דמו הותר – רצח רבין מבט מפנים

במוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995, ישבתי אצל חברים וצפיתי ברבין נואם בעצרת.

בעודי בדרכים התקבלה שיחת הטלפון שממנה חששתי יותר מכול - "ירו ברבין". יצאתי מיד למשרד. שם הדלקתי את הטלוויזיה ויחד בהינו כולנו באירוע הבלתי־נתפס מבחינתנו. היינו מוכי הלם, כמי שמוצאים את עצמם לפתע בעיצומו של אירוע היסטורי מעצב ובלתי־ניתן לעיכול.

בני, אבי, שהיה בטירונות, חזר בינתיים הביתה. הוא מירר בבכי ומיאן להתנחם. לימים תיאר את התחושה כיתמות של ממש. ילדי הקטנים מתן והילה שהו בבית וצפו בתדהמה בדיווחים. גם הם ידעו, כמוני, שחיינו כבר לא יחזרו להיות כפי שהיו.

טשטשתי את קולות הרקע בראשי על אודות מה שאירע בעצרת והתמקדתי בשאלות המשמעותיות: מי האיש שעשה את המעשה הנורא הזה? למה עשה זאת? האם ומה ידענו עליו? וגם, האם היה ניתן למנוע את הרצח? האם היה משהו שיכולנו לעשות ולא עשינו?

כבר למחרת בבוקר יצאתי עם ראש יחידת החוקרים למתקן הכליאה. היה לי חשוב לראות אותו, את האיש שהטיל על החברה הישראלית כתם נורא, צל שילווה אותה עד עולם.

י' חברי, מנהל מחלקת המחקר באגף, היה משוכנע מהשנייה הראשונה שמדובר ביהודי. "אחד מאותה אוכלוסייה שהיינו אמורים לפקח עליה", הוא אומר כשהוא משחזר את הלילה הארור ההוא. "ישבתי בבית, קפוא, ולמחרת הגעתי לעבודה והתחלנו לקבל מטלות. וכבר ביום ההוא התחילו לעלות תיאוריות הקונספירציה.

"אנחנו, שהיינו בפנים, ידענו עד כמה הן מופרכות ומנותקות מהמציאות. מצד שני, הבהירו לנו שאנחנו חייבים להתייחס אליהן ולהפריך אותן. מצאתי את עצמי יושב יום אחד, מבוקר עד לילה, ומייצר טיוטות לדרגים הגבוהים כדי להוכיח שאין לי אחות. בלילה יצאתי הביתה מותש, כאילו משקל של טונה יושב על כתפי. שאלתי את עצמי האם אני, כבכיר בארגון ממלכתי, צריך להוכיח שתיאוריות הקונספירציה ההזויות הן אכן כאלה?

"הרבה דברים שנחשבו בעיני מקודשים נשברו בסיפור הזה. גם ברצח וגם אחריו. למשל, כש'שמפניה' - אבישי רביב - נחשף בתקשורת. אני זוכר את עצמי מתלבט איך לסכם את התיק שלו, יוצא לרגע מהחדר וחוזר, ואז המזכירה אומרת: 'אמרו את השם שלו עכשיו בטלוויזיה, יחד עם הכינוי'. חטפתי אגרוף בבטן".

ידידי ושותפי אלי, ראש החטיבה לסיכול טרור וחתרנות יהודיים, היה בביתו. "בתפקיד ששירתנו בו אתה נמצא כל הזמן בתחושה של חרדה", הוא אומר. "גם בעצרת הזאת, כמו בכל אירוע שראש הממשלה השתתף בו, היתה תחושה של דריכות.

"בשעות הערב המאוחרות יצאתי מהבית וכשעמדתי במדרגות התקשר הרל"ש. 'מה אומר לך השם יגאל עמיר?' הוא שאל. עניתי שהוא מצלצל מוכר, והוא אמר, 'הוא ירה ברבין'. 'ישראל', אמרתי לו, 'אין לי מצב רוח להלצות'. 'אלי, אני רציני', המשיך הרל"ש. 'תרשום את תעודת הזהות, תבדוק מה אתם יודעים עליו'.

"הדופק עלה ל־1,000 פעימות בדקה. הייתי אז ראש החטיבה היהודית. ממרחק השנים אני לא זוכר עם מי דיברתי. בדיעבד, אני מניח שהייתי הראשון להתעדכן, יחד איתך [הכוונה לכותב שורות אלו]. לקחתי על עצמי לעדכן את האחרים. בינתיים ש', שמתגורר בירושלים, נסע למשרדי החטיבה והתחיל לאסוף את כל העובדים.

"מאותו רגע ובמשך כמעט חודשיים לא עזבתי את היחידה. בשלב הראשון היתה לנו יחידה במשבר, אחרי רעידת אדמה. הוצפנו בשאלות, רובן מוצדקות. כרמי גילון, ראש השירות, שלא היה בארץ בזמן הרצח, חזר בינתיים והקים ועדת בדיקה פנימית. לא מעטים סביבי הודחו, ואני נותרתי לנהל את היחידה - לתדרך את העובדים, לגייס סוכנים ולהסביר להם למה חשוב כל כך לשמור על הדמוקרטיה, להיערך לוועדת החקירה.

"כמובן, ליווינו את החקירות של יגאל עמיר ועוד אינספור נחקרים. עמיר דיבר בלי הפסקה והעביר שלל שמות של אנשים שהיה צריך לעצור ולחקור".

ש', ראש מחלקת הדסק, זוכר את היום ההוא בבהירות. "אלי התקשר אלי ואמר: 'ירו ברבין. האם השם יגאל עמיר אומר לך משהו?' עניתי בשלילה", הוא משחזר. "הראש שלי היה מלא בשמות רבים והשם של עמיר לא היה שם באותו רגע. הוא הכתיב לי את פרטיו של עמיר - הפתק נמצא אצלי עד היום - וטסתי למשרד. אמנם האמנו שזה עלול לקרות ואפילו אמרתי לעצמי במוצאי שבת, 'רק שהאירוע בכיכר יעבור בשלום', ובכל זאת הוכיתי בתדהמה ובתחושה של כישלון עמוק. הרגשתי שהכול קרס.

"שנים לאחר הרצח הרציתי בקורס בשירות על עבודת היחידה בימים ההם. כשהגעתי להתרעה האסטרטגית וסיפרתי עד כמה היא הפתיעה את כולם - אלופים, רמטכ"ל, מפכ"ל ומטה השירות - נשאלתי אם אנחנו בעצמנו האמנו שעלול להתרחש רצח של ראש ממשלה. השבתי שעד כמה שידוע לי, עמיתי לחטיבה ולמחלקת המחקר וראש האגף האמינו. ולגבי עצמי, סיפרתי להם סיפור קצר שיבהיר עד כמה האמנתי.

"בני הצעיר, שחר, חלה בגיל שבעה חודשים בדלקת קרום המוח וכתוצאה מהמחלה נהפך לחירש. בגיל שנתיים הוא נסע עם אמו לארצות הברית, לניתוח מורכב של השתלת שתל קוכליארי. החלטתי שאיני יכול לנסוע. המצב, ההסתה, המודיעין והאִיומים היו כאלה שחשתי שלמרות הקושי הרגשי, עלי להישאר ולהמשיך לעבוד. אגב, ההחלטה הזאת מלווה אותי עד היום.

"כאשר שחר היה בן 15 פתחתי איתו את הנושא. בהתחלה הוא אמר שהוא מבין ויודע שאני אוהב אותו ושהוא חשוב לי. ובכל זאת ביקשתי להסביר, בשביל עצמי. בסוף השיחה שחר אמר שוב שהוא מבין, אבל ציין שחבל שהמחויבות והמאמצים לא עזרו כי המתנקש הצליח לרצוח את ראש הממשלה".

כרמי גילון, ראש השב"כ דאז, שהה בפריז בהזמנת רשויות הביטחון של צרפת וייעץ להן כיצד להתמודד עם איום הטרור מצד האחים המוסלמים האלג'יראים. את זיכרונותיו מאותו לילה הביא בספרו שב"כ בין הקרעים:

"פריז. בשעה שמונה בערב הייתי בדרכי לנמל התעופה שארל דה גול כדי לחזור לארץ בטיסה שיצאה באחת אחר חצות. ואז, במכונית, מצלצל הפלאפון שלי. על הקו י', הרל"ש שלי, והוא מודיע לי בקול רועד: 'ירו ברבין. הוא פצוע והועבר לבית החולים'.

"קצת יותר מאוחר הגיעה הבשורה המרה: יצחק נפטר מפצעיו. הכאב הפיזי שתקף אותי כששמעתי את המילים הללו מלווה אותי עד היום... הטיסה בחזרה לארץ היתה הארוכה בחיי. סיוט נורא...

"הדבר הראשון שרציתי לראות במו עיני היה המקום שבו התרחשה הזוועה. רציתי שישחזרו לי את הרגעים האחרונים של יצחק רבין, רציתי לדעת בדיוק איפה היו המאבטחים ואיך הם פעלו.

"בכיכר חיכו לי ראש היחידה לאבטחת אישים וראש אגף אבטחה, ומהם קיבלתי את ההסבר הראשוני על מה שקרה ואיך קרה. פשוט לא האמנתי שיגאל עמיר הצליח להגיע למרחק של חצי מטר מראש הממשלה, לא האמנתי שאף אחד לא ראה אותו מתקרב, לא האמנתי שהוא הצליח להרוג את ראש הממשלה בלי שנפגע בעצמו".