הקדמה
האסלאם הפוליטי הוא נושא מרתק מאין כמוהו. נראה שהמאה העשרים ואחת עומדת בצל שיבתו של האסלאם למוקד הזירה הפוליטית העולמית, תהליך שהחל כבר בסוף המאה הקודמת. מוסלמים רבים מהגרים לאירופה ומשנים את צביונה ללא הכר. תנועות אסלאמיות רדיקליות פורחות כפטריות אחר הגשם בכל אתר ואתר בעולם, תוך שהן מטיפות את דבר אללה לכל באי עולם. קריאתו של המאד'ן (נהגֶה: מואזין) מהדהדת בכל רחבי תבל. אפילו ב"גראונד זירו" שבמנהטן, ניו־יורק, מקום בו בוצע פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה, ב־11 בספטמבר 2001, צומח לו מסגד קורדובה המפואר. דומה כי אין זה משנה כלל כי את הפיגוע ביצעו קנאים מוסלמים בשם האסלאם. בעיני המוסלמים בניית המסגד היא מעין סגירת מעגל, לאמור: אנחנו, המוסלמים, נמצאים בכל מקום בעולם ובסופו של דבר אנו ננצח.
אין זה קל, כישראלי וכיהודי, לקרוא את דבריהם של קנאי האסלאם. בכתביהם יש היגיון פנימי ושכנוע עמוק בצדקת דרכם. לשיטתם, דרכם היא דרך הגִ'האד והאסתשהאד, דרכם של אלו הנלחמים למען האל ומקריבים את נפשם למענו. דרך זו מצפה מן המאמין כי ינקוט מאמץ עילאי עד מוות למען האל (פי סביל אללה) ונכונות לפעול ולהקריב עצמו למען האמונה (אסתשהאד). דרכם היא הדרך הנכונה והיחידה להבטיח את תחיית האסלאם. מי שאינו מקבל את דרכם או סוטה ממנה, ולו במקצת, הרי הוא בגדר כופר באסלאם ואין מחילה וכפרה למעשיו. בשם אללה הם מצדיקים, השכם והערב, את פעולותיהם נגד "הכובש" היהודי, הציוני, הישראלי.1 יש המדגישים את יהדותו של האויב כמו חִזב אלתחריר אלאסלאמי (מפלגת השחרור האסלאמית), יש המדגישים כי מאבקם הוא נגד הציונות והגזענות הישראלית (התנועה האסלאמית למשל). דרכם היא ברורה ומגובשת והפתרון הוא ברור ולפיו אין מקום בדאר אלאסלאם (בית האסלאם) או דאר אלאימן (בית האמונה) ליהודים רוצחי הנביאים, כלשונם.2
בספר זה השתדלתי להתמקד בתפיסת עולמם של קנאי האסלאם "שלנו", כלומר קנאי האסלאם בפלסטין. לצערי, במחקר הקיים נראה כי רבים העדיפו לכתוב על תנועת החמאס – חרכּה אלמקאומה אלאסלאמיה (תנועת ההתנגדות האסלאמית) אך משום־מה מעטים מדי כתבו על התנועות האסלאמיות האחרות המתחרות אף הן על לב הצעיר הפלסטיני. בראש התנועות הנוספות עומדת תנועת הג'האד האסלאמי בפלסטין על שני פלגיו: הג'האד האסלאמי – בית אלמקדס (בית המקדש) והג'האד האסלאמי – פלסטין. בנוסף, הבאתי את דבריהם של תנועת חזב אלתחריר (מפלגת השחרור), האחים המוסלמים בירושלים, שלהם מעמד מיוחד אשר הוכר גם על־ידי המחוקק הישראלי,3 והתנועה האסלאמית בראשות ראאד צלאח. בחלק מהמקרים השתמשתי בפרסומים של ארגונים נלווים הכפופים לתנועות אלו. כך למשל שיבצתי פרסום של אגודת אלאקצא לפיתוח שחבריה הם חברי התנועה האסלאמית פי דאח'ל אלמחתל עאם 1948, כלומר התנועה האסלאמית בתוך האדמות הכבושות של שנת 1948 בראשות ראאד צלאח. זאת להבדיל מהתנועה האסלאמית פי צ'פה אלע'רביה וקטאע ע'זה, כלומר בגדה המערבית וברצועת עזה, הלוא היא חמאס.
משום־מה, למרות ריבוי הארגונים האסלאמיים הפועלים בפלסטין, מעטים המחקרים המציגים ארגונים אלו כמקשה אחת, כפי שהם מציגים עצמם לקהל יעדם בפלסטין. ספר זה מזמן הצצה נדירה לעולמם המרתק של קנאי האסלאם. האם קיימים הבדלים אידיאולוגיים ביניהם, ואם כן – מהם? האם תנאים שונים מכתיבים דרכי פעולה שונות של הפצת הדעוה? (מונח המציין קריאה לאסלאם וידובר בו בהרחבה בהמשך) כמו למשל במקרה של התנועה האסלאמית הפעילה בישראל. כיצד בא לידי ביטוי הייחוד הפלסטיני שלהם? הרי טענתם היא שכולנו מוסלמים עם אל אחד ושריעה (ההלכה האסלאמית) אחת. מה בוחרת כל תנועה להדגיש ומדוע? מטרת מחקר זה היא לבחון את הדברים לעומקם, קרוב ככל האפשר לנקודת־המבט של קנאי האסלאם בפלסטין ולהציג את דרך הג'האד בפלסטין.
ספר זה בוחן את האידיאולוגיה והדוגמטיות המאפיינות תנועות אלו מאז היווסדן. אין הספר מהווה מחקר מקיף על כל ארגון בפני עצמו, המוזכר בו ואני תקווה כי מחקרים מעין אלו אכן יבואו. הספר מסביר את ריבוי תופעות "מות הקדושים" (אלשהדאא)4 בחברה הפלסטינית מנקודת־מבט אסלאמית. נקודת־מבט דתית שלרוע המזל נותנת את הטון בלאומיות הפלסטינית. ההקצנה הדתית שחלה בחברה הפלסטינית הערבית־מוסלמית מוצאת את ביטויה בעלייתו של חמאס לעמדת הבכורה על פני תנועת הפת"ח. עמדה זו הובילה את תנועת החמאס לזכות בבחירות שנערכו ברשות הפלסטינית בינואר 2006 והשתלטות החמאס על רצועת עזה ודחיקת הפת"ח מהרצועה, ביוני 2007.5 בשלב זה עוד מוקדם לדעת כיצד השפיע הסכם האיחוד שנחתם ב־4 במאי, 2011 והסכמים נוספים שנחתמו בהמשך, על יחסי שתי התנועות. לאור זאת, מן הראוי להבין את העמדה האסלאמית הפלסטינית ואת השקפתה לפתרון בעיית פלסטין.
ספר זה, שכתיבתו הושלמה רק לפני כשנה, מבוסס בעיקר על תרגומים של ספרונים, כרוזים וחוברות המופצים על־ידי נאמני האסלאם בפלסטין במסגדים, בבתי־ספר, במדרסות (המכללות הדתיות), ובמקומות נוספים. בתרגום חומר זה השתדלתי להביא את הדברים כפי שהם, במקורם, כמעט ללא תיווך. זאת עשיתי בלוויית פירושים וביאורים הלקוחים מהספרות המחקרית העשירה הקיימת בנושא האסלאם הפוליטי. לא קל היה לברור את אותם פרסומים אשר לא נס ליחם ומהווים עד היום את עמוד השדרה האידיאולוגי של התנועות האסלאמיות השונות. אני סבור כי חובה על חוקרי האסלאם בן ימינו, אנשי ביטחון ואקדמאים הלומדים נושא זה, לשמוע את קולם של קנאי האסלאם הזועק מספר זה. בטוחני כי גם הקורא הישראלי ישמח ללמוד על עמדותיהם של אויביו.
החלק הראשון בספר זה עוסק בהצגתם של ארגוני הג'האד הקיימים כיום בפלסטין. מדובר בארגוני הג'האד המרכזיים, תוך שאני נמנע מלהציג אחרים, קטנים יותר, המתנהלים בעיקר ברצועת עזה שתחת שלטון חמאס, דוגמת ג'יש אלאסלאם, ג'לג'לה ואחרים. בחרתי לפתוח חלק זה בפרק העוסק בצוואתו של השיח' עבדאללה יוסף עזאם אשר התווה את דרך הג'האד לממשיכי דרכו ומציג את התפיסה הרעיונית העומדת מאחורי מות הקדושים והג'האד למען האל. ספריו של עבדאללה עזאם, כפי שטרח ידידי ד"ר אסף מליח להציג בספרו, מהווים נר לרגליהם של קנאי האסלאם בעולם הערבי בכלל ובפלסטין בפרט.6
הפרק השני עוסק בתנועת החמאס, תוך הצגת עמדותיה כפי שהן מופיעות בהרחבה באתרי אינטרנט המזוהים עם התנועה וכן קשריה עם תנועת האחים המוסלמים בשטחים "הכבושים" של שנת 1948, הלוא היא הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות ראאד צלאח סלימאן אבו שקרה מחאג'נה. אמנם נכתב רבות על תנועת החמאס, אך דומה כי מן הראוי להציג ולהדגיש את עמדותיה של החמאס, ובעיקר לאחר זכייתה בבחירות ברשות הפלסטינית ב־2006 ואחר ההפיכה בעזה. כמו כן, חשוב לציין בפני הקורא את הנדבך המציג את קשריה עם התנועה האסלאמית בישראל.
הפרקים השלישי והרביעי עוסקים בתנועת הג'האד האסלאמי ובארגון־הבת שלה, אלג'מאעה אלאסלאמיה. דומה כי תנועות אלו לא זכו, זה זמן רב, למחקר הבוחן את עמדותיהן ומציגן כפי שהן מציגות עצמן בעיני המאמין הפלסטיני שברחוב אותו הם מגייסים לשורותיהם. דומה כי הם מתמודדים השכם והערב עם השאלה: מהו ייחודכם על פני התנועות האסלאמיות האחרות ומדוע שנפנה אליכם ולא למתחריכם מקרב חמאס או מפלגת השחרור?
הפרק החמישי מהווה ניתוח של עמדותיה של מפלגת השחרור האסלאמי. דומה כי מאז פורסם ספרו החלוצי של אמנון כהן מעטים הם המחקרים העוסקים בתנועה זו. למרות שאין לתנועה עדיין אגף צבאי אין זה מן הנמנע כי צעירי התנועה היונקים מאותו מקור של שנאת יהודים וחלום הקמת הח'ליפות יפעלו אף הם, בבוא העת, בדרך צבאית בדומה לתנועת החמאס שלאחר שסיימה את דרך הכשרת הלבבות עברה לדרך של צחצוח החרבות. לכן נודעת חשיבות רבה בהצגתה של תנועה זו. יתרה מכך, צעירים רבים הנוהים אחר עקרונות התנועה מבצעים פעילות ג'האד נגד ישראל למרות שאינם מחויבים לה על־פי עמדת התנועה; ג'האד בהתנדבות עד שהח'ליף יקום ויכריז על הג'האד נגד הכופרים.
חלקו השני של הספר עוסק בשני נושאים מרכזיים במחשבתם של קנאי האסלאם המקומיים, בישראל ובשטחים המוחזקים על־ידיה. הראשון – סוגיית המשא ומתן עם ישראל מנקודת־המבט האסלאמית. האם יש סיכוי כלשהו שניתן יהיה להידבר עם חמאס או עם הג'האד האסלאמי או עם כל ארגון פלסטיני אסלאמי אחר התומך בדרך הג'האד? האם יש סיכוי כי אי־פעם יהיה ניתן להגיע לשלום כלשהו באזור המזרח התיכון בו הדת היא הגורם המעצב את ההיסטוריה והתודעה. בחרתי להציג בעיקר את תרגום הספרון שנכתב כבר בוועידת מדריד בהקשר זה על־ידי ארגון הג'האד האסלאמי. ספרון זה לא נס ליחו עם השנים ועדיין מרבים הגורמים האסלאמיים השונים להשתמש בטיעוניו.
הנושא השני הינו נושא ירושלים אשר מאחד את כל חלקי העם הפלסטיני. המאבק למען אלאקצא וירושלים לובש צורה ופושט צורה לא תמיד אלימה אך תמיד קיים. דרכי הג'האד הן רבות ואינן כוללות רק חרב. בפרק זה בחרתי להביא תרגומים של כרוזים שונים אשר מופצים בעיקר על־ידי האחים המוסלמים בירושלים, הג'האד האסלאמי – בית אלמקדס והתנועה האסלאמית. זאת כמובן לצד אזכורים שונים של ירושלים ומסגד אלאקצא כפי שעולים גם בקרב התנועות האחרות.
התרגום והתעתיק קרובים ככל הניתן לצורה בה הופיעו במקור. לעתים סטיתי מהתעתיק המקובל, זאת לרוב במקרה בו המושג הערבי השתרש בצורה אחרת, הנהירה לקורא הישראלי. למשל המילה אנתפאצ'ה (התנערות) כפי שנכתבת בתעתיק בערבית מקובל לכותבה בעברית בכתיב מלא כדרך הגייתה: אינתיפאדה; אום אל־פחם ולא אם אלפחם; חוסני מובארכ ולא חסני מבארכ. אך אלו הם חריגים שנקטתי אותם ואין הם מלמדים על הכלל. רוב השמות בערבית נכתבו בהתאם לתעתיק בו הם נכתבים ולא בהתאם לצורה בה הם נהגים כש־אל הידיעה צמודה למילה אליה היא משויכת באופן ישיר, בהתאם לדרך כתיבתם בערבית. לדוגמה, צלאח א־דין נכתב בצורת התעתיק צלאח אלדין, גם במקרים בהם מדובר באות שמש אחרי אל הידיעה, כמו במקרה זה.
לבסוף, ברצוני להודות לכל תלמידי וידידי שעודדו אותי להוציא ספר זה לאור. לד"ר רבקה שפאק־ליסק על עידודה ועזרתה. למר שמחה שפאק ורעייתו ג'ואן מארצות הברית, על תמיכתם ועידודם. לכתב העת Middle East Quarterly לעורכו פרופסור אפרים קארש שמאמר בנושא סילואן, המבוסס על חומר המופיע בפרק האחרון בספר, הופיע לאחרונה בגיליון קייץ 2012. להוצאת כרמל שטרחה בהוצאתו לאור של ספר זה. לידידי הרבים מתחנות שונות בחיי, הן משירותי הצבאי והן מן האקדמיה, בהן נחשפתי ונדבקתי ב"קדחת" הסכסוך הישראלי־פלסטיני. לבסוף, ברצוני להודות למשפחתי היקרה, ובייחוד לאשתי תמר, אשר תמכה בי ועודדה אותי להשלים ספר זה למען הצג את תפיסתם של אויבי היהודים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.