מבוא
בקנטון השוויצרי סנט גאלן, ליד הגדה הצפונית של אגם ציריך, שוכן כפר בשם בולינגן. בשנת 1922, הפסיכיאטר קארל יונג בחר במקום הזה כדי לבנות מרחב התבודדות. הוא התחיל עם בית אבן בסיסי בן שתי קומות שאותו כינה 'המגדל'. לאחר שחזר מטיול בהודו, שם חזה בנוהג של הוספת חדרי מדיטציה לבתים, הוא הרחיב את המתחם כך שיכלול משרד פרטי. "בחדר ההתבודדות שלי אני לבד", אמר יונג על המתחם. "אני שומר את המפתח איתי כל הזמן; לאף אחד אחר אסור להיכנס לשם אלא ברשותי".
בספרו Daily Rituals ("טקסים יומיומיים"), סקר העיתונאי מייסון קארי מקורות שונים על יונג וּמיין אותם כדי לשחזר את הרגלי העבודה של הפסיכיאטר ב'מגדל'. יונג היה קם בשבע בבוקר, מדווח קארי, ואחרי ארוחת בוקר גדולה הוא היה מבלה שעתיים של זמן כתיבה ללא הסחות במשרדו הפרטי. שעות אחר הצהריים שלו כללו לרוב מדיטציה או טיולים ארוכים באזור הכפרי הסובב את המתחם. לא היה חשמל ב'מגדל', אז כשהיום פינה את מקומו ללילה, האור הגיע מִנוּרוֹת נפט, והחום מהאח. יונג היה פורש למיטתו בעשר בלילה. "תחושת המנוחה וההתחדשות שהייתה לי במגדל הזה הורגשה בעוצמה מההתחלה", אמר.
אף כי מפתה לחשוב על מגדל בולינגן כבית נופש, כשמציבים אותו על רקע הקריירה של יונג באותה נקודה ברור כי מרחב ההתבודדות שעל שפת האגם לא נבנה כמקום מפלט מעבודה. ב־1922, כשיונג קנה את הנכס, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לצאת לחופשה. רק שנה אחת קודם לכן, ב־1921, הוא פרסם את Psychological Types ("טיפוסים פסיכולוגיים"), ספר מכונן שביסס הבדלים רבים אשר התפתחו זה מכבר בין תפיסותיו של יונג לרעיונותיו של חברו ומורו לשעבר זיגמונד פרויד. לא להסכים עם פרויד היה צעד נועז בשנות העשרים. כדי לגבות את ספרו, יונג נדרש להישאר חד וליצור רצף של מאמרים וספרים שימשיכו לצקת את התשתית לפסיכולוגיה האנליטית, השם שתקבל האסכולה שלו בהמשך.
הרצאותיו של יונג וקליניקת הייעוץ שלו מילאו את כל זמנו בציריך — זה ברור. אך הוא לא הסתפק בפעלתנות לבדה. הוא רצה לשנות את הדרך בה אנו מבינים את הלא־מודע, ומטרה זו דרשה חשיבה מעמיקה וקפדנית יותר ממה שהיה ביכולתו לנהל במסגרת אורח חייו העירוני העמוס. יונג פרש להתבודד במגדל בולינגן, לא כדי לברוח מחייו המקצועיים, אלא כדי לקדם אותם.
קארל יונג הפך להיות אחד מהוגי הדעות המשפיעים ביותר של המאה העשרים. יש, כמובן, סיבות רבות להצלחה שאליה הגיע. בספר זה, עם זאת, מעניינת אותי המחויבות שלו למיומנות הבאה, שכמעט לבטח שיחקה תפקיד מרכזי בהישגיו:
עבודת עומק: פעילות מקצועית המתבצעת בריכוז נטול הסחות דעת, אשר דוחפת את היכולות הקוגניטיביות לקצה. מאמצים אלה מייצרים ערך חדש, משפרים מיומנויות וקשה לשעתק אותם.
עבודת עומק נחוצה כדי לסחוט כל טיפת ערך מיכולת אינטלקטואלית שכבר קיימת. אנו יודעים כיום, מעשרות שנות מחקר — הן בפסיכולוגיה והן במדעי המוח — שהמאמץ המנטלי המתלווה לעבודת עומק נחוץ גם כדי לשפר יכולות. עבודת עומק, במילים אחרות, הייתה בדיוק סוג המאמץ הדרוש כדי להתבלט בתחום תובעני־קוגניטיבית כמו פסיכיאטריה עיונית בתחילת המאה העשרים.
את המושג "עבודת עומק" טבעתי אני, והוא לא משהו שקארל יונג היה משתמש בו, אך פעולותיו במהלך תקופה זו היו כשל אדם שהבין את הרעיון המונח בבסיסו. יונג בנה מגדל מאבן ביער כדי לקדם עבודת עומק בחייו המקצועיים — משימה שדרשה זמן, אנרגיה וכסף. היא גם הסיטה אותו מעיסוקים מיידיים יותר. כפי שמייסון קארי כותב, מסעותיו הקבועים של יונג לבולינגן צמצמו את הזמן שהשקיע בעבודתו הקלינית, ומציין, "אף כי היו לו מטופלים רבים שנשענו עליו, יונג לא התבייש לקחת פסק זמן ולא הסתיר זאת. עבודת עומק, על אף הטורח הכרוך בתיעדוף שלה, הייתה חיונית למטרתו לשנות את העולם".
ואכן, אם בוחנים את חייהם של דמויות משפיעות אחרות מההיסטוריה הרחוקה והקרובה כאחד, מגלים כי מחויבות לעבודת עומק היא דפוס רווח. למשל, המסאי בן המאה ה־16, מישל דה מונטן, גילם אבטיפוס מוקדם של יונג בעבודתו בספרייה פרטית שבנה במגדל השמירה הדרומי של טירת האבן שלו בצרפת, ואילו מארק טווין כתב חלק גדול מהרפתקאותיו של תום סויר בצריף בשטח של חוות המחצבות בניו יורק, שם היה מבלה את הקיץ. חדר העבודה של טווין היה כל כך מבודד מהבית הראשי, עד כדי כך שמשפחתו הייתה צריכה לתקוע בחצוצרה כדי למשוך את תשומת לבו לארוחות.
כשממשיכים להתקדם לאורך ההיסטוריה, מגיעים לתסריטאי ולבמאי וודי אלן. בתקופה של ארבעים וארבע השנים שבין 1969 ל־2013, וודי אלן כתב וביים ארבעים וארבעה סרטים שקיבלו עשרים ושלוש מועמדויות לפרסי אוסקר — שיעור מופרך של פרודוקטיביות יצירתית. לאורך תקופה זו אלן מעולם לא החזיק במחשב, ובמקום זאת, חופשי מהסחות אלקטרוניות, כתב את כל יצירותיו במכונת הכתיבה הידנית מדגם German Olympia SM3. אלן חולק את התנגדותו למחשבים עם פיטר היגס, פיזיקאי תיאורטי שמבצע את עבודתו בבידוד כה מנותק עד כי עיתונאים לא הצליחו למצוא אותו אחרי שהוכרזה זכייתו בפרס נובל. ג'יי קיי רולינג, לעומת זאת, כן משתמשת במחשב, אך נעדרה כידוע מהמדיה החברתית במהלך הכתיבה של ספרי הארי פוטר — אף על פי שתקופה זו חפפה לנסיקה של הטכנולוגיה והפופולריות שלה בקרב אנשי תקשורת. הצוות של רולינג פתח לבסוף חשבון טוויטר בשמה בסתיו 2009, כשעבדה על כיסא פנוי, ובמשך שנה וחצי הציוץ היחיד שלה היה: "זו באמת אני, אך חוששני כי לא תשמעו ממני לעתים קרובות, שכן נייר ועט הם העדיפות הראשונה שלי כרגע".
עבודת עומק, כמובן, אינה מוגבלת לאנשים עתיקים או לטכנופובים. מנכ"ל מייקרוסופט ביל גייטס נהג לערוך "שבועות חשיבה" פעמיים בשנה, שבמהלכם היה מתבודד (לרוב בבקתה על שפת אגם) כדי לא לעשות דבר מלבד לקרוא ולחשוב מחשבות גדולות. היה זה במהלך "שבוע חשיבה" ב־1995 שגייטס כתב את התזכיר המפורסם "צונאמי באינטרנט" ("Internet Tidal Wave"), שהפנה את תשומת ליבה של מייקרוסופט לחברה מתחילה ומבטיחה בשם Netscape Communications. ובטוויסט אירוני, את ניל סטיבנסון, סופר הסייברפאנק המוערך שתרם לגיבוש התפיסה הפופולרית שלנו את עידן האינטרנט, כמעט בלתי אפשרי להשיג אלקטרונית — האתר שלו אינו מציע כתובת אימייל ומציג חיבור שמפרט מדוע הוא גרוע במכוון בשימוש ברשתות חברתיות. כך הוא הסביר פעם את המחדל: "אם אני מארגן את חיי כך שיש לי הרבה קטעי זמן ארוכים, רצופים, ללא הפרעה, אני יכול לכתוב רומנים. [אם במקום זאת קוטעים ומפסיקים אותי לעתים תכופות] מה יבוא במקום? במקום רומן שיישאר בסביבה זמן רב... יהיו המון הודעות אימייל ששלחתי לאנשים בודדים".
חשוב להדגיש את הנוכחות המתמדת של עבודת עומק בקרב דמויות משפיעות משום שהיא עומדת בניגוד חד להתנהגותם של רוב העובדים המודרניים בתעשיות עתירות הידע — קבוצה ששוכחת בקצב מהיר את ערכה של ההעמקה.
הסיבה לכך שאלה העוסקים בחשיבה והגות מאבדים את הבקיאות שלהם בעבודת עומק נעוצה בתשתית איתנה: האינטרנט והמדיות החברתיות. זוהי קטגוריה רחבה שמאגדת תחתיה שירותי תקשורת כמו אימייל והודעות SMS, רשתות מדיה חברתית כמו טוויטר ופייסבוק, ואת הסבך הנוצץ של אתרי אינפוטיינמנט כמו BuzzFeed ו־Reddit. במצטבר, העלייה של כלים אלו, בשילוב גישה תמידית אליהם באמצעות סמארטפונים ומחשבים המחוברים לרשת, פיצלו את הקשב של רוב העובדים בתעשיות עתירות הידע לחלקיקים. מחקר של מקינזי משנת 2012 מצא ש'עובד' ממוצע בתעשיות עתירות הידע מבלה כיום יותר מ־60 אחוז משבוע העבודה בתקשורת אלקטרונית ובחיפוש באינטרנט, כאשר קרוב ל־30 אחוז מזמנו של עובד בתעשיות עתירות הידע מוקדש רק לקריאת הודעות אימייל ולמענה עליהן.
מצב של קשב מפוצל אינו מאפשר עבודת עומק, שדורשת פרקי זמן ארוכים של חשיבה נקייה מהפרעות. בו בזמן, עם זאת, העובדים בתעשיות עתירות הידע אינם מתבטלים. למעשה, הם מדווחים כי הם עסוקים מתמיד. מה מסביר את הפער? אפשר להסביר הרבה ממנו בסוג אחר של מאמץ, שהוא בן הזוג של עבודת העומק:
עבודה שטוחה: משימות שאינן תובעניות מבחינה קוגניטיבית, לוגיסטיות באופיין, שמבצעים לעתים קרובות בהיסח הדעת. מאמצים אלה בדרך כלל אינם מייצרים ערך חדש בעולם וקל לשעתק אותם.
במילים אחרות, בעידן הדיגיטלי עובדי התעשיות עתירות הידע מחליפים בהדרגה מתעצמת את עבודת העומק באלטרנטיבה השטוחה — הם שולחים ומקבלים הודעות דוא"ל כמו נתבי רשת אנושיים, עם הפסקות תכופות ל'שאכטות' של הסחת דעת מהירה. מאמצים גדולים יותר שהיו יוצאים נשכרים מחשיבה מעמיקה, כמו גיבוש אסטרטגיה עסקית חדשה או כתיבה של בקשת מענק חשובה, מתפצלים לשבבים מפוזרים שמפיקים איכות עמומה. כדי להחמיר עוד יותר את המצב עבור עבודת העומק, מצטברות עוד ועוד ראיות כי המעבר לעבודה שטוחה אינו בחירה שקל להפוך בחזרה. כשמבלים מספיק זמן במצב של שטחיות תזזיתית מפחיתים לצמיתות את היכולת לבצע עבודת עומק. "נדמה שמה שהרשת עושה הוא כרסום הדרגתי בכושר הריכוז וההתעמקות שלי", הודה העיתונאי ניקולס קאר, בכתבה שמרבים לצטט אשר פורסמה במגזין Atlantic בשנת 2008. "ואני לא היחיד". קאר הרחיב את הטענה הזו לספר, The Shallows ("ברדודים"), שהפך מועמד לפרס פוליצר. כדי לכתוב את The Shallows, כמה הולם, קאר נדרש לעבור לבקתה ולהתנתק בכוח.
הרעיון לפיו כלי רשת דוחפים את עבודתנו מהעמוק לעבר השטוח אינו חדש. The Shallows היה רק הראשון מתוך סדרת ספרים שנועדה לבחון את השפעת האינטרנט על המוח ועל הרגלי העבודה שלנו. הכותרים הבאים כוללים את Hamlet's BlackBerry ("הבלקברי של המלט״) של וויליאם פאוורס, The Tyranny of E-mail ("עריצות האימייל") של ג'ון פרימן, ואת The Distraction Addiction ("ההתמכרות להסחה"), של אלכס סוג'ונג־קים פאנג — כל אלו מסכימים, פחות או יותר, שכלי רשת מסיטים אותנו מעבודה הדורשת ריכוז לא פוסק, ובו בזמן מנוונים את היכולת שלנו להישאר ממוקדים.
בהינתן מכלול הראיות הקיים הזה, לא אקדיש זמן נוסף בספר לניסיון לבסס נקודה זו. אנו יכולים, אני מקווה, לקבוע שכלי רשת משפיעים לרעה על עבודת עומק. בספר זה גם אעקוף כל התדיינות כוללת לגבי ההשלכה החברתית ארוכת הטווח של השינוי הזה, שכן ויכוחים כאלה נוטים לפעור שסעים אדירים בין המתדיינים. בצד אחד של הוויכוח נמצאים טכנו־סקפטיים כמו ג'רון לנייר וג'ון פרימן, החושדים כי רבים מִכֵּלִים אלו, לפחות במצבם הנוכחי, פוגמים בחברה, בעוד שבצד השני טכנו־אופטימיסטיים כמו קלייב ת'ומפסון טוענים שאותם כלים משנים את החברה, לבטח, אך בדרכים שייטיבו איתנו. גוגל, לדוגמה, אולי מפחית את הזיכרון שלנו, אבל אנחנו לא זקוקים יותר לזיכרון טוב, מכיוון שאנו יכולים לחפש כל דבר שאנו צריכים לדעת באותו הרגע.
אין לי עמדה בדיון הפילוסופי הזה; העניין שלי בנושא סוטה ממנו לעבר תזה בעניין פרגמטי וענייני בהרבה: המעבר בתרבות העבודה שלנו אל השטוח (בין אם חושבים שזה טוב או רע מבחינה רעיונית) חושפת הזדמנות כלכלית ואישית עבור המעטים שמזהים את הפוטנציאל שבהתנגדות למגמה זו ובתיעדוף העומק — הזדמנות אשר, לפני זמן לא רב, נוצלה על ידי יועץ פיננסי צעיר ומשועמם מווירג'יניה בשם ג'ייסון בן.
***
ישנן דרכים רבות לגלות שאינך בעל ערך בכלכלה שלנו. עבור ג'ייסון בן, המסר הפך ברור כשהבין, זמן קצר אחרי שהתחיל לעבוד כיועץ פיננסי, כי רובם המכריע של תחומי האחריות שבעבודתו יכולים להתבצע אוטומטית באמצעות המשוואה "התלכדות" באקסל.
החברה שהעסיקה את בן הפיקה דוחות לבנקים המעורבים בעסקאות מורכבות ("זה היה מעניין בערך כמו שזה נשמע", בן התבדח באחת משיחותינו). תהליך יצירת הדוחות דרש שעות של טיפול ידני בנתונים בסדרת גיליונות אקסל. כשהוא רק הגיע, נדרשו לבן שש שעות להשלמת השלב הזה בדו"ח אחד (העובדים הוותיקים והיעילים ביותר בחברה יכלו להשלים את המשימה הזו בערך במחצית מהזמן). זה לא התאים לבן.
"כפי שלימדו אותי, התהליך נראה מסורבל וידני להחריד", נזכר בן. הוא ידע שלאקסל יש תכונה הנקראת פקודות מאקרו שמאפשרת למשתמשים להפוך משימות נפוצות לאוטומטיות. בן קרא את החומר הכתוב על העניין ועד מהרה הרכיב גיליון עבודה חדש, מחובר לסדרת פקודות מאקרו שיכולות לקחת את התהליך בן שש השעות של טיפול ידני בנתונים ולהחליף אותו, בעצם, בלחיצת כפתור. תהליך כתיבת דוח שהיה לוקח לו יום עבודה שלם יכול היה להצטמצם כעת לפחות משעה.
בן הוא בחור חכם. הוא בוגר תואר בכלכלה מאוניברסיטת וירג'יניה היוקרתית, וכמו רבים במצבו היו לו שאיפות לקריירה גדולה. לא נדרש לו זמן רב כדי להבין ששאיפות אלה יסוכלו כל עוד ניתן יהיה ללכוד את כישוריו המקצועיים העיקריים בפקודות מאקרו של אקסל. הוא החליט, לפיכך, שעליו להעלות את ערכו לעולם. לאחר תקופה של מחקר, בן הגיע למסקנה: הוא הצהיר בפני משפחתו כי יעזוב את עבודתו כגיליון אלקטרוני אנושי ויהפוך למתכנת מחשבים. אלא שכמו בהרבה מקרים של תוכניות גדולות כאלה, היה מעצור: לג'ייסון בן לא היה מושג איך כותבים קוד.
כאיש מדעי המחשב אני יכול לאמת נקודה שאינה מוטלת בספק: תִּכְנוּת מחשבים זה קשה. רוב המפתחים החדשים מקדישים ארבע שנים ללימודים באקדמיה כדי ללמוד את העסק לפני העבודה הראשונה שלהם — וגם אז, יש תחרות עזה על המקומות הטובים ביותר. לג'ייסון בן לא היה את הזמן הזה. אחרי הארת האקסל שלו, הוא עזב את עבודתו בחברה הפיננסית ועבר לבית הוריו כדי להתכונן לצעד הבא שלו. הוריו שמחו שיש לו תוכנית, אבל הם לא היו מרוצים מהרעיון שהחזרה הביתה עשויה להיות לטווח ארוך. בן היה צריך ללמוד מיומנות קשה, ולעשות זאת מהר.
פה נתקל בן באותה הבעיה שבולמת עובדים רבים בתעשיות עתירות הידע מלנווט לעבר מסלולי קריירה מפוצצים יותר. לימוד משהו מורכב כמו תכנות מחשבים דורש התרכזות אינטנסיבית רציפה במושגים תובעניים קוגניטיבית — סוג הריכוז שהניע את קארל יונג אל היער המקיף את אגם ציריך. משימה זו, במילים אחרות, היא מעשה של עבודת עומק. אלא שרוב העובדים בתעשיות עתירות הידע, כפי שטענתי קודם לכן במבוא, איבדו את יכולתם לבצע עבודת עומק. בן לא היה יוצא דופן למגמה זו.
"הייתי נכנס כל הזמן לאינטרנט ובודק את האימייל; לא יכולתי לעצור את עצמי; זה היה חזק ממני", אמר בן, כשתיאר את עצמו במהלך התקופה שהובילה להתפטרותו מעבודתו הפיננסית. כדי להדגיש את הקושי שלו עם העומק, בן סיפר לי על פרויקט שהביא לו פעם אחד האחראים בחברת הפיננסים. "הוא רצה שאכתוב תוכנית עסקית", הסביר. בן לא ידע איך לכתוב תוכנית עסקית, אז הוא החליט שימצא ויקרא חמש תוכניות קיימות — כשהוא משווה את הדומה והשונה ביניהן כדי להבין מה נדרש. זה היה רעיון טוב, אך לבן הייתה בעיה: "לא הצלחתי להישאר מרוכז". היו ימים לאורך התקופה הזו, הוא מודה, שבהם בזבז כמעט כל דקה ("98 אחוז מהזמן") בגלישה ברשת. פרויקט התוכנית העסקית — הזדמנות להתבלט בשלב מוקדם בקריירה שלו — נזנח בצד הדרך.
עם עזיבתו, בן כבר היה מודע היטב לקשיים שלו עם עבודת עומק, אז כשהוא התמסר ללימוד כתיבת קוד, הוא ידע שעליו ללמד את עצמו איך לצלול לעומק. השיטה שלו הייתה קיצונית אך אפקטיבית. "נעלתי את עצמי בחדר בלי מחשב: רק ספרי לימוד, כרטיסיות להערות, ועט סימון". הוא סימן את הנקודות העיקריות בספרי התכנות, העביר את הרעיונות לכרטיסיות, ואז תרגל אותם בקול. אותם פרקי זמן נטולי הסחות דעת דיגיטליות היו קשים בהתחלה, אבל בן לא אפשר לעצמו ברירה אחרת: היה עליו ללמוד את החומר הזה, והוא וידא שאין דבר בחדר שיסיח את דעתו. אולם עם הזמן השתפרה יכולת הריכוז שלו, עד שבסופו של דבר היה מעביר בחדר כחמש שעות מנותקות ביום, כשהוא מרוכז ללא הסחות בלמידת המיומנות החדשה והקשה. "כנראה שקראתי משהו כמו שמונה עשר ספרים על הנושא עד שסיימתי", הוא נזכר.
לאחר חודשיים שהסתגר בלמידה, בן השתתף ב־Dev Bootcampהידוע לשמצה ברמת הקושי שלו: קורס מרוכז בן מאה שעות שבועיות בתכנות אפליקציות רשת (כשחקר את התוכנית, בן מצא סטודנט עם דוקטורט מאוניברסיטת פרינסטון שתיאר את Dev בתור "הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי"). לנוכח ההכנה שלו והיכולת שהשחיז לעבודת עומק, בן הצטיין. "חלק מהאנשים לא מגיעים מוכנים", הוא אומר. "הם לא יכולים להתרכז. הם לא יכולים ללמוד מהר". רק מחצית מהסטודנטים שהתחילו את התוכנית עם בן סיימו אותה בזמן. בן לא רק סיים, אלא היה גם הסטודנט המוביל בכיתתו.
עבודת העומק השתלמה. בן מצא עבודה במהירות כמפתח בחברת סטארט־אפ בסן פרנסיסקו, עם מימון של 25 מיליון דולר ואפשרות לבחור את העובדים שלו. כשבן התפטר מעבודתו כיועץ פיננסי, רק חצי שנה קודם לכן, הוא היה מרוויח 40,000 דולר בשנה. עבודתו החדשה כמפתח מחשבים הכניסה לו משכורת של 100,000 דולר — סכום שיכול להמשיך ולגדול ללא הגבלה בשוק של עמק הסילקון, לצד הגדילה ברמת המיומנות שלו.
כשדיברתי לאחרונה עם בן, הוא שגשג בעבודתו החדשה. הוא שכר דירה ברחוב שמול משרדו, כדי שיוכל להגיע מוקדם בבוקר לפני שכולם מגיעים למשרד ולעבוד ללא הסחת דעת. "בימים טובים, אני יכול להכניס ארבע שעות של ריכוז לפני הפגישה הראשונה", הוא אמר לי. "ואחר כך אולי שלוש או ארבע שעות אחר הצהריים. ואני מתכוון לריכוז: בלי דוא"ל, בלי Hacker News (אתר פופולרי בקרב אנשי היי טק), רק תכנות". עבור מישהו שהודה כי היה מבלה עד 98 אחוז מהיום בעבודתו הישנה בגלישה ברשת, השינוי של ג'ייסון בן הוא מעורר השתאות.
***
סיפורו של ג'ייסון בן ממחיש שיעור יסודי: עבודת עומק אינה איזו העמדת פנים נוסטלגית של כותבים ופילוסופים מתחילת המאה ה־20. היא מיומנות בעלת ערך כביר כיום.
ישנן שתי סיבות לערך זה. הראשונה קשורה ללמידה. יש לנו כלכלת מידע שתלויה במערכות מורכבות שמשתנות במהירות. חלק משפות התכנות שבן למד, למשל, לא היו קיימות לפני עשר שנים וכנראה יהיו מיושנות בעוד עשר שנים. באופן דומה, למישהו שנכנס לתחום השיווק בשנות התשעים כנראה לא היה מושג שכיום הוא יצטרך לשלוט באנליטיקה דיגיטלית. כדי להישאר בעל ערך בכלכלה שלנו, אם כן, צריך לשלוט באומנות שכוללת למידה מהירה של דברים מורכבים. משימה זו דורשת עבודת עומק. מי שלא מטפח את היכולת הזו, צפוי לפגר מאחור ככל שהטכנולוגיה תתקדם.
הסיבה השנייה לערכה של עבודת עומק נובעת מהשפעתה הדו־כיוונית של מהפכת הרשת הדיגיטלית. אם מצליחים ליצור דבר שימושי, קהל היעד שניתן להגיע אליו (כגון עובדים או לקוחות) הוא למעשה בלתי מוגבל — מה שמעלה משמעותית את הגמול ליצרן. מנגד, אם מייצרים משהו ממוצע או חסר ייחוד, נמצאים בבעיה, שכן קהל היעד של המוצר יכול בקלות למצוא חלופה טובה יותר ברשת. בין אם אתם מתכנתי מחשבים, כותבים, משווקים, יועצים או יזמים, הסיטואציה שלכם הפכה דומה ליונג המנסה לגבור על פרויד, או לג'ייסון בן המנסה להוכיח את עצמו בסטארט־אפ לוהט: כדי להצליח, צריך לייצר את הדבר הטוב ביותר שמסוגלים לו — משימה שדורשת עומק.
הנחיצות הגוברת בעבודת עומק היא חדשה. בכלכלה תעשייתית, רק לחלק קטן מכוח העבודה היתה חיונית עבודת עומק, אבל רוב העובדים יכלו להסתדר מצוין מבלי לטפח אי פעם יכולת ריכוז ללא הסחת דעת. שילמו להם כדי לסובב ידיות, להרים משקלים ולכרות חומרי גלם — ולא השתנה הרבה בעבודתם במהלך העשורים שעסקו בה. אך עם המעבר לכלכלת מידע, יותר ויותר מהאוכלוסייה נדרשים להשתמש בידע רב בצורה יומיומית, ועבודת עומק הופכת למיומיות נדרשת יותר ויותר — גם אם הרוב לא הכירו עדיין במציאות הזו.
עבודת עומק אינה, במילים אחרות, מיומנות עתיקה ולא רלוונטית. היא יכולת קריטית לכל אחד שרוצה להתקדם בכלכלת המידע התחרותית והגלובלית, שנוטה לזרוק החוצה את מי שאינו מרוויח ביושר את מקומו בה. התגמולים האמיתיים שמורים לא לאלו המיומנים בשימוש בפייסבוק (משימה שטוחה), אלא לאלו המיומנים בבניית המערכות המבוזרות החדשניות שמפעילות את השירות (משימת עומק ללא עוררין). עבודת עומק היא כה חשובה, שאפשר להתייחס אליה, אם להשתמש במילותיו של הכותב העסקי אריק בארקר, כאל "כוח העל של המאה ה־21".
***
ראינו עכשיו שני רצפים של מחשבה — אחד על הצמצום המתמשך בעבודת עומק והשני על ערכה ההולך וגובר — שאותם נוכל לשלב לרעיון המספק את התשתית לכל מה שבהמשך הספר:
היפותזת עבודת העומק: היכולת לבצע עבודת עומק הופכת נדירה יותר ויותר בדיוק באותו הזמן שהיא הופכת חשובה יותר ויותר בכלכלה שלנו. כתוצאה מכך, המעטים שיטפחו מיומנות זו, ויהפכו אותה לליבת חיי העבודה שלהם, ישגשגו.
לספר זה יש שתי מטרות, אותן הוא חותר להשיג בשני חלקים. הראשונה, שמולה ניצב החלק הראשון, היא לשכנע אתכם בנכונות היפותזת עבודת העומק. השנייה, שאיתה מתמודד החלק השני, היא ללמד אתכם איך לנצל את המציאות הזו באמצעות אימון המוח ושינוי הרגלי העבודה, במטרה להציב עבודת עומק בליבת החיים המקצועיים. אך לפני שנצלול לעומק הפרטים, אקח רגע להסביר איך הפכתי לחסיד של ההעמקה.
ביליתי את העשור האחרון בטיפוח היכולת האישית שלי להתרכז בדברים מסובכים. כדי להבין את מקורות העניין הזה, יעזור לדעת שאני חוקר מדעי המחשב שביצע את הכשרת הדוקטורט שלו במחלקה המפורסמת של MIT לתורת החישוביות — מסגרת מקצועית שבה היכולת להתרכז נחשבת למיומנות הכרחית בעבודה.
במהלך אותן שנים, חלקתי משרד סטודנטים לתארים מתקדמים כמה חדרים בהמשך המסדרון מזוכה "מענק הגאונים" של תוכנית מקארתור — פרופסור שהעסיקה MIT עוד לפני שהיה מבוגר מספיק כדי לשתות באופן חוקי. לא היה זה נדיר למצוא את אותו חוקר יושב במרחב המשותף, בוהה בסימונים על לוח לבן, סביבו קבוצת חוקרים אורחים, היושבים גם הם בשתיקה ובוהים. זה היה יכול להימשך שעות. הייתי יוצא לארוחת צהריים; הייתי חוזר — עדיין בוהים. את הפרופסור המסוים הזה קשה להשיג. הוא לא נמצא בטוויטר ואם הוא לא מכיר אותך, קרוב לוודאי שהוא לא יגיב למייל שלך. בשנה שעברה הוא פרסם 16 מאמרים.
אותו סוג ריכוז עז חלחל לאטמוספרה במהלך שנותיי כסטודנט. שלא במפתיע, פיתחתי עד מהרה מחויבות דומה להתעמקות. למגינת ליבם של חבריי וגם של היחצנים השונים שאיתם עבדתי על הספרים שלי, מעולם לא היה לי חשבון פייסבוק או טוויטר, או כל נוכחות אחרת במדיה חברתית מעבר לבלוג. אני לא גולש באינטרנט וצורך את רוב החדשות שלי מהוושינגטון פוסט וה־NPR שאני מקבל לפתח הבית. בדרך כלל גם קשה להשיג אותי: האתר שלי לא מספק כתובת אימייל אישית, ולא היה לי סמארטפון עד 2012 (שאז הציבה אשתי ההרה אולטימטום — "אתה חייב שיהיה לך טלפון שעובד, לפני שהבן שלנו נולד").
מצד שני, המחויבות שלי להעמקה תגמלה אותי. במהלך העשור שחלף מסיום לימודיי באוניברסיטה, פרסמתי ארבעה ספרים, קיבלתי תואר PhD, כתבתי מאמרים אקדמיים בהיקף נרחב, והתקבלתי לאוניברסיטת ג'ורג'טאון כפרופסור עמית. על התפוקה הגבוהה שמרתי כשאני עובד לא יאוחר מחמש או שש בערב במהלך שבוע העבודה.
לוח הזמנים הצפוף הזה מתאפשר כי אני משקיע מאמץ משמעותי בצמצום השטוח שבחיי תוך שאני מקפיד להפיק את המירב מהזמן שהתפנה כתוצאה. אני בונה את ימיי סביב גרעין של עבודת עומק הנבחרת בקפידה, כשהפעילויות השטוחות שאינני יכול להימנע מהם מקובצות לפרקי זמן תחומים בשולי לוח הזמנים שלי. בין שלוש לארבע שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, של ריכוז רציף וממוקד, יכולים, מסתבר, לייצר תפוקה רבה בעלת ערך.
המחויבות שלי להעמקה נושאת פירות גם מחוץ לחיים המקצועיים. לרוב, אני לא נוגע במחשב בין הזמן שבו אני חוזר הביתה מהעבודה עד לבוקר שלמחרת, שבו מתחיל יום עבודה חדש (החריג העיקרי הוא פוסטים בבלוג, שאני אוהב לכתוב אחרי שהילדים שלי הולכים לישון). היכולת הזו להתנתק לחלוטין, בניגוד לנוהג המקובל להגניב כמה בדיקות מהירות של דוא"ל מהעבודה, או להיכנע לסקרים תכופים באתרי מדיה חברתית, מאפשרת לי להיות נוכח עם אשתי ושני בניי בערבים, ולקרוא מספר מפתיע של ספרים עבור אב עסוק לשני ילדים. באופן כללי יותר, היעדר הסחות הדעת בחיי מפחית את המהום הרקע הזה של אנרגיה נפשית לחוצה, שנראה שמתפשט יותר ויותר בחיי היומיום של אנשים. אני מרגיש בנוח להשתעמם, וזו יכולה להיות מיומנות מתגמלת באופן מפתיע — במיוחד בליל קיץ מנומנם בהאזנה למשחק של הוושינגטון נאשיונלס מתפתח לאיטו ברדיו.
***
התיאור הטוב ביותר לספר הזה הוא ניסיון למסד ולהסביר את המשיכה שלי לעומק על פני שטחיות, ולפרט את סוגי האסטרטגיות שעוזרות לי לממש את המשיכה הזו. רתמתי את החשיבה הזו למילים, בין היתר כדי לעזור לקורא להתחקות אחרי בבנייה מחדש של חייו סביב עבודת עומק — אבל זה לא כל הסיפור. האינטרס הנוסף שלי בזיקוק ובהבהרה של מחשבות אלה הוא להמשיך לפתח את הפרקטיקה שלי־עצמי. ההכרה שלי בהיפותזת עבודת העומק עזרה לי לשגשג, אך אני משוכנע שעדיין לא הגעתי למלוא פוטנציאל ייצור הערך שלי. כשאתם מתנצחים עם הרעיונות הניצבים בפרקים הבאים ובסופו של דבר צולחים אותם, היו בטוחים שאני הולך בדרכם — בורר ללא רחם את השטוח ומטפח בשקדנות את עצימות העומק שלי (אתם תלמדו איך זה הולך לי בפרק הסיכום של הספר).
כשקארל יונג רצה לחולל מהפכה בשדה הפסיכיאטריה, הוא בנה מרחב התבודדות ביער. מגדל בולינגן של יונג הפך למקום שבו הוא יכול לתחזק את יכולתו לחשוב לעומק ואז ליישם את המיומנות כדי להגות תיאוריה כה מופלאה במקוריותה ובחדשנותה עד ששינתה את העולם. בעמודים הבאים, אנסה לשכנע אתכם להצטרף אלי במאמץ לבנות את מגדלי בולינגן האישיים שלנו; לטפח יכולת שתאפשר לנו לייצר ערך אמיתי בעולם מתפזר; ולהכיר באמת שאומצה על ידי הדמויות החשובות והיצרניות ביותר של הדורות הקודמים: חיי עומק הם חיים טובים.
1 סוגה בספרות המדע הבדיוני העוסקת בעולם בו בני אדם נשלטים בידי חלקים קיברנטיים, ובו הטכנולוגיה היא זו שמובילה את החברה. דמות סייברפאנקית לדוגמה היא "המחסל" מסדרת שליחות קטלנית. [כל ההערות בשולי העמודים הן משל המערכת העברית והמתרגמת].
קוראים כותבים
There are no reviews yet.