דרדלה לחיבורים 2

אחרי כל אימון, ליד הרכב שלי, מחכה לי הומלס שיכור. בחור רזה, עם ריח בלתי נגמר של ערק ושתי שיניים שממש רחוקות אחת מהשנייה. אמנם גם הפה שלי נראה כמו תשבץ של "שחור ופתור", אבל הוא היה רמה מעל. אני כמובן אומר לו שלום עם חצי חיוך מבויש ושואל לשלומו, וכל יום התשובה שלו היא אותה תשובה: "אמממעכלעץ מאור, אמחרללככגדך כדור, יכחגככגלדלג גול, בחגדכחגדכגדץ יששששששש".

בזמן האחרון יצא לי לחשוב על מה יוצא לו מזה. כאילו, מה המטרה של אותה פסקה קסומה? למה כל כך חשוב לו לגמגם לי אותה? ולמה מכולם הוא מחכה דווקא לי? אולי בגלל שאני לא מסתרק בבוקר הוא חשב שגם אני הומלס, וזאת בעצם שפה סודית של הומלסים?

ואז נפל לי האסימון. הוא פשוט אוהב כדורגל.

כמובן שמדי פעם אני מנסה לפתח איתו שיחה כדי לאמת את התיאוריה הזאת, והוא פשוט מסתכל עליי עם חיוך שחושף לא מעט בעיות חניכיים, אבל אני מבין אותו. הוא עושה כל יום את הדרך מהאין־בית שלו לרכב שלי, רק כדי להגיד לי שהוא אוהב כדורגל. ממש חשוב לו שאני אדע את זה.

כדורגל זה החיים שלי, ושל כל כך הרבה אנשים בישראל ובעולם. זאת תשוקה בלתי מוסברת שמוציאה מאנשים רגשות חבויים. כדורגל מוציא ממך שמחה, וכן גם עצב, אבל זה מוציא ממך עוד משהו לא מוסבר. אתה יכול להיות הומלס בלי שיניים או פרופסור לכלכלה בן 76, עם ארבעה ילדים שמפתחים תרופה ללוקמיה מיאלואידית כרונית, ונשוי לזוכת פרס ישראל לזמר עברי, וכשתגיע לאצטדיון אתה תקלל ילד בן 16 שעלה מהנוער בתשוקה לא פרופורציונלית רק כי הוא החליק. זה בלתי נתפס.

גם אני, כמו אותו הומלס או פרופסור, שבקרוב יהיה מוכר לציבור כרוצח המונים, גם חולה על כדורגל. אבל ממש. כדורגל נתן לי המון, וגם לקח ממני לא מעט.

אבל הייתי עושה זאת שוב ללא כל ספק.

רגע, יש מצב שעכשיו אני בכלל כותב לעצמי.

הספר הראשון שלי עוד לא יצא ואני עדיין ממשיך לכתוב משום מה. אולי זה סוג של תרפיה, אולי זה מוציא ממני כל מה שסחבתי בפנים כל השנים, או אולי סוג של בריחה מהמקלחות של הילדים, כי אמרתי לטל שעדיין לא סיימתי למרות שסיימתי מזמן. אבל בכל מקרה, זה עושה לי טוב.

אוקיי, אז אני כותב עכשיו בלי מטרה. השאלה עכשיו היא רק על מה.

נכון, יש לי עוד עשרות סיפורים מהכדורגל, אבל מה - שוב סיפורי כדורגל?

כן. הגעתי להסכמה עם עצמי ויצאתי לדרך.

סיכוי גדול שבזמן שתקראו את המילים האלה איאבק במספר תביעות דיבה זכר לספר הראשון שלי. אני גם מעריך שאפסיד בהן, אז אני מאוד מקווה שאת הספר הזה יקנו בכמויות, כי זה או למכור את השולחן סנוקר שלי, או את אחד הילדים. וממש השתפרתי בסנוקר.

האמת שאני נמצא כרגע בזמן הכי מרגש בהוצאת ספר, בערך שבועיים לפני היציאה שלו, ויש כל כך הרבה דברים לעשות, במיוחד אחרי שהחלטתי להוציא את הספר לבד ולא דרך הוצאה לאור. מקווה שלא טעיתי. זה נורא מפחיד לעשות הכול לבד, במיוחד כשמדובר בספר ראשון.

אני עדיין צריך להקים אתר, למצוא חברת משלוחים הגונה, לסגור עם חברת שיווק, לסגור את האיור של הכריכה, לסיים את העימוד, ולחסום את עידן ממשרד הפרסום ששולח הודעות בקשר לחוב או משהו כזה.

אני מודה, אני מתרגש במקסימום כי אין לי שמץ של מושג איך הספר יתקבל אצל אנשים. בינתיים המשפחה הקרובה עפה עליו, צחקו ובכו, אבל הם לא באמת אובייקטיבים, אז אני די באפלה. אני מצפה לכל מיני סוגי תגובות כמו: "ליצן, במקום להתרכז בעבודה שלו הוא עסוק בלכתוב ספר". "קזינו? פוקר? זה ספר על כדורגלן לשעבר או על נרקומן בהווה? הוא אמור להיות מודל לחיקוי". "חחח, הוא צוחק על עצמו!"

אני באמת קורע את התחת כעוזר מאמן. אתן את הכול למען המועדון שנתן לי כל כך הרבה, אבל לא באמת לוקחים אותי ברצינות בפן הזה. אני יודע, זה בעיקר באשמתי. אני משתמש ברשתות החברתיות כמקום בריחה מהרצינות ומעלה תמיד תוכן שטותי, לכן אנשים חושבים שזה מה שאני עושה כל היום. אני לוקח אחריות על זה. אבל מה ציפיתם, שאעלה מצגות של לחץ אחרי איבוד כדור? לא בא לי להיות מאלה שצורחים כל היום "תראו כמה אני עושה". אני מעדיף לתת להצלחה של הקבוצה לעשות את הרעש. וסתם שתדעו, אם ניכשל בעונה הקרובה — אין לי קשר לזה. אני בכלל הייתי בטוויטר.

אחרי שהכרזתי שאני מוציא ספר, היה אחד בטוויטר עם מלפפון בתמונת פרופיל שכתב לי: "שמע יא אפס, מי אתה בכלל שתוציא ספר? אתה לא מעניין אף אחד".

כתבתי לו: "מישהו מבוגר אמר לי פעם שצריך לדעת לכבד את כל הדעות, גם אם הן אחרות משלנו. אבל הוא נפטר, אז אני אחסום אותך עכשיו".

שיווק של ספר זה כל כך לא בשבילי, זה הכי מביך אותי בעולם. כל החיים אהבתי להיות בצד, בצל. אבל אני יודע שברגע שהספר ייצא, אהיה חייב לצאת החוצה ולפרסם אותו. אני שונא את זה, אבל באמת שהייתי רוצה שכמה שיותר אנשים ייחשפו לסיפור שלי ולחשבון הבנק שלי. החבר'ה ממשרד הפרסום ממש דוחפים אותי לשלוח את הספר לכל מיני סלבס שאני מכיר ולבקש שהם יעלו אותו ברשתות שלהם, אבל אין סיכוי שאני עושה את זה. אני שוקל ברצינות לעשות כאילו אני עושה מאמץ לשווק, אבל לא באמת לעשות מאמץ לשווק. רק בכאילו.

כמו נגיד כשאתה בטיול עם הכלב והוא עושה קקי, ואתה קולט בחצי עין שמישהי שגם מטיילת עם הכלב שלה ראתה את זה, אז אתה עכשיו מחויב להרים את הקקי ולזרוק לפח, כי הרי לא נעים. אז אתה מוציא שקית ועושה כאילו אתה מרים, ואז היא מחייכת כי היא בטוחה שאתה אדם טוב ומוסרי, אבל עשית כאילו ולא באמת הרמת, הרמת בכלל אוויר, ואז אתה הולך עם השקית עם הכאילו קקי לכיוון הפח, עם פרצוף של "איף, איזה ריח יוצא מהקקי הזה", פותח את הפח וזורק פנימה אוויר בשקית, וכולם מרוצים. אבל הקקי עדיין שם, ודקה אחרי זה היא דורכת על הקקי, ואתה עושה פרצוף שזה בטח של מישהו אחר שלא הרים את הקקי של הכלב שלו? אז ככה.

בספר הראשון שיגעתי את סימון העורך. כל יום נזכרתי בעוד סיפור, כתבתי ושלחתי לו. מסכן, זה פשוט לא נגמר. גם אחרי שהספר יצא המשכתי לשלוח לו פרקים, עד שהוא חסם אותי במייל.

עדיין, קריירה של 20 שנה. עד שהייתי חייב לעצור איפשהו. אתם לא מבינים איזה כאב לב זה שהספר כבר מוכן ואתה פתאום נזכר בסיפור מאוד מצחיק שלא נכנס. זה שובר את הלב, אבל הרווח כולו שלכם. בעצם שלי, כי אתם תשלמו על הרווח הזה.

אז כן, גם הפעם הספר יעסוק ברובו סביב הכדורגל. כדורגל זו המחלה שלי, כדורגל זו האהבה שלי, כדורגל זה החיים שלי. כדורגל זו תשוקה שאי אפשר להסביר במילים.

יודעים מה? הפעם נראה לי שאתמקד יותר בעניין המנטלי של המקצוע. אכתוב ספר יותר רציני על איך מתאוששים ממשברים ואיך משמרים הצלחות. על מה עובר על כדורגלן אחרי ניצחון ומה עובר עליו לאחר הפסד. ובנוסף אתן לכם דרכים פרקטיות להתמודדות עם אותן תקופות שבהן אתה תוהה אם בחרת בכלל במקצוע הנכון.

אשתף אתכם בתקופות קשות שבהן הרגשתי הכי לבד, ובתקופות שכולם רצו רק לנשום את האוויר שאני מוציא מהאף. אחלוק איתכם את הרגעים הכי קשים שלי כאדם, לא ככדורגלן. רגעים ותחושות שמעולם לא שיתפתי בהם איש, אפילו לא את הקרובים אליי ביותר, יודעים מה? אפילו לא את עצמי.

התהליך של הכתיבה גורם לאדם לחפור עמוק בנפש שלו, ולהוציא מעצמו מחשבות ותובנות שהיו חבויות בו במשך שנים ושהוא הדחיק עמוק בפנים. אני לא מדבר על כמה חרא הרגשתי כשלא שולבתי בהרכב או אחרי הפסד, זה ממש בקטנה, אני מדבר על רגשות עמוקים שאני חושף לראשונה. עבור אדם כל כך לא רגשן כמוני זאת חתיכת הקרבה. אבל עכשיו זה בחוץ, עם כל הקושי שיש לי לעשות את זה. זהו, אין דרך חזרה.