דם וקוצים 1: נדרים חסרי רחמים

פרק 1

לוקה לפני שלוש שנים

המוות מקדם את פניי כמו חבר ממזר ותיק, כשאני מביט בגופתו המושחתת של טימותי מיכאילוב. האיש שהיה לי כמו אח.

הגרסה השרופה, מעוותת־הצורה של מה שנותר ממנו, מוטלת לפניי על קרש בחדר המתים.

על שני הקרשים שלידו נמצאות הגופות נטולות החיים של אשתו, גלינה, ושל איוון, בנם בן השלוש.

המוות היה נחמד יותר אליהם. הכדורים בראשיהם לקחו את חייהם מהר יותר.

אני יכול רק להתפלל למי ששומע אותי שהם הרגישו מעט מאוד כאב, ושזה היה מהיר.

מבטי עובר אל גופו הזעיר של איוון, ותערובת של זעם וייאוש עוברת בי כשאני מביט בפצע שהשאיר הכדור.

הוא היה ילד, תינוק, מת הרבה יותר מדי מוקדם, הלך מן העולם הזה בגלל הדברים המרושעים שאנשים עושים. אין לי עצם הורית אחת בגופי, אבל כשאני נזכר ביום שבו הוא עשה את צעדיו הראשונים לעבר טימותי וקרא לו אבא, הרגשתי אז כאילו גם אני אבא.

זה לא הילד הראשון שראיתי שזה קורה לו, והוא גם לא הילד הצעיר ביותר שראיתי.

את המוות הצעיר ביותר — הרצח — ראיתי במקרה של אחי הצעיר. אני יכול לומר בוודאות שהנפש שלי מתה באותו יום, לפני זמן רב כל כך, ומאותו רגע, רִיק של אפלה מילא את החלל הזה בתוכי. ועדיין, ליבי הולם בכאב, כשאני רואה עצב כזה.

במהלך חיי, ראיתי את ידו האכזרית של המוות יותר פעמים משהייתי רוצה. למרבה הצער, זאת אחת הפעמים הגרועות שבהן, וזה יוצר בתוכי קהות חושים, שאני לא בטוח שאצליח אי פעם לנער מעליי.

הדקירה היא תמיד זהה כשהיא לוקחת אנשים שאכפת לי מהם, ולא נותרו הרבה אנשים כאלה בעולם הזה.

טימותי מיכאילוב היה אחד מהמעטים האלה. אשתו והבן שלו היו כמו שלוחה שלו, והרגשתי כאילו הם היו גם שלי, ושאני צריך להגן עליהם.

עכשיו כל השלושה עברו לצד השני, וכבר אינם. הם הלכו הרחק, הרחק ממני, אל המקום שממנו אני מנסה להימנע.

הסצנה הנוראה שמולי מזכירה לי שמשהו אנושי עדיין קיים בתוכי מתחת לחזות הקשוחה של הגבר שאני.

משהו שמעורר את ליבי הקר, וגם את תחושת חוסר הישע — אותה אני שונא.

התחושה הזאת דוחפת אותי להיזכר בפעם הנוספת היחידה שבה הרגשתי נטוש כל כך. אותה תחושה של לגלוג מרחפת באוויר.

תחושה שהמוות הגיע עקב נקמה שהוא חש שמגיעה לו. אולי משום שבכל פעם שהמוות מגיע אליי, ואני שורד, הוא חש מרומה, ואני תמיד גוזל מהמוות את מכת הסיום המספקת הזאת שתגמור אותי.

הפעם, המוות נקם בי כמו כלבה, ונראה שהוא קיבל עזרה.

ישנם סימני קשירה סביב צווארו של טימותי, וחבורות זועמות על לחיו. זה כבר אומר לי שיותר מאדם אחד עשה לו את זה. אדם אחד לעולם לא היה מצליח להרוג אדם כמו טימותי. עוד אנשים היו מעורבים, ובשל סט הכישורים, שאני יודע שיש לאיש הזה, אני מתכוון להניח שזאת הייתה קבוצה של בני זונות. והם היו יכולים לעשות לו את זה רק אם הצליחו להחליש אותו מאוד לפני כן. אני תוהה אם הם השתמשו באשתו ובילד שלו, כדי לעשות את זה. קרוב לוודאי.

שאר גופו מספר לי שהחבר הכי טוב שלי עבר עינויים לפני שהרגו אותו.

העור על רגליו נשרף, וכל מה שנותר הוא השלד, עם בשר שרוף דבוק אליו. לכן, כל מה שאני רואה זה בשר חרוך, עד לבטנו, ומשם והלאה פצעי הירי משתלטים.

יש כמה כאלה על זרועותיו ועל כתפיו. בעולם שלי, אתה יורה באדם בחלקי הגוף האלה רק אם אתה רוצה שהוא יחיה, כך שתוכל להפחיד אותו כדי שייתן לך מידע.

שלושת הכדורים בחזהו היו המכה הסופית. הכדור שבאמצע נשלח אל ליבו.

למה עינו את טימותי?

מה הוא ידע?

ראיתי אותו רק לפני יומיים. אם היה משהו שהתרחש, הוא היה מספר לי. עד כדי כך היינו קרובים.

מה שקרה לטימותי היה מתוכנן. מתוכנן היטב. וזה בוצע על ידי אנשים בעלי כישורים דומים לכישורים שלי ושלו.

זה היה סוג של תכנון מורכב, לקשור אדם שלא תוכל להכריע במכות.

הוא היה בדיוק כמוני. גנב בבראטווה. כזה שאי אפשר לגעת בו, מאיים, כמעט בלתי מנוצח.

שנינו היינו חלק מהפחאן, קבוצת אליטה של אוכפים מטעמו של גרגורי איבנוב — אותם הוא בחר אחד אחד במו ידיו, כדי להגן על אחוות יורקוב ולשרת אותה.

אנחנו מתנקשים, ואנחנו שייכים לבראטווה עד סוף חיינו. אנחנו שם כדי לחיות וכדי למות אם נהיה מוכרחים, כמו הספרטנים של פעם.

אבל אני לא חושב שמותו של החבר הטוב ביותר שלי היה קשור לקוד הכבוד שלנו.

אז בשביל מה הוא מת?

אני חורק שיניים, שואף לתוכי את הריח הקליני של מה שחוקרי מקרי המוות השתמשו בו כדי לנקות את חדר המתים. הריח חזק, ואמור להכחיד את ניחוח המוות, אבל אני עדיין מצליח להריח אותו, נאחז באוויר.

"אני יכול לראות את המחשבות שלך, מוי סין," נשמע קול מאחוריי, במבטא רוסי כבד.

הקול שייך לדמיין מיכאילוב, אביו של טימותי.

"ידעתי שתבוא ברגע שתקבל את ההודעה, מוי סין," הוא מוסיף, ושוב קורא לי כך.

משמעות המילים היא — בן שלי, ברוסית. זהו כינוי שאני לא מרגיש ראוי לו ברגע זה. טימותי ואני תמיד שמרנו זה על זה, והפעם לא הייתי שם כדי לעזור לו.

מאז ומתמיד חשתי מלא כבוד על כך שדמיאן התייחס אליי כאילו שאני בנו. זה כך מאז שהייתי בן שלוש־עשרה. אחרי שהמשפחה שלי נטבחה, הוא לקח אותי אליהם וגידל אותי. דמיאן היה החבר הכי טוב של אבא שלי. כמו אבא שלי, גם דמיאן הוא קצין בכיר. לכן, גדלתי להיות חלק מהווריי, הגנבים, כבר מהגיל ההוא.

צעדיו מהדהדים על רצפת האבן של חדר המתים כשהוא מתקרב אליי, ואני מסיט את מבטי משרידיו של הבן שלו, כדי להביט בו. אני פוגש את עיניו שטופות הדם, כשהוא עוצר במרחק נשימה ממני.

"באתי," אני עונה בקול צרוד. "אני מצטער שזה קרה, דמיאן."

הבעת צער מכל סוג שהוא היא לא דבר קל עבורי. אתה אף פעם לא תשמע מילות צער יוצאות מפי, אלא אם כן תהיה ראוי להן.

"אני יודע."

מבטי חוזר אל טימותי, ואני מסתכל על גופו, עיניי נעצרות באזורים שמעוררים את חשדי. דמיאן אמר שהוא יכול לראות מה אני חושב, לכן אני מדלג על השטויות ומגיע ישר אל הנקודה. "טימותי עבר עינויים."

"כן. בוא נדבר בחוץ. מתוך כבוד." הוא מצביע על הדלת בפינה.

"כמובן." אנחנו עושים את דרכנו החוצה, אבל אני עדיין מרגיש כאילו אני עומד ממש ליד טימותי. "מה קרה, דמיאן?"

"הם נכנסו לבית שלו. רוב האנשים שלו נשרפו לגמרי, ואחרים נורו בראש, כמו בהוצאה להורג. אותו דבר עשו לאשתו ולילד שלו."

"איך לעזאזל זה קרה?"

"זו הייתה מלכודת, לוקה," הוא מבהיר, והדם שלי קופא. "זה לא קרה סתם ככה."

"מי לעזאזל עשה את זה?"

"כלב השעשועים של הפחאן," הוא עונה, והדם הקר שזורם בוורידיי אוזל מגופי.

דמיאן מוציא מכיסו טבעת כסף ומחזיק אותה מול האור כדי שאוכל לראות את סמל האחווה שלנו בתבליט שבאמצע הטבעת. לכל חבר ושותף בכיר ביורקוב יש אחת כזאת.

הסמל הוא גריפין אוחז בפגיון. ליד הפגיון ישנו מספר ייחודי המזהה את החבר או השותף. הטבעת משמשת כאמצעי זיהוי וכסמל של נאמנות.

המספר על הטבעת הזאת הוא 106. המראה מצית מייד את זעמי, ואני מחזיר את מבטי אל דמיאן. "איפה מצאת את זה?"

"אחד האנשים שלי במשטרה מצא אותה בזירת הפשע. הוא התקשר אליי לפני הפחאן כשראה את טימותי, והוא לקח אותה, כדי שהבדיקות הפורנזיות יוכלו להשתמש בה כראיה. היה עליה דם של טימותי, לוקה. החבר שלי נתן את הטבעת לבדיקה ואימת את זה, לפני שהגעתי לכאן."

אני יכול רק לדמיין שזה היה אחד האנשים שעדיין היו נאמנים לדמיאן. הוא בוודאי ידע מה תהיינה ההשלכות של הבערת אש הגיהינום.

הבערת אש הגיהינום זו הדרך היחידה לתאר התרעה בפני דמיאן, משום שהטבעת הזאת שייכת למושל רפאל דה מרצ'י, והוא אכן כלב השעשועים של הפחאן. כלי יעיל שיש לו חשיבות רבה, שהאחווה מנצלת היטב.

גדלתי עם הידיעה על האמת הזאת, וצפיתי בו מתנהג כאילו שנולד לשושלת מלוכה. הוא זכאי לאותן הטבות כמו אלה של הבראטווה בעקבות הברית שלו איתנו, והפחאן דואגת שכך יהיה.

אבל בעיניי, האיש הזה תמיד היה כל מה שבזתי לו, והשנאה שלי כלפיו עמוקה. שנאתי אותו מהיום הראשון שפגשתי אותו. הוא ירק עליי, כשקפצתי לו מול המכונית.

הייתי בן שבע. אם אימא שלי לא הייתה מושכת אותי ומצילה אותי מהמכונית הדוהרת שלו, הוא היה דורס אותי כמו כלב ברחוב, והוא מעולם לא הסתכל לאחור. היו לי אינסוף היתקלויות עם האיש הזה, ובכל פעם הצטערתי שאני לא יכול להרוג אותו. כששמעתי שהוא אחראי על המוות של טימותי ושל המשפחה שלו, זה רק גרם לי לדרוך את אקדחי.

"הוא ישלם על זה בחייו," אני נוהם.

אני לוקח צעד אחד החוצה, אבל דמיאן אוחז בכתפי בידו החופשייה ועוצר אותי. הוא מסתכל עליי ברצינות שתופסת את תשומת ליבי. אני לא יודע למה לעזאזל הוא עוצר אותי כשאנחנו אמורים לתכנן מלחמה.

"מה אתה עושה, דמיאן?"

"האיש הזה הרג את הבן שלי." עיניו מזדגגות. הוא אוחז את הטבעת של רפאל מול הנורה התלויה מעלינו ומניד את ראשו במורת רוח ובעצב. "הוא רצח את הכלה ואת הנכד שלי. הם מתים, לוקה. איוון היה רק בן שלוש. איך מישהו יכול להיות כל כך מרושע?"

דמעה זולגת על עפעפיו.

"כן, אז הוא צריך לשלם," אני צועק, וקופץ את ידיי לאגרופים הדוקים. "תן לי ללכת להרוג אותו."

"זה לא מספיק, לוקה. הבטחתי לאימא של טימותי, כשהייתה על ערש דווי, שאני אדאג לו. היא לא תסתפק בכדור אחד בראש שיכניס אותו מתחת לאדמה. זה לא יעניק לה את הנקמה, וגם לא יפצה אותי על הכאב שאני חש." ושוב, הוא מניד בראשו. "לרפאל לא מגיע חסדו של המוות. חסד כזה הוא טוב מדי בשבילו. תסתכל על הבן שלי, לוקה. הוא הרג את טימותי וגרם לזה להיראות כאילו האויבים שלו הגיעו אליו ואל משפחתו. זה מה שאנשים יחשבו, אבל עם הטבעת הזאת, אנחנו יודעים שזה אחרת."

"אנחנו צריכים לספר לגרגורי, דמיאן."

"לא, לוקה, אל תעמוד שם ותגיד לי שאתה חושב שגרגורי יעניש את רפאל, כשהוא מכניס מיליארדים לאחווה. זאת לא הפעם הראשונה שרפאל גזל ממני משהו. זאת פשוט הפעם הראשונה שהייתה לזה משמעות. כבר הרבה זמן הוא בולם אותי. אנחנו האחווה היחידה בבראטווה שהרשתה לאיטלקי להכניס את התחת שלו לקבוצת האליטה שלנו." הוא חושף את שיניו. "תפקיד המושל פתח דלתות שהם לא היו יכולים לפתוח. גרגורי לעולם לא יטיל את העונש המתאים על אדם שמביא לו כזאת תועלת. אפילו לא בשביל עצמו. אף אחד מהם לא יעשה כלום, לוקה, ואותך כנראה יוציאו להורג בגלל שעזרת לי."

אני בוהה בו ומנסה לרסן את זעמי.

מוות לא מפחיד אותי. אבל האמת — כן, וכל מה שדמיאן אמר עכשיו הוא אמת לאמיתה.

בליבי, אני יודע שלמרות ששנינו נאמנים כל כך לגרגורי, לא נקבל את תמיכתו. הוא יאמין לכל דבר שהממזר הזה יגיד לו כדי לחמוק מעונש.

גרגורי איבנוב נגוע באותה קללה, שבה נגוע כל מנהיג של ארגון פשע — חמדנות.

זה החטא החמור שלו. העסק שבבעלותו, ושכולנו עובדים בשבילו, הוא נובה, בנק פרטי שנמצא בבעלות משפחת איבנוב מאז תקופת רוסיה הצארית. יש לו סניפים ברוסיה, אנגליה, שוויץ ואיטליה. והודות לרפאל, יש לו חמישה סניפים בארצות הברית.

נובה הוא מקור הכנסה שהופך את כל שאר הדברים שאנחנו עושים לאפשריים. הברחת נשק ועסקאות נשק אחרות, הימורים והברחה של מוצרים מסוימים בין ארצות. נובה גם קונה את הנאמנות והשתיקה של האנשים הנכונים. כמעט כל סינדיקט פשע, שאני מכיר, מעביר כספים דרך נובה, ואלה שמשתמשים בו כדי לנקות כסף מלוכלך ודברים דומים, משלמים לגרגורי שכר טרחה נאה, תמורת שירותיו.

תשעים אחוז מכלל ההצלחה הזאת נגזרים מכך שמושל קליפורניה אוכל מכף ידינו.

"מה אתה רוצה לעשות, דמיאן?" אני מסנן.

"אני רוצה להתמודד עם זה בעצמי." הוא לוקח נשימה מקוטעת. "אני רוצה להיפטר מהבן זונה אחת ולתמיד, ולקטוע את הקשרים בינו לבין האחווה שלנו. אני רוצה להשמיד אותו כפי שהוא השמיד את הבן שלי, ואני רוצה לקחת ממנו הכול. כל מה שיקר לליבו. לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח. אבל כדי לעשות את זה, אזדקק לעזרתך. אני זקוק לנאמנות שלך כלפיי, 'חסר רחמים'."

ככה הם קוראים לי. זה מה שהפכתי להיות ביום ההוא, לפני זמן רב כל כך, כשליבי השחיר כמו פחם.

אני מניח את ידיי על כתפיו ומהנהן בביטחון.

"אתה יודע שיש לך אותי, ושהנאמנות שלי תמיד תהיה כלפיך."

"תודה."

אני לוקח ממנו את הטבעת של רפאל. "אני נותן לך את מילתי שאני אקח ממנו הכול. תיקח מה שתרצה בעקבות האובדן שלך. ואז, אני אשמיד אותו. וכשאני אסיים איתו, לא יישאר דבר לקבור."

רפאל דה מרצ'י יבין מהי המשמעות של 'חסר רחמים'.

ואני יודע בדיוק היכן להתחיל להחליש אותו.

תמונה של שיער שחור יפה וארוך, עיניים בצבע קינמון ושפתיים אדומות־כוורד עולה בראשי.

היא אף פעם לא הייתה רחוקה ממחשבותיי, למרות שזה היה לפני יותר מעשור, כשנאמר לי להתרחק ממנה.

היא הדבר שיקר לליבו.

הבת שלו.

המשפחה שלו.