1הלורד של דימונה
"אל תפחדו מהפחד"
בגיל 14 פרשתי.
הייתה לי בבית הספר איזו עבודה בסוציולוגיה, או מה שזה לא יהיה. לא הקשבתי, והוריי אסרו עליי להצטרף לחבריי לקבוצת נערים ב' במכבי יבנה לטיסה מאורגנת למחנה אימונים בלונדון. כעסתי והחלטתי לפרוש.
כינסתי מסיבת עיתונאים, שאליה רק אני הגעתי, והודעתי על פרישה. קיבלתי את זה בהלם, וסירבתי לענות על שאלות.
זה היה התירוץ. אבל האמת היא שבאותה תקופה לא מעט שחקנים מוכשרים בגילי קיבלו הצעות ועברו לקבוצות טובות יותר כמו מכבי חיפה, הפועל תל אביב, מכבי תל אביב או בני יהודה. רק אני כלום.
באחד המשחקים שבהם עליתי לשכבת הגיל הגדולה יותר שיחקנו בחיפה מול מכבי המקומית בגביע. לאחר המשחק ארבעה שחקנים מאותה קבוצה עברו למכבי חיפה, ואני כלום.
הרגשתי שאני טוחן מים ושאני לא מספיק טוב כדי להצליח באמת. תוסיפו לזה את העובדה שהייתי מאוד קטן פיזית, ובתקופה ההיא שחקנים קטנים לא קיבלו הרבה צ'אנסים, והמסקנה הייתה ברורה – עדיף לי להתרכז בקריירת הדוגמנות.
לשמחתי, המנהל המקצועי חיים אזולאי והמאמן שלי דדה בר-כליפא לא ויתרו לי. הם התקשרו אליי הביתה ללא הפסקה. באמת שלא רציתי לחזור לשחק. 14 זה גיל נוראי, שבו אתה רק רוצה להסתובב עם חברים ולעשות שטויות. "גם ככה לא אצא שחקן", זה כל מה שחשבתי לעצמי.
אחרי לא מעט טלפונים מצד חיים ודדה החלטתי לחזור לקבוצה. הפעם בלי מסיבת עיתונאים, כי לא רציתי רעשי רקע, אבל חזרתי חצי קלאץ'. התרכזתי יותר בלצאת עם חברים עד הבוקר, לבלות עם בנות, ובקיצור, דברים שאם בני ליאם יעשה אני אגמור אותו (ליאם, מאוחר, לך לישון).
אבל העונה שאחרי הייתה אחת העונות הכי מהנות שהיו לי בקריירה.
הילד עם האבן ביד
השנה הייתה 2000, באג המילניום עבר בשלום, ואנחנו שיחקנו בליגה השנייה של נערים א'. היינו אוסף של יבנאים פסיכופטים, חברים טובים גם מחוץ למסגרת הכדורגל.
אחד ההורים, שהחליט להחדיר בנו מוטיבציה, היה צועק לנו במשך כל העונה: "ילדים, אל תפחדו מהפחד!" לכו תדעו מה זה אומר.
למרות שדדה הדגיש שאסור לנו לשחק במגרשי הקטרגל השכונתיים, אין יום שלא היינו נפגשים שם כולם ומשחקים. מנהל הקבוצה אלי אמין היה עובר פעמיים ביום עם הרכב לראות מי משחק ולתפוס אותנו על חם. ברגע שראינו את הרכב של אלי מישהו היה צועק: "מהר! אלי כאן", וכולם היו רצים ונעמדים מאחורי עמודי התאורה כמו בסרטים המצוירים, משאירים במגרש רק כדור. אלי היה פותח את החלון וצועק, "ראיתי אתכם מפגרים".
יותר מזה, כחלק מאורח החיים המקצועני שלנו היינו יוצאים להסתובב בחופש הגדול עד שש בבוקר, ומשם היינו מגיעים ישירות למגרש השכונתי למשחק כדורגל. קראנו לו "שערים ופיהוקים".
בקיצור, כיתה טיפולית.
אבל סיפור גדול במיוחד הגיע דווקא מדימונה, ההיא מהדרך לאילת.
בסיבוב הראשון אירחנו את מ.ס דימונה אצלנו ביבנה, וניצחנו. במשחק עצמו היו לא מעט מקרים של אלימות מילולית, איומים ותיקולים חריפים מצד שחקני שתי הקבוצות. מה שקורה בדרך כלל בליגות האלה זה שקבוצת חוץ שנכנסת לעימותים כאלה מפזרת איומים על "סגירת חשבון" אצלה בבית בסיבוב הבא.
אחרי שניצחנו שחקני דימונה, שהתמודדה איתנו על עליית ליגה, הזהירו אותנו שלא כדאי לנו להגיע לדימונה כי דמנו בראשנו.
לא היינו פראיירים או משהו, כן? עדיין, אנחנו יבנאים ש"לא מפחדים מהפחד". אבל בואו נגיד שאם יש ליגת על של מכות, אז דימונה חזק בצמרת ואנו במרכז הטבלה, נגיעה מהפלייאוף העליון.
מהמשחק הראשון בינינו עד למשחק השני לא הפסקנו לקבל איומים מצד שחקני דימונה. ידענו שהם מחכים לנו שם בטירוף, אבל לא פחדנו.
הגענו לדימונה בלי פחד והמשחק התחיל. נראה היה שזה עניין של זמן עד שהפיצוץ יגיע. כניסות בלי כדור, אגרופים שהשופט לא רואה ואיומים קשים. חילצנו שם תיקו בקושי.
כשהגיעה שריקת הסיום חשבתי שאני מדמיין. עשרות אוהדים של דימונה רצים לכיווננו, שחקנים של דימונה רודפים אחרי שחקנים שלנו באמוק. אווירה של מכות. רק היה חסר שהיו פותחים דוכנים של תירס חם ולוקחים הימורים על אגרוף ראשון.
כמי שגדל בפאבלות של השכונה הצבאית והמטופחת ביבנה, דבר ראשון שעשיתי היה לחפש נשק להגנה עצמית. בזמן שחיפשתי אבן גדולה ליד הספסל ראיתי את אמיר מהקבוצה מכווץ, מתחבא בשקט מאחורי הספסל, עושה לי תנועה של שששש עם האצבע כדי שלא ידעו שהוא שם. כיף.
למזלי מצאתי אבן גדולה והחזקתי אותה בזמן שכל הקבוצה שלנו, חבולה ומדממת, נדחקה לאזור הספסל שלנו, כשמסביבנו כל שחקני דימונה ועוד עשרות אוהדים מקסימים עם רצח בעיניים.
מצאתי שנייה של שקט והודעתי לכל הסובבים שאם מישהו חושב להתקרב לאזור שלי, שייקח בחשבון שאני אלוף יבנה והסביבה בהצמדת אבנים ללחיים. זה עבד.
אחד השחקנים וחברי הטוב ג'ניה חש קצת יותר מדי בטוח והתהלך בביטחון ליד שחקני דימונה, עד שאחד מהם שלח יד לפניו, ועל הדרך שלח את ג'ניה למיטב המומחים לפגיעות שמיעה באוזניים.
אחרי שג'ניה שמע צלצולים, דדה המאמן נכנס לאמצע העיגול וצעק, "אל תיגעו בשחקנים! אם למישהו יש בעיה שיבוא אליי!"
אז הם באו לדדה והתחילו להרביץ גם לו.
אבל אז הגיע לורד וולדמורט של דימונה, ירוחם והפזורה. אתאר אותו בשיר קצר: בחור ללא שערה על ראשו, שרשרת של גילי ארגוב על צווארו, והמון אחוזי שומן בבטנו.
כשהוא הגיע כולם זזו הצידה, כאילו כוחות האופל הגיעו. הלורד אמר, "לא נוגעים בהם יותר. יבנה, בואו אחריי, אני אוציא אתכם החוצה".
קראתי לאמיר מאחורי הספסל והתחלנו ללכת לכיוון היציאה. אני עדיין עם האבן ביד, לא סומך על הלורד, עם כל הכבוד.
הגענו לשער היציאה מהאצטדיון כשהלורד הולך ראשון בטור. שחקני ואוהדי דימונה, שהיו נורא מאוכזבים מהופעתו של הלורד, ליוו אותנו במבטים מאוכזבים.
אבל אז מה עשה הלורד המטומטם? יצא ראשון.
ופתאום שוב פיצוצים ואגרופים לפנים של כולנו. רק אני עם האבן עושה תנועות של "אל תתקרבו, אני מטורף". למזלנו הלורד הבין שטעה, וחזר פנימה להפריד שוב ולהרגיע את המצב. ברחנו לאוטובוס ונסענו הביתה חבולים.
באותה עונה זכינו באליפות הליגה. זאת הייתה שנה מדהימה עבורי, היינו ילדים שמשחקים נטו בשביל הכיף. באמת, אוסף של חבר'ה מצחיקים ומשוגעים. במשחק האליפות צבענו כולם את השיער לכחול מזעזע ונראינו כמו הדרדסים ביום גיבוש. מעניין אם הייתי דרדס, איזה דרדס הייתי. מצד אחד אני סוג של קונדסון, אבל רגע, אני גם חזק כמו בר-כוח וחכם כמו בר-מוח. עכשיו כשאני חושב על זה יש מצב שהייתי בר-חסר מודעות.
בכלל, באותה תקופה אלימות מילולית ופיזית הייתה בנורמה. במיוחד בליגות הילדים ובליגות הנמוכות. ההורים היו רבים ביציע כמעט בכל משחק, וזה היה זורם לתוך המגרש. גם היום במשחקי הילדים, כחלק מתפקידי כמנהל המקצועי של מחלקת הנוער בדימוס ואב של ילד שחקן, אני נתקל בשפה נוראית, בעיקר ביציעים. הורים שמכוונים כל המשחק את הילדים שלהם וצועקים להם בין היתר: "אל תמסור", "אל תקשיב למאמן", או "תתחיל להתעורר", שזאת בעיניי ההערה הכי מיותרת בהיסטוריה של המשחק. גם בקבוצת הבוגרים ההערה הכי פופולרית ביציע היא "תתחיל להתעורר". זה מצחיק אותי. מה הילד אמור לעשות עם האינפורמציה הזאת? לשים קפה בפינג'אן ולסדר מערכת ללימודים?
לדעתי, התפקיד של ההורה במשחק הוא לעודד ולשדר חיוביות. זה מה שהילד צריך. עוד לא ראיתי ילד שצעקו לו תתעורר והוא אמר לעצמו, "וואי, זה כל כך נכון, עד עכשיו ישנתי. יאללה, הגיע הזמן להתעורר ולשחק טוב. תודה אבאל'ה, אני אוהב אותך".
אולימפיאדת מכות מחוז שפלה
הייתה לנו אחלה נבחרת בית ספר. רוב החבר'ה היו מהקבוצה התחרותית שלי, ככה שזה היה כאילו קבוצת נערים ג' של מכבי יבנה משחקת יחד. יום אחד יצאנו לטורניר מוקדמות בלוד. הקבוצות המשתתפות היו לוד, חולון, רמלה ויבנה. כן כן, פחד אלוהים. כמו אולימפיאדת מכות של מחוז שפלה.
אם הייתי צריך לדרג את הקבוצות לפי איכות הערסיות, אני מעריך שיש קרב חזק בין לוד לרמלה על המקום הראשון, עם יתרון קטן ללוד. אנחנו בשלישי וחולון אחרונים.
המבנה היה פשוט: שתי הקבוצות שסיימו ראשונות ממשיכות הלאה לשלב הבא ושתי האחרונות מרביצות לשתי הראשונות.
במשחק הראשון ניצחנו את לוד 0:4. לצערי הבקעתי צמד וריח חריף של אלימות עמד באוויר.
איכשהו סיימנו את המשחק רק עם שני מאושפזים, תפוקה סבירה יחסית אחרי ניצחון על קבוצה כמו לוד. במשחק השני גם ניצחנו, 0:1 את רמלה, אבל הפעם סיימנו עם ארבעה מאושפזים. נשארנו שבעה שחקנים ושוער. את השלישי מול חולון סיימנו בתיקו ואחריו חיכינו לאוטובוס.
ישבנו כולם על הספסלים מאחורי המגרש, ממש לפני תחילת דרבי הפיצוצים בין לוד לרמלה, שאותו שפט שופט מליגת ה-MMA. רגע לפני שהתחיל המשחק ניגש לעברנו המגה-ערס של לוד. בחור רזה עם מבנה גוף של עיפרון חודים 0.5 ומַנְיירוֹת של זוהר ארגוב, אבל כזה שמשדר דקירה מהעיניים. "למי יש נעל מידה 41 להביא לי?" שאל.
שקט מחריש אוזניים השתרר במקום. הזזתי ממנו את מבטי, כמו מוכר בחנות כשאתה מכניס את הקוד הסודי למכשיר הגיהוץ של הוויזה. כל מי שיביא נעל לעיפרון החודים יודע שהוא לא יקבל אותה בחזרה.
"הלו אתה, עם השיער המוזר. איזה מידה אתה?" שאל אותי.
"אני? 45. למה?" עניתי.
"אתה מסתלבט אה, יא גמד. תביא תביא ת'נעל".
אל תשכחו שאני אחד שגדל ביבנה, כן? אני לא מישהו שאפשר לדבר אליו ככה. מיד נעמדתי ואמרתי לו, "קח אחי, רק בבקשה תחזיר לי אותן, כי אימא שלי תכעס עליי אם אני אחזור בלעדיהן".
המשחק התחיל וזוהר ארגוב משחק עם הנעליים שלי. פתאום הגיע האוטובוס וצריך לזוז.
"אחי, אחי, אחי, אחי, אחי, אחי, אחי, אחי, אחי, אחי", אמרתי לעיפרון מבלי לקבל תשובה.
אחרי בערך עשר דקות של "אחי, אחי, אחי, אחי", העיפרון תפס עצבים, הוריד את הנעליים וזרק אותן לעבר הקוצים. "עכשיו לך תביא אותם יא מניאק". כמו כלבלב נכנסתי לתוך הקוצים בשביל לחפש את הנעליים.
לסיכום: בכדורגל ניצחנו, אבל במכות סיימנו אחרונים.
הבכיין מכיתה ג' 6
גדלתי על מגרש קטרגל. אבל לא קטרגל של היום, שעשוי מדשא סינתטי או מפרקט. גדלתי על מגרשי קטרגל של אספלט חתוך. אם היית נופל בטעות, היו רואים לך את השלד ואת הנשמה. שיחקתי עם כדורים מסוג מיקאסה, שאם היית מקבל אותם לפנים ביום קר היית זקוק לניתוח פלסטי.
לא היו טלפונים ניידים (לפחות לא לנו), לא פייסבוק, לא אינסטגרם ולא טיקטוק. הייתי חוזר מבית הספר, שם את התיק בבית, יוצא למגרש וחוזר רק כשמכבים את האורות, וגם אז היינו מנסים להתפלח לבית הספר כדי להדליק שוב. אין כדור? לא נורא, תביא פחית קולה, תדרוך עליה, והופה – הנה כדור עם שפיצים שאם בטעות הוא נוגע לך ברגל זה מינימום שמונה תפרים.
בכיתה ב' נרשמתי לחוג כדורגל לאחר שעות הלימודים במגרש של בית הספר. הייתי שוער. מאוד אהבתי את התחושה של להציל את הקבוצה שלי מלקבל שער. גם בכיתה ג' עדיין עמדתי בשער, למרות שהייתי ממש נמוך.
אבל אז הגענו לטורניר פסח הארור. בית הספר שלי, "מעיין", הרכיב שתי קבוצות לטורניר. הקבוצה החזקה עם השוער הפחות טוב והקבוצה הפחות טובה איתי בשער. באחד המשחקים היריבה הובילה 0:6. התעצבנתי, לקחתי ת'כדור, עברתי את כולם והבקעתי. תחילתו של קאמבק? לא, נגמר 1:10, אבל לפחות סיימתי עם העניין הזה של השוער.
אחרי הפסדים הייתי בוכה. אבל לא בכי רגיל, בכי עם ריר ונזלת שנוגעת קצת בפה. כולם היו צוחקים עליי ומעצבנים אותי. הייתי שחקן טוב, אז במגרשי קטרגל היו מרכיבים מולי קבוצות טובות בהגזמה כדי לנצח אותי. היינו עושים בחירות ואיכשהו הייתי מסיים בקבוצה עם שוער עיוור, בלם שהוא בכלל כלב, וחלוץ שתמיד היה צריך ללכת מוקדם.
אחרי שהייתי מפסיד כולם היו צוחקים עליי כי הייתי מתעצבן ובוכה. אבל זה רק מראה כמה היה לי חשוב לנצח כבר מגיל צעיר (בקיצור, הייתי בכיין). גם עכשיו כשליאם מתעצבן כשהוא מפסיד אני צוחק כי זה מזכיר לי את עצמי.
אני מאוד אוהב את החתירה לניצחון, זה חשוב. אבל בכדורגל חייבים לדעת גם להתמודד עם הפסדים, כי תרצה או לא, אתה תפסיד. והפסדתי הרבה.
בכיתה ה' הגיע חיים אזולאי, המנהל המקצועי של מכבי יבנה, לעשות מבחנים בבית הספר. הייתי לא רע והוא רשם את השם שלי. הזמינו אותי וכמה מחבריי לתחילת האימונים בילדים ג' במכבי יבנה. זה היה אז השנתון הראשון. לא היו אז קבוצות טרומים. משום מה החלטתי שאני מגן ימני.
הייתי קטן אבל זריז. תמיד על הרצפה, תמיד עם חתכים ברגליים ומכות יבשות. היה קשה ליריבים לתפוס אותי אז הם היו בועטים בי. למזלי אבא שלי היה מנהל מחסן בחברת תרופות והיה מסדר לנו ספריי קרח ומשחת בן גיי.
אני זוכר פעם אחת ששכבתי בוכה אחרי שקיבלתי בעיטה חזקה ברגל. אלי אמין, מנהל הקבוצה, רץ אליי, שם לי ספריי על המקום, וכשנגמר הספריי פתאום הוא ניער את הבקבוק, הסתכל עליי בוכה על הדשא ואמר לי, "תגיד לאבא שיביא עוד ספריי".
היינו מחכים בימי שישי לעיתון "יבניתון" כדי לבדוק את מי בחרו למצטיין השבועי במחלקה. בשבילנו זה היה כדור הזהב. כשהיו בוחרים בי, ההורים שלי היו מתקשרים לחברים שלהם ומתגאים.
שיחקנו בליגות מוזרות. אף פעם לא שיחקתי בליגת מרכז, ששם נמצאות הקבוצות הכי טובות. תמיד שיחקנו בליגות מחוז שפלה עם קבוצות שחשבנו שהמציאו, בית"ר בית דגן, כאלה. היינו מגיעים בשבת ושולחים את אחד השחקנים להסתכל מהחלון לראות אם היריבה בכלל הגיעה. כשהודיעו לנו שהיריבה הגיעה היינו בטירוף. היינו משחקים על שני חצאי מגרש. שבעה מול שבעה. כל תחילת משחק היינו מנסים לנחש מי מהשביעיות של היריבה פחות טובה ורבים בינינו על מי ישחק נגדם.
בכל קבוצה במחלקה שיחקו כמה ילדים שהיו גדולים במיוחד מהשאר ונראו כמו מילואימניקים. פעם כרטיס השחקן היה משהו מוחשי שהיית פשוט מראה לשופט וזהו. היו המון זיופים, לכן כשהייתי בן 10 יצא לי לשחק מול שחקנים שהיו כל כך מבוגרים, שהילדים שלהם הגיעו לעודד אותם.
אבא שלי היה עומד ומצלם את המשחקים במצלמה עם קסטות, שפעם זה נחשב כמו חללית, ואז היה מראה לאורחים שבאים אלינו את השערים שלי, ולא היו הרבה כאלה.
בגיל 13 החלטתי משום מה שאני בלם, מה גם שאז היו משחקים בלם אחורי ובלם קדמי. אז אני וג'ניה קפלן היינו מחליפים תפקידים בכל משחק.
לא אהדתי קבוצה, אהבתי שחקנים. גדלתי על אבי נמני, אייל ברקוביץ' וחיים רביבו, אבל הייתה לי אהבה גדולה לברצלונה. הייתי לוקח כדור ומנסה לחקות כל היום את התנועות של רומאריו, אחר כך של ריבאלדו, ואז את של רונאלדו ורונאלדיניו. הייתי מהילדים המיסניקים (מיסניק זה ההוא שמזכיר למורה לתת שיעורי בית). האלה שאוהדים את הקבוצה שהייתה באותו זמן במקום הראשון. אוהד של הצלחות.
יאיר פרץ (בעלים מאומתים) –