דרך הנקמה

1

"רוּני! ממזר אירי עצלן! פָּלָקאט!"

רוּני קם מהספסל, חצה את החצר בדשדוש רגליים ונעמד מול הרב־טוראי.

"הסוסה לא יכולה יותר, המפקד. כל הסוסים גמורים," הוא אמר.

"אתה זה שלא יכול יותר. קדימה, עלה על הסוס!"

בגב קמור מרוב עייפות, ראשה קבור למחצה בתוך השוקת, הסוסה גמעה ברעש ליטרים של מים. רוני תפס את המושכות, משך את פיה של הסוסה מהמים ונחר בעודו תוחב את רגלו לתוך המשוורת. הוא דהר חצי לילה מבסיס אחד למשנהו. הישבן שלו כאב, שיניו ונחיריו מלאו עפר, השמש יקדה על גולגולתו.

עשרים וחמישה קילומטרים עד לפאתי פלקאט.

הבהמה טילטלה את ראשה וסירבה לרסן. רוני משך במושכות, הסוסה התרוממה על רגליה והוא לפת את האוכף כדי לא ליפול. הרב־טוראי פרץ בצחוק. רוני הצליף באוזני הסוסה שלו וצעק לה, "קדימה! קדימה! קדימה!"

הסוסה יצאה בדהרה על אבני החצר. רוני חצה את שעריו הצפוניים של מבצר סנט ג'ורג' בלי להאט, מצליף בסוסה בלי הפסקה. הוא חלף על פני מטעי תות־עץ ושדות כותנה שבהם עבדו כמה איכרים, רוכנים מעל כלי עבודתם. לאורך כל הדרך צעדו טורי חיילים במדיהם האדומים תחת השמש הלוהטת, תרמילים על גבם ורובים על כתפיהם.

חילות המצב התפרשו לעבר המבצר והנמל. בני הכפר הגיפו את דלתותיהם וחלונותיהם מפני האבק שהתרומם מרקיעות המגפיים. צבא מַדראס יצא לפעולה, ובדרכו הניס את תושבי הכפר מן הדרך.

לורד דלהויז, המושל הכללי של הודו, הכריז מלחמה על מלך בורמה.

הגנרל גודווין, שהגיע ערב קודם לכן מבומביי עם עשר ספינות, התחיל לנייד את כל היחידות.

במשך שתים־עשרה השעות האחרונות מסר החייל רוני מברקים בכל קצוות החבל.

פלקאט. עוד שנים־עשר קילומטרים. היעד האחרון שלו.

אולי הוא יוכל להישאר שם הלילה, ללכת למקום של הסיני ולשלם על נערה. הן היו נקיות, והג'ין שם זול יותר מאשר בסנט ג'ורג'. הרעיון לבלות את הלילה בכפר האורגים הפיח בו רוח חיים, אבל לא עזר לסוסה שהתנשפה כמו חולת שחפת.

ברגליים מכוסות קצף הצליף רוני בסוסה בחוזקה, שוב ושוב. זוהי מלחמה, מותר לך להרוג סוס.

הוא חלף על פני ילדים רכובים על גבי חמורים ואיכרים לבושי סחבות. כשהבחין בבתים הראשונים של פלקאט, דירבן את סוסתו ונכנס אל הרחוב הראשי בדהרה. נשים שנשאו עוללים על גבן רצו לתפוס מחסה.

"קדימה! קדימה!"

בקצה הכפר הוא פנה שמאלה לעבר מחסני תחנת הסחר. החנות של הסיני תעמוד כולה לרשותו, כמו גם המבצר. לא נשאר יותר אף אחד, לא עוד מטלות מטופשות במשך שבועות. בזמן שכולם יֵצאו לעבר ראנגון, הוא יישאר שם לבד וייקח לעצמו את הזמן. המלך של סנט ג'ורג'!

"קדימה! קדימה!"

הסוסה טילטלה את ראשה והאטה את קצב צעדיה. לפתע היא השתנקה כאילו רגליה כשלו מכובד משקלו. רוני החזיק בה בכל כוחו, והסוסה פרצה בדהרה שוב בלי שיצטרך לדרבן אותה, מוטרפת מהחום והתשישות. בחצר המוקפת מחסנים ראה רוני את דגל החברה מתנופף ברוח.

בזמן שעבר על פני המחסנים הראשונים, ראשה של הסוסה צנח לפנים ונעלם. הוא שמע את רגליה הקדמיות של הסוסה קורסות בקול שבר, הקול הנורא של עצמות מרוסקות. רוני עף קדימה כשני מטרים מעל הקרקע. הוא פשט את זרועותיו אבל לא הרגיש כל התנגשות. הוא לא הרגיש את העצמות מתפצחות במפרקי ידיו ובזרועותיו. ראשו הוטח באדמה, הוא התגלגל קדימה וגבו נחבט במשאבת המים — עמוד הברזל שניצב באמצע החצר.

הסמל באומן תפס את רובהו שהיה שעון למרגלות עץ פיקוס גדול וקם מהכיסא שאותו הציב בצל בין ענפי העץ. ענן אבק שהעלו הסוסה ורוכבה בנפילתם ריחף לאיטו מעל החצר. הסוסה פלטה זעקות שבר שיכלו להעיר מתים, אבל השליח לא זז ממקומו. הסמל חלף על פני החיה שבטשה בקרקע ברגליה האחוריות. הוא הניח את רובהו בין רגליו וכרע מול החייל.

מצונף ככדור פקח רוּני את עיניו. "מה... מה קרה?"

ראשו נשמט על חזהו, זרזיף דם הגיח מזווית פיו. האגן שלו היה מרוסק, ורגליו סבוכות זו בזו כשתי סחבות. הוא גילגל את אישוניו מצד לצד בניסיון לזהות היכן הוא נמצא. החצר, מחסני המשי, הסמל שהתבונן בו, הסוסה ששכבה על צדה, לשונה מלחכת את האדמה כאילו היא מים.

"אני לא מרגיש... כלום..."

עיניו נחו על גופו המרוסק. עווית אימה התפשטה על פניו. "לעזאזל... מה... קרה לי?"

הסמל לא ענה לו.

"עזרו לי... לעזאזל... עזרו לי."

רוני הסתכל שוב סביבו. לא היה שם איש מלבדם. הסוסה נערה בפראות, אבל הסמל נותר במקומו ללא ניע. רוני ניסה לזעוק לעזרה אבל רק נחנק וירק דם. הסמל באומן נסוג לאחור כדי לא להתלכלך.

"מנוול... תעזור לי..."

הסמל הפנה את ראשו בקור רוח.

פניו של החייל רוּני קפאו לפתע בהבעת אימה, עפעפיו פקוחים, עיניו נעוצות בעיניו של באומן. בועת דם נקוותה בין שפתיו ואז התנפצה.

מנהל העבודה יצא ממשרדו בריצה.

הסמל באומן הזדקף וצעד לעבר הסוסה. הוא טען את נשקו, דרך במגפו על צווארה וירה כדור בצד ראשה.

המנהל הצטלב ואז פתח את התיק הקטן שהשתלשל על צוואר השליח. הוא שלף את המעטפה החתומה שהיתה מיועדת לו.

"איזו שטות, למות בזמן מסירת מברק מלחמה."

הסמל באומן הניח את נשקו אנכית ושילב את ידיו על הקנה החם עדיין. כמה חיילים חשו למקום והתקהלו במעגל סביב האיש המת. גזבר החברה ערך חיפוש על החייל ומצא את מסמכיו הצבאיים בכיס בגדיו.

"שוֹן רוּני. מבצר סנט ג'ורג'... הוא כבר לא ימות בבורמה."

המנהל הסתובב לעבר באומן. "סמל, צא לדרך מיד. מצפים לך ולאנשיך במדראס."

באומן הניח את הנשק על הכתף ופנה לעבר צריפו בצל עץ הפיקוס. הגזבר צעק אחריו, "סמל! אתה אחראי לקחת למדראס את הגופה של טוראי רוני."

באומן המשיך ללכת.

"אני אשאיר לך את הסוסה."

עשרים טוראים המתינו תחת השמש בשני טורים, זוגות־זוגות. ליד סוסו של הסמל עמד שור רתום לעגלה. הם העמיסו את גופתו של רוני על העגלה והשליכו מעל את תרמילי החיילים.

באומן חלף על פני הגברים המצדיעים ודפק על דלתו של המנהל.

"חמישה גברים יישארו כאן, עד שישלחו ממדראס יחידת חיילים נוספת."

"בסדר גמור. אני לא אחראי על הלוחמה, סמל, רק על הסחר. אני לא נמצא בסכנה. אינני מצטער לראות אותך הולך, באומן, אבל כנוצרי מאמין חובתי לרצות בטובתו של כל אדם. שהאל ישמור עליך בכל אשר תלך."

באומן עלה על הסוס ורכב עד לגופת הסוסה. הסוס קירב את נחיריו אל הפגר, נשף נשיפה ארוכה כאילו ביקש לטהר את אפו ואז הרים את ראשו. הטוראים עברו באיטיות ובעקבותיהם העגלה. באומן צעד אחריהם.

במבצר סנט ג'ורג' באומן הניח לטוראים להסדיר את הנשימה וניגש לחפש את הקצין הממונה על שליח הדואר.

"רוּני? צריך לבדוק עם הרב־טוראי, הוא באורוות. מה קרה?"

באומן הגיע לאורוות ומצא את הרב־טוראי יושב לשולחן לצד כמה שליחים מלוכלכים ועייפים, מוקפים צחנת גללים.

"איזה דפוק! הרג גם את הסוסה וגם את עצמו! הוא תמיד היה קצת אידיוט, רוני. והאירים הארורים האלה, הם שונאים שקוברים אותם רחוק מהמולדת. הוא לא סבל יותר מדי, נכון?"

"האנשים שלי יביאו את הגופה, אני אשאיר לכם גם את הסוס שלי."

במטה הפיקוד של המבצר, באומן קיבל את פקודות המשימה שלו.

הרציפים היו מלאים סחורה, ארגזי נשק ותחמושת. הררי חביות נערמו למרחק. יין, רום, חומץ, כלובים של תרנגולות וארנבים, חזרזירים מייבבים. משרתים קוּלים — שכירי יום — פרקו טונות של מזון וציוד חימוש בזמן שסירות משוטים נעו בין שבע־עשרה הספינות של הצי במדראס. השמש שקעה מעל האוקיינוס. בדגלי הענק שהתנופפו מעל הים נצצו צבעי החברה באור צהוב.

טורים של טוראים וחיילים בריטים הגיעו בזרם בלתי פוסק. הגברים בסירות נשמעו שרים לפי הקצב בעודם חותרים במשוטים ומובילים צוותי חיילים ואספקה.

שבעה־עשר כלי שיט מן השורה הראשונה, אלף תותחים וחמישה־עשר אלף גברים בבטן האוניות, שלושה רבעים מתוכם טוראים שעלותם נמוכה פי שלושה משל החיילים האנגלים. צבא החברה היה גדול פי כמה מצבאו של הכתר הבריטי, אך רוב אנשיו התגייסו מסיבות כלכליות.

בעלי המניות מרחוב לידנהול רצו לנכס את מפרץ בנגל לעצמם. אם צי זה לא יספיק, הם ישלחו שלושים אלף חיילים נוספים. פֶּגאן־מין צריך ליפול לפני בוא המונסונים, אחרת החברה תיאלץ להיתקע שם ארבעה חודשים נוספים עד שתוכל לשוט שוב בנהרות. הקצינים ידעו זאת, והמש"קים צעקו בכל כוחם, דוחקים בחיילים להתקדם, בסחורות לנוע ובמלחים לחתור מהר יותר.

כוח החיילים הקטן של באומן נשאב אל קלחת הנמל.

במשך שעתיים, מפלסים דרך במרפקיהם על הרציפים, הם המתינו לתורם לעלות לסירה. השמש נשקה לאופק כאשר הסמל ואנשיו טיפסו לבסוף על סולמות החבלים של "הילינג ג'וי", אוניית הדגל של הצי.

הטוראים ירדו לסיפון התחתון, מתחת לקו המים, והסמל באומן הצטרף לצוות הבריטי בסיפון הראשון. ארבע מאות גברים חיפשו את דרכם באפלולית ופרשו את הערסלים שבתוכם עמדו להירקב במשך שבועיים.

אם הרוח תבוא לעזרתם.

חלפו שעות רבות עד שנשמע קול התותח שירה מעל ראשיהם, והצי התחיל לנוע. על הסיפון, מעל הכוח, נשמעו שריקות וצעקות פקודות, קולות מלחים וחריקות תרנים שהידהדו עד לבטן האונייה.

השעה היתה חצות. החום היה בלתי נסבל.

מוקף בגברים משולהבים, בזמן ש"ג'וי" הרימה עוגן והחלה להתרחק מחופי האוקיינוס ההודי והחיילים החלו להקיא, הסמל באומן התרווח בערסל שלו ועצם את עיניו, ידו מונחת על הפגיון האפגני שבחגורתו. זה שלוש שנים שהוא מחכה.