דמדומי הימים

למה בכתה סבתא בבר־המצווה

מה היא בוכה?! ידעתי שמבוגרים מזילים דמעה גם בשמחות, ובכל זאת היה משהו מוזר בשיחת הטלפון של סבתא קלרה ביום בר־המצווה שלי. קולה היה סדוק, ספוג דמעות, כאילו קרה משהו עצוב. שאלתי את אימא למה היא בוכה דווקא ביום כל כך שמח, ואימא השיבה שככה זה איתה, עם סבתא, וכממתיקת סוד לחשה לי, שלפני כארבעים שנה, כשעלתה לארץ, סבתא נכנסה לדיכאון.

"אז בגלל זה היא ממשיכה להיות עצובה גם עכשיו?" התרעמתי, "אפילו כשהיא מברכת אותי, היא בוכה".

"תראה, הדברים לא פשוטים, אבל אתה מספיק בוגר כדי להבין. אם תרצה, נדבר על זה בערב, אחרי שהמסיבה תסתיים".

משכתי בכתפיי. לא בא לי לשוחח על הדיכאונות של סבתא קלרה דווקא ביום בר־המצווה שלי. חוץ מזה, היום עדיין לא הסתיים.

וזה היה באמת יום מרגש. בבוקר קמנו מוקדם, אבא ואני, לבשנו את מיטב בגדינו וצעדנו לתפילת שחרית בבית הכנסת בחולצות לבנות, כיפות לבנות לראשינו וטליתות על כתפינו. אבא ענב עניבה ונראה מגונדר כחתן. אימא ואוממה הצטרפו אלינו מאוחר יותר. לבושות בשמלותיהן היפות, נכנסו לעזרת הנשים רגע לפני העלייה לתורה.

אימא לא הסכימה שפולצ'ק הסנדלר, שלימד את כל ילדי השכונה לקרוא את ההפטרה, ילמד גם אותי. הסנדלרייה שלו, אמרה, ממוקמת במחסן עלוב בחצר האחורית של המכולת של קרניץ, ואינה מקום ראוי ללימוד הקריאה בתורה וההפטרה. הפריע לה שניגון טעמי המקרא ילווה בהלמות הפטיש ובתקתוק מסמרים תוך כדי תיקון נעליים.

בחור ישיבה צעיר, שאת שמו קיבלה מאחת השכנות, לימד אותי את ההפטרה. עליתי לתורה ואבא עמד לידי, קורן מאושר. זימרתי בדבקות את הפסוקים, והרגשתי שקריאתי מצאה חן בעיני המתפללים. אימא הציצה מעזרת נשים וזרקה חופן סוכריות. אפילו במטפחת המוזרה על ראשה היא נראתה לי כל כך יפה.

באי בית הכנסת הקבועים וחבריו של אבא בירכו אותו בסיום התפילה. "מוישה, הבן שלך יכול להחליף אותי", אמר הופמן החזן. פישל, השכן חשוך הילדים, החמיא: "התפוח לא נפל רחוק מהעץ". כשהנשים ירדו מהקומה השנייה שמתי לב שאוממה, אימא של אבא, שילבה את זרועה בזרועה של אימא. זה נראה לי מוזר ומרגש. מעולם לא ראיתי אותן קרובות כל כך.

פראו כץ, קרובת משפחה רחוקה של אוממה, הציעה לאימא לשלוח אותי לישיבה. "הוא בטח יהיה גדול בתורה", התלהבה. אימא הודתה לה בנימוס. זה עוד חסר לי, אמרתי בליבי. אומנם אוממה לא נסעה בשבת, אבל המשפחה שלי לא נחשבה לשומרת מצוות. רק ביום כיפור נזכרו המבוגרים באלוהים, צמו, נחו, ונראו לי חולים וחלשים. "זה יום של חשבון נפש", אמרה לי אימא בכל ערב הצום, "פעם אחת בשנה לא יזיק לנו לזכור שאנחנו יהודים".

התפילה הסתיימה. שמחתי לצאת החוצה וחשבתי שהולכים כבר הביתה. אבל אז הלכו כולם לחדר צדדי, שהוגש בו כיבוד. המבוגרים טעמו דג מלוח עם ריח דוחה, ואני הסתפקתי בחלה לא טרייה ובזיתים. הגבאי של בית הכנסת מזג לי יין ואמר שעכשיו, כשאני גדול, מותר לי לשתות. אבל היין היה חריף מדי, ובמקומו שתיתי מיץ פטל מתוק. הרב של בית הכנסת בירך אותי שאגדל לתורה ומצוות, העניק לי סידור במתנה, והוסיף שישמח לראות אותי מצטרף מעתה לקהל המתפללים. בכך ננעל האירוע הדתי וכולנו צעדנו ברגל הביתה.

החגיגה הגיעה לשיאה בסעודת צוהריים בחוג המשפחה. התכנסנו אבא, אימא, אוממה — סבתא מצד אבא שגרה איתנו, אחי הקטן, אחותי התינוקת, וכמה קרובי משפחה, כולם מהצד של אימא. ריינה, אחות של סבתא קלרה, הגיעה עם בעלה, ולצערה, הוזמנה גם אחותה מרגה עם בן־זוגה. שתי האחיות לא סבלו זו את זו, ואימא דאגה להושיב אותן משני עברי השולחן. סבתא קלרה, כזכור, לא נכחה. באותה שנה הצטרפה אל בנה זרובבל, אחיה הגדול של אימא, שכולם קראו לו בבל. הוא נשלח לגרמניה בשירות המודיעין, כנראה משום שידע גרמנית כשפת אם. בבל ואשתו היו הדוד והדודה היחידים שלי, ושני ילדיהם — בני דודיי היחידים. אימא הפצירה בסבתא קלרה לא לוותר על ההזדמנות לנסוע אל בנה לגרמניה אפילו במחיר היעדרותה מבר־המצווה שלי, והבטיחה לה לסדר כל מה שצריך כדי שתוכל לברך אותי משם.

כנהוג במשפחתנו, אימא ניהלה את הטקס. את הזכות להיות ראשון המברכים נתנה, כמובן, לאבא. "אני שמח, יורם, שהגעת ליום שבו עוברים מילדות לבגרות", פתח אבא, "אני לא יודע במה תבחר לעסוק, אבל בטוח שזה יהיה משהו שישקף את היכולות הגבוהות שלך". הוא הפנה את מבטו ממני אל הנוכחים והודה בפניהם: "כידוע לכולכם, אינני דברן גדול, אבל אני מאוד מתרגש מכך שבני הבכור הגיע למצוות". שפתיו רטטו קצת, והוא נראה נרגש ונבוך. "עד לא מזמן היה לנו ילד בבית, והנה יש לנו כבר בחור בוגר ומבין עניין". הוא החזיר אליי את מבטו והניף חבילה גדולה שהחזיק בידו. "אתה זוכר שכשהיית בן עשר הבאתי לך מחוץ לארץ רכבת חשמלית"? שאל, "עכשיו הבאתי לך ערכת משחק מכאנו (Meccano) גדולה ומורכבת. תוכל לבנות בה גשרים ומנהרות, כבישים ומסילות ברזל, קווי מתח גבוה, ותעלות מים, סכרים ותחנות כוח. המשחק דורש זמן והרבה עבודת הרכבה, ואם תיתקל בקשיים ותבקש עזרה, תמיד אשמח לעזור, כמובן".

נזכרתי ברכבת החשמלית שהביא לי אבא לפני שלוש שנים. באחת השבתות באו אלינו קרובים וחברים מבוגרים כדי להפעיל אותה ולחזות בפלא נסיעתה על הפסים שהורכבו בסלון. מאז היא נחה בחוסר מעש על המדף. אבא בטח קיווה להעיר אותה מתרדמתה בעזרת המכאנו החדש.

היה לאבא חוש טכני יוצא דופן, והוא ממש התלהב מכל משחק ומוצר שאפשר לבנות, לפרק ולהרכיב מחדש. הוא נחשב למומחה בתחום משאבות המים, עבד ב"מקורות" בקידוחי מים בכל רחבי הארץ, והיה שותף בתכנון וביצוע פרויקט הדגל של מדינת ישראל, המוביל הארצי, שנחנך רק לפני שנה. קצת לפני בר־המצווה שלי קיבל אבא תואר מהנדס מכונות מהטכניון, לאחר שעבר בהצטיינות את כל הבחינות. שנים של למידה מהבית בשעות הלילה המאוחרות הביאו סופסוף תוצאות. עכשיו, בזכות התואר שקיבל, הוא התמנה למהנדס ראשי של חברת קידוחי המים של "מקורות".

אני, לעומת אבי, הייתי בור טכני מוחלט. ידעתי כי מי שירכיב את משחק המכאנו יהיה הוא, אבא. קצת התאכזבתי מהמתנה, אך התנחמתי במחשבה על שעות הבילוי הרבות והמהנות הצפויות לי בחברתו.

הברכה של אימא הייתה כמובן ארוכה ומפורטת יותר. חלק ממה שסיפרה כבר שמעתי ממנה בעבר. "הגעת לעולם, יורם בני, בתקופת הצנע, ולכן בזכותך קיבלנו עוד תלוש של ביצה ועוד חפיסת מרגרינה לשבוע. היית תינוק שחור שער וכהה עור, וכשטיילתי איתך במושבה, שאלו אותי אם אימצתי תינוק תימני".

"חס וחלילה", פלטה במהירות אחת הדודות. כולם צחקו וגם אני צחקתי, אף שלא הבנתי מה מצחיק בזה. ובכלל, מה פתאום אנשים אימצו אז תינוקות תימנים?

"בגיל שבועיים התייבשת בחמסין הגדול של אפריל", המשיכה אימא, "ניצלת בנס, בזכות סבתא קלרה שהבהילה אותנו לבית חולים, שם קיבלת עירוי נוזלים". מיששתי בסתר את הצלקת הקטנה בפרק כף הרגל שנשארה כעדות וחיכיתי להמשך. "כולם התלהבו מהשפה שלך כבר בגיל שנתיים. לא פעם מתחת את גבולות הסבלנות שלי. רצית הסבר מפורט לכל תופעה שגילית; על כל דבר שלא מצא חן בעיניך, היית נכנס לבכי היסטרי, משתטח על הכביש או על המדרכה. אבל הייתה לך אמביציה וסקרנות לגלות את העולם, להיות ראשון בכל דבר, לעשות יותר שיעורי בית ממה שנדרש. מחנכת הכיתה הודיעה לי, 'יורם יודע כבר את כל החומר ומשתעמם בכיתה', והציעה להקפיץ אותך ישר לכיתה ג', אבל סירבתי. אמרתי שאתה לא בשל לכך ומוטב שתהיה ראש לשועלים ולא זנב לאריות".

אימא הפכה את כוונת מאמר חז"ל ממסכת אבות, והתכוונה לומר שעדיף להיות בין הגדולים בכיתה ולא בין הקטנים. בסוף, כמו ברוב המקרים, התקבלה דעתה. המשכתי עם כיתתי המקורית. בליבי הודיתי לה על החלטתה, כי פחדתי מילדי הכיתות הגבוהות.

אימא התרכזה בהצלחות שלה בחינוכי, ותוך כך החמיאה לעצמה על סבלנותה הרבה למנהגיי הילדותיים, ועל איך עודדה אותי לפתח אתגרים ולהגשים חלומות, ואיך הציבה לי גבולות ומנעה ממני לשגות באשליות. "והנה, יורם", אמרה לסיום נאומה, "אנחנו חוגגים היום את הגעתך למצוות כנער בוגר ואחראי, אהוב על משפחתו, חבריו וכל מכריו, מוערך על־ידי צעירים ובוגרים, קרובים ורחוקים. אני מאחלת לך להגשים את כל חלומותיך, ובטוחה שנכון לך עתיד מבטיח ועוד נשמע עליך הרבה".

סופסוף הגיע הרגע המיוחל: אימא נשקה לי על המצח והעניקה לי את המתנה שעליה חלמתי מזה שנים: שעון יד.

עכשיו הגיע תורה של אוממה. היא בירכה אותי בגרמנית. אומנם עברו שלושים שנה מאז עלייתה ארצה, אבל את העברית לא הצליחה לקלוט. אבא היה בנה היחיד ואני נכדה הראשון. במובנים רבים היא זו שגידלה אותי, בעיקר בשלוש השנים הראשונות שלי. אימא עבדה אז כמורה במעברת עולים בהרצליה, ואבא עבד הרחק מהבית, בקידוחי מים. אוממה הביאה והחזירה אותי מהפעוטון, דאגה לי לארוחות צוהריים — כרוב מבושל וקציצות עוף מתובלות בשום, שריחן מילא את הבית — שמרה עליי במחלותיי וסיפרה לי סיפורי ילדים גרמניים. הלקח של סיפורי אוממה היה פשוט וחד: צייתנות תמנע אסון, והפרת הוראות תביא לצרות צרורות ואפילו למוות. הילד שלא אכל את המרק הלך ורזה מיום ליום עד שמת. ילד אחר, שתמיד הסתכל לשמיים ולא ראה את הדרך, טבע בנהר. הילדה שלא שעתה לאזהרות המבוגרים ושיחקה בגפרורים, נכוותה למוות. ילד שלא ישב בשקט בזמן האוכל, נפל ארצה ונחבל. הילד שלא התרחץ ולא קצץ ציפורניים, נוּדה מהחברה.

לעומת הילדים הפרועים שבסיפורים, אני הייתי החמוד של אוממה — "מיין שאצי", ילד נבון שעזר לה לפתור תשבצים בגרמנית ואפילו ניצח אותה בדמקה. היא קנתה לי לוח של קרטון קשיח למשחקי דמקה, שחמט, תחנה, שח יפני, וגם הלמה, מין דמקה סינית. בזכותה דיברתי גרמנית בשטף וללא מבטא זר.

אחי בן השבע הגיש לי ציור מעשה ידיו. אני הייתי אחיו הבכור, המגונן, וכשהלכנו יחד כל בוקר לבית הספר, התגאה בי. עכשיו שאל פתאום, "נכון ש'יורם' זה שם של נעבעך, של למך כזה?"

"יורם שלנו הוא במלרע, לא במלעיל", פסקה אימא בקול נחרץ.

* * *

חיכיתי לברכתה של סבתא קלרה מעבר לים, אבל לא הסגרתי את ציפייתי. אימא ואוממה הגישו לשולחן "הקאלע" — ממרח כבד קצוץ מחצילים, שאכלנו מדי שבת בבוקר. אחר כך הגיע תור המרק. דילגתי עליו כדי לשמור מקום בבטן לשניצל ולצ'יפס. צלצול הטלפון קטע את הארוחה: "תוכלו לקבל שיחת גוביינא? אתם יכולים לדבר עכשיו". אבא חיבר את הטלפון לרמקול מאולתר שהרכיב לאפרכסת, ואִפשר לכולנו לשמוע את השיחה.

"מזל טוב!" צהל דוד בבל מעברו השני של הקו, "חבל שלא יכולנו להגיע לאירוע, אבל סבתא וכולנו מברכים אותך, יורם, ושמחים בשמחתך ביום החשוב הזה. אנחנו איתך. עלה והצלח והמשך את המלאכה בה התחילו הוריך וסביך, לתפארת המשפחה ולתפארת המדינה. אתה הבכור, בן הדור השלישי לתחיית עמנו, כמעט בגיל מדינת ישראל, שחגגה לא מזמן בר־מצווה להקמתה".

הקול מהצד השני נקטע. שיעול ארוך, השיעול המוכר של סבתא קלרה, התפרץ לשיחה. מאז שסבא יהודה נפטר לפני שנתיים, השיעול הארוך הזה, מלווה בבכי עצור, השתלט עליה לעיתים קרובות, בעיקר כשנזכרה בבעלה. ככה זה תמיד אצלנו. בכל טקס, התוגה מתערבבת בשמחה. דוד בבל, סגן אלוף בקבע, ובשבילי מקור לתולדות המשפחה והחברה הישראלית, הביע זאת בסגנונו החגיגי:

"נזכור את סבא שלמה־יהודה שהלך לעולמו לפני שנתיים ולא הספיק להשתתף איתנו בשמחתך היום. אין אני עושה זאת כדי לפגום בשמחה, חלילה, אלא להפך, כדי שנעריך איך הגענו לרגע החגיגי הזה". הוא כחכח בגרונו כמתכונן לנאום ארוך, והמשיך: "הכול התחיל בבחור צעיר, בן למשפחת וולמן מהעיירה לוטוטוב שבפולין, יהודי ירא שמיים, כוהן ובן למשפחת רבנים, שהעיירה כולה נשאה אליו עיניים. יום אחד, בתחילת שנות העשרים לחייו, קרא תהילים בבית הכנסת. במזמור השביעי של שיר המעלות — "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" — חווה התגלות. בת־קול קראה לו להגשים את חלום הגאולה ולעלות לארץ אבותיו. מאותו רגע ידע מהו ייעודו בחיים. יחד עם אחיו הוא ייסד תא ציוני והקים בעירו את בית־הספר 'תרבות' שבו למדו התלמידים עברית, מקרא, מורשת ישראל, חקלאות והגנה עצמית, כהכשרה לעלייה לארץ. המבוגרים במשפחה, שהועידו לו תפקיד של רב, לא הבינו מאיפה צצו במוחו של וולמן הצעיר רעיונות ציוניים, אך סבא שלך דבק במטרה מתוך תחושת שליחות עמוקה. הוא ניהל את בית הספר, הפך אותו למקום מפגש חברתי והקפיד לדבר עברית".

בבל עצר לרגע ושינה את נימת דיבורו: "בשנת 1923 התחולל פוגרום בעיירה. איכרים פולניים מכפרי הסביבה, חמושים במקלות ובקלשונים, מוסתים על־ידי הכומר המקומי, פשטו על העיירה. הם שדדו את חנויות היהודים, היכו ופצעו יותר ממאה איש, בהם בני משפחת וולמן, הציתו את בית הכנסת, פרצו לדירות ושדדו מכל הבא ליד. גם את בית ספר 'תרבות' השחיתו. המשטרה הגיעה באיחור ולא נקפה אצבע. איש מהפורעים לא נעצר. סבא שלך ראה באירועים רמז היסטורי והוכחה לצדקת עמדתו הציונית. הוא התפטר מניהול בית הספר, נפרד מארוסתו קלרה, שנשארה בעיר הגדולה לסיים את לימודיה, ארז את חפציו ועלה לארץ ישראל. למשפחה אמר שהוא החלוץ שהולך לפני המחנה, ולארוסתו הודיע כי יתחתנו בארץ. בקיץ 1924 הגיע לנמל יפו. מאז ועד מותו, כארבעים שנה מאוחר יותר, לא עזב את הארץ".

ברקע הנאום של בבל נשמע בכייה של סבתא קלרה. הבכי הביך אותי. לא היה לי נוח שכולם שומעים. רציתי שתפסיק כבר. ובעצם, למה סבא נסע לארץ ישראל בלעדיה, תהיתי, אולי בגלל זה היא בוכה עכשיו?

"שלמה־יהודה היה אדם חכם ואופטימי, נמרץ, פעיל, מלא חוש הומור ואהוב על הכול", המשיך בבל, "הוא חי בצניעות, התפרנס בדוחק, אבל הרגיש התעלות בהגשמת החלום היהודי בן אלפיים השנה. הוא ראה עצמו כמי שתורם במו ידיו לבניית חברת מופת ומְחייה את השפה העברית בארץ חמדת אבות. לפרנסתו עבד כחייט, וגם עסק בענייני ציבור באמונה. אחרי שסבתא עלתה ארצה הם התחתנו והקימו משפחה. אני נולדתי ראשון, ושנה אחרי כן נולדה אימא שלך. למרות קשיי הפרנסה, סבא וסבתא עטפו אותנו באהבה והעניקו לנו ילדות נפלאה. בני מזל היינו שלא נולדנו בגולה אלא בארץ ישראל. סבא שלך, שחי את אתגרי בניית היישוב, זכה לראות בהגשמת חלומו. עלינו לזכור ולא לשכוח שבזכות חזונו הגענו כולנו ליום הזה. הוא, שכל חייו הלך לבית כנסת בשבת, לא זכה לראות אותך עולה לתורה, אבל בשבילו היית בן דור העתיד, חוליה חדשה בשלשלת הדורות. עלה והצלח יורם! אל תשכח את סבא, מאנשי דור הנפילים שבזכותם אתה כאן".

לא שכחתי את סבא יהודה. אהבתי אותו מאוד, אבל הצחיק אותי שבבל קרא לו "מאנשי דור הנפילים". סבא היה נמוך קומה, נמוך מסבתא ומכל הגברים במשפחה, חמוד ומלא הומור. העברית שלו הייתה מתובלת ביידיש ובגרמנית, הוא שר זמירות יהודיות גלותיות, וכשתפר חליפות ללקוחותיו, סיפר בדיחות ומעשיות ולפעמים פלט קללה בפולנית. גם במתפרה לבש חולצה לבנה, וכשיצא לרחוב הקפיד על חליפה, עניבה, ומגבעת, והחזיק מקל הליכה. "ככה לא נראה ומתנהג נפיל", הרהרתי בליבי.

בבל סיים את נאומו, וסבתא הוסיפה, "מזל טוב, נכד שלי, אני אוהבת אותך", ושוב פרצה בבכי. אימא התערבה במהירות ואמרה, "אנחנו חוגגים עכשיו, אימא, מחכים לראות אותך מהר בחזרה".

הארוחה הגיעה לשיאה עם מנת השניצל והצ'יפס המיוחלת. לילדים שלא אהבו את הקומפוט שהוגש למבוגרים הכינה אימא מוס שוקולד. לאחר האוכל ביקשו ממני האורחים לנגן. התיישבתי אל הפסנתר וניגנתי את הפנטזיה של מוצרט.

כולם הודו לאימא על המסיבה המוצלחת, ואבא החזיר את הדודים לביתם בטנדר שלו. אחיי הצטרפו לנסיעה כדי להפריד בין הדודות ולמנוע מהן לריב.

* * *

נשארנו לבדנו, אימא ואני. שלא כדרכה, היא הייתה מהורהרת ושתקנית. לאחר שפינינו את כלי האוכל, ביקשתי שתספר לי על סבתא קלרה. היא הסירה את הסינר, חייכה אלי ונראתה מרוצה, כאילו ציפתה לבקשתי. התיישבנו על הספה בחדר אורחים, אימא, בשמלתה החגיגית וכוס תה בידה, ואני, עדיין בחולצת בר־המצווה המכופתרת שלי.

"אני לא יכולה למסור עדות מדויקת", הודתה אימא, "הרי את האירועים שעליהם אספר לך אני זוכרת במעומעם. הייתי אז בת ארבע־חמש, אבל שמעתי עליהם שוב ערב הגיוס שלי לצה"ל, שלושה שבועות אחרי קום מדינת ישראל, והסיפור השאיר בי רושם אדיר. אני מקווה שכשתגדל תמסור אותו לילדים שלך, וכך הלאה עד קץ הדורות. יש כאן לקח שצריך ללמוד".

ההקדמה הזו הגבירה את סקרנותי. אימא תיקנה את ישיבתה והתחילה:

"סבתא קלרה נולדה בכפר קטן במזרח גרמניה למשפחת וולף האמידה, זו הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר, והיא עסקה במסחר במוצרי חקלאות וקיימה יחסי שכנות קרובים עם הגויים. סבתא הבינה יידיש, אבל דיברה גרמנית כשפת אם וגדלה על התרבות הגרמנית. היא למדה ספרות ושירה גרמנית בבית, ממורים פרטיים, והצטיינה בנגינה בפסנתר. אחת לשבוע הגיע אליהם רב העיירה הסמוכה ולימד אותה ואת אחיותיה היסטוריה יהודית, תנ"ך ומסורת. המשפחה לא הייתה שומרת מצוות, ושיעורים אלה היו הקשר היחיד של סבתא ליהדותה. כשסיימה את לימודיה התיכוניים בכפר נשלחה ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון מכובד בברלין. שם התגוררה אצל האגף הברלינאי של המשפחה והתרועעה עם בני הדודים, שראו עצמם פטריוטים גרמנים ואף הגנו על מולדתם במלחמת העולם הראשונה. הם למדו באוניברסיטאות המובילות, רכשו תארים מתקדמים וחלמו להשתלב בגרמניה הדמוקרטית שקמה בתום המלחמה. סבתא, שבאה מהכפר, הוקסמה מהעיר הגדולה, אך הפריע לה שבני הדודים לא ייחסו כל חשיבות ליהדותם, לא חגגו חגים יהודיים, ואפילו התנשאו על משפחתה, שהתייחסה בכבוד לשורשיה היהודיים. בעיקר שלחו את חיצי לעגם לכפר שבו נולדה, שהפך מגרמני לפולני בגלל הסדרים מדיניים שנקבעו לאחר תבוסת גרמניה במלחמה, הֶסדרים שהשפילו את גרמניה וקרעו חלקים משטחה.

"אחרי שרכשה את התואר במוזיקה התקבלה סבתא ללימודי תעודה בקונסרבטוריון בברסלאו, שם קיבלה דיפלומה כמורה לפסנתר".

"קראתי באנציקלופדיה שברסלאו הגרמנית הפכה באותה תקופה לוורצלב הפולנית. מעניין אם התעודה שלה נכתבה בגרמנית או בפולנית", הערתי.

"אני לא יודעת. סבתא לא ידעה פולנית. אני מניחה שקיבלה תעודה בשפה הגרמנית. האחיות הקטנות שלה ידעו כבר פולנית, אבל היא מעולם לא תפסה את עצמה כמי שבאה מפולין, אלא מגרמניה".

"כמה אחים ואחיות היו לסבתא?"

"היו במשפחה שני אחים, הבכור וולטר והצעיר פיליפ, וארבע בנות: סבתא קלרה, ריינה ומרגה, שחגגו איתנו היום, ולייני האחות הצעירה".

"איך סבתא הכירה את סבא?"

"היא פגשה אותו בשנת הלימודים האחרונה שלה בברסלאו, בכנס של התנועה הציונית בעיר, שאליו הגיעה במקרה, בלי לדעת מה זה ציונות. על הבמה עמד צעיר קְטן קומה שנאם בלהט, ביידיש ובעברית, והטיף לעזיבת הגולה ולבניית חיים חדשים בארץ ישראל. אף שלא הבינה את נאומו, סבתא ניגשה אליו אחרי ההרצאה ללחוץ את ידו. הוא הביט בה והציע לה בהומור לעלות איתו לארץ. היא ענתה בהומור דומה, 'אז קודם כדאי שנכיר, לא כן'? כך החלה אהבה נפלאה שנמשכה יותר מחמישים שנה".

"חודשיים אחר כך הם התארסו, ושלושה חדשים מאוחר יותר סבא עלה לארץ ישראל. הוא כתב לה מכתבים רומנטיים ותיאר בהם את ארצו החדשה כארץ שטופת שמש, שבה העם היהודי קם לתחייה, מפריח את השממה, מתערה בנופי התנ"ך, מדבר עברית, ומגשים את ייעודו ההיסטורי. מה הוא לא תיאר לה? את פכפוך מי הירדן, את השדות שבעמק, את ריח הפרדסים בשרון, את תל אביב, העיר העברית הראשונה. הוא צייר לה את העתיד הצפוי לזוג צעיר כמוהם בצבעים קסומים. סבתא השתכנעה וציפתה בקוצר רוח לרגע שבו תצטרף לארוסה. עם סיום לימודיה נפרדה ממשפחתה האוהבת בכפר שבו גדלה, נטשה את חיי התרבות והיצירה של העיר ברסלאו והפליגה לארץ לא נודעת, שם ציפה לה אהובה בדירת חדר קטנה וטחובה ששכר בתל אביב".

"סבא קיבל אותה בהתרגשות, הציג אותה בפני חבריו החדשים והזדרז לארגן את חתונתם. כעשרים אנשים נכחו בטקס, שנערך ללא בני משפחה, לא מצד החתן ולא מצד הכלה. מתנת החתונה שהביאו האורחים הייתה תעודה ממוסגרת של נטיעת עץ בארץ ישראל ביער הקרן הקיימת".

"מהר מאוד הכתה בה המציאות. את האחוזה הכפרית הנפלאה החליף חדר חצוי לשניים ביריעת בד, שמעברו השני חייתה משפחה אחרת. השירותים היו משותפים לשתי משפחות נוספות, ובמטבחון הזעיר חלקו שלוש הנשים את מטלות הבישול. סבא עבד מבוקר עד ערב ובקושי הצליח ללקט פרנסה. עסקן תרבות בעירייה הבטיח לסבתא להקים קונסרבטוריון בעיר בתנאי שתדאג לפסנתר. תחנוניה למשפחתה לשלוח אליה את הפסנתר שלה נפלו על אוזניים ערלות. 'לא נשלח פסנתר למדבר', השיבו לה.

בלית ברירה עבדה סבתא ככובסת. בינתיים הגענו לעולם, בבל ואני, תוך פחות משנתיים. סבתא עבדה מבוקר עד ערב בטיפול בנו, בכביסה, בבישול ובאחזקת הבית. הקריירה המוזיקלית שעליה חלמה הסתיימה עוד לפני שהחלה. הידיים העדינות שהפליאו לנגן סונטות של בטהובן "ניגנו" על קרש הכביסה הגלי שעליו שפשפה את בגדיהן המלוכלכים של משפחות השכונה. תושבי השכונה דיברו יידיש ופולנית. הגרמנית הטובה שלה, שעליה הייתה גאוותה, נשמעה זרה ומתנשאת. ובמה הועילה לה תעודת ההצטיינות שלה במוזיקה במקום החדש? בכלום".

"אבל האהבה שלה לסבא נתנה טעם לכל הקשיים, נכון"? ניסיתי למצוא שביב אור באפלה.

"את סבא היא אהבה מאוד", הסכימה אימא, "כל החיים שלה. ללא תנאי. אבל מהעסקנות הציונית שלו סלדה. החדר הקטן הפך לפרלמנט שכונתי, והתכנסו בו עסקנים ציוניים, כולם גברים, שדיברו והתווכחו ביידיש ובעברית על החינוך העברי בארץ, על דרכים לשחד בעלי קרקעות ערבים כדי שימכרו את אדמותיהם, ועל אמצעים לפתות את הפלאחים בסביבה לעזוב. בוויכוחים מתישים קבעו מי יהיה נציג השכונה לוועד הפועל של ההסתדרות, והזכירו לה רוכלים יהודים ממזרח אירופה שעצרו לנוח באחוזה המשפחתית, רבו והתדיינו על כל מיני "לופט געשעפטן".

"אבל הגשמת הציונות היא ההיפך מפרנסות האוויר של היהודים בגולה, האם סבתא לא ראתה את ההבדל?" נעלבתי בשם סבא.

"הקשיים מנעו ממנה להבחין בהבדלים. עבורה, העלייה לארץ הייתה נפילה. האהבה לסבא כבלה אותה לחיי עוני ודלות ולעבודה קשה ללא אופק. ליבה אמר לה לקום וללכת, אבל היא לא הייתה מסוגלת לעשות זאת. ולפני הכול, היא הרגישה אחריות עלינו, ילדיה. היא הלכה וכבתה, הלכה ונחלשה, רזתה מאוד וחלתה לעיתים קרובות. מכתביה למשפחתה היו מלאי געגועים ומצבה הבריאותי והנפשי הלך והידרדר. ד"ר כהן, רופא המשפחה שהכיר אותה עוד בחו"ל, הציע לסבא לשלוח אותה בחזרה לבית הוריה, עד שתתחזק. סבא, שראה בסבלה, הסכים להצעה למרות צער הפרֵדה מאהובת ליבו ומילדיו".

אימא עצרה לרגע וניגשה למקרר למזוג לעצמה עוד כוס מים. תהיתי אם דיכאון יכול לעבור מדור לדור במשפחה, ואיך הדיכאון של סבתא השפיע, ואולי עדיין משפיע, על החיים שלנו. השאלות עמדו על קצה לשוני, ונשארו שם.

"עם בוא האביב", המשיכה אימא בסיפור, "ההורים של סבתא שלחו לה שלושה כרטיסי נסיעה לביקור מולדת. היא יצאה את הארץ איתנו הקטנים, בני החמש והארבע. עלינו על אונייה בנמל חיפה והפלגנו לאיטליה, ומשם ברכבת עד מינכן, שם חיכו לנו קרובי משפחה. משם המשכנו לכפר ולבית ילדותה. אני זוכרת את שנת שהותנו שם כחלום מתוק. כולם פינקו אותנו והרעיפו עלינו אהבה. סבא וסבתא שלי דאגו לכול. אומנת גוֹיה טיפלה בנו ושיחקה איתנו כל היום. גלשנו בשלג ועזרנו להדליק את האח הביתית. מדי פעם היה נערך באחוזה נשף ריקודים. האורחים נתנו לנו ממתקים, התלהבו ממני כילדה בלונדינית יפה וקראו לי "שיקסע".

"חשבתי ש'שיקסע' זה מין כינוי גנאי לגויות".

"כן, ככה זה בארץ. באירופה זו מין קריצה חביבה".

"סבתא קלרה הייתה ממש מאושרת. היא חזרה לדבר גרמנית עם הוריה ואחיותיה, לנגן בפסנתר, לחייך ולצחוק. היא הבריאה, לבשה בגדים יפים ונראתה נהדר. במכתביה לסבא הפצירה בו להצטרף אליה לכמה חודשים, והבטיחה שהוריה יישאו בכל ההוצאות. סבא סירב, כמובן, והדגיש, 'אין צורך לדאוג לי. אני יודע לדאוג לעצמי'.

באחד המכתבים הודיע סבא שבכסף שחסך מתפירת חליפות לפקידים בריטים התאפשר לו לקנות מגרש קטן על גבעה מזרחית לתל אביב, במקום שייקרא לימים גבעתיים. 'אם תחזרו בעוד שנה', כתב בזהירות, 'ייתכן שנוכל לגור בבית משלנו'. אבל סבתא קלרה לא רצתה אפילו לחשוב על חזרה".

"אם היה כל כך טוב למה חזרתם בסוף?" שאלתי, וניסיתי לדמיין איך היו החיים שלי נראים לוּ סבתא לא הייתה חוזרת.

"אז עכשיו תקשיב טוב", ענתה אימא וקולה נעשה דרמתי. "את התמונה שאתאר לך אני זוכרת מהסיפורים ששמעתי שוב ושוב כאילו זה היה אתמול, אף שהייתי רק בת חמש. זה היה יום קר אך שִׁמשי, כמה שבועות אחרי פסח. היום אני יודעת שהיה זה חודש מאי 1933. כל המשפחה התיישבה בסלון לפני הרדיו בהמתנה לתחילת השידור. אני ובבל קפצנו וצחקנו, אבל האווירה בחדר נעשתה קודרת מרגע לרגע. ממכשיר הרדיו בקעו צעקות וצרחות. כולם הקשיבו, ומבטם נעשה חמור יותר ויותר. כשהנאום הסתיים, הם נראו כמו בהלם. סבא שלי כיבה את הרדיו. סבתא שלי החלה לבכות. ואז קמה אימא שלי, סבתא קלרה, יפה וזקופה, אחזה בי ובבבל משני צידיה, והכריזה: 'ויר פארן נעך האוזה'. אנחנו נוסעים הביתה".

"אתה מבין, יורם? הנאום של היטלר הפך את סבתא שלך לציונית. היא הבינה שהבית הוא לא גרמניה ולא פולין. הבית הוא היכן שסבא נמצא ואליו היא חייבת לחזור".

איך הגיבו הנוכחים להכרזה של סבתא קלרה, אימא לא זכרה. "תוך חודש היא ארגנה את הנסיעה שלנו הביתה. היא עשתה זאת בפעלתנות ובנחישות. אני זוכרת ויכוחים ודיונים ארוכים שלא בדיוק הבנתי. מאוחר יותר נודע לי שסבי וסבתי סירבו לעזוב את האחוזה. סבתא קלרה ניסתה לשכנע את אחיותיה לעלות ארצה, וריינה אומנם הגיעה כעבור שנה לתל אביב. מרגה עברה לברלין ונישאה למוזיקאי לא יהודי ללא ידיעת הוריה. בימי המלחמה נטש אותה בן־זוגה. נישואים מעורבים סיכנו גם את בן־הזוג או בת־הזוג האריים. בימי המלחמה מרגה הסתתרה, נותרה בחיים ועלתה לארץ עם בעלה השני, שליח הסוכנות, שאותו פגשה במחנות העקורים. לייני, האחות הצעירה, דחתה את הצעת החבר שלה, הטייס הפולני, לצאת איתו מפולין לארץ ישראל. אביה נפטר והיא לא רצתה להשאיר את אימהּ לבד. סבתא רבתא ולייני נספו בשואה".

אימא השתתקה. היא כיסתה בידיה את פניה ומחתה דמעה. רציתי לחבק אותה. "ומה קרה לאחים של סבתא קלרה?" שאלתי, מרותק כולי לסיפור.

"וולטר הבכור היה סוג של גאון, וגורלו היה טרגי במיוחד. הוא היה דוקטור לכימיה ועבד בגרמניה במפעל כימי שייצר את גז הצקלון ששימש להשמדת היהודים. אף שתפס עצמו כגרמני נאמן, פוּטר מהחברה משום שהיה יהודי. בתחילת המלחמה הוא הצליח להימלט מגרמניה בעזרת חברים מדענים, הגיע לאנגליה ומשם לאוסטרליה, ולבסוף הגיע לארצות הברית בתקווה להעמיד את הידע שלו לרשות האמריקנים במלחמה נגד הנאצים. הדרכון הגרמני שהחזיק סיבך אותו. הוא נעצר בידי האמריקנים, עבר חקירות רבות וקשות ונחשד כפושע מלחמה, משום שעבד בתאגיד שייצר את גז ההשמדה. לשווא ניסה להסביר לחוקריו שאינו נאצי אלא יהודי גרמני, קורבן של הנאצים. בייאושו שם קץ לחייו".

הבטן התכווצה לי. דוד של אימא התאבד משום שלא האמינו לו! איך זה ייתכן? ואז הפכו הרחמים לכעס. למה הוא הרים ידיים? לו היה מתעקש עוד קצת היו האמריקנים משתכנעים שהוא אינו נאצי. לא יכול להיות שלא. הסתקרנתי לדעת איך בדיוק הוא שם קץ לחייו, אבל אימא מיהרה להמשיך בסיפור.

"פיליפ, האח הצעיר של סבתא, נשאר בגרמניה כל המלחמה. איך הצליח לשרוד שם, לא ברור לי. אף פעם לא דיברו על כך במשפחה. לפני שלוש שנים — אולי אתה זוכר — הוא הגיע פתאום לארץ. פגשנו אותו במלון אכדיה בהרצליה".

נזכרתי שלפני כמה שנים פגשנו אדם רזה וגבוה, מרשים למראה, שהציג את עצמו כאח של סבתא קלרה. הוא חילק לנו, הילדים, סוכריות בטעם חמאה. המבוגרים דיברו איתו בגרמנית. קלטתי רק מספר מילים כמו "schrecklish" (נורא), "gefahrlich" (מסוכן), "krieg" (מלחמה) ומשפטים קטועים כמו "Wie konnte das passieren" (איך זה יכול היה לקרות) או "ich habe nichts zu verbergen" (אין לי מה להסתיר). כשדיבר, הוא נראה מאוד רציני, באופן מפחיד קצת. סבתא קלרה ניגבה את עיניה כשדיברה איתו, ואחותה מרגה חיבקה אותה. כשחזרנו הביתה, אמרו לי שהדוד פיליפ שוקל לעלות לארץ.

עברו שבועיים, וכששאלתי מה עם דוד פיליפ, אמרו לי שהוא חזר למערב גרמניה. הקשר איתו נותק, וסבתא קלרה מעולם לא הזכירה אותו שוב. גם במפגשים המשפחתיים שמו לא עלה עוד.

משהו בתוכי אמר לי שעליתי על קצה קצהו של סוד משפחתי. "אולי עכשיו, כשסבתא קלרה בגרמניה, היא תנצל את ההזדמנות לפגוש את פיליפ", הצעתי אפשרות של תיקון.

"אני לא חושבת", ענתה אימא בהיסוס מה, "אני לא יודעת בדיוק מה היחסים ביניהם. אולי היא כועסת עליו".

"למה היא כועסת, הוא עשה משהו לא בסדר?"

"יורם, אני ממש לא יודעת", ענתה בקוצר רוח, "גם לי לא סיפרו הכול, ויש דברים שאני גם לא רוצה לדעת".

הייתי ילד סקרן, בעל דמיון מפותח. עכשיו הייתי בטוח. יש פה תעלומה לא פתורה, איזה סוד שקשור בדוד פיליפ. מדוע קפץ לביקור רק לפני מספר שנים ואחרי זמן קצר חזר לגרמניה, המדינה המקוללת שהמשפחה שלנו סירבה להשתמש במוצריה? ומדוע סבתא קלרה נמנעת מלהיפגש איתו? ולמה אימא מאבדת את סבלנותה כשאני שואל עליו?

"אז אולי כדאי שאני אשאל את סבתא קלרה?" המשכתי ללחוץ, "אולי היא כועסת עליו שהוא נשאר בגרמניה במקום להצטרף אל יתר המשפחה? מה, הוא לא רוצה להיות עם האחיות שלו? הוא לא מעוניין להכיר אותנו?"

אימא לא הניחה לי להסיט את חוט השיחה. "אחרי שסבתא חזרה ארצה, הדיכאון שלה נעלם כלא היה. הידיעה שאין לה מה לחפש באירופה של היטלר חיזקה אותה, הפכה אותה לאשה פעלתנית ומובילה. סופסוף למדה עברית והפכה לעוגן ולרוח החיה של המשפחה. הבית בגבעתיים הפך מקלט לפליטים שהצליחו לברוח מהתופת באירופה. הציונות שלה התעצמה ונתנה לה מרץ, כוח, תחושת ייעוד, מטרה ומשמעות. כמעין מענה לאסון שהמיט היטלר על משפחתה ועל עמה, היא עזרה לרבים להתאקלם בארץ. באהבתה לסבא ראתה עצמה שותפתו המלאה בבניין הארץ והעם. היא השקיעה רבות בחינוך שלי ושל בבל, וראתה בנו צברים ישראלים גאים. ואכן, גדלנו בסביבה מאושרת ותומכת, שתבעה התנהגות איכותית, תרבות ודרך ארץ, סולידריות עם המשפחה המורחבת, עם הקהילה בשכונה, ועם המפעל הציוני בכללותו".

הבית של סבתא קלרה וסבא יהודה, שלא ביקרתי בו מאז שהלך סבא לעולמו, היה באמת בית אוהב, מלא שמחה וערכים, שהעניק בסיס איתן לכל המשפחה המורחבת.

"אז מדוע היא עכשיו כל כך עצובה ובוכה?" תמהתי.

"מרגע שסבא הסתלק מחייה היא חזרה להרגיש נטושה. כנראה שמה שהניע אותה לצאת מהדיכאון היה לא רק הנאום של היטלר, אלא גם אהוב ליבה שחיכה לה בארץ ישראל. אחרי שסבא נפטר, חזר הדיכאון. כשקשה לה, היא בוכה, אבל הבכי שלה מכיל גם גאווה על המשפחה המפוארת שהקימה, ועל הנכד הראשון שלה שהגיע למצוות".

אימא תמיד ידעה לנסח את דעותיה באופן חיובי ואופטימי, כך שאלמד מהן מהו הדבר הנכון שעליי לחשוב ואיך עליי לנהוג כבן המשפחה המפוארת שלנו. הסיפור שאימא סיפרה לי נראה לי כסיום ראוי ליום המרגש שלי, יום בר־המצווה.

* * *

שכבתי ער במיטה והשינה שוטטה לה הרחק ממני. מה היה קורה אלמלא היה היטלר, הרהרתי, האם הייתי גרמני או פולני? אבל אם סבתא לא הייתה נעשית ציונית וחוזרת הביתה, אולי כל המשפחה הייתה מושמדת ובכלל לא הייתי בא לעולם? ואיך זה שדווקא האח וולטר, שהצליח לברוח לארצות הברית, לא שרד, ואילו האח פיליפ שנשאר בגרמניה הנאצית, שרד?

דברי הימים, המקצוע החדש שהתחלנו ללמוד השנה, הפכו פתאום לדברי הימים שלי. ההיסטוריה היהודית הפכה להיסטוריה האישית שלי ודיברה אליי דרך סיפוריהם של אנשים מוכרים ושל בני משפחה קרובים. הרהרתי בשאלה אם יש קשר בין מה שקרה לדור של סבתא קלרה למה שקורה לדור של אימא ואבא, ומה, אם כן, עתיד להתרחש בדור שלי? תהיתי מהו בדיוק אופי הקשרים בין העבר, ההווה והעתיד ומדוע הדרך רצופה בכל כך הרבה אסונות וסבל. מתי כל זה התחיל, ולאן כל זה מוביל?

איך אפשר להבין שהיטלר, שעלה על במת ההיסטוריה, מחק את העצבות של סבתא, הפך אותה לציונית וחיבר בין אהבתה לסבא והתמסרותה למקום שבחר בו? האם אין זה מוזר שרשע כזה הניע את גלגלי הגורל והביא להקמת המשפחה שלי, משפחת אורן בארץ ישראל, שאני הוא בכור נכדיה?

זה עוד יותר מסובך, אמרתי לעצמי, מקמט את מצחי ומהדק את עפעפיי זה לזה בריכוז. אולי עליי לחזור לעבר הרחוק, לשחזר סיפורים מימי קדם כדי להבין איך התחיל הכול ואיך הוא ממשיך עד היום? לפני שעצמתי עיניים, דמיינתי את בת־הקול שקראה לסבא יהודה לעלות לארץ ישראל קוראת אליי מנבכי העבר. ההרגשה המוזרה הזו הלהיבה אותי, ובה בעת הטילה עליי מורא.