דלת אמות

פרק א

כל כך היה שקוע במחשבותיו, עד שלא שם לבו אל הבחור הממהר בעקבותיו במדרגות, ומנסה להשיגו במשך שתי קומות שלמות.

"פרופסור יידוב," הבחור הסדיר נשימתו, "הנה העבודה שלי, סליחה על האיחור, כתבתי על הצימאון להצטמצם לדלת אמות של הלכה, אצל חכמי התלמוד," הבלורית הסוררת כיסתה מעט את העין המביטה בו במבט מפציר.

אלישע לקח מידיו את התיקייה המקומטת מעט בקצותיה, "צימאון להצטמצם, אתה אומר, צימאון להצטמצם..." בראשו הבזיק משפט המחץ שנהגה לילך לשלח בו בכל הזדמנות: "לאן אתה רוצה להגיע? שום דבר לא מספיק לך..."

"אז אתה מסכים לקרוא? באמת השתדלתי לעמוד בזמנים, אבל..." אלישע הנהן לעבר הבחור, שעל פי הכתוב על התיקייה שמו יובל, וכבר הוצף ברחש מלמול התלמידים שקיבל את פניו בפתח חדר הסמינר. יובל מצא לעצמו כיסא בפינת אחד השולחנות והוא עצמו הניח את ניירותיו על השולחן, כמצע לגמרא. תמיד הרגיש צורך להניח משהו מתחתיה, מעין מקפצה לזינוק העומד לפרוץ ממנה.

בליל עיניים הוטח כלפיו, חלקן מוכרות וחלקן חדשות לחלוטין. הנשימה הראשונה מפרכסת לרגע, כמו בכל תחילת שיעור חדש, עד שהמחשבה מתחילה להתבהר, להתמקד ולהפוך למילים.

"ובכן, חברים," בכל פעם שפתח כך את שיעוריו נזכר בסבא גדעון, שלאורך כל ימי ילדותו, ובעיקר לקראת בר המצווה, ניסה לצקת בו את ערכי הסוציאליזם. היה מסתובב עמו ברחבי הקיבוץ ונואם, תוך הנפת ידיו החסונות לכל עבר. הוא ידע שאכזב אותו, ובעזרת משפט הפתיחה הזה, שהפך לו לקבע, העניק לו בחשאי מחוות פיוס.

"רגע לפני שנכנסתי אליכם תפס אותי במסדרון מר יובל," הוא הציץ במשובה אל הבחור המופתע מהיכרות המרצה הבכיר עם שמו. "מר יובל, במקרה או שלא במקרה, נתן לי לבדיקה עבודה על הצימאון להצטמצם בעולמם של חכמי התלמוד, 'האמוראים' בלשוננו, וראה זה פלא, בדיוק בשיעור זה רציתי להביא דוגמית לצימאון שכזה." יובל חשק שפתיו, חושש מהיכרות עמוקה מדי של הפרופסור עם הנושא, שתגרום למסקנותיו להיראות טריוויאליות, נטולות משמעות. "האדם שהרגיש את הצימאון הזה בעוצמה, ואף עשה מעשה שלא יעלה על הדעת בכדי להרוות אותו, הוא רב ששת."

"הוא היה חברותא של רב רובינזון?" צמתה של הבחורה המגחכת התנופפה ופגעה בשותפה לשולחן, כשזו הסתובבה לראות את הרושם שעשו דבריה.

"אני מציע שנשאיר את ראשית המאה השמונה-עשרה במרחק המתאים מן המאה הרביעית, בה אנחנו עוסקים." אלישע ידע שתגובה מעין זו עלולה לגרום לתלמידים לקטלג אותו כצנון מעופש ונטול חוש הומור, אבל לא סבל הערות מתחכמות בשיעורים שלו והעדיף לקטוע אותן מיד עם נביטתן.

תזוזת אי נוחות עברה בין המושבים. הוא הכיר את התחושה הזו, את בחינת המרצה העומד מולך, את אומדן ההשפעה שלו על האפשרות שלך להעפיל במעלה הדרגות האקדמיות, את החשש פן הערה לא ראויה שהערת תפסול אותך לתפקיד יורש העצר, כי כן, זו היתה ההרגשה, של הצטרפות הדרגתית למעמד של אצולה, אצולה שלא מוענקת בזכות השושלת, כי אם בזכות האינטלקט, יכולת הפענוח, האמירה שאתה נושא עמך. עבר זמן עד שהחל להרגיש ביטחון, ובעצם, אם לומר את האמת, אף פעם אין ביטחון מלא בעולם הזה. חִצי הביקורת תמיד נשארים שלופים, דרוכים. הרי מי שמצליח להראות את עמיתו במערומיו, לשלול הנחת יסוד כלשהי או לשלוף מידע חדש ההופך את הקערה על פיה מרגיש מיד איך עולה גובהו בעוד כמה מילימטרים.

לילך תמיד אמרה לו שהוא לא צריך את זה, שימצא מקום שנשען על פרגון ולא על מאבק, אבל הוא דווקא הרגיש שהאקדמיה היא המקום הדומה ביותר לבית המדרש של פעם, בו ישבו הלומדים בשמונה שורות, ולפניהם הרב המלמד על גבי שבעה כרים. כל לומד ששאל קושיא היה מתקדם קדימה, וברגע שהמלמד לא ידע לענות - היו מורידים מתחתיו כר אחד. כך הלימוד כולו היה מעין משחק הישגים, קרב חזיתי, יש שיגידו על יוקרה וכבוד, יש שיאמרו על תורה ואמת. אלישע טען שבעולם אמיתי של לימוד המאבק לגיטימי, ושמי שרוצה לצלול למים העמוקים ולא רק לשכשך רגליו צריך להיות בקיא בתנועות חתירה חדות.

"רב ששת היה אמורא בבלי, בדור השני והשלישי. הוא היה צמא כל כך להתמקדות בתורה בלבד, עד שבמו ידיו הפך את עצמו לעיוור."

"מה? איך בן אדם יכול לעשות לעצמו דבר כזה?" סטודנטית דקה וחיווריינית היתה זו שקטעה את דבריו, ומיד החרה-החזיק אחריה רחב שכם אחד שישב כשגבו אל הקיר: "מותר בכלל להטיל בעצמך מום? זה לא נוגד את ההלכה שלהם?"

יובל הסיט את בלוריתו, והתאפק לא לקום מרוב צורך להישמע, "קודם כול אני מציע להגיד פשוט 'ההלכה', לא 'ההלכה שלהם', שמפקיעה את השייכות שלנו אליהם, וגם לא 'ההלכה שלנו', שאולי קושרת באופן סובייקטיבי מדי." אלישע הופתע מהזווית שהכניס יובל לדיון, אבל לא הספיק להביע עמדה, כי הבחור הזה, שהתגלה כשילוב נדיר בין נחישות לפיזור דעת, המשיך: "שנית, אני מבקש להעיר שאתה, אדוני הפרופסור, מושך את הנושא לפסילת כל מציאות אחרת בחיים מלבד עולם התורה - לכן אותו רב גרם לעצמו להפסיק לראות מראות שיסיחו את דעתו מהלימוד. אבל אני, בעבודה שלי, מדבר על הצימאון להצטמצם גם בתוך עולם הלימוד לדלת אמות של הלכה."

ההשתלטות של הבחור המלומד על התנהלות השיעור עברה את הגבול לחלוטין מבחינתו של אלישע. "אני מזכיר לך, מר יובל, שלא נתכנסנו פה לדון בעבודתך, שנוסף לכול הוגשה באיחור. הקהל התכנס פה לשמוע את הקורס העוסק באיכויות יחידאיות בעולם האמוראים, והפעם, כאמור, נכיר את רב ששת." יובל התכווץ אל תוך כיסאו כמי שנכווה ברותחין, ואלישע, שלא יכול היה להתאפק מלחייך בזווית פיו, תיאר בפני התלמידים הקשובים את רב ששת, אשר היה בתקופתו מעין אינטרנט מהלך, שכן אגד בזיכרונו הפנומנלי את כל המקורות ששימשו את חכמי דורו - התנ"ך, המשנה והתוספתא. כל נושא שעלה, כל מילה שנאמרה, הקפיצו במוחו פסוק, משנה או ברייתא, כך שבאמת לא זקוק היה למאור עיניו על מנת לקרוא וללמוד.

"גברת רובינזון," אלישע קיווה שהמתחכמת תקבל את פנייתו בהבנה, כעדות לכך שאיננו נעדר לחלוטין כל לחלוחית, אבל בעלת הצמה הישירה אליו מבט פגוע ואמרה: "קוראים לי גאיה." "אז גאיה," קולו התרכך עוד מעט, "תסכימי לחלק את דפי המקורות?"

בשעה שהדפים הועברו מיד ליד והונחו באוושה חרישית על השולחנות, פתח אלישע את הגמרא שלפניו. בכל פעם שצילם מתוכה לקראת שיעור הרגיש בוגד מעט, כמי שמפריד איבר מתוך הגוף השלם ומתיימר להעניק לו כוח בלבדי. הוא נזכר בפעם הראשונה בה פתח כרך גמרא, אז אפילו לא היה מודע לשם המסכת, כולן היו עבורו דבר אחד, זר ומוזר, מלא אותיות שחורות מדובללות, מתגרות בהיותן אותיות עבריות ואף על פי כן בלתי מובנות בעליל. זה היה באחת מהחנויות לספרים משומשים בשכונת גאולה. בעל החנות הביט בו במבט מופתע, כאילו טעה בהכרח בדרכו. "מחפש משהו?" שאל בחשדנות מה. אלישע נענע בראשו והפטיר "אני מסתדר," או משהו בסגנון. כשהעז לשלוף את אחד הכרכים העבים מן המדף, התעלם מן הצעדים המתקרבים של המוכר ופתח אותו לרווחה. הריח שהציף אותו חוזר אליו עד היום בכל פעם שהוא פותח גמרא, גם אם את תחושת הזרות ההיא החליפה תחושת היכרות עמוקה, לא בלי שמץ גאוות כובש שהצליח להפוך יבשת נוכרית לגמרי לשלו.

"אנחנו מצויים בתוך מסכת ברכות," עיני כולם כבר היו מכוּוונות אל דף המקורות, ואלישע שמח בהברקה שהחלה מפלסת דרכה אל לשונו: "אני רואה שכולכם כבר שקועים בהתבוננות בדפים שלפניכם. זו עבורכם פעולה בסיסית ופשוטה, שאתם אפילו לא מייחסים לה תשומת לב, אך זכרו שאנחנו מדברים כאן על איש עיוור, שלוּ היה יושב עמנו בכיתה לא יכול היה לקחת בה חלק." הוא בחן את הרושם שעשו דבריו. העיניים אכן הורמו באחת וננעצו בו בהערכה. התדמית שלו כמרצה חד לשון, שמלהטט בדבריו וגורם לתלמידיו להסטת נקודת המבט שוב ושוב, שבה ומקבלת תוקף. "אך אם סוברים אתם כי לחיסרון נחשב לו מומו - הרי שאתם טועים. הסיפור שלפנינו יראה כיצד דווקא העיוור מסוגל לראות יותר מכל רואה, דווקא העיוור יכול לפענח את המציאות באופן הנשגב מבינתם של בעלי מאור העיניים, ודווקא עיניו של העיוור טומנות בחובן כוח גדול מן הניתן לשער."

האמת שתמיד כשקרא את סיפורו של רב ששת הרגיש שהוא מספר קצת את סיפורו, אם כי כמובן שלא יעז להגיד זאת מחוץ לתחומי נפשו שלו. כשתיאר את כוחו של הידען הסומא חש בחדרי חדריו את הטפיחה על השכם, את הגושפנקא לנכונות בחירתו. הרי גם הוא הכניס את עצמו לעולם בו תִפקד בתחילה כעיוור, זנח את עולם התרבות עליה גדל, עולם החילוניות המשכילה, שהפנתה עורף לבית המדרש הגלותי, למקורות היהודיים שדורות על גבי דורות מנעו מן החברה היהודית להתפתח ולהרחיב אופקיה. את המשפטים מלאי הוודאות הללו יכול היה לדקלם בעל פה, מרוב שהוזנו לדמו שוב ושוב ושוב מאז שזכר את עצמו. הוא הותיר לכאורה מאחור את הררי הידע והבקיאות שבאו לו בקלות רבה כל כך, וניווט את דרכו לעולם החושך, בו צריך היה לגשש את דרכו כפעוט, בו לא רק שלא הכיר את הצבעים ואת הגוונים השונים, אלא אף אל הבסיס של הבסיס צריך היה למצוא דרך. והנה, דווקא בעולם שבו נחשב לסומא הוכיח לכול, ועל כך מעידים ראש החוג, ראש הפקולטה ושלל המבינים בתחום, כי דווקא בזכות "עיוורונו" הוא מביא עמו ראייה מיוחדת במינה, חדה ומחודדת, ומצליח להצביע על תופעות ותהליכים שעלומים מן הבקיאים ביותר שקדמו לו.

"סליחה, פרופסור יידוב, אבל אני חושבת שזה שאתה מייחס לעיוורים כוח גדול כל כך, זה קצת עיוות של המציאות." זו שוב היתה הבחורה החיוורת, מסתבר שהשבריריות שלה מטעה.

"גברתי הצעירה," הוא בחן אותה מחדש במבטו, "שמך?" הוא לא ישכח לתת לסטודנטים תחושה שהוא רואה אותם אחד-אחד, התייחסות כזו גם מגדילה את שיעור הבוחרים בו כמנחה לדוקטורט.

"אוה." אוה... אז היא לא ישראלית במקור, או שסתם קרויה-על-שם. "כשאנחנו מתייחסים לסיפור תלמודי, או לדמות המצטיירת לפנינו במקורות, אנחנו לא מחפשים שיקוף של המציאות עצמה. אנחנו באים במגע עם אידיאלים שונים, הפורשים לפנינו מהות. מהות קמאית שיש לה מה לומר על האפשרויות של העולם ובהחלט לאו דווקא על מה שאנחנו פוגשים ביומיום שלנו."

"אני דווקא לא חושבת ככה," התגובה שלה הפתיעה אותו. איך סטודנטית לתואר ראשון יכולה לסתור בשאננות שכזו עמדה של פרופסור? אבל נו, אתגר. "אני חושבת שהמקורות שלנו דווקא כן מדברים מתוך המציאות ומחברים אותנו אליה, לא להפך. לכן הדמויות לא מצטיירות כקדושות כאלה, אלא כאנושיות, עם חולשות כמו שיש לכל אחד מאיתנו."

"אם אין למקורות אותם אנחנו לומדים שום דבר נשגב מן המציאות המוכרת לנו - למה לדעתך יש טעם להעמיק בהם? מהו הערך המוסף שלהם?" הוא קיווה שבכך נתן נוק-אאוט, אבל שגה.

"זה לא שאין להם עומק גדול, אבל העומק הזה מגלה לנו דברים על העולם שלנו. השמים מחוברים לארץ ולא מנותקים ממנה, והעיוורון הוא דבר נורא, לא דבר שצריך לשאוף אליו."

"אבא שלה עיוור, היא יודעת על מה היא מדברת," שוב אותו רחב שכם, כמו שומר ראש שמדגיש את נוכחותו בצד אישיות חשובה. "אגב, קוראים לי אלון."

"אלון יקירי," איך השתחל לו התואר הזה אל בין השפתיים, כמה שנא כשאמא שלו נקטה בו. כשיצא מפיה צמד המילים "אלישע יקירי" ידע שהיא תופסת מרחק ועומדת להטיף לו מוסר, להקטין אותו ולהעמיד אותו במקום הנכון בעיניה. בדרך כלל היה זה לאחר נאום לוהט כלשהו שנאם בפניה בגיל ההתבגרות מלא ההורמונים שלו. מסתבר שהשניים הללו הצליחו להוציאו משלוות הנפש שלו. "אני מצטער לשמוע שאבא של אוה עיוור, אבל זה באמת לא נוגע לענייננו. אנחנו, להזכירכם, נמצאים בכיתת אוניברסיטה, ופה חשוב מאוד להשאיר את הסובייקט בחוץ."

"מה קשור שאבא שלי עיוור?" אוה נתנה באלון מבט רושף שגרם לו להזיז קמעא את כיסאו ולחשוף את ארשת הילד שנחבאה תחת המסכה הגברית הבוטחת. "אני מדברת כאן על עיקרון! ואתה יודע מה," פתאום כבר אין "פרופסור יידוב", "אדוני" או כל רמז למערכת היחסים הראויה כאן, "זה בדיוק מה שמפריע לי באקדמיה. אתם כולכם, ואתה במיוחד, איבדתם את הקשר למציאות!" אלישע לא הבין מאיפה זה נחת עליו. "כמה שמעתי עליך, פרופסור יידוב החריף, פרופסור יידוב הנערץ, פרופסור יידוב שאף פעם לא נשאר בלי תשובה..."

"אוה, אולי כדאי שנצא להפסקה?" יובל ניסה למנוע את הסערה הבלתי נמנעת.

"שום לצאת להפסקה, מותר לי להגיד מה אני חושבת."

"תן לה," אלישע ניסה להישמע רגוע, אבל מזמן לא חש את לבו הולם כך.

"אקח גם אם לא ייתן לי." מה זו הרוח הזו בבחורה הגועשת, שסומק החל להחליף את חיווריינותה... "אתה מלמד על התקופה התלמודית, נכון? אז באמת החכמים ידעו לחיות, היו מחוברים לחיים, הכירו את הצמחים, את בעלי החיים, את הטיפוסים השונים והמשונים שיש בבני האדם, הם חיו את התורה כחלק מהחיים, חלק בלתי נפרד. ואתם? החכמים החדשים שלנו, אומני ההפרדות! אומני החלוקות! אומני הדיכוטומיות! אין שום קשר בין המציאות למגדל השן שלכם, גם אם המציאות תרקוד לפניכם ריקודי בטן תמשיכו לטעון שלא ייתכן דבר כזה, כי הוא לא משתלב עם התזה שהוכחתם."

אלישע בלע את רוקו. "אוה, את חורצת משפט על עולם שאת לא מספיק מבינה בו."

"כן, זו תמיד האמתלה, אין בקיאים כמונו, בל תעז דַלַת העם לפצות פה בתחומים שאין ידה משגת. מאז שקיבלת את הפרופסורה, או בעצם, הרבה לפני כן, הקשבת באמת פעם למישהו? הקשבת באמת?"

אלישע שמע באוזני רוחו את לילך ממשיכה את דבריה של הסטודנטית הזועמת: "לא ידעתי שהתחתנתי עם חירש, כשהכרנו חשבתי שמצאתי לי בן שיח. האמת, חבל שאם כבר חירש - אתה לא גם חירש-אילם..."

"וואלה, מעניין פה הרבה יותר ממה שציפיתי," כנראה גאיה שבה למצב רוחה המשועשע, או אולי רק גייסה את דרך הדיבור האופיינית לה כדי להפשיר את המתח.

"אני לא חושב שזה סוג העניין שאמור להיות כאן," מה יהיה עם יובל הזה, גם כשהיה ילד נהג לדבר כמו מורה? בטח לא סבלו אותו.

אלישע ידע שהוא מוכרח לשלוף עכשיו שורת מחץ, שאם לא יצליח להוביל את השיעור בחזרה למקום הנכון הוא בבעיה אמיתית, כל החוג ישמע על מה שקרה פה. ואולי זו דווקא הזדמנות: יכתבו עליו, ידברו. "את מדברת על הקשבה, אבל בעצמך לא ממש מקשיבה," לפי השתיקה שלה הרגיש שהנה עלה על הגל הנכון, "קודם כול באוניברסיטה יש כל מיני אנשים, זה לא דבר אחד וחבל להכליל. אני מייצג את עצמי בלבד," איך הוא מסוגל להבדיל את עצמו כך מהאקדמיה, אחרי ששנים רבות כל כך עמל על ההתאחדות עמה? הוא הרגיש רופס, כנוע. למה שלא ייצג בגאון את העולם בו בחר, מה זו ההצטדקות הזו? "ואם אדבר על עצמי, אני באמת חושב שרב ששת וכל דמות אחרת שאנחנו פוגשים בין הדפים מייצגים משהו שהוא מעבר לעצמם הבשר ודם, ושצריך..."

"אבל את הבשר ודם שהוא היית רוצה לפגוש?" השאלה בקעה מפיה של אוה כמעט כנאקה, כשוועה. "כשקראת ולמדת וחקרת את הדמות שלו הלכת לפגוש עיוור? כשכתבת על אותות ומופתים שמופיעים בגמרא הלכת וחיפשת בן אדם שעוסק במגיה, בקסם, בהשפעה אמיתית על העליונים? אתה לא צריך לענות לי, אני יודעת את התשובה."

אלישע ניסה לצוד את מבטה: "אם את מרגישה כך, אם את כל כך שונאת את דרך המחקר המקובל - תוכלי להסביר לי למה בכלל באת ללמוד באקדמיה?" אולי השאלה נשמעה מתחכמת, הודפת, אבל הוא באמת רצה לדעת.

"את המקורות אני אוהבת, רציתי תואר כדי להתחיל עם משהו ביד, ואיפשהו קיוויתי שאצליח לפתוח שיח, אבל אני כבר מבינה שלא." לתדהמת כל הנוכחים קמה אוה ויצאה בטריקת דלת. אלון קם במבוכה, הביט בהתנצלות באלישע ויצא בעקבותיה.

"פרופסור יידוב, אני..."

"זה בסדר, יובל, אתה לא המבוגר האחראי כאן. אני מבקש לסיים את השיעור להיום, נדמה לי שלכולנו היה קצת יותר מדי. תשאירו את הדפים אצלכם, נזדקק להם בשבוע הבא." כשיצא בצעדים מהירים אחז את הגמרא תחת בית שחיו, כאוחז בקרש הצלה.