דרוש כפר

מבוא שיעור מבחן

שנים של הדרכה בתנועת נוער, שנים של לימודים לקראת תואר ראשון ותעודת הוראה וכמה חודשי ניסיון מעשי בהוראת תנ"ך ותושב"ע. חשבתי שכל אלו יעמדו לזכותי ויכינו אותי כהלכה לשיעור המבחן שעל כל מורה לעבור על מנת לקבל רישיון הוראה קבוע. בבוקר יום ראשון חורפי בחודש כסלו מגיע המפקח הארצי בלוויית המנהלת לצפייה בשיעור. אני מגיע מוכן: השיעור שלי כולל מטרות ומתודות, וידוע לי כיצד ייראה הלוח. אני מגיש למפקח את התוכנית המודפסת וניגש למקומי בחזית הכיתה. המילה "חזית" מתבררת כתיאור מדויק של מה שעתיד להתרחש בעוד דקות אחדות. אני מתחיל את השיעור בהצגת האורח בפני התלמידים ומסביר שחלק מהאחריות של המדינה זה להכשיר מורים ומחנכים ולוודא שהם אכן ראויים ומתאימים לחנך את המשאב הגדול ביותר שיש לישראל ולהשקיע בו. השקט והמבטים שלהם מעידים שהם קלטו שמדובר בהם.

לא עוברת דקה ושרה, שיושבת בשולחן הראשון הצמוד לשולחני, הופכת את השולחן ובתוך כך פותחת בצרור קללות בלשון רבים ובלשון יחיד הנוגעות למקצוע שהיא מייחסת לאמא שלי. לא די בכך שהשולחן נופל על כף הרגל שלי וזה באמת כואב, אני גם נבוך, מבולבל ופגוע. למזלי, לאחר ההתפרצות היא יוצאת מהכיתה בסערה.

אני זוכר היטב את הרגע הזה. את הכאב הפיזי לצד תחושת חוסר האונים. ועד היום אני תוהה למה לא הכינו אותנו להתרחשות כזאת.

לפני כל משימה בצבא יש תדריך ולאחריו רצף של "מקרים ותגובות", שבסופו נאמר שתמיד יש לצפות לבלתי צפוי, למקרים שלא העלינו על דעתנו. אבל מה עושים כשבמהלך שיעור המבחן שלך תלמידה מתפרצת, הופכת שולחן ומקללת? היום אפשרויות הפעולה בהירות קצת יותר, אך עדיין ברור לי שאין פתרון אחד מדויק וידוע מראש לאירוע כזה. אתה המורה, את המחנכת ובוודאי גם אנחנו, ההורים, מכירים את הילדים הרבה יותר טוב מכל מנחה או מרצה. אנו אלו שנמצאים בשטח וחווים אותו. אם כך הבחירה בתגובה הנכונה מתוך מנעד התגובות — בין שהיא התעלמות והמשך שיעור כרגיל ובין שהיא עצירת השיעור וטיפול משמעותי בנערה — חייבת להיות בידנו.

בין מקצועיות לאותנטיות

אנחנו מכירים את הילדים, ועלינו להרחיב ולהעמיק את היכרותנו עמם ואת היכולת להתבונן בהם מזוויות נוספות. אנחנו גם מכירים את עצמנו ומודעים במידה רבה לחוזקות ולחולשות שלנו, ובכל זאת עלינו להתחקות עוד אחריהן ולהיות ערים להתנהגות האוטומטית והאינסטינקטיבית שלנו, שלא תמיד משקפת את כוונתנו האמיתית. כמחנכים וכהורים אנו מכירים את הנסיבות של התנהגות כזו או אחרת טוב מכולם, שהרי נכחנו בהן, ובכל זאת עלינו לנתח מקרים ותגובות לאור ניסיונם של עמיתים ולהרחיב את ההסתכלות אל מעבר לאירוע היחיד. כך נוכל לשכלל את האינטואיציה שלנו שביסודה היא רכיב חשוב, ביטוי לאותנטיות שבחינוך, חלק מהמקצועיות שלנו.

מחנכים חייבים להיות אותנטיים. מחנך לא אותנטי לא "עובר מסך". כולנו מפתחים גלאים וחיישנים, גלויים או סמויים, אך אלה הולכים ונשחקים עם הזמן. תפקידם של החיישנים לסייע לנו לברר אם האדם העומד מולנו הוא לטובתנו, אם הוא אמיתי ונטול אינטרסים ביחס אלינו. בגיל ההתבגרות החיישנים בשיאם. מתבגרים רגישים להתנהלות מזויפת איתם ויסרבו להתמסר לתהליך בהנחיית אדם שחובש מסֵכה של מורה, אך לא באמת חי את משימת החינוך. כדי להוביל תהליך חינוכי עלינו להיות אפוא כנים עם עצמנו ועם המתבגרים כאחד. אם לא אכפת לנו מהם באמת, לכל היותר נוכל להקנות להם ידע, וגם זה בעירבון מוגבל מאוד.

מה קורה כשהאותנטי שלי לא מקצועי?

בשם האותנטיות אנו עשויים להצדיק מעשים פסולים. "אני כל כך מאוכזב ממך" — הוא דוגמה למשפט שעשוי לשקף במדויק את הרגשתנו כהורה או כמורה במצב מסוים. אמנם יש הסבורים שזו אמירה קשה ו"לא מקצועית", אך אחרים בעד לומר את האמת "בפרצוף", שכן על הילד להתמודד איתה. בדומה לכך, מורה או הורה עשויים להגיב על מעשה של מתבגר באלימות מילולית או פיזית ולהצדיק אותה בַּנימוק — "זה האותנטי שלי". לכן יש לרסן את ה"אותנטיות", חשובה ככל שתהיה, במקצועיות מוסרית וחוקית.

לכאורה, מקצועיות ואותנטיות הן קטבים מנוגדים, אך לא בהכרח. מן הראוי לבנות שיטה גמישה שמצד אחד תציע מסגרת וסדר, ומצד אחר תאפשר לכל אחד למצוא את הנתיב הטבעי לו. ככל שנתאמן ונשתכלל בכך, המרחק בין המקצועי לאותנטי ילך ויצטמצם.

למה צריך תפיסת חינוך כוללת

כשמדובר בהורה או במחנך כיחידים, אפשר להקל בערך ובחשיבות של תפיסת חינוך כוללת. עם זאת, כשמדובר בקהילות חינוך — בתי ספר, כפרי נוער, פנימיות רווחה — יש לה חשיבות רבה.

תקופת ההתבגרות היא חלון הזדמנויות קצר שאפשר לחולל בו מהפך בעולמם של המתבגרים ולהעבירם ממצב נתון למציאות חדשה טובה יותר. מהפך כזה בפרק זמן קצר ומוגבל כל כך נתפס לפעמים כלא פחות מפלאי, אך הוא אינו מתחולל מאליו אלא דורש תכנון מושכל ומודע, ליווי והתמדה, וגם אז, לצערנו, ההצלחה אינה מובטחת.

בקהילות חינוך רבות לא מקדישים די מחשבה למיפוי תמונת המצב של אוכלוסיית החניכים המתחדשת מעת לעת, או לא משקיעים מאמץ בהגדרת היעדים שלאורם מבקשים לחנך. אין הכוונה ליעדים מצומצמים כמו ציוני בגרות מדידים או שיעורי גיוס כאלה ואחרים, כי אם ליעדים הנוגעים לדמותו של החניך כאדם בוגר על מכלול מאפייניו. בהיעדר הגדרה של נקודת המוצא שממנה יוצאים לדרך ושל נקודת הסיום שאליה שואפים, בלתי אפשרי לתכנן תהליך חינוכי מושכל.

יתרה מזאת, לנוכח ההטרוגניות של החניכים, הצרכים המשתנים מילד לילד והאינטנסיביות שמאפיינת את השדה החינוכי ואת הסביבה המגוונת, קשה עד מאוד לייצר שיטתיות, ולכן רובנו מסתמכים על האינטואיציה שלנו ועל "טובת הילד". חינוך אינטואיטיבי הוא דבר מבורך ברמה האישית־משפחתית ואף ברמה הקהילתית, אך כאשר מנהלים קהילת חינוך של עשרות עד מאות חניכים, קשה מאוד לקבוע מהי אותה "טובת הילד". לא שיטתי ולא מקצועי להסתמך רק על חושים, על רצון ועל תחושות בטן, במיוחד כאשר לכל חבר צוות אינטואיציה משלו וראייה אינדיווידואלית של התהליך.

מכאן שאימוץ תפיסת חינוך מלכדת שתסייע להבנתו של תהליך חינוכי־טיפולי שלם, הכרחי לקהילה שרוצה להעביר את חניכיה תהליך צמיחה משמעותי. מתוך תפיסה מלכדת יוכלו להיגזר שלל הפעולות והתוכניות הנדרשות לקידום החניכים ממקומם הנוכחי למקום שראוי להם.

קבלני ביצוע או מחנכים

באופן טבעי, הרצון המשותף לכולנו להיות טובים לילדינו יוצר פעמים רבות תחושת חוסר ביטחון בהורות שלנו. כולנו שואלים את עצמנו לא אחת אם אנחנו הורים טובים מספיק, או שמא אנו מונעים מילדינו דברים החיוניים להתפתחותם או חלילה פוגעים בהם. כשילדינו קטנים, אנו נוטים להאשים את עצמנו בהתנהגותם; כשהם מתבגרים, לרוב אנחנו מאשימים אותם.

חוסר הביטחון, תחושת הכישלון ורגשות האשמה עלולים לעורר בנו תסכול וייאוש מחד גיסא, אך גם רצון עז ללמידה ולקבלת עזרה מאידך גיסא. מתוך כך החלו אנשי מקצוע לחלוק בניסיונם עם אחרים ולפתח הדרכות והכשרות, והתפתחו תחומים רבים של ייעוץ והנחיה.

אלא שההסתמכות על היועצים מעוררת שאלות כבדות משקל: האם הידע הרב שאנחנו צוברים והיועצים הרבים שאנו פונים אליהם משכללים את המקצועיות שלנו, או שמא מביאים לתוצאות רצויות בטווח הקצר והגלוי, אך בטווח הארוך פוגעים בקשר בין מבוגרים למתבגרים, שעלול להפוך לטכני וללא מהותי? האם היועצים יהפכו אותנו להורים טובים יותר בזכות הידע והניסיון שנצבור, או שמא ל"קבלני ביצוע" המיישמים שיטות שפותחו על סמך ניסיון וידע של אחרים? ובמילים אחרות, מי משרת את מי: השיטה אותנו או אנחנו את השיטה?

כאשר יועץ או מנחה מקנים לנו שיטה ברורה ומהודקת בבחינת "כזה ראה וקדש" ומצפים מאיתנו, המחנך או ההורה, להיצמד להנחיות ולכללים שנקבעו מבלי לבטא את הייחוד שלנו ואת האופי שלנו, זה לא טבעי. לעומת זאת, כאשר יועץ או מנחה מקנים לנו שיטה סדורה, ברורה, משוחררת ומותאמת לנו בבחינת "כזה ראה וחדֵש", הם מאפשרים לה לשרת אותנו ומאפשרים לנו להשתמש בה מבלי לאבד את מקומנו הטבעי. שיטה כזו עשויה לשכלל אותנו כמחנכים וכהורים.

הגעתי לימין אורד בשנת 1996 לאחר ארבע שנות חינוך והוראה בחברת הנוער בקיבוץ עין צורים — קבוצה נפלאה של חניכים וחניכות שפרצו עבורי את הדרך והותירו בי תיאבון עז להמשיך להתפתח ולעסוק בחינוך.

פגשתי שם את ד"ר חיים פרי, מנהל כפר הנוער ימין אורד דאז. המפגש הראשון בינינו היה מעורר השראה, מרגש ומסקרן. הוא דיבר חינוך ברומו של עולם, עם הרבה סולמות וחבלים המקשרים בין ארץ ושמים. ביציאה ממשרדו הרגשתי מבולבל; לא הבנתי איזו משרה הוצעה לי בדיוק, ומה אני אמור לעשות עם כל מה שנאמר. אך לצד הבלבול הראשוני הרגשתי שנפתחה בפני הזדמנות להצטרף ל"דבר גדול", למסע מרתק של עשייה חינוכית. מהפגישה זכורים לי שני דברים בלבד: משפט אחד שנאמר ובובת עור אחת קטנה ומשומשת שהיתה על השולחן. המשפט היה "חינוך מוביל חברה ולא משתרך אחריה", ובובת העור היתה עכבר עם אוזניים גדולות ופה קטן המעבירים מסר ברור של דיבור מועט והקשבה מרובה.

במהלך השנה הראשונה בימין אורד נחשפתי לעשייה חינוכית אינטנסיבית ויצירתית פרי מחשבה ורוחב דעת; למתח מובנה יומיומי במהלך ישיבות ארוכות על מחשבת החינוך ועל פיתוח תוכניות חינוך לצד הנחיות לקניית נייר טואלט מסוג שלא יסתום את מערכת הביוב; להתמודדות סיזיפית עם שגרת היומיום לצד ארגון אירועי שיא ברמת הפקה מוקפדת. אט־אט הבנתי את מחשבת החינוך שהחלה להתגבש לכדי תפיסה שלמה ומסודרת.

בסוף השנה הראשונה חשתי מסופק בשני המובנים: היה לי סיפוק רב מעצם הזכות להיות שותף לעשייה חינוכית משמעותית וחשובה כל כך, והיה לי ספק באשר לרצוני להמשיך לעבוד בימין אורד. בחוויה האישית שלי הפכתי ל"קבלן ביצוע" של תפיסת חינוך של מישהו אחר, ולא רציתי לעשות זאת. ניגשתי לחיים וביקשתי לסיים את תפקידי מהסיבה הפשוטה שאף שהדרך הנהוגה במקום טובה וחשובה, אני משתוקק למצוא את הדרך החינוכית שלי־עצמי, לא לתפעל דרך שפיתחו אחרים.

חיים הקשיב רוב קשב ואמר: "יש בינינו אי־הבנה מהותית."

שיטת החינוך שלימים קראנו לה "דרך כפר" — כך הסביר לי חיים — אינה מחפשת קבלני ביצוע, אלא מציגה מתווה עבודה שבו כל מחנך עשוי למצוא ולהמציא את עצמו ולהביא את כישוריו הייחודיים לידי ביטוי. בשיטתנו היונקת מהאבות המייסדים של עליית הנוער, אירגַנו מבנה שבו מחנכים יוכלו לעצב את זהותם החינוכית על סמך ידע וניסיון מקצועיים תוך כדי שימור אישיותם הטבעית האותנטית ופיתוחה.

מיותר לציין שהדברים שנאמרו לי אז גרמו לי "לחשב מסלול מחדש", וכאשר הוחלט לימים להקים מכון חינוך, קבענו שהקו המנחה שלנו הוא ש"דרך כפר" כתפיסת חינוך נועדה, בין השאר, לשרת את המחנכים בגיבוש זהותם האותנטית והמקצועית. כל זאת מתוך אמונה שחינוך מוביל חברה, ושאפשר לעשות זאת בדיבור מדוד ובהרבה הקשבה.

"יש לנו גם מה־שהוא ללַמד"

בנאום הפתיחה לטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית אמר חיים נחמן ביאליק:

"יודעים אנו כי החוכמה האמתית היא בלמידה מכל אדם.

חלונות הבית הזה ושעריו יהיו אפוא פתוחים לארבע רוחות השמים, להביא אליו את כל הטוב והנעלה מכל תנובות רוחו היוצר של האדם בכל הזמנים ובכל הארצות. ואולם גם אנחנו לא טירונים אנו במלכות־הרוח, ובלָמדנו מכול יש לנו גם מה־שהוא ללַמד."

אפשר להפליג עם דבריו של ביאליק הרבה מעבר להקשרים האקדמי והרוחני שהוא מייחס לתפקידה ולמקומה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים.

ניקח את דבריו בהשאלה אל מעמדו ומקומו של המחנך ונאמר ברוח דבריו:

יודעים אנו, המחנכים, כי החוכמה האמיתית היא זו הלומדת מכל אדם, ולכן בית ספרנו יהיה פתוח לארבע רוחות השמים, ללמוד ולהתפתח מכל הטוב והנעלה שיצר האדם בכל הזמנים ובכל הארצות. נהיה פתוחים למחקרים ולתובנות. אך בל נשכח שלא טירונים אנחנו בממלכת הרוח והמעש, ובלומדנו מכול יש לנו גם הרבה ללמד.

אין צורך לפרט עד כמה חשובה תכונת הענווה בקרב אנשי חינוך, הורים כמחנכים. אנו רוצים ללמוד להיטיב עם ילדינו ולקדם אותם. אנו מבקשים להעשיר את ארגז הכלים שלנו ולהרחיב את דעתנו כדי להיות ראויים למשימת ההורות והחינוך. יש לנו הרבה מה ללמוד ממפתחים, ממפקחים ממנחים ומיועצים, אך אַל לנו להתבטל בפניהם, כי יש לנו גם מה ללמד. ההכרה בכוחותינו, בניסיוננו ובתחושותינו חשובה, וכאן נדרש האיזון הנכון בין העוז לענווה.

העוז הוא האותנטיות, המאפשרת לנו להיות מודעים לכוחותינו ולהגיב כראוי בזמן אמת, או לחלופין להעז לטעות ולתקן. הענווה היא המקצועיות, המאפשרת לנו ללמוד מהילדים ומניסיונם של אחרים ובכך להכיר בחסרונותינו ולפעול להשלמתם. הדברים נכונים גם באשר לתפיסת החינוך "דרך כפר", אשר ממשיכה להתפתח וללמוד ממאות רבות של מחנכים וקהילות חינוך בארץ ובעולם, ואלה עיקריה:

מחנך צריך להיות אותנטי ומקצועי.

בקהילות חינוך יש צורך בתפיסת חינוך משותפת ומלכדת.

תפיסת החינוך נועדה לשרת את המחנך.

בלומדנו מכול אנו מבקשים לומר בעוז ובענווה שיש לנו גם מה ללמד.