דרך אחרת

ישבנו - הורי ושני אחַי - בארוחת הערב. כולנו הקשבנו לפרקי היום בתנ"ך, ששודרו כל ערב ב"קול ישראל". היה זה אחד המנהגים שאבא הנהיג כדי להפוך את הבית לבית של תנ"ך. פתאום נשמעה דפיקה בדלת. אמא ניגשה לפתוח, וקריאה נרגשת פרצה מגרונה: "שבתאי, שבתאי." אמא והעומד בפתח התחבקו בהתרגשות גדולה, "כמה אני שמחה שבאת," מלמלה.

אל החדר נכנס חייל לבוש מדים מאובקים ותרמיל גדול על גבו. כולנו קפצנו עליו בשמחה גדולה: דוֹד שבתאי הגיע. הוא התיישב וסיפר שסיים שירות מילואים של כמה שבועות בעין גב שממזרח לכינרת. הלילה ילון אצלנו, ומחר ימשיך לירושלים ברכבת הבוקר מחיפה.

שבתאי היה היחיד ממשפחתה של אמא ששמר איתה על קשר. משפחתה החרדית החרימה אותה אחרי שהתחתנה עם חלוץ חילוני והלכה איתו לקיבוץ מחניים שבגליל. רק שבתאי אחיה היה בא לבקר אותנו ומספר לנו על המשפחה של אמא בירושלים.

אחרי שסיימנו את הארוחה, הוציא שבתאי מן התרמיל תמונה מקומטת של זוג זקנים: איש עטור זקן לבן וכיפה שחורה, ואישה במטפחת לבנה ושמלה ארוכה עד הרצפה. "אלה סבא וסבתא של אמא שלכם, וגם שלי," אמר לנו שבתאי בחיוך גדול.

אני זוכר את ההלם שאחז בי. לא ידעתי שיש לאמא שלי סבא וסבתא. תמיד סיפרו לי שמשפחתו של אבא נרצחה בשואה, ואילו הוריה של אמא מתו ממחלה מיד לאחר חתונתה. אבל הנה מתברר שבכל זאת לאמא שלי יש סבא וסבתא. "הם עדיין חיים?" שאלנו בסקרנות עצומה. "לא רק שהם חיים, הם מזמינים אתכם אליהם לשכונת מאה שערים בירושלים," ענה שבתאי. איזו שמחה זו היתה, גם אנחנו נוסעים ל"סבא וסבתא". כמה קינאנו כל השנים בכל הילדים שהיו להם סבא וסבתא, במיוחד כשנסעו אליהם בחופשת הקיץ.

בלילה, אחרי שהלכנו לישון, שמענו את שבתאי מדבר עם ההורים. "אתם מבינים שההזמנה היא רק לילדים, אתכם הם לא מוכנים לראות." אבא אמר מיד שבתנאים האלה הוא לא מוכן שניסע. "בשום פנים ואופן," חזר שוב ושוב על התנגדותו. אמא פרצה בבכי ואמרה בקול חנוק: "מגיע לילדים לראות את סבא וסבתא שלי. מי יודע כמה זמן הם עוד יחיו." אבל אבא, שהיה איש עקרונות, לא ויתר. "אם הם רוצים לראות את הילדים, שיפסיקו עם החרם הזה," אמר בכאב גדול. היתה דממה ארוכה, ורק הבכי של אמא נשמע.

למחרת, אחרי ארוחת הערב, השכיבה אמא לישון את אחי הקטן אמציה, שהיה רק בן ארבע, ואני ואחי הגדול נשארנו לשבת עם אבא ליד השולחן. הייתי בן שש ותַּנִי אחי היה בן שמונה.

"תראו," אמר אבא, "סבא וסבתא של אמא רוצים לראות אתכם. הם כבר זקנים מאוד, ואולי לא נותרו להם שנים רבות לחיות. אבל אם אתם רוצים לנסוע אליהם, תצטרכו להיות שם לבד, בלי אבא ואמא." ניסינו לחקור את אבא מדוע לא ניסע כולנו יחד לירושלים, אבל הוא היה נחרץ וברור: "אם אתם רוצים לראות את סבא וסבתא, תהיו שם לבד. האם אתם מוכנים?"

תני סירב מיד ואמר: "אני נוסע רק עם כולם." אבא נראה מרוצה. הוא כבר היה בטוח שהעניין נסגר. ואז קפצתי אני והכרזתי: "אבל אני נוסע." "לבד?" תמה אבא. "כן, אני רוצה לראות את סבא וסבתא של אמא לפני שהם ימותו," עניתי בביטחון.

העניין נדון בבית במשך שבועות ארוכים. אמא עודדה אותי ותמכה ונסכה בי ביטחון. אבא שתק שתיקות ארוכות, אבל הבין שלא יוכל לעמוד בבכייהּ של אמא. "כמה זמן אתה רוצה להישאר בירושלים?" שאל אותי לבסוף בנימה מעשית. "שבועיים," עניתי, ואבא כמעט התעלף. "עוד נראה," אמר בלחש.

ביום הראשון של החופש הגדול היינו - אבא ואני - ברכבת מחיפה לירושלים. אני זוכר שהיו שם המון חיילים, ובכמה מקומות אמרו לנו להתכופף כי הרכבת עוברת ליד הגבול, והחיילים הירדנים עלולים לירות על הרכבת. הרכבת היתה ישנה ואטית, והנסיעה ארכה שעות ארוכות. ניצלתי את ההזדמנות וניסיתי לשאול שוב את אבא למה סבא וסבתא מתעקשים שאבוא לשם לבד. להפתעתי אבא נפתח, ובפעם הראשונה שמעתי ממנו את הסיפור שלו ושל אמא. כשהגענו לירושלים, הרגשתי שבגרתי בכמה שנים.