דם וורדים 2: כוויה + נפילה

חוליו פרז הוא רוצח.

חיוך רחב נסוך על פניו כשאנחנו נפגשים בחדר העבודה שלו, ועם זאת אני יכולה לזהות בבירור ‒ האיש הזה מסוכן. אולי שעות הבילוי הרבות עם זת' בזמן האחרון תרמו לכך – אני יכולה לקרוא את זת' כמו ספר – כי אני גם יכולה להבחין שחוליו שונה. זת' וחוליו קורצו מחומרים שונים. זת' מסוכן באופן אינסטינקטיבי קדום. זה פשוט מי שהוא. זה הבסיס לכל מה שעושה אותו אותו. חוליו, לעומת זאת, אינו מסוכן מטבעו. הוא אדם שבחר להיות כזה. הוא הרוויח את הפחד של הסובבים אותו, והוא לובש את האישיות המאיימת שלו כמו מסכה; כמו משהו שהוא יכול להוריד וללבוש חזרה מתי שהוא רוצה. אני לא יודעת ממי אני צריכה להיות מודאגת יותר; מהאיש שנולד לאלימות או מהאיש שבחר להיכנס לתוכה.

"ומה אמרת שאת עושה לפרנסתך, מיס הות'הורן?" חוליו שואל, מעביר יד בשרנית על פני משטח השולחן הממורק. הוא מעקם גבה ספקנית לעברי, ממתין בסבלנות שאפסיק לפתוח ולסגור את פי כמו מטומטמת ואענה לו.

"אה... אני..."

"מפני שברור שאת לא נערת ליווי," הוא אומר, מנופף בידו באופן כללי לכיווני. "השדיים והתחת שלך אינם מוצגים לראווה, בתור התחלה. ושנית, שמך הוא נעמי הות'הורן. לא פגשתי הרבה נערות ליווי או חשפניות עם שמות כמו נעמי הות'הורן." הוא אומר את שמי המזויף כאילו הוא יודע שזהו שמי.

שיט. כשהוא שאל אותי מה שם משפחתי, נתתי לו את השם הראשון שעלה בראשי – השם של המורה שלי לספרדית בתיכון. השם נראה מתאים באותו רגע, אבל עכשיו אני מבינה את הטעות בחשיבה שלי. הייתי צריכה להגיד פאקינג ספארקלס1 או משהו. לאבלייס. שם משפחה של זונה, לא שם משפחה של שיננית. "לא," אני אומרת. "לא נערת ליווי. אני – "

"נעמי רופאה," זת' מתערב, מנענע את ראשו כדי להביט סביב החדר באיטיות, כאילו השיחה הזאת כבר משעממת אותו מאוד. נשגב מבינתי איך הוא יכול להיות כל כך רגוע וקר רוח בשעה שאני מזיעה מלחץ. לכל השדים והרוחות, האם הוא אמר לחוליו את האמת? הרי ברור שיהיה קל ביותר לראש מאפיה מקסיקני לברר באיזה בית חולים אני עובדת, ואז מצבי יהיה גרוע. חוליו יגלה שאני לא הנעמי הות'הורן הזאת, ואז הוא יהרוג אותי ויקבור אותי במקום כלשהו במדבר, ולעולם לא ימצאו את גופתי.

"רופאה?" חוליו נראה מתרשם ומבולבל בו זמנית. "איזה סוג של רופאה?"

"טראומה." הפעם אני עונה ללא היסוס. אין עוד טעם לשקר.

"אה. מעניין."

זת' נוחר. "באמת?"

חוליו פונה להביט בו בחדות. "כמובן, היחו. הנשים שבדרך כלל מגיעות לכאן לא ממש..."

"משכילות?" זת' במצב רוח רע. הוא איבד את המתח העצבי שהוא נשא בגופו כשעשינו את דרכינו לחדר העבודה, ועכשיו הוא נראה רק מעוצבן. ומשועמם. אני לא יודעת אם זה אמיתי או שהוא משחק, אבל אם כן, הוא עושה עבודה טובה. אם כי העקיצה שלו גורמת לחוליו לצחוק.

"בדיוק. הן לא ממש... בואי נאמר, ברמה שלך, נעמי. ואיך לכל הרוחות הגעת בסופו של דבר למיטה עם הממזר החולני הזה? משהו טראומטי קרה לזין שלו או משהו?"

זת' נוחר אבל אינו אומר דבר. אני בוחרת לנגוס בפיתיון – זו הזדמנות מצוינת לשים בצד את כל הספקות שיש לחוליו לגבי נוכחותי כאן. "אני מניחה שאפשר לומר זאת." אני מחייכת בביישנות אל זת', מציצה בו מזווית עיני, כאילו אני מעניקה סוד שטוף זימה כלשהו. "הוזמנתי לאחת המסיבות של זת'. מבט אחד עליו ומייד ידעתי איזה סוג של טיפול הוא צריך. וכן, הזין שלו בהחלט היה מעורב. אם כי אני חושבת שאני זו שסבלה מהטראומה."

הו. אלוהים. אדירים.

אני לא מאמינה שאני ממש נאלצת להוציא את הדברים האלה מפי. הדם עולה בלחיי. אני כבר יכולה להרגיש אותן בוערות; אני רק יכולה לקוות שחוליו ייחס את הצבע הסמוק שלי לעוצמת הזיכרון המזויף ולא למבוכה. הבהוב של שעשוע אמיתי מבזיק בעיניו של זת'. פתאום אני מבינה שמה שאמרתי עכשיו יכול בטעות להיחשב כאמת. באמת הלכתי לאחת המסיבות שלו, ובאמת שכבתי איתו שם. וגם, בכל הכנות, הוא באמת זיין אותי חזק עד גיחוך. אני עושה כמיטב יכולתי לא להתכווץ. יש לי הרגשה שזת' אוהב את זה. הוא כנראה מצא קיסם שיניים איפשהו, והוא מעביר אותו עכשיו הלוך ושוב על שפתו התחתונה, מחזיר לי מבט צידי. נראה שהוא כבר לא משועמם.

"נשמע מסקרן. מצצת אותו?"

ראשי מסתובב להביט בחוליו. עיניו של זת' מטיילות לאט ממני ובחזרה למקסיקני, כך שהוא בוהה, מבלי למצמץ, באיש. הוא עוצר את הקיסם בידו, לוחץ אותו על שפתו. חום מבעבע בבסיס גרוני, ללא ספק גורם לסומק להעמיק. "סליחה?"

"מצצת את הזין שלו?" חוליו שואל שוב, צוחק. הוא שואל את השאלה כאילו זה כלום. כאילו שזה לא ממש מוזר שהוא ישאל אותה.

"ובכן, כן, מובן שכן." אני לא חושבת שהצלחתי לבדר באופן מפתה כמו שהייתי רוצה. אני נשמעת יותר כמו ילדת בית ספר מבולבלת מאשר מישהי שחלקה מיטה עם זת' מייפייר והחזיקה מעמד איתו. איך לעזאזל חשבתי שאני יכולה לעשות את זה? לא אהיה מסוגלת למשוך את זה. פשוט לא. המבט היודע דבר בעיניו של חוליו מאשר את זה. זת' מתרפה בכיסאו לצידי, מפנה את מבטו לאחור כדי לבהות בתקרה, משחק שוב עם קיסם השיניים שלו. "אנחנו קרובים לסיים כאן? חשבתי שאוכל 'לחטוף' קצת מהמשקה כדי להתפכח. הראש שלי פאקינג דופק."

"אני אגיד לך מה טוב להאנגאובר, אחי," חוליו אומר, מפנה את תשומת ליבו לזת'. "שמוצצים לך את הזין."

זת' מניח לראשו להתגלגל קדימה. הוא לא נראה מתרשם. תודה לאל שחוליו עסוק בלאמוד את תגובתו של זת' מכדי לראות את התגובה שלי, שהיא בהלה אמיתית. הוא רוצה שאעשה את זה. עכשיו. מולו. זה בהחלט מבחן. זת' מחייך, והחיוך הוא כמעט איום. "בדיוק זיינתי את הבחורה לפני שתי שניות. לא שמעת?" הוא מצביע עם הקיסם מעבר לכתפו, מחווה לא רק אל המסדרון, אלא גם אל העבר הקרוב כשהוא כופף אותי על ברכיו בזמן שהוא סטר בגסות לתחת שלי.

חוליו מושך בכתפיו. "נשמע כאילו הרגת את האישה, ברור. אבל פיסת התחת היפה הזה עדיין יושבת כאן, מסובבת את שערה היפה סביב אצבעותיה היפות, אז אני יודע שזה לא המקרה." הוא נותן לזת' חיוך מעושה, רוכן קדימה על שולחנו. "מה העניין, בנאדם, אה? אתה לא יכול להעמיד אותו שוב כזה מהר? אני יודע שזה לא מפני שאתה ביישן. ראיתי אותך מזיין לא מעט בנות תחת הגג הזה."

ידיי מתפתלות באופן לא רצוני. זה טיפשי שאני בוחרת להתרגז על זה עכשיו ולא על העובדה שג'אבה ההאט2 המקסיקני בעל עודף המשקל רוצה שארד על ברכיי מולו ואמצוץ לבחור שאני יותר מאשר סתם מפחדת ממנו.

זת' מהנהן באיטיות, נראה שהוא שוקל את זה. "אני מניח. אבל זה היה מזמן. עכשיו אני קצת יותר... מאופק?"

"בולשיט!" חוליו צוחק, אבל לחייו מאדימות יותר ויותר מרגע לרגע. זה מדגיש את רשת הקרומים של נימי הדם הדקים המתפוצצים בלחייו, מראה סגול וכועס – הנה אדם ששותה יותר מדי. מתעצבן יותר מדי. הוא כנראה גם מקבל את מה שהוא רוצה יותר מדי. אבל לא היום.

"אני מצטערת, מר פרז, אבל אני לא הולכת לתת לך מופע פרטי הבוקר. כבר קבעת שאני לא כמו הבנות האחרות שלך. אם אתה רוצה זונה זולה כדי לבדר אותך בזמן שזת' מקבל מציצה, אז בבקשה לך על זה. אבל אני חוששת שתצטרך למצוא מישהי שמעריכה את עצמה קצת פחות. אולי אחת הבנות שלך תיענה לך. אני חושבת שאלך לקרוא ליד הבריכה."

אני קמה. לא זוכרת שעשיתי את זה, אבל אני על רגליי, מיישרת את החולצה שלי, מנסה לאתר את מה שאני מקווה מבטים צוננים על פניהם של שני הגברים הנפעמים שבוהים בי חזרה. זת' נראה כאילו שפכתי עליו עכשיו דלי מים קרים. פיו של חוליו פעור לרווחה, עיניו מצטמצמות לעברי בבלבול, כאילו המילים שעתה דיברתי הן למעשה שפה זרה שהוא בבירור אינו מדבר.

לומר שאני מתחילה להיכנס לפאניקה יהיה בלשון המעטה. אפילו זת', גבר עצום שלא פוחד מאף אחד, לא מסרב בגלוי לבקשותיו של חוליו. אני מבינה קצת מאוחר מדי שאף אחד כנראה לא סירב לו בגלוי. אני חושבת שאם זת' היה יכול לכסות את עיניו, הוא היה עושה זאת. חוליו מכחכח בגרונו, משפיל מבט אל שולחנו לרגע בזמן שאני מנסה למנוע מעצמי להיכנע לתחושת האימה העצומה שלפתע נבנית בחזי.

"אז לא אכפת לך שאקרא לאישה אחרת לבוא לכאן, מיס הות'הורן?" חוליו שואל את השאלה באיטיות, מראה איפוק ניכר. כפות ידיי פורצות בזיעה בלתי נשלטת.

"מובן שלא. מדוע שיהיה לי אכפת?" על אף שידיי לחות וצבע נוסף עולה בלחיי, אני יודעת שהפעם שיחקתי אותה. הצלחתי להפגין אווירה של אדישות מוחלטת כלפי זת', שגורמת לי לאגרף את ידיי מבפנים בזמן שכל מה שאני מראה כלפי חוץ הוא הרמת גבה בניחותא. "אני חוששת שאתה כנראה מבולבל לגבי דינמיקת היחסים שאני חולקת עם זת', מר פרז. זו לא אני שיורדת על ברכיי ומתחננת לפיסה קטנה מחיבתו. זה ההפך לגמרי."

זת' משתעל באלימות. רק פעם אחת. אני חושבת שהפתעתי אותו עם ההערה שלי באותה מידה שהפתעתי את עצמי. אני מנסה לא להגיב כשאני יוצאת בשלווה מהחדר. הדלת בקושי נסגרת לפני שאני מתמוטטת על הקיר, ליבי מתפוצץ בחזי, מנתר בצלעותיי כמו ירי מהיר. שיט, שיט, שיט! מה לכל הרוחות עשיתי? הפגישה לא הייתה אמורה להתנהל באופן הזה, אבל משהו באיש המגעיל הזה גורם לדמי לרתוח. ברור שהוא מתייחס לנשים בזלזול, ולומר לי כלאחר יד להשפיל את עצמי בפניו... זה לא היה קורה בשום יום בשבוע. אבל תודות לפתיל הקצר שלי יצרתי עכשיו בעיה די גדולה. הייתי אמורה לגרום לחוליו להאמין שאני זונה... ונראה שעכשיו רמזתי שדווקא זת' הוא כזה.