאות לידידות עם בנו השני, דוכס יורק (לימים ג'ורג' השישי), העניק המלך ג'ורג' החמישי לסבה של דיאנה, מוריס, ברון פרמוי הרביעי, את שטר המכר על בית פארק, אחוזה רחבת ידיים שנבנתה במקור כדי לשכן את הכמות האדירה של אורחים ועובדים מבית סנדרינגהאם הסמוך.

ללא ספק בני פרמוי הותירו חותם באזור. מוריס פרמוי הפך לחבר הפרלמנט השמרני מטעם קינגס לין, ואילו רעייתו הסקוטית, שוויתרה על קריירה מבטיחה כפסנתרנית קונצרטים כדי להינשא, הקימה את פסטיבל קינגס לין לאמנויות ומוזיקה, שמאז היווסדו ב־1951 משך מוזיקאים בעלי שם עולמי כמו סר ג'ון ברבירולי ויהודי מנוחין.

בעיני דיאנה ספנסר הצעירה, המורשת האצילית הארוכה לא הייתה מרשימה אלא מבעיתה. היא מעולם לא נהנתה לבקר בבית אבותיה באלתורפ. היו שם יותר מדי פינות מפחידות ומסדרונות אפלוליים מאוכלסים בדיוקנאות של אבות המשפחה שמתו מזמן ועיניהם עקבו אחריה בצורה מפחידה. כפי שנזכר אחיה: "זה היה כמו מועדון זקנים עם המוני שעונים מתקתקים. בעיני ילד רגיש המקום היה סיוטי. אף פעם לא ציפינו בקוצר רוח לנסוע לשם."

התחושה מבשרת הרעות התחזקה בשל הקשר הסוער שבין סבה הזעוף ג'ק, הרוזן השביעי, לבנו ג'וני אלתורפ. במשך שנים רבות הם בקושי נהמו זה אל זה ועל אחת כמה וכמה לא דיברו. סבה של דיאנה היה קצר רוח עד כדי גסות אבל גונן מאוד על אלתורפ. הוא זכה לכינוי "הרוזן האוצֵר" כי הכיר את תולדותיהם של כל תמונה ורהיט בביתו המפואר. הוא היה גאה כל כך במעונו, עד שלעיתים קרובות הלך אחרי מבקרים עם מברשת אבק, ופעם אחת בספרייה חטף סיגריה מפיו של וינסטון צ'רצ'יל. מתחת למזג חמום המוח התחבא אדם בעל תרבות וטוב טעם, שסדר העדיפויות שלו עמד בסתירה חדה לגישתו הנינוחה של בנו לחיים ולהנאתו הנעימה מפעילויות חוץ מסורתיות של ג'נטלמן כפרי אנגלי.

אף שדיאנה רחשה יראת כבוד כלפי סבה, היא העריצה את סבתה, רוזנת ספנסר. "היא הייתה מקסימה, נפלאה ומיוחדת מאוד. מופלאה ממש," אמרה הנסיכה. הרוזנת הייתה ידועה באזור בזכות ביקוריה התכופים אצל החולים והנדכאים ומעולם לא קימצה במילים או במחוות נדיבות. אף שדיאנה ירשה את האופי העיקש והתוסס של סבתה זו, היא גם בורכה באופייה המתחשב והחומל של סבתה מצד אביה.

בניגוד לפאר הקודר של אלתורפ, ביתה רחב הידיים של דיאנה, בית פארק, על עשרת חדרי השינה שבו, היה בהחלט נעים ונוח, ונספחו לו בתי העובדים, המוסכים הנרחבים, בריכת השחייה החיצונית, מגרשי הטניס והקריקט שבשטחי האחוזה וכן שישה אנשי צוות במשרה מלאה לרבות טבחית, משרת ואומנת.

הבית מוסתר מהכביש על ידי עצים ושיחים. הוא גדול במידותיו אך חזותו המלוכלכת העשויה לבני חול משווה לו מראה קודר ובודד למדי. למרות המראה המדכא, ילדי ספנסר אהבו את אחוזתם הגדולה. כשעברו לאלתורפ ב־1975 עם מות סבם, הרוזן השביעי, צ'רלס נפרד מכל חדר וחדר. הבית הפך לימים למלון נופש לבעלי מוגבלויות, שנקרא צ'שייר הוֹם. דיאנה נהגה לבקר בו לעיתים במהלך ביקוריה בסנדרינגהאם.

בית פארק היה בית חדור אווירה ואופי. בקומת הקרקע שכן מטבח בעל מרצפות אבן, חדר כביסה ירוק כהה, משכנו של החתול הג'ינג'י והנרגז של דיאנה, מרמלייד, וחדר לימוד שבו האומנת שלהם, מיס גרטרוד אלן — המכונה אלי — לימדה את הבנות את יסודות הקריאה והכתיבה. החדר הסמוך כונה על ידי הילדים "חדר הביטלס" והוקדש כולו לכרזות פסיכדליות, לתמונות ולשאר מזכרות מכוכבי הפופ של שנות השישים. זו הייתה כניעה נדירה לעידן שלאחר המלחמה. שאר הבית היה התגלמות החיים של המעמד העליון באנגליה, מעוטר בדיוקנאות משפחתיים רשמיים ובתמונות צבא, וכן בלוחיות, תצלומים ותעודות שהעידו על חיים שהוקדשו למפעלים חיוביים.

מחדרה היפה הצבוע בצבע שמנת שבאגף הילדים בקומה הראשונה, נהנתה דיאנה מנוף נעים של פרות מלחכות עשב, מטלאי שדות וממרחבים פתוחים שלאורכם פזורים עצי אורן, תרזה כסופה וטקסוס. ארנבות, שועלים ושאר יצורי יער נראו בקביעות במדשאות בזמן שהערפילים התכופים אפפו בעדינות את החלונות עם הווילונות הקשורים בסרט והעידו שחוף נורפוק נמצא במרחק עשרה קילומטרים בלבד.

המקום היה גן עדן לגידול ילדים. הם האכילו דגי טרוטה באגם שבבית סנדרינגהאם, גלשו במורד המעקים, לקחו את ג'יל, כלבת הספרינגר ספנייל, לטיולים ארוכים, שיחקו מחבואים בגן, האזינו לרוח שורקת בין העצים וחיפשו ביצי יונים. בקיץ הם שחו בבריכת השחייה החיצונית המחוממת, חיפשו צפרדעים וסלמנדרות, ערכו פיקניקים על החוף ליד הקוטג' הפרטי שלהם בברנקסטר ושיחקו בבית העץ האישי שלהם. וכמו בספרי החמישייה הסודית של אניד בלייטון, היו תמיד "כמויות גדולות של שיכר זנגביל" וריח של משהו מעורר תיאבון שנאפה במטבח.

כמו אחיותיה הבוגרות, דיאנה רכבה על סוסים מגיל שלוש, ועד מהרה פיתחה תשוקה לחיות, בעדיפות לקטנות שבהן. היו לה אוגרי מחמד, ארנבות, חזירי ים, חתולה שנקראה מרמלייד, שצ'רלס וג'יין תיעבו, וכפי שאמה נזכרת, "כל דבר שנכנס לכלוב קטן." כשאחת מחיות המחמד שלה מתה, דיאנה קיימה בקפידה טקס קבורה. אף שדגי זהב נשטפו באסלה שבשירותים, היא בדרך כלל הניחה את שאר חיות המחמד המתות בקופסת נעליים מקרטון, חפרה בור מתחת לעץ ארז גדול במדשאה והביאה אותן למנוחת עולמים. לבסוף, היא הציבה צלב מאולתר מעל קברן.

בתי קברות ריתקו אותה בקדרותם. צ'רלס ודיאנה פקדו לעיתים קרובות את קברו מכוסה החזזית של ג'ון בבית הקברות סנדרינגהאם וחשבו איך היה מתנהג אם היה נשאר בחיים, ואם הם היו נולדים בכלל. צ'רלס סבר שהוריו היו מסיימים את הקמת המשפחה בדיאנה, ואילו הנסיכה עצמה חשה שהיא לא הייתה באה לעולם. הנושא שימש כר לאינספור ויכוחים שלא יושבו מעולם. בתפיסתה של דיאנה הצעירה, מצבתו של אחיה עם הכיתוב הפשוט "לזכרו האהוב" שימשה תזכורת מתמדת, כפי שאמרה לימים, לכך ש"הייתי הבת שהייתה אמורה להיות בן."

כשם ששעשועי ילדותה כאילו נלקחו מדפי ספר ילדים משנות השלושים, גם ילדותה של דיאנה ביטאה את ערכיו של עידן שעבר מן העולם. הייתה לה אומנת, ג'ודית פארנל, ילידת קנט, שבהיותה תינוקת לקחה אותה לטיולים בשטחי האחוזה בעגלה משומשת ובולמת זעזועים. ואמנם, זיכרונה הראשון של דיאנה היה "ריח פלסטיק חמים" של כיסוי העגלה שלה. הילדה הגדלה לא ראתה הרבה את אמה כפי שהייתה רוצה, ואת אביה עוד פחות מכך. אחיותיה, שרה וג'יין, שהיו גדולות ממנה בשש ובארבע שנים בהתאמה, כבר העבירו את שעות הבוקר בכיתה שבקומה התחתונה כשנולדה, וכשדיאנה הייתה מוכנה להצטרף אליהן הן ארזו את המזוודות לפנימייה.

הם ישבו בארוחות עם האומנת. התפריט כלל מזון פשוט. דגני בוקר לארוחת בוקר, פשטידת בשר וירקות לארוחת צהריים ודג מדי יום שישי. הוריה היו נוכחות נעימה אם כי רחוקה, ורק כשמלאו לצ'רלס שבע הוא ישב לאכול ארוחה עם אביו בחדר האוכל שבקומה התחתונה. ילדותם התאפיינה ברשמיות ובאיפוק, ביטוי לצורת חינוכם של הורי דיאנה עצמם. כפי שצ'רלס נזכר: "זו הייתה ילדות מיוחסת מעידן אחר, אורח חיים של ריחוק מההורים. אני לא מכיר אף אחד שמגדל ילדים ככה היום. אין ספק שדמות אם הייתה חסרה."

מיוחסת כן, סנובית לא. בגיל צעיר מאוד ילדי ספנסר למדו את ערכם של נימוסים טובים, של כנות ושל קבלת אנשים בזכות מעלותיהם ולא בזכות מעמדם החברתי. צ'רלס אמר: "מעולם לא הבנו את כל עניין התארים. בכלל לא ידעתי שיש לי תואר מיוחד עד שהלכתי לבית הספר היסודי והתחלתי לקבל מכתבים בסגנון 'האדון הנכבד צ'רלס'. ואז התחלתי לתהות מה כל העניין. לא היה לנו מושג שאנחנו מיוחסים. בתור ילדים קיבלנו את נסיבות חיינו כרגילות."

השכנים המלכותיים פשוט השתלבו בנוף חברתי של ידידים ומכרים, שכלל את צ'רלס ואלכסנדרה לויד, ילדיו של סוכן הקרקעות של המלכה, את בת הכומר המקומי פנלופי אשטון ואת ויליאם ואנבל פוקס, שאמם קרול הייתה הסנדקית של דיאנה. הקשרים החברתיים עם משפחת המלוכה לא היו רציפים, בעיקר כי הם בילו חלק קטן מהשנה בבית סנדרינגהאם, ששטחו שמונים אלף דונם. ביקור מלכותי בבית פארק היה אירוע נדיר כל כך, עד שכשהנסיכה אן אמרה שתבוא לבקר לאחר הכנסייה באחד מימי ראשון, נרשמה תדהמה בבית ספנסר. אביה של דיאנה לא שתה והעובדים חיפשו בארונות בקדחתנות בקבוק של משהו הולם להציע לאורחת המלכותית. לבסוף הם מצאו בקבוק שרי זול שבו זכו בבזאר של הכנסייה ונשכח באחת המגירות.

לפעמים בנה של הנסיכה מרגרט, ויקונט לינלי, והנסיכים אנדרו ואדוארד היו באים לשחק בשעות אחר הצהריים, אבל הם לא הגיעו בתדירות גבוהה כפי שסברו רבים. למעשה ילדי ספנסר חששו מההזמנות לבית החורף של המלכה. לאחר שצפו בהקרנה של הסרט של וולט דיסני צ'יטי צ'יטי בנג בנג בקולנוע הפרטי, צ'רלס חווה סיוטים על דמות ששמה תפסן הילדים. דיאנה שנאה את האווירה "המוזרה" של בית סנדרינגהאם עצמו. באחת הפעמים היא סירבה ללכת. היא בעטה וצרחה בהתרסה עד שאביה אמר לה שיהיה חוסר נימוס משווע אם לא תצטרף לשאר הילדים. אם מישהו היה אומר לה שיום אחד תצטרף למשפחת המלוכה, היא הייתה בורחת כל עוד נפשה בה.

אם האווירה בסנדרינגהאם הייתה לא נעימה, האווירה בבית פארק הפכה בלתי נסבלת כשעולמה הקטן של דיאנה החל להיפרם. בספטמבר 1967 שרה וג'יין נשלחו לפנימייה בווסט הית שבקנט, צעד שקרה בד בבד עם קריסת נישואיהם של הזוג אלתורפ לאחר ארבע־עשרה שנים.

באותו קיץ הם החליטו על פרידה לניסיון, החלטה שהכתה את צ'רלס "כמו ברק, הלם נוראי", זעזעה את שתי המשפחות והיממה את כל המחוז. גם אצל משפחה עם נטייה להפיכת כל דרמה למשבר, האירוע היה יוצא דופן. זכרו אותם כזוג שנישואיו נחגגו ב־1954 בתור "חתונת השנה של החברה הגבוהה", והשידוך ביניהם זכה לתמיכה שבאה לידי ביטוי בנוכחותן של המלכה והמלכה־האם בחתונה. אין ספק שג'וני ספנסר נחשב לרווק מבוקש במחוז. לא זו בלבד שהיה יורש לבית ספנסר, אלא גם שירת בהצטיינות כקפטן בגדוד הסקוטים האפורים המלכותי במלחמת העולם השנייה, ובהיותו קצין בשירות המלכה, ליווה אותה ואת הנסיך פיליפ בסיור ההיסטורי שלהם באוסטרליה זמן קצר לפני נישואיו.

התחכום שהקרין גבר המבוגר ממנה בשתים־עשרה שנה תרם ללא ספק למשיכתה של העלמה הנכבדת פרנסס רוש, בתו הצעירה של ברון פרמוי הרביעי, שהייתה בת שמונה־עשרה כשנפגשו לראשונה ורק התחילה את צעדיה הראשונים בחברה. בזכות גזרתה הדקה, אישיותה התוססת ואהבתה לספורט, לכדה פרנסס את מבטם של בחורים רבים באותה עונה, ובהם מייג'ור רונלד פרגוסון, אביה של שרה, דוכסית יורק. עם זאת, ג'וני ספנסר כבש את ליבה, ולאחר חיזור קצר הם נישאו במנזר וסטמינסטר ביוני 1954.

הם ללא ספק אימצו לליבם את דברי הבישוף מנוריץ'. תשעה חודשים לאחר שהכריז בחתונתם: "אתם מוסיפים לחיים הביתיים של ארצכם, שבהם, מעל לכל השאר, חיינו הלאומיים תלויים," נולדה בתם הראשונה שרה. הם קבעו את מושבם בכפר. ג'וני למד במכללה המלכותית לחקלאות בסירנססטר, ולאחר תקופה לא קלה באחוזת אלתורפ עברו לבית פארק. בשנים שלאחר מכן הם בנו חווה בשטח של 2,600 דונם, שחלק ניכר ממנה נקנה בעזרת 20,000 פאונד שירשה פרנסס.

בתוך זמן קצר החלו לבעבע מתחים מתחת לרושם של הרמוניה משפחתית ואושר זוגי. הלחץ להביא לעולם יורש זכר נכח ללא הרף, ופרנסס הבינה יותר ויותר שאורח החיים שקסם לה בצעירותה היה למעשה, במחשבה בוגרת, משמים ונטול השראה. רוזן ספנסר המנוח אמר: "כמה מאותן ארבע־עשרה שנים היו מאושרות? אני חשבתי שכולן, עד לרגע שבו נפרדנו. טעיתי. לא התנתקנו, התרחקנו."

כשהופיעו הסדקים במפגן האחדות, האווירה בבית פארק נעשתה מרה. בציבור הזוג שפע חיוכים, אך בתוך ביתם הסיפור היה שונה בתכלית. אף שאפשר רק לדמיין את השתיקות המקפיאות, את חילופי הדברים הזועמים ואת המילים המרירות, ההשפעה הטראומטית על הילדים הייתה ניכרת מאוד. דיאנה זכרה בבירור שהייתה עדה לוויכוח אלים במיוחד בין אמה לאביה, בעודה מציצה ממקום מחבואה שמאחורי דלת חדר ההסבה.

מחולל הזעם היה הופעתו של איש עסקים עשיר בחייהם, פיטר שנד קינד המנוח, שחזר לא מכבר לבריטניה לאחר שמכר חוות כבשים באוסטרליה. הזוג אלתורפ פגש לראשונה את היזם המוחצן והמשכיל ואת אשתו האמנית, ג'נט מאנרו קֵר, בסעודה חגיגית בלונדון. לאחר מכן הם קבעו לנסוע יחד לחופשת סקי בשווייץ, והאירוע התברר כנקודת מפנה מכרעת בחייהם. פיטר, נהנתן משעשע עם אופי בוהמייני, ניחן לכאורה בכל התכונות שחסרו לג'וני. מרוב התלהבותה מהרומן ביניהם, ליידי אלתורפ, הצעירה ממנו באחת־עשרה שנים, לא שמה לב להתקפי הדיכאון והמרה השחורה. אלה יגיעו בהמשך.

בשובם מהחופשה, פיטר בן הארבעים ושתיים עזב את ביתו בלונדון על אשתו ושלושת ילדיהם. באותה תקופה הוא החל להיפגש בסתר עם פרנסס בכתובת בדרום קנזינגטון שבמרכז לונדון.

כשהזוג אלתורפ הסכים לפרידת ניסיון, אמה של דיאנה יצאה מבית פארק אל דירה שכורה בקדוגן פלייס שבבלגרביה. אז נולד מיתוס "הבורחת", שלפיו פרנסס נטשה את בעלה ואת ארבעת ילדיה לטובת אהבתה לגבר אחר. היא לוהקה לתפקיד הנבלה האנוכית בדרמה, ובעלה נחשב לצד הפגוע על לא עוול בכפיו. למעשה, כשיצאה מהבית, ליידי אלתורפ כבר סידרה שצ'רלס ודיאנה יוכלו לגור איתה בלונדון. דיאנה נרשמה לבית ספר לבנות וצ'רלס לגן ילדים סמוך.

כשפרנסס הגיעה לביתה החדש, וכעבור כמה שבועות הצטרפו אליה הילדים והאומנת, היא קיוותה מאוד שהילדים לא יושפעו במיוחד מהתפרקות הנישואים, בעיקר כי שרה וג'יין למדו בפנימייה. במהלך תקופות הלימודים הילדים הקטנים חזרו לבית פארק בסופי שבוע בשעה שאביהם, ויקונט אלתורפ, גר איתם בבלגרביה כשביקר בלונדון. אלה היו פגישות קודרות. הזיכרון המוקדם ביותר של צ'רלס הוא משחק שקט על הרצפה עם רכבת צעצוע בשעה שאמו יושבת ומתייפחת על שולי המיטה ואביו מחייך אליו ברפיון בניסיון עלוב להרגיע את בנו שהכול כשורה. המשפחה התאחדה שוב בבית פארק בחופשת המחצית ושוב בחופשת חג המולד. אבל כפי שאמרה לימים גברת שנד קינד: "זה היה חג המולד האחרון שלי, כי בשלב זה התברר שהנישואים התפרקו לבלי שוב."

הביקור הרה הגורל ניכר בהיעדר בולט של חסד כיאה לתקופת החגים או באיחולי אושר לעתיד. ויקונט אלתורפ התעקש, למרות התנגדותה העזה של אשתו, שהילדים יחזרו לצמיתות לבית פארק וימשיכו את השכלתם בבית הספר סילפילד שבקינגס לין. "הוא סירב לאפשר להם לחזור בשנה החדשה ללונדון," אמרה.

כשהמנגנון המשפטי של הגירושים החל לפעול, הילדים הפכו לכלי משחק בקרב מר ומכאיב שהפנה אם נגד בתה ובעל נגד אשתו. ליידי אלתורפ הגישה תביעה לקבל משמורת על הילדים, פעולה שהחלה בתקווה רבה להצלחה כי האם בדרך כלל מנצחת — אלא אם האב הוא איש אצולה. מעמדו ותוארו מעניקים לו זכות קדימה.

התיק, שנידון ביוני 1968, לא נתרם מהעובדה שחודשיים קודם לכן תויגה ליידי אלתורפ בתור "האישה האחרת" בגירושים של בני הזוג שנד קינד, בשעה שאפילו אמה שלה, רות, ליידי פרמוי, העידה נגדה, למרבה הזעזוע. זו הייתה הבגידה הגדולה ביותר בחייה, והיא מעולם לא מחלה עליה. גירושיהם של הזוג אלתורפ יצאו אל הפועל באפריל 1969, וכעבור חודש, ב־2 במאי, נישאו פיטר שנד קינד וליידי אלתורפ בטקס שקט במשרד הרשם וקנו בית בחוף במערב ססקס, שבו התאפשר לפיטר לממש את אהבתו לשיט.

לא רק המבוגרים היו מצולקים מהקרב המשפטי האכזרי. חרף ניסיונות ההורים והמשפחה לרכך את המהלומה, ההשפעה על הילדים עדיין הייתה עמוקה. לאחר מכן ידידי המשפחה והביוגרפים ניסו להמעיט בערך ההשלכות. הם טענו ששרה וג'יין בקושי הוטרדו מהגירושים כיוון שלמדו בפנימייה, שצ'רלס בן הארבע היה צעיר מכדי להבין ואילו דיאנה, בת שבע באותם ימים, הגיבה לפרידה "בחוסן אדיש כיאה לגילה" או אפילו התייחסה למהלך כ"התרגשות מרעננת" בחייה הצעירים.

המציאות הייתה טראומטית בהרבה מכפי שהבינו רבים. יש חשיבות לכך שבשלב מסוים בחייהן סבלו שרה ודיאנה מהפרעות אכילה מתישות, אנורקסיה נרווזה ובולימיה בהתאמה. שורשיהם של מצבים אלה נטועים ברשת סבוכה של קשרים בין ההורים לבנותיהם, של אוכל וחרדה, ואם להשתמש במינוח המקצועי, של חיי משפחה "לא מתפקדים". כפי שאמרה דיאנה: "ההורים היו עסוקים בבעיות שלהם. כל הזמן ראיתי את אמא שלי בוכה. אבא אף פעם לא דיבר איתנו על זה. נאסר עלינו לשאול שאלות. יותר מדי חילופי אומנות, הכול היה מאוד לא יציב."

בעיני האורח המזדמן דיאנה נראתה מאושרת למדי. היא תמיד הייתה ילדה קטנה עסוקה ומסודרת שמסתובבת בבית בלילה, מוודאת שכל הווילונות מוגפים ומסדרת את גן החיות של חיות הפרווה הקטנות שהצטופפו במיטתה — היא שמרה את כולן לאורך כל חייה. היא דהרה בשביל הגישה בתלת־האופן הכחול שלה, לקחה את הבובות שלה לטיולים בעגלה — היא תמיד ביקשה בובה חדשה כמתנת יום הולדת — ועזרה להלביש את אחיה הקטן. הצד החם, האמהי והדואג שאפיין את חייה הבוגרים היה ניכר בחיי היומיום שלה. נערכו עוד ביקורים תכופים אצל סבים וקרובים אחרים. הרוזנת ספנסר שהתה לעיתים קרובות בבית פארק ואילו רות, ליידי פרמוי, לימדה את הילדים משחקי קלפים. בביתה האלגנטי, שתואר כ"פינה קטנה של בלגרביה בנורפוק", היא הסבירה את הכללים המורכבים של מה־ג'ונג וברידג'. אבל היה בלתי אפשרי להסוות את הבלבול שאחז בדיאנה.

הלילות היו הגרועים מכול. בהיותם ילדים, דיאנה וצ'רלס פחדו מהחושך והתעקשו שהאור במסדרון יישאר דולק או שידליקו נר בחדרם. עם הרוח השורקת בין העצים שמחוץ לחלון ועם קריאת הינשופים ושאר היצורים בשעת לילה, בית פארק הצטייר כמקום מפחיד בעיניו של ילד. ערב אחד, כשאבא שלהם אמר כלאחר יד שרוצח מסתובב חופשי באזור, הילדים היו מבועתים מכדי לישון והאזינו בחרדה לכל קרקוש, חריקה ורחש בבית החשוך. דיאנה צבעה את עיני בובת ההיפופוטם הירוקה שלה בצבע זרחני כדי שתרגיש בלילה שהיא עומדת על המשמר ודואגת לה.

כל לילה היא שכבה במיטתה, מוקפת בבובות הפרווה, ושמעה את אחיה מתייפח, בוכה אל אמו. לפעמים היא ניגשה אליו, לפעמים הפחד מהחושך גבר על הדחפים האמהיים והיא נשארה בחדר והאזינה לצ'רלס מיילל: "אני רוצה את אמא, אני רוצה את אמא." גם היא נהגה לטמון את ראשה בכרית ולבכות. "לא יכולתי לשאת את זה," נזכרה לימים. "לא יכולתי לאזור אומץ אפילו לצאת מהמיטה. אני זוכרת את זה עד היום."

היא גם לא נתנה אמון ברבות מהאומנות שעבדו בבית פארק. הן התחלפו בתדירות מבהילה, ואופיין נע בין מתיקות לסדיזם. אומנת אחת פוטרה מיד כאשר אמה של דיאנה גילתה שהעובדת שלה מכניסה לאוכל של בנותיה הבוגרות חומרים משלשלים בתור עונש. היא תהתה למה הן מתלוננות ללא הרף על כאבי בטן, עד שתפסה את האישה בשעת מעשה.

אומנת אחרת חבטה בראשה של דיאנה בעזרת כף עץ אם השתובבה, או לחלופין הטיחה את ראשיהם של צ'רלס ושל דיאנה זה בזה. צ'רלס זוכר שפער חור בדלת חדרו מרוב בעיטות כשנשלח לחדר ללא סיבה מוצדקת. "לילדים יש תודעת צדק טבעית, ואם הרגשנו שהן עשו לנו עוול היינו מתמרדים," הסביר. אומנות אחרות, כמו סאלי פרסיוול, היו אדיבות וחומלות וקיבלו כרטיס ברכה לחג המולד מ"הילדים" זמן רב לאחר שעזבו את משרתן.

אבל משימתה של האומנת החדשה הפכה קשה הרבה יותר כי הילדים, המבולבלים והאומללים, הרגישו שהאומנות הגיעו כדי לתפוס את מקום אמן. ככל שהיו יפות יותר, כך חשָׁדה של דיאנה כלפיהן גבר. הילדים הניחו סיכות בכיסאות שלהן, השליכו את בגדיהן מהחלון ונעלו אותן בשירותים. למעשה חוויות הילדות של צ'רלס חיזקו את החלטתו שלא להעסיק אומנת לילדיו שלו.

לפעמים האבא הצטרף לילדים לתה באגף שלהם, אבל כפי שנזכרת האומנת לשעבר מרי קלארק, "זה היה נוקשה מאוד. באותם ימים הוא לא היה נינוח איתם במיוחד." ג'וני התחפר בעבודתו במועצת מחוז נורתהמפטונשייר, באגודה הלאומית למועדוני בנים ובחוות הבקר שלו. צ'רלס נזכר: "הוא היה אומלל מאוד לאחר הגירושים, כמעט הלום קרב. הוא נהג לשבת בחדר העבודה שלו כל הזמן. אני זוכר שלפעמים, ממש לפעמים, הוא נהג לשחק איתי קריקט במדשאה. הרגשתי שקיבלתי פרס."

בית הספר גילם את הבעיה בתצורה אחרת. צ'רלס ודיאנה היו "שונים" וידעו זאת. הם היו התלמידים היחידים בבית הספר סילפילד שהוריהם התגרשו. הדבר בידל אותם מהרגע הראשון, כפי שמדגישה מדריכת השכבה של דיאנה לשעבר, דליסה נידהם: "היא הייתה הילדה היחידה שהכרתי שהוריה התגרשו. דברים כאלה פשוט לא קרו באותה תקופה."

בית הספר עצמו היה מסביר פנים וידידותי למדי. המנהלת, ג'ין לאו, שהעידה לטובת לורד אלתורפ במהלך תיק הגירושים, השרתה במוסד אווירה משפחתית אמיתית. הכיתות היו קטנות והמורים היו נדיבים בחלוקת נקודות לבתים וכוכבי זהב על הישגים בקריאה, כתיבה וציור. בחוץ שכנו מגרש טניס, ארגז חול, מדשאה למשחקי כדורֶשת וראונדרז וכן גינה למשחקי "חפש את המטמון" שנערכו מדי שבוע. דיאנה, שלא הייתה רגילה להמולת חיי בית הספר, הייתה שקטה וביישנית אם כי חברתה אלכסנדרה לויד הייתה לצידה.

אף שכתב ידה היה ברור וקריאתה שוטפת, דיאנה הרגישה שהצד הלימודי מעט מבלבל. מיס לאו זכרה את טוב ליבה כלפי הילדים הקטנים, את אהבתה לבעלי חיים ואת תושייתה הכללית, אך לא את הפוטנציאל הלימודי שלה. היא הצטיינה גם באמנות, אך חבריה לא הצליחו להסביר מדוע פרצה בבכי ללא סיבה ניכרת במהלך שיעור ציור, בשעת אחר צהריים שטופת שמש. הם זכרו שהיא הקדישה את כל הציורים שלה ל"אמא ואבא".

בעודה עמלה לשנן טבלאות ולצלוח את ספרי ג'נט וג'ון, הלכה וגברה קנאתה של דיאנה באחיה הצעיר. היא זכרה אותו כילד קטן "חמור סבר" אך בעל התנהגות למופת. "רציתי מאוד להצליח בכיתה כמוהו," אמרה. כמו אצל כל האחים, היו ביניהם מריבות, ודיאנה, שהייתה גדולה וחזקה מצ'רלס, ניצחה תמיד. כשצבטה, צ'רלס התלונן. בתוך זמן קצר הוא גילה שביכולתו לפצוע אותה במילים והקניט אותה באכזריות. שני ההורים פקדו עליו להפסיק לקרוא לאחותו "בריאן", כינוי שאימץ מחילזון איטי ומשמים למדי שהופיע בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית לילדים, הקרוסלה המופלאה.

הוא זכה לנקמה מתוקה בעזרתה הבלתי צפויה של אשת הכומר המקומי. צ'רלס נזכר בהנאה: "אני לא יודע אם פסיכולוג היה אומר שזו הטראומה בעקבות הגירושים, אבל היא התקשתה מאוד להגיד את האמת אך ורק מפני שאהבה לייפות דברים. יום אחד במהלך ההסעה לבית הספר אשת הכומר עצרה את המכונית ואמרה: 'דיאנה ספנסר, אם תספרי עוד שקר אחד בצורה כזאת, אני אכריח אותך ללכת הביתה ברגל'. מובן שהרגשתי ניצחון כי נזפו בה."

בעוד התחרות בין האחים הייתה חלק בלתי נפרד מהילדות, היריבות ההורית המתעצמת הייתה הרבה פחות נסבלת, במודע ושלא במודע, כאשר פרנסס וג'וני התקוטטו על אהבת ילדיהם. אף שהרעיפו על ילדיהם מתנות יקרות, לא התלוו אליהן חיבוקים אוהבים ונשיקות, שהילדים השתוקקו להם. שמו של אביה של דיאנה הלך לפניו באזור כמארגן מופעי זיקוקים מרהיבים בליל גאי פוקס, חג המדורות, והוא ערך מסיבה נהדרת לרגל יום הולדתה השביעי. הוא שאל גמל חד־דבשתי ששמו ברט מגן החיות של דדלי לאחר הצהריים, וצפה בהנאה גלויה כשהילדים המופתעים רכבו על החיה ברחבי המדשאה.

חג המולד היה מופע של ראוותנות. לפני היום הגדול צ'רלס ודיאנה היו מקבלים את הקטלוג של המליס, חנות צעצועים גדולה בווסט אנד של לונדון, עם הוראה לסמן אילו מתנות הם רוצים שסנטה קלאוס יביא להם. וראו זה פלא, ביום חג המולד משאלותיהם התגשמו והגרביים בשולי מיטותיהם התפקעו מהפתעות. "זה הופך אותך לחומרני מאוד," אמר צ'רלס. אחת המתנות אילצה את דיאנה לקבל את ההחלטה המייסרת ביותר בצעירותה. בשנת 1970 היא הייתה אורחת בחתונתה של בת־דודתה אליזבת וייק־ווקר עם אנתוני דקוורת'־צ'אד, שהתקיימה בכנסיית סיינט ג'יימס שבפיקדילי. לרגל החזרה אביה נתן לה שמלה לבנה מהודרת ואמה — שמלה ירוקה מהודרת לא פחות. "אני לא זוכרת עד היום איזו לבשתי, אבל אני זוכרת שהייתי בטראומה קשה כי ההחלטה כביכול העידה את מי אני מעדיפה."

דיאנה וצ'רלס הלכו על החבל הדק הזה מדי סוף שבוע, כשנסעו ברכבת עם האומנת שלהם מנורפוק לתחנת רחוב ליברפול בלונדון, שם פגשה אותם אמם. זמן קצר לאחר שהגיעו לדירתה שבבלגרביה, הנוהל השגרתי היה שאמם פרצה בבכי. "מה קרה, אמא?" היו שואלים אותה פה אחד, והיא הייתה עונה תמיד: "אני לא רוצה שתיסעו מחר." הטקס הזה תמיד עורר בילדים רגשות אשם ובלבול. החגים, שחולקו בין ההורים, היו קודרים באותה מידה.

ב־1969 הפכו החגים רגועים ונינוחים יותר, כאשר פיטר שנד קיד נכנס לחייהם רשמית. הם פגשו אותו לראשונה על הרציף בתחנת רחוב ליברפול במהלך אחת הנסיעות הקבועות שלהם בין נורפוק ללונדון. הוא היה נאה, חייכן ולבוש בחליפה מהודרת, והתחבב עליהם מיד, בעיקר כשאמם סיפרה להם שנישאו הבוקר.

פיטר, שצבר את הונו בעסקי הטפטים של משפחתו, היה אב חורג נדיב, שופע חיבה וקליל. לאחר תקופה קצרה בבקינגהמשייר, הזוג הצעיר עבר לבית פרוורי חסר ייחוד שנקרא אפלשור, באיצ'נור, שבחוף של מערב ססקס, ושם פיטר, ששירת בעבר בחיל הים המלכותי, לקח את הילדים לשיט. הוא הרשה לצ'רלס לחבוש כובע של אדמירל, וכך נולד כינויו "האדמירל". הוא קרא לדיאנה "הדוכסית", ועד היום חבריה מכנים אותה בשם החיבה "דאץ'". כפי שציין צ'רלס: "אם רוצים להבין למה דיאנה לא הייתה סתם עוד בחורה מפונקת, הסיבה היא שניהלנו אורחות חיים מנוגדים מאוד. החיים שלנו לא סבבו כל הזמן סביב בתי אחוזה ומשרתים. הבית של אמא שלי היה מבנה רגיל, וכל חופשה בילינו חצי מהזמן עם אמא, ולכן גרנו פרק זמן ניכר בסביבה נורמלית יחסית."

כעבור שלוש שנים, ב־1972, בני הזוג שנד קינד קנו חווה בשטח 4,000 דונם באי סייל, מדרום לאוֹבן שבארגילשייר, ושם גברת שנד קיד גרה עד מותה ביוני 2004. כשהילדים הגיעו לחופשות הקיץ הם נהנו מאידיליה של "סנוניות ואמזונות", בילו את ימיהם בדיג דגי מקרל, בציד לובסטרים ובשיט, ובימים יפים הם ערכו ברביקיו על החוף. לדיאנה היה אפילו פוני שטלנד שנקרא סופלה.

כשרכבה על הסוס נשברה לה הזרוע, ולאחר מכן עוררה בה הרכיבה חרדה. היא דהרה על הפוני שלה, רומילי, בשטחי סנדרינגהאם פארק, ואז הסוס מעד והיא נפלה מעליו. אף שכאב לה, לא ניכר שהזרוע נשברה, ולכן כעבור יומיים היא נסעה לסקי בשווייץ. במהלך החופשה היא הרגישה קושי להניע את זרועה ועשתה צילום רנטגן בבית חולים מקומי. אבחנו שהיא סובלת משבר חלקי, מצב שבו עצמותיהם של ילדים גמישות כל כך עד שהן מתעקמות אך לא נשברות. רופא קיבע את הזרוע, אבל כשניסתה לאחר מכן לרכוב שוב היא איבדה את האומץ וירדה. היא המשיכה לרכוב בחייה הבוגרים אבל העדיפה לשחות או לשחק טניס, ענפי ספורט שהתאימו יותר לחיים במרכז לונדון.

היא הצטיינה גם בשחייה ובריקוד. הם נזקפו לזכותה כשאביה רשם אותה לבית הספר הבא, רידלסוורת' הול, במרחק שעתיים נסיעה מבית פארק. היא למדה לאהוב את בית הספר, שניסה להיות מוסד ביתי ומשפחתי ל־120 התלמידות שבו. עם זאת, כשנשלחה לשם היא הרגישה בתחילה בגידה ומרמור. דיאנה הייתה בת תשע והפרידה מאביה השפיעה עליה מאוד. בדרכה האמהית והמודאגת היא תמכה בו בעודו מנסה לאסוף את שברי חייו. החלטתו לשלוח אותה מביתה ומאחיה אל עולם זר התפרשה אצלה כדחייה. היא הטיחה איומים בסגנון: "אם היית אוהב אותי, לא היית משאיר אותי כאן," בשעה שאביה הסביר בעדינות את היתרונות שבלימוד בבית ספר שהציע שיעורי בלט, שחייה, רכיבה על סוסים ומקום שבו תוכל לגדל את פינאטס, השרקן האהוב עליה. היא זכתה איתו בקטגוריית פרווה ונוצות בתערוכת סנדרינגהאם — "אולי כי הוא היה המועמד היחיד," ציינה ביובש — ולאחר מכן זכתה בגביע פלמר בפינת החי שבבית ספרה החדש.

אביה גם אמר לה שהיא תשהה בקרב ידידות. אלכסנדרה לויד, בת־דודתה דיאנה וייק־ווקר וקלייר פראט, בתה של סנדקיתה שרה פראט, למדו גם הן בפנימייה לבנות שליד דיס שבנורפוק. לא זו בלבד, כאשר השאיר אותה שם עם המזוודה ועליה הכיתוב "ד' ספנסר", ובידיה ההיפופוטם הירוק האהוב עליה — הילדות הורשו להביא בובת פרווה אחת בלבד למיטה — ופינאטס, הוא הרגיש אובדן עמוק. "זה היה יום איום ונורא," אמר. "הרגשתי איום ונורא כשאיבדתי אותה."

בהיותו צלם חובב מצוין, הוא צילם את דיאנה לפני שיצאה מהבית. התצלום מציג ילדה עם פנים נעימות, ביישנית אך בעלת אופי עליז וחיוני, לבושה בתלבושת אחידה שכללה ז'קט אדום כהה וחצאית קפלים אפורה. הוא גם שמר את המכתב ששלחה, ובו ביקשה "עוגת שוקולד גדולה, עוגיות זנגביל, טוויגלֶטס", כשם ששמר את גזיר העיתון ששלחה לו מהדיילי טלגרף על אנשים שנכשלו בלימודים והפכו למוכשרים ומצליחים בהמשך חייהם.

אף שבשליש הראשון הייתה שקטה ונחבאת אל הכלים, היא ממש לא הייתה ילדה טובה נורפוק. היא העדיפה צחוק ותעלולים על פני התנהגות למופת, אבל אף שידעה להיות רעשנית היא התרחקה ממוקד תשומת הלב. דיאנה מעולם לא צעקה תשובות בכיתה או התנדבה לקרוא את שיעורי הבית במליאה. להפך. באחת מהצגות בית הספר הראשונות, שבה שיחקה בובה הולנדית, היא הסכימה לקבל על עצמה את התפקיד רק אם תוכל להישאר בשקט.

רעשנית עם חברותיה במעונות, אך שקטה בכיתה. תלמידה מקובלת, אך משום־מה תמיד הרגישה נבדלת. דיאנה כבר לא הרגישה שונה כל כך בעקבות גירושי הוריה, אלא כיוון שקול בתוכה בישר לה שהיא אמורה להיבדל מהעדר. האינטואיציה הורתה לה שחייה, לדבריה, יהיו "עקלקלים". "תמיד הרגשתי שונה מאוד מכל השאר, מנותקת מאוד. ידעתי שאני הולכת לכיוון אחר, שאני בסביבה הלא נכונה."

עם זאת, היא הצטרפה לפעילויות בית הספר בהתלהבות. היא ייצגה את הבית שלה, נייטינגייל, בשחייה ובכדורֶשת ופיתחה את תשוקתה לריקוד, שתישאר איתה כל חייה. כשהגיעה הצגת הולדת ישו כמדי שנה היא נהנתה מהריגוש שבאיפור ובהתחפשות. "הייתי אחת מאותם [אנשים] שבאו לחלוק כבוד לישו," היא נזכרה בשעשוע. בבית היא אהבה ללבוש את בגדי אחיותיה. בתמונה מגיל צעיר היא נראית בכובע שחור רחב שוליים ובשמלה לבנה שהייתה שייכת לשרה.

אף שכיבדה את ג'יין, האחות השקולה מבין ארבעת האחים, היא סגדה לאחותה הבכורה כמו לגיבורה. כששרה שבה הביתה מבית הספר וֵסט הית', דיאנה הייתה משרתת מרצון, פרקה את מזוודותיה, מילאה לה אמבטיה וסידרה לה את החדר. אלברט בטס, המשרת של ויקונט אלתורפ, נזכר שגיהצה את מכנסי הג'ינס שלה וביצעה מטלות בית אחרות. הוא לא היה היחיד שהבחין באהבתה לעיסוק במלאכות הבית. גם המנהלת שלה ברידלסוורת', אליזבת רידסדייל — רידי בפי התלמידות — העניקה לה את גביע ליגט על יעילותה.

ההישג הסב קורת רוח רבה לסבתה, הרוזנת ספנסר, שהתייחסה בחיבה לדיאנה מאז הגירושים. התחושה הייתה הדדית, וכאשר הרוזנת הלכה לעולמה בסתיו 1972 בעקבות גידול במוח, דיאנה הייתה שבורת לב. היא השתתפה בטקס האזכרה עם המלכה־האם ועם הנסיכה מרגרט, בקפלה המלכותית שבארמון סנט ג'יימס. לרוזנת ספנסר היה שמור מקום מיוחד מאוד בליבה של דיאנה, והיא באמת ובתמים האמינה שסבתה שומרת עליה גם בעולם הבא.

הדאגות הרוחניות פינו את מקומן לשיקולים ארציים יותר כאשר דיאנה ניגשה לבחינות הכניסה שיאפשרו לה ללכת בדרכן של אחיותיה, שרה וג'יין, וללמוד בפנימיית וסט הית', המשתרעת על פני 130 דונמים של אדמות פארק ויערות מחוץ לסֶוונאוֹקס שבקנט. בית הספר, שנסגר ב־1997, הוקם ב־1865 על יסודות דתיים, והדגיש את ערכם של "אופי וביטחון עצמי" לא פחות מאשר את ערכה של יכולת לימודית. אך אחותה שרה הפגינה מעט יותר מדי אופי לטעמה של המנהלת, רות ראדג'.

שרה הייתה תחרותית במלוא מובן המילה, עברה שש בחינות בגרות ברמה רגילה, רכבה בנבחרת בית הספר בהיקסטד, כיכבה בהצגות חובבים ושחתה בנבחרת השחייה של בית הספר. האופי התחרותי בא לידי ביטוי גם בכך שלא הייתה תלמידה נטולת מרות, שערורייתית ומרדנית ממנה בכל בית הספר. "היא הייתה צריכה להצטיין בכול," נזכרת אחת מחברותיה ללימודים. אף שסבתה רות, ליידי פרמוי, סלחה לה כשהג'ינג'ית הנמרצת רכבה על סוסה אל תוך בית פארק בעת שביקרה שם, מיס ראדג' לא יכלה להעלים עין ממקרים אחרים של התנהגות ססגונית. שרה התלוננה שהיא "משועממת", ולכן מיס ראדג' אמרה לה לארוז את חפציה ולעזוב את המוסד למשך שליש.

ג'יין, שהייתה קפטנית נבחרת הלקרוס של בית הספר, הייתה ההפך הגמור משרה. היא הייתה אינטליגנטית מאוד, ניגשה לשלל בחינות בגרות ברמה רגילה ומתקדמת, וכשדיאנה הגיעה, אחותה השקולה והאחראית הייתה מדריכה בשכבת י"א–י"ב.

אין ספק שנערך בחדר המורים דיון בנושא: בדרכה של איזו אחות תבחר התלמידה החדשה מבית ספנסר ללכת — של שרה או של ג'יין. התחרות הייתה צמודה. דיאנה הייתה חדורת התפעלות כלפי אחותה הבכורה ג'יין, אבל רק בשלב מאוחר יותר בחיים פיתחה איתה קשר קרוב. בצעירותן, ג'יין גערה יותר בצ'רלס והפעילה בעיקר עליו את השפעתה. הנטייה הבלתי נמנעת של דיאנה הייתה לחקות את שרה. במהלך השבועות הראשונים היא הרעישה והפריעה בשיעורים. בניסיון לחקות את מעלליה של אחותה שרה, היא נענתה לאתגר שכמעט הביא לסילוקה.

ערב אחד חברותיה, שבדקו את המלאי ההולך ומצטמצם של ממתקים בארונותיהן, ביקשו מדיאנה להיפגש עם ילדה אחרת בקצה שביל הגישה של בית הספר ולאסוף ממנה עוד אספקה. היא נענתה לאתגר. כשהלכה בשביל המוקף עצים בחשיכה מוחלטת, היא הצליחה לכבוש את הפחד מהחושך. כשהגיעה לשער בית הספר היא גילתה שאין שם אף אחד. היא חיכתה. וחיכתה. כששתי ניידות משטרה נכנסו בדהרה בין שערי בית הספר, כנראה לאחר שהמורים המודאגים תהו לגבי מקום הימצאה, היא התחבאה מאחורי קיר.

לאחר מכן היא הבחינה שכל האורות נדלקים בבית הספר אך לא ייחסה לעניין חשיבות. כשחזרה סוף־סוף למעונות, היא לא פחדה מהאפשרות שתיתפס אלא מכך ששבה בידיים ריקות. לרוע מזלה, תלמידה במעונות שלה התלוננה על כאב בתוספתן. תוך כדי בדיקת התלמידה, הבחינה מורתה של דיאנה במיטה הריקה. היא נתפסה. לא רק דיאנה נאלצה לסבול את הגערות אלא גם הוריה. הם זומנו לפגישה אצל מיס ראדג', שהתייחסה לתקרית בחומרה רבה. הוריה של דיאנה היו משועשעים בסתר מכך שבתם הצייתנית והעדינה הפגינה אומץ כזה. "לא חשבתי שאת מסוגלת לעשות דבר כזה," אמרה אמה לאחר מכן.

אף שהתקרית ריסנה את דחפיה להשתתף בתעלולים נוספים, דיאנה תמיד הייתה מוכנה לאתגר. אוכל היה האתגר האהוב עליה. "תמיד צחקו עליי: בואו נגרום לדיאנה לאכול שלושה דגים ושש פרוסות לחם לארוחת בוקר," נזכרה דיאנה. וכך עשתה. אף שגרגרנותה שלחה אותה לביקורים תכופים אצל אם הבית בגלל בעיות עיכול, הרפתקאות אלה לא הזיקו לפופולריות שלה. באחד מימי ההולדת חברותיה התאגדו יחד לקנות לה שרשרת עם האות D. קרוליין פרייד, כיום קרוליין ברתולומיו, שישנה במיטה הסמוכה לזו של דיאנה במעונות ולימים הייתה שותפה שלה לדירה בלונדון, זוכרת אותה בתור ילדה "עקשנית, קולנית ושמחה".

היא הוסיפה: "ג'יין הייתה פופולרית מאוד, נחמדה, צנועה ולא שנויה במחלוקת. דיאנה, לעומתה, הייתה טיפוס תוסס וחיוני." קרוליין ודיאנה נמשכו זו לזו מהרגע הראשון כיוון שהיו מהתלמידות היחידות שהוריהן התגרשו. "זה לא היה קשה לנו במיוחד ולא ישבנו בפינה ובכינו בגלל זה," היא אומרת, אף שתלמידות אחרות זוכרות את דיאנה כמתבגרת "מסוגרת ומאופקת" שלא חשפה את רגשותיה בגלוי. ראוי לציון ששתי התמונות שניצבו בגאווה ליד מיטתה של דיאנה לא היו של בני משפחתה אלא של האוגרים האהובים עליה, ליטל בלק מאף וליטל בלק פאף.

עם זאת, היא כל הזמן חששה בגלל יכולותיה הלימודיות הממוצעות. אחיותיה התבררו כמודל קשה לחיקוי בעוד אחיה, שלמד אז במיידוול הול שבנורתהמפטונשייר, הפגין מיומנויות לימודיות שלימים הקנו לו מקום באוניברסיטת אוקספורד. המתבגרת הגמלונית, שנטתה להשתופף כדי להסוות את גובהה, השתוקקה להצטיין בלימודים כמו אחיה. היא קינאה והרגישה כישלון. "לא הצטיינתי בשום דבר. הרגשתי חסרת אונים, נושרת," אמרה.

היא התקשתה במתמטיקה ובמדעים, אך הרגישה בנוח יותר במקצועות שהיו קשורים לבני אדם. היסטוריה, בעיקר בית טיודור וסטיוארט, ריתקה אותה, ואילו בשיעורי ספרות היא אהבה את גאווה ודעה קדומה ואת הרחק מההמון המתהולל. זה לא מנע ממנה לקרוא סיפורת רומנטית קלילה מאת ברברה קרטלנד, שהייתה עתידה להפוך לסבתה החורגת. בחיבורים שכתבה ללא ההפסקה, כתב היד הייחודי והמעוגל שלה כיסה את הדפים. "הכול פשוט נבע מהעט, עוד ועוד ועוד," אמרה. ובכל זאת, כשהגיעה דממת אולם הבחינות, דיאנה קפאה. בחמש בחינות הבגרות ברמה רגילה שאליהן ניגשה — ספרות ודקדוק, היסטוריה, גיאוגרפיה ואמנות — קיבלה ציוני "בלתי מספיק", שנחשבו לכישלון.

ההצלחה שחמקה ממנה בכיתה הגיעה, אך ממקור לא צפוי. וסט הית' עודד "אזרחות טובה" אצל הבנות, ורעיונות אלה באו לידי ביטוי בביקורים אצל הזקנים, החולים ובעלי הצרכים המיוחדים. כל שבוע דיאנה ונערה נוספת ביקרו אצל זקנה בסֶוונאוֹקס. הן שוחחו איתה עם כוס תה ועוגיות, ניקו לה את הבית וערכו מדי פעם קניות עבורה. באותה תקופה היחידה המקומית להתנדבות ארגנה טיולים לדרנת' פארק, בית חולים פסיכיאטרי גדול ששכן ליד דרטפורד. עשרות מתנדבים מתבגרים הוסעו בשלישי בערב למסיבת ריקודים עם המטופלים.

צעירים אחרים עזרו עם מתבגרים היפראקטיביים שסבלו מהפרעות קשות. העלאת חיוך אצל מטופל נחשבה להצלחה מסחררת. "שם היא למדה לרדת על הידיים והברכיים כדי לפגוש אנשים, כי רוב האינטראקציה עם המטופלים נעשתה בזחילה," אומרת מיוריאל סטיבנס, שעזרה לארגן את הביקורים. מתנדבים חדשים רבים מבתי הספר חששו לבקר בבית החולים. החרדה שלהם נבעה מפחד מהלא נודע. אבל דיאנה גילתה שיש לה כישרון טבעי לעבודה כזאת. היא יצרה קשר מיידי עם מטופלים רבים, ומאמציה הסבו לה תחושת הישג אמיתית. הערך העצמי שלה השתפר פלאים.

בה־בעת, היא הייתה ספורטאית מעולה. היא זכתה בגביעי תחרויות שחייה וצלילה במשך ארבע שנים ברציפות. "הצלילה המיוחדת של ספנסר", שכללה צלילה אל תוך הבריכה בלי להשאיר אף אדווה, תמיד משכה אליה קהל. היא הייתה קפטנית כדורֶשת ושיחקה טניס ברמה ראויה לשבח. אבל היא חיה בצל הספורטיביות של אחיותיה ושל אמה, שהייתה "קפטנית בכל הענפים" בהיותה בבית הספר ושיחקה בטורנירי וימבלדון לנוער, למעט כשלקתה בדלקת התוספתן.

כשדיאנה החלה ללמוד פסנתר, כל הישג שהשיגה תמיד התגמד לעומת הישגי סבתה, ליידי פרמוי, שהופיעה באולם רויאל אלברט מול המלכה־האם, והישגיה של אחותה שרה, שלמדה פסנתר בקונסרבטוריון בווינה לאחר עזיבתה הפתאומית את וסט הית'. לעומת זאת, העבודה הקהילתית הייתה הישג פרטי שלה שבו לא נאלצה להביט לאחור אל שאר בנות משפחתה. לראשונה היא הרגישה סיפוק.

הריקוד העניק לה הזדמנות נוספת לבלוט. היא אהבה שיעורי בלט וסטפס והשתוקקה להיות רקדנית בלט, אבל הגובה שלה, 1.78 מטרים, היה בעוכריה. אחת מיצירות הבלט האהובות עליה הייתה אגם הברבורים, והיא צפתה בה לפחות ארבע פעמים כשבית הספר נסע לתיאטראות הקולוסיאום או הסדלר'ס וֵלס שבלונדון. כשרקדה, היא הצליחה ללכת לאיבוד בתוך התנועה. לעיתים קרובות היא חמקה ממיטתה באמצע הלילה והתגנבה אל אולם בית הספר החדש כדי להתאמן. בעזרת מוזיקה מפטיפון ברקע, דיאנה התאמנה בריקוד בלט שעות על גבי שעות. "הריקוד תמיד שחרר מתח עצום שהיה לי בראש," אמרה. המאמץ המיוחד השתלם כשזכתה בתחרות הריקוד של בית הספר בסוף שליש האביב ב־1976. אין פלא אפוא שבמהלך ההכנות לחתונתה היא הזמינה את מורתה לשעבר ונדי מיטשל ואת הפסנתרנית לילי סניפ לארמון בקינגהאם כדי שתוכל לקבל שיעורי ריקוד. מבחינת דיאנה זו הייתה שעה של הפוגה מהלחצים ומהעומס של תפקידה החדש.

כשמשפחתה עברה לאלתורפ ב־1975 הייתה לה במה מושלמת. בימי הקיץ היא נהגה להתאמן על הערבסקות במרפסות אבן החול של הבית, וכשהאורחים עזבו היא רקדה באולם הכניסה המרוצף שיש שחור־לבן, שהיה ידוע רשמית בתור ווטון הול, מתחת לדיוקנאות של אבות־אבותיה המכובדים. הם לא היו הקהל היחיד שלה. כשסירבה לרקוד בפומבי, אחִיה והעובדים הציצו בתורות מבעד לחור המנעול. "כולנו התרשמנו מאוד," אמר.

המשפחה עברה לאלתורפ בעקבות מות הסבא, הרוזן ספנסר השביעי, ב־9 ביוני 1975. אף שהיה בן שמונים ושלוש הוא היה אדם נמרץ, ומותו מדלקת ריאות לאחר אשפוז קצר בבית החולים נפל על המשפחה כרעם ביום בהיר. מותו הביא למהפך ניכר. כל אחת מהבנות קיבלה את התואר "ליידי", צ'רלס בן האחת־עשרה הפך לוויקונט אלתורפ, ואילו אביהם הפך לרוזן השמיני וירש את אלתורפ. עם חמישים ושניים אלף דונם של אדמות חקלאיות נרחבות בנורתהמפטונשייר, יותר ממאה בתים צמודי קרקע, אוסף רב־ערך של ציורים, חלקם פרי מכחולו של ג'ושוע ריינולדס, ספרים נדירים, חרסינה מהמאה השבע־עשרה, רהיטים וכלי כסף, לרבות אוסף מרלבורו — אלתורפ לא הייתה רק בית אחוזה מפואר, היא הייתה דרך חיים.

הרוזן החדש ירש גם חוב בגין מס ירושה בסך 2.25 מיליון פאונד וכן הוצאות תפעול בגובה 80,000 פאונד לשנה. הדבר לא מנע ממנו לשלם על התקנת בריכת שחייה כדי לשעשע את ילדיו, ששוטטו במתחם החדש במהלך החופשות. דיאנה העבירה את ימיה בשחייה, בשיטוט בשטחי האחוזה, בנהיגה בקלנועית הכחולה של צ'רלס וכמובן בריקוד. העובדים אהבו אותה מאוד. הם חשבו שהיא ידידותית וצנועה, ובמידה מסוימת מלאת תשוקה לשוקולד, לדברי מתיקה ולרומנים סכריניים של ברברה קרטלנד.

היא חיכתה בכיליון עיניים לימים שבהם שרה הגיעה מלונדון והביאה איתה את קהל חברותיה המתוחכמות. שרה הייתה שנונה וחריפה ונחשבה בעיני חברותיה למלכה של העונה החברתית בלונדון באותה שנה, בעיקר לאחר שאביה ערך מסיבה נהדרת לרגל יום הולדתה השמונה־עשר בקאסל רייזינג, טירה נורמנית בנורפוק, ב־1973. האורחים הגיעו במרכבות רתומות לסוסים, והשביל אל הטירה הואר בלפידים בוערים. עד היום מדברים על המסיבה המפוארת הזאת. בני לווייתה תאמו את מעמדה. כולם ציפו שהקשר בינה ובין ג'רלד גרוסוונור, הדוכס מווסטמינסטר והאריסטוקרט העשיר בבריטניה, יסתיים בנישואים. היא הופתעה כמו כולם כשחיפש לעצמו רעיה במקומות אחרים.

דיאנה שמחה לחסות בצל תהילתה של אחותה. לוסינדה קרייג הארווי, שחלקה בית בלונדון עם שרה ולימים העסיקה את דיאנה כמנקה תמורת פאונד לשעה, פגשה לראשונה את העובדת שלה לעתיד במהלך משחק קריקט באלתורפ. הרושם הראשוני לא היה מחמיא. דיאנה נראתה בעיניה כ"נערה גדולה למדי שלבשה שמלות היריון מחרידות של לורה אשלי". היא אמרה: "היא הייתה ביישנית מאוד, הסמיקה בקלות והתנהגה כיאה לאחות קטנה. חסרת תחכום לחלוטין ולא היה במראה שלה שום ייחוד." למרות זאת, דיאנה הצטרפה בהתלהבות למסיבות, לאירועי הברביקיו ולמשחקי הקריקט. תחרויות הספורט בין הבית לכפר הסתיימו בהגעתה של דמות חדשה שכל סוכנות ליהוק הייתה חולמת עליה.

רשומה עמומה בספר האורחים ציינה: "ריין הפסיקה את המשחקים." ריין ספנסר המנוחה, שלימים נשאה בתואר הרוזנת שמברון, לא הייתה אישה אלא תופעה. בזכות תסרוקת מצועצעת, נוצות מפוארות, קסם שופע וחיוך קורן היא הייתה קריקטורה של רוזנת. כבתה של סופרת הרומנים הרומנטיים הקולנית ברברה קרטלנד, היא כבר קיבלה רשומה בגודל חצי עמוד במי־ומי לפני שפגשה את ג'וני ספנסר. כליידי לווישם, ובהמשך, לאחר 1962, כרוזנת דרטמות', היא הייתה דמות שנויה במחלוקת בפוליטיקה של לונדון, שם שירתה כחברת מועצה במועצת מחוז לונדון. בתוך זמן קצר העניקו לה דעותיה הססגוניות במה רחבה יותר והיא הפכה לדמות מוכרת בטורי הרכילות.

בשנות השישים היא נודעה לשמצה כפרודיה על חברת מועצה מהמפלגה השמרנית עם "פנינים ומותגים" ודעות נוקשות לא פחות מהתסרוקות שעיטרו את ראשה. "אני תמיד יודעת מתי אני מבקרת בבתים של שמרנים כי הם שוטפים את בקבוקי החלב שלהם לפני שהם מניחים אותם בחוץ" הייתה בדיחה שתרמה לכך שהורידו אותה מהבמה בקריאות בוז כשנאמה לפני סטודנטים בבית הספר לכלכלה של לונדון.

עם זאת, דעותיה הבוטות הסוו נחישות ברזל, קסם מרשים ויכולת ניסוח שנונה. היא והרוזן ספנסר עבדו על ספר עבור מועצת לונדון רבתי ששמו מהי המורשת שלנו? ותוך זמן קצר גילו שיש להם מכנה משותף רב. ריין הייתה אז בת ארבעים ושש ונשואה לרוזן דרטמות' במשך עשרים ושמונה שנה. היו להם ארבעה ילדים, ויליאם, רופרט, שרלוט והנרי. בתקופת לימודיהם באיטון, ג'וני ספנסר ורוזן דרטמות' היו חברים טובים.

ריין הפעילה את קסמה העצום על האב ועל הבן גם יחד, ויצרה מעין פיוס בין הרוזן ספנסר למאהבה בשנותיו האחרונות של הרוזן. הרוזן הזקן אהב אותה מאוד, בעיקר כי לכבוד כל יום הולדת וחג מולד היא קנתה לו מקל הליכה שהתווסף לאוסף שלו.

הילדים התרשמו פחות. כמו ספינה שמפרשיה פרושים, היא הופיעה לראשונה בתחילת שנות השבעים. ואמנם, נוכחותה ביום ההולדת השמונה־עשר של שרה בקאסל רייזינג הייתה מקור להתלחשויות רבות בקרב האצולה הכפרית של נורפוק. ארוחת ערב "מביכה" במלון דיוק'ס הד שבקינג'ס לין הייתה ההזדמנות האמיתית הראשונה של צ'רלס ודיאנה לעמוד על טיבה של האישה החדשה בחיי אביהם. הארוחה אורגנה לכאורה כדי לחגוג תוכנית מיסוי שתציל את ההון המשפחתי. במציאות, זו הייתה הזדמנות עבור צ'רלס ודיאנה להכיר את אמם החורגת הפוטנציאלית. "לא אהבנו אותה בכלל," אמר צ'רלס. הם אמרו לאביהם שאם אכן יישא אותה לאישה, הם יתנערו מהם. בשנת 1976 צ'רלס, אז בן שתים־עשרה, ביטא את רגשותיו בשליחת מכתב "ארסי" לריין, ואילו דיאנה עודדה חברה ללימודים לכתוב לאמה המיועדת מכתב משתלח. התקרית שעודדה את התנהגותם הייתה מציאת מכתב, זמן קצר לפני מות סבה של דיאנה, ששלחה ריין לאביהם ודן בתוכניותיה לגבי אלתורפ. דעותיה הפרטיות על הרוזן הנוכחי לא תאמו את ההתנהגות שלה כלפי סבם כפי שנחשפה לעיני דיאנה וצ'רלס בפומבי.

כיוון שהמשפחה התנגדה נחרצות לשידוך, ריין וג'וני נישאו בשקט במשרד הרשם בקקסטון הול ב־14 ביולי 1977, זמן קצר לאחר ששמו הוזכר בהליכי הגירושים על ידי בעלה לשעבר. אף אחד מהילדים לא ידע על החתונה מראש, וצ'רלס שמע על אמו החורגת החדשה כשמנהל בית הספר היסודי הודיע לו על כך.

מיד סחפה את אלתורפ מערבולת של שינוי — הגבירה החדשה ניסתה להפוך את בית המשפחה לנכס מניב כדי שהחובות העצומים של הרוזן החדש יוכלו להיפרע. העובדים צומצמו מאוד, וכדי לפתוח את הבית לאורחים משלמים הפכו מבני האורוות לבית תה ולחנות מתנות. לאורך השנים נמכרו ציורים, חפצים עתיקים ויצירות אמנות נוספות, לעיתים קרובות במחירי רצפה, לטענת הילדים, בעודם מתארים בתיעוב את הצורה שבה הבית "שופץ". רוזן ספנסר תמיד הגן בתוקף על ניהול האחוזה ביד רמה על ידי אשתו, ואמר: "עלות השיפוץ הייתה אדירה."

אבל היה בלתי אפשרי להסוות את היחסים העכורים באותה תקופה בין ריין לילדיו. היא דיברה בפומבי עם העיתונאית ג'ין רוק על הקרע: "נמאס לי לחלוטין שמציגים אותי בתור 'האם החורגת המרושעת'. אתם אף פעם לא תציגו אותי בתור בן אדם כי אנשים אוהבים לחשוב שאני אמו של דרקולה, אבל היה לי קשה בהתחלה והמצב רק הלך והשתפר. שרה התרעמה עליי, אפילו על מקומי בראש השולחן, וחילקה פקודות למשרתים מעל ראשי. ג'יין לא דיברה איתי במשך שנתיים, אפילו אם נתקלנו זו בזו במעבר. דיאנה הייתה מתוקה, תמיד עסקה בשלה."

למעשה, הכעס של דיאנה על ריין בעבע במשך שנים, עד שהתפוצץ לבסוף ב־1989 בחזרה בכנסייה לקראת חתונת אחיה עם ויקטוריה לוקווד, דוגמנית מצליחה. ריין סירבה לדבר עם אמה של דיאנה בכנסייה אף שישבו על אותו ספסל. דיאנה פרקה את כל הכעס שהצטבר בתוכה לאורך יותר מעשור. כשדיאנה התריסה נגדה, ריין השיבה: "אין לך מושג כמה כאב אמא שלך הסבה לאבא שלך." דיאנה, שלימים הודתה שמעולם לא חשה זעם במידה כזאת, הגיבה לאמה החורגת: "כאב, ריין, זו מילה שאת בכלל לא מבינה מה היא אומרת. בתפקיד שלי אני רואה אנשים סובלים ברמות שלא ראית ואת קוראת לזה כאב? יש לך הרבה מה ללמוד." דברים נוספים נאמרו ברוח זו. לאחר מכן אמרה אמה שזו הפעם הראשונה שמישהו במשפחה הגן עליה.

אבל בראשית ימיה של ריין באלתורפ, הילדים פשוט התייחסו אליה כאל בדיחה. הם צחקו על נטייתה לסווג אורחים לפי הקטגוריות החברתיות המתאימות. כשצ'רלס הגיע מאיטון, שם למד באותה תקופה, הוא ביקש מראש מחבריו למסור שמות בדויים. אז ילד אחד אמר שהוא "ג'יימס רוטשילד", ורמז שהוא בן למשפחת הבנקאים המפורסמת. פניה של ריין אורו. "אתה הבן של האנה?" שאלה. חברו ללימודים של צ'רלס אמר שהוא לא יודע, והוסיף לאיוולת שלו כשאיית את שם המשפחה בצורה שגויה בספר האורחים.

בברביקיו בסוף השבוע, אחת מחברותיה של שרה התערבה על מאה פאונד שצ'רלס לא יזרוק את אמו החורגת לבריכת השחייה. ריין, שהופיעה בשמלת נשף לִמסיבה על טהרת המכנסיים הקצרים וחולצות הטריקו, הסכימה לבקשתו של צ'רלס לרקוד איתה ליד הבריכה. כאשר נדרך להטלת ג'ודו, היא הבינה מה עומד לקרות וחמקה. חג המולד באלתורפ בניצוחה של ריין ספנסר היה קומדיה מוזרה, ניגוד חד לפאר ולמותרות של בית פארק. היא ניהלה את פתיחת המתנות כמו שומרת סף קשוחה. הילדים הורשו לפתוח רק את המתנה שהצביעה עליה ורק לאחר שהביטה בשעונה ונתנה אישור לקריעת הנייר. "זה היה טירוף מוחלט," אמר צ'רלס.

נקודת האור היחידה הייתה כשדיאנה החליטה לתת את אחת המתנות שלה לשומר לילה רגזן למדי. אף שיצא לו שם של אדם מפחיד, דיאנה הרגישה אינסטינקטיבית שהוא פשוט בודד. היא ואחיה הלכו לבקר אותו, והוא התרגש מהמחווה עד שפרץ בבכי. זו הייתה דוגמה מוקדמת לרגישותה לצרכיהם של אחרים, תכונה שהמנהלת מיס ראדג' הבחינה בה והעניקה לה בזכותה את פרס מיס קלארק לורנס על שירות לבית הספר בשליש האחרון ללימודיה ב־1977.

ביטחונה העצמי של דיאנה גבר, תכונה שבאה לידי ביטוי בכך שמינו אותה למדריכת שכבה. כשעזבה את וסט הית', הלכה דיאנה בדרכה של אחותה שרה ונרשמה לאינסטיטו אלפן וידמאנט, בית ספר יוקרתי ליד גשטאד שבשווייץ, שם למדה כלכלת בית, תפירת שמלות ובישול. היא הייתה אמורה לדבר אך ורק צרפתית כל היום. בפועל היא וחברתה סופי קימבול דיברו אנגלית כל הזמן, והדבר היחיד שטיפחה היה את המיומנות שלה בסקי. דיאנה, שהרגישה אומללה וחנוקה בשגרת בית הספר, השתוקקה להימלט. היא כתבה עשרות מכתבים ובהם התחננה לפני הוריה להחזיר אותה הביתה. לבסוף הם נעתרו, כשטענה שהם פשוט מבזבזים את כספם.

לאחר שימי לימודיה תמו, דיאנה הרגישה שעול כבד הוסר מעל כתפיה. היה ניכר בה שהיא פורחת והופכת לנערה מאושרת, תוססת ויפה יותר. דיאנה הייתה עכשיו יותר בוגרת ונינוחה, וחברותיה של אחיותיה הביטו בה בעיניים חדשות. היא עדיין הייתה ביישנית וסבלה ממשקל עודף, אך בכל זאת התפתחה לאישיות אהודה. "היה כיף איתה, היא הייתה מקסימה וטובת לב," סיפרה חברה.

אבל פריחתה של דיאנה עוררה את קנאתה של שרה. לונדון הייתה הממלכה שלה והיא לא רצתה שאחותה תרחיק ממנה את אור הזרקורים. המתח הופיע באחד מסופי השבוע האחרונים באלתורפ. דיאנה ביקשה מאחותה טרמפ ללונדון. שרה סירבה ואמרה שהדלק יעלה ביוקר אם אדם נוסף ייסע במכונית. חברותיה לעגו לה כי ראו לראשונה איך שיווי המשקל ביחסים ביניהן השתנה לטובת דיאנה המקסימה.

דיאנה הייתה הסינדרלה של משפחתה תקופה ארוכה מדי. היא הרגישה שרוחה מדוכאת בגלל שגרת בית הספר ושאופייה נרמס בגלל מעמדה הזניח במשפחה. דיאנה השתוקקה לפרוש כנפיים ולהתחיל את חייה בלונדון. הריגוש שבעצמאות קרא לה. כפי שאמר צ'רלס אחיה: "פתאום הברווזונת המכוערת והזניחה עמדה להפוך ללא ספק לברבור."