דרך עלמה

מעבר לקיר יש לקולות מוזיקה אחרת. צלילים מתנגשים של הברות קצרות, נהמות, היא מעדיפה לחשוב שיש שם גן-חיות. עכשיו אריה שואג, קודם יילל לִינְקְס, עוד מעט יגיע אוּוּוּוּוּ ארוך של זאב. לא. היא מסרבת לחשוב שיש שם גן-חיות. מוטב יער. ג’ונגל. איוושת עלים. עצים. בּוּם של גזעים קורסים.

לא. היא יודעת בדיוק מה יש שם. אבא־אמא. אמא־אבא.

שוכבת במיטה צרה. הקיר לבן, הכרית כתומה, השמיכה, אוי השמיכה, שלושתם רובצים על האוזניים, כבדים, רכים, כל־כך עבים. אבל הקולות מצליחים להגיע, אי־אפשר לעצור אותם, יש להם דרך משלהם לחדור. פורצים בין השתי לערב, מפלסים מעבר בין נוצות הפלומה הרכות, אפילו בבועות האוויר שנתקעו בין שכבות הגבס והמלט מצאו מנהרות.

שעון הקיר זוהר. יש שעון קיר? היה שעון קיר?

השעה אחת בלילה. זה עתה התעוררה. כשהלכה לישון עוד דיברו ביניהם בשלווה, אבל היא כבר הבחינה בניצוץ המאיים, העצבני, שנדלק בעיניים. שלו? שלה? מתי תדע להחליט מי משניהם הטוב, מי הרע. הכול היה קל כל־כך אם אפשר היה להגדיר מי טוב, מי רע -

גם עכשיו, שנים רבות אחר־כך, במיטה אחרת, היא חשה מבוּכה קשה.

עוד לילה לבן.

שש וארבעים.

איך שהשעות בורחות. עלמה מוחטת את האף בשרוול החלוק. שׁערה האדמוני מתפרא תלתלים תלתלים. עוד לילה שלא עצמה בו עין. כלומר עצמה עין, אך לא ישנה לרגע. כמו אבא בבקרים של סוף חייו, יושב בגופייה ששערו הלבן מיתלתל על מִפתחיה, סנטרו החד שמוט, והוא מקבל אותה בטרוניה, “גם הלילה לא ישנתי כל הלילה.” כאילו שהייתי אשמה. עכשיו תורי, היא חושבת. עוד מעט רמי יקום ואני אגיד לו מייד כשייכנס, ‘לא ישנתי כל הלילה’. ואחר־כך הוא יתרחץ ויאכל ויילך. איך שהזמן עובר.

יושבת במטבח, ברכיה פורצות מהחלוק הנפרשׁ לצדדים, מניצוֹת לובן של רקפת סמוקה, היא מזיזה אותן מצד לצד, מנסה להחיות את הקיפאון שהחדיר כיסא העץ החלק לישבנה. רמי יקירי, בני, היא מהרהרת, אתה לא תמשיך את המורשת. אמא תהיה לך חומת מגן וסככה.

ממגרש החנייה עולים צלילי אזעקה משתחררת, התנעות שלא עולות יפה, נהמות מנוע. קולו הסמכותי של אריה גולן מונה את מועדי ההלוויות של הנפגעים בעפולה. עלמה לא מקשיבה, כלומר כן, אבל לעצמה. היא שומעת את קרקושי הרעב של הבטן, מיצים מתערבלים תובעים עוד. את בועיות הדופק באוזניה, מתנפצות אחת אחת.

מתרכזת, עפעפיה מצומצמים, היא מנסה לפענח מה צריך לעשות קודם: לשתות, להשתין, להעיר את רמי, או להכין לו כריך לבית־הספר. כל מטלה דורשת היערכות, תכנון, התגברות על כוח המשיכה שהושיב אותה בכיסא הזה, בּוּק חום מלא, ריפוד רך, וכשהיא מפתלת את צווארה, לרפות את כיווצי העורף ולהפיג את הכאב שזה עתה חדר למודעותה, נפשׁקות רגליה ומבין שולי החלוק היא מבחינה בבהונותיה היחפות, וכאילו בפעם הראשונה, מזדעזעת להיווכח עד כמה מכוערת העצם הצומחת כחטוטרת ממפרק החיבור של האגודל. גם זה כמו אצל אבא שלי, היא מתנשמת, זוכרת בבירור את כפות רגליו האדומות־לבנות, דלתון שחלקו העליון משולש־אצבעות מעוקל, וחלקו התחתון כף מאורכת וגרומה. אבא, חושבת עלמה, יִפחות מתחילות להיאסף אל גרונה, איזה חיים היו לך, למה קיבלתי את המזל שלך.

השעון המעורר בחדרו של רמי משמיע את תותחי 1812 של צ’ייקובסקי, מרחיק את הבכי שהחל להצטבר.

רמי, היא מזנקת אל דלת חדרו, מה לשים לך בסנדוויץ’?

רמי?? קמת?

- -

רמי? אתה שומע אותי? מה להכין לך, גבינה צהובה או נקניק?

הנה, סוף סוף הוא נוהם. מעבר לדלת יש לקולו צליל בלתי מוגדר. צחוּת הילדות התחלפה בבס נשכני, טובעת בקקפוניה נוסח לד זפלין.

רמי! לא שמעתי, מה אמרת?!

הוּסהוּס.

חומוס? אמרת חומוס? איך היא נותנת למצב הזה להימשך. איך בכלל נתנה לו להתפתח. לדבר עם בנה היחיד מאחורי דלת סגורה.

שאלתי אותך, צהובה או נקניק?

אמרתי חומוס. קולו מתבהר. תקיף.

לחמנייה או לחם?

אוף, די כבר, תני לקום.

והיא יודעת שעכשיו ייצא, שערו פרוע ועיניו זועמות מעבר למשקפי ג’ון לנון עגולים, דק ופרוע בטרנינג כחול, וכוחות אדירים מאיצים בה, כרוח בוקר שובבה - לפרוס, למרוח, לשים זו על גבי זו את פרוסות הנקניק, ולהוסיף עלי חסה, מלפפון חמוץ, קצת חרדל. פיסגת הסנדוויץ’ האימהי, הבריא, שילווה אותו בשמה לבית־הספר -

את תמיד תעשי הפוך ממה שאמרתי?!

רמי ניצב מאחורי גבה, כעוס, גמלוני, עוד אין לו 14 וכבר מטר שבעים ושלושה של עצמות דקות וריח גוף שמזכיר את גידי בנעוריו, ועלמה מתבוננת מוטרדת בערימת הנקניק, פרוסה דקה נחה על גבי פרוסה דקה, מִגדל־בבל אדמוני עם כדורי שוּמן לבנים וחתיכות פלפל שחור גרוס, המומה מהאופן שבו זכרונות לא זכורים הופכים אותך למה שֶאַתְּ.

לא התכוונתי. באמת.

כן התכוונת. את תמיד עושה מה שאת רוצה. אף־פעם לא מקשיבה.

לא נכון.

כן נכון.

לא נכון. אל תגיד לי ככה. זה לא נכון, ולפני שצליל מתיילד, בכייני, יפרוץ ממנה בדיאלוג משלו, היא פותחת את הארון שמתחת לכיור, תופסת את הלחמנייה שזה עתה ריפדה, ומשליכה אותה במהירות אל פח האשפה.

עכשיו טוב לך? אין יותר טענות?!

רמי פונה ממנה בגועל, ממלמל.

האם אמר משוגעת? אתה קורא לי משוגעת?! היא צועקת אחריו, אתה לא מתבייש? אני מכינה לך סנדוויץ’ וזה מה שאתה יודע להגיד?

כן אמרתָּ, היא ממשיכה אל גבו, אל תגיד שלא אמרת. אני שמעתי שאמרת, היא כבר צועקת אל צלילים נמוכים שמגיעים אליה מקוטעים מכיוון חדרו. חצוף כזה. מתיישבת בהתרסה, היא נאנחת. אז מה אם ביקש חומוס, נקניק לא יותר טעים מחומוס? מה אני יכולה לדעת. שום דבר אני לא יודעת. פעם ידעתי, עכשיו אני לא יודעת כלום. אפילו הבן שלי חופשי לצעוק עלי. התייפחויות חמות, ידידות קרובות, נאספות בה שוב. המטבח נטול הדלת מתעוות. קירותיו הלבנים מתקפלים, רוטטים עם ארונותיהם. תמונת הפרחים־תפוחים שעל הקיר מתקמרת, מטיחה בה תפוח דלישס אחד, מוזהב. עלמה נשנקת מהמכה, מהדמעות הממלאות את עיניה. עכשיו טוב לך, רמי, הא? אמא שלך בוכה, זה מה שרצית?

אין תגובה. היא יודעת שעוד דקה או שתיים הוא יגיח מחדרו ויסתלק לבית־הספר, יוצא ליומו העשיר באנשים ובחוויות, אולי בנות. תופסת בכעס בפינת השולחן, שכה אחיה, זו התמונה שיראה כשייצא החוצה, התמונה שתיחרת ברשתית עיניו, תצרוב במוחו, אמא שלך, היחידה, האוהבת, יושבת אומללה. בוכה.

החלוק מהודק אל הצוואר, הרגליים והידיים קפוצות, צער שאין לו שיעור מזין את הבכי. כמה כוונות טובות מתות באיבּן בוויכוחי הבוקר המוקדמים, העקרים, האלה. הדמעות כבר מתנקזות אל זוויות העיניים, מעצבות לעצמן את העיגוליות הטהורה, הבלתי־מושׁגת. ניתוקן מחזיר את קירות המטבח לזקיפותם ואת התפוחים לקערית. מותחמים ורבועים הם סוגרים עליה, גם משבצות המפה, כחולות־לבנות כתשבץ ביום העצמאות. כל דבר במקומו פרט לה. רק הכיור המלא כלים מלוכלכים רומז שבכל זאת יש סיפור מתחת לסיפור, וכולם חיים.

גידי הלך.

קודם גידי הלך ועוד מעט רמי ילך.

אבל לא הליכתו של זה כהליכתו של זה. זה הלך אולי כדי לא לחזור, וזה ילך לכמה שעות ואין לו ברירה, הוא תמיד חוזר. הם הולכים ואני נשארת. נשארת ולא איכפת לי. איכפת לי אבל לא אגיד. שיילכו. למה שיידעו שאיכפת לי, להם איכפת ממני? מילא גידי, שהוא לא בשר מבשרי, רק גבר, בעל. היה בעל. וגם כשהיה, היה יותר בעל מגבר. לא, יותר גבר מבעל, לא משנה. אבל רמי? הילד שהבאתי לעולם בכאבים כל־כך גדולים. הילד היחיד.

בני.

יחידי.

עלמה שומעת את דלת החדר של רמי נפתחת, והיא ממהרת להוריד את ראשה על ידיה. עוקבת מבעד לסבכי שערה אחר צעדיו החפוזים לחדר הרחצה, ריח מי הקולון המגיע אליה מעביר בה צמרמורת, גם זה כמו גידי, ומייד מגיע קשקוש המפתחות. הוא שוב ייצא בלי לאכול! היא מזדעזעת, אנחת כאב עמוקה חוצה את חזהּ לשניים, אבל אינה מגיעה אליו. הוא כבר לא פה, גם לא שם, ודאי מדלג בחדר המדרגות. איך עבר ביעף, אוחז בקל-גב מהוּה, עובר לידה כאילו אינה, רק שולחן, מפה, כיסא, לא אדם. לא אמא.

עלמה המומה. טריקת הדלת, כה קרובה, כה מוחלטת, מותירה אותה עירומה ממחשבה, נקייה מתחושה, מאובנת. עייפות מוּכּרת נופלת עליה, אהובה ומנחמת, משתיקה את איבחות הבכי הקצובות, שכמעט שכחה את קיומן.

כל בוקר רמי הולך לבית-הספר, ולאחר לכתו נופל על הבית שקט סמיך. זוחל מדלת הכניסה שנסגרת, ממלא את המטבח, ארונותיו דובדבן מאדים, נוגע בכיסא שעליו היא יושבת, וממהר דרך הסלון אל חדר השינה, והיא יודעת שהוא מתעבה שם לגוש של חוטי סוכר אווריריים. כמו אתמול, כמו שלשום, חוזר על עצמו בחודש האחרון.

היא יכולה ללקק אותו, סמיכוּת־מתוקה־נמסה בבית ריק.

בבית ריק?

רק לפני דקה מילאה נוכחותו הבוטה של הילד את החלל כולו, עכשיו היא מצטמצמת לחדרו הפרטי. מתרווחת במיטה הסתורה, בבגדים המושלכים על הרצפה, בגיטרה קרושת המיתרים. הוא בבית־הספר, אם באמת הלך לבית־הספר, והיא בחדרו, ממלאת את האוויר במולקולות של צחנת זיעה, של בוץ, של תו שרוצה להתנגן ושום צליל לא יוצא לו. בדיוק כמוני. ריק. ואקום. נאדה.

בכל זאת ריק.

אף פעם לא חשבה ששקט שקוּל לריק. להפך. תמיד חשבה ששקט הוא תוצר של שפע. מלאוּת שלא נצרכת לרעשים של קול או לפרשנות. עכשיו היא כבר יודעת. למדה בדרך הקשה. צריך לסבול הרבה כדי שאחר־כך אפשר יהיה להתנחם. שום נינוחוּת לא תבוא אם לא יִקדמו לה סער ומשברים, מלחמות ראש בראש. היתה צריכה לזכור את מריבות הוריה ולריב עם רמי, כדי שתוכל לחזור אל הספוג השקט, הרך, המקיף אותה.

עלמה מתבוננת בשעון המטבח. עיגול עם מספרים ברורים שאותיות סופרפארם מוטבעות מתחת למחוגיו. שבע ושלושים. אם תקום היא תחלל את השקט. תראי למה הגעת. אפילו לשלוח אותו מצויד את לא מצליחה. מצויד, באמת, אפשר לחשוב שסנדוויץ’ זה קלצ’ניקוב. בסדר, רק סנדוויץ’, אבל הוא הצידה-לדרך האמיתית שאני, אמא שלו, יכולה לספק לו. אוכל. בסך הכול אוכל.

כאילו שיש בחיים הרבה יותר מכך.

עלמה מכווצת את שפתיה. אולי לא הייתי צריכה ילד. בלעדיו הכול היה פשוט בהרבה. את מצחיקה אותי, עלמה, לא קצת מאוחר לחשוב על זה?

תיהני מהשקט. גם זו דרך ליהנות מילד. כשאיננו. שום חצוצרות או תופים לא מתנפלים עלייך דרך הקירות. שבי בשקט ותספרי עד עשר. תנשמי עמוק. עוד דקות מעטות יגיע גם המִרווח הנפשי.

עלמה מגביהה את ראשה מהשולחן ושומטת אותו לאחור. גבה מתרחב על משענת הכיסא. ידיה לצידי גופה, והיא מדמה אותן פרוּשׁות לצדדים, מחפשות להקיף את מה שניתן, בעיקר לחבק, גם נוכחות מדומה. הילד שלי, התרמודינמי הזה, עבר בהינף את הקו הבלתי־נראה של גבולות השפעתי. אין לי יותר אחריות, היא כמעט מפזמת, הוא הלך. ברח ממני, וזה בסדר. בדיוק בשביל זה יש בית־ספר. אם יש שם בית־ספר. אני כבר עשיתי בשבילו כל מה שיכולתי, אפילו מעל ומעבר.

אבל מילות הסיכום מטלטלות אותה, פוערות תהום חדשה, ועלמה מרגישה שהיא נזקקת לניסוח אחר, מוּכּר מסדרות משטרה:

קר שם בחוץ, בן שלי, ואמא לא איתך -

האם זהו הרגע המדויק, רגע החלפת הניסוחים, שבו חדרה לתודעתה של עלמה תחושת הקיפאון באצבעות הרגליים? כשירדה לפנות בוקר מהמיטה נכנסה לנעלי-הבית הצמריריות - היא מסתכלת מטה לבדוק, כן, הנעליים שם, אקריליק ורוד, שריד של תקופה אחרת, שמוטות לצד רגליה. במהירות היא מחדירה כל כף למִנעלה, אך הקור ממשיך להצמית. מעניין איך עד עכשיו לא הרגישה בו. עלמה מתרכזת באצבעותיה, רואה אותן גם כשהן מוסתרות בתוך הגפה הרכה, ודאי דקות וכחולות, נצפדות מקור, עוד מעט תאבּדנה את כושר התנועה. יצטרכו לקטוע אותן, היא נתקפת בהלה, רואה בחִיוּת עזה גדם חסר ציפורן, נע-זע בנוקשות, כמו בסרט של ערוץ 8 על משלחת לקוטב שכָּשלה. מגיע לי, חושבת עלמה, לכל מה שעושים יש תוצאות. התעצלתי לגרוב גרביים בבוקר והנה התוצאות. אי-אפשר להימנע מתוצאות. על מה שעשית ועל מה שעשו לך, ועל מה שלא עשית ובכל זאת רצו לעשות לך. ועל מה שעשית בלי לרצות ועל מה שרצית בלי לעשות, ולא משנה בכלל אם לא יכולת, או לא רצית כי לא יכולת, או לא יכולת כי לא רצית. עלמה מסכנה שלי. חמודה. כל-כך קר, ששום גרביים כבר לא יעזרו לך. רק בית-חולים.

או שמיכה. אולי ספל קפה.

זה לא הקפה כקפה, זו התמונה של זוג ידיים מלפפות, שני זוגות ידיים. עלמה נאנחת. טועמת את התמונה היפה שעושה את עורה חידודין חידודין. ידיה הנתמכות בשולחן מסייעות לה, באיטיות, לקום. אוחזות בשולי החלוק שנשרך פתוח, הן מושטות קדימה, מצעידות אותה לחדר השינה, בלי לשתות, בלי לאכול, בלי להיזכר, מרימות את שולי שמיכת הפלומה הרכה, ומאפשרות לה להיכנס, להצטנף. לאחר הלם הקור הראשוני היא נושמת עמוק, מצפה לחום שעתיד להגיע, משוכנעת שיגיע. אם היתה לציפייה מנגינה היא היתה עכשיו שיר ערש.

עלמה כמעט מחייכת, היא נזכרת בטיול שכוח בלונה פארק עם אמא־אבא, אבא־אמא, באחד מימי השלווה שלהם. הם איפשרו לה להתעכב ליד האיש עם מכונת הסוכר, לראות איך קומץ גרגירים לבנים יכול לתפוח לכדור רך של מתיקות נימוחה. נאנחת בחמדה היא שואפת את ההבל שמצטבר מתחת לשמיכה, כבר מתחיל להיות חם. נעים. באמת־באמת נעים. נמוגה אל קוּרים מרפרפים של טוויית גולם, עלמה מתמתחת כחתלתול ומתכווצת, עוד מעט תירדם, תתעורר פרפר.

במטבח נותרו בינתיים סימני הבוקר על השיש. חמאה שמתחילה להתרכך, סכין עם פסי חרדל, קופסת קפה שאינה סגורה כהלכה. עכשיו, כשגידי הלך, גם אין מי שיגער: את אפ’פעם לא סוגרת כמו שצריך, כל הטעם יתנדף!

עלמה לא תיקנה את גידי, ממתי טעם מתנדף? אתה בטח מתכוון לריח. ניסוחים הם רק מילים, אולי משום כך היא לא מייחסת להם מספיק חשיבות. ואולי גם ריח הוא טעם? פעם קראה שאם מכסים היטב את עיניו של אדם ונותנים לו לטעום פרוסת תפוח־עץ קשה ופרוסת תפוח־אדמה הוא לא יידע להבדיל ביניהן. העיניים הפתוחות עושות את כל ההבדל, בעצם לא העיניים אלא המוח. הוא המפרש, מוסיף מידע לעובדות חסרות הטעם והריח ובכך מעניק להן טעם וריח. שוב אמרתי טעם וריח, אבל הרי אין טעם וריח, המוח הוא הנותן את הטעם לריח. אופס. עלמה כמעט מתעוררת. שוכבת במיטה, חם לה ונעים לה, איך היא יכולה לחשוב על מה שנותר פתוח על השיש? האם היא בכלל יודעת שנותר אוכל על השיש? אם יכלה לדעת מה קורה על השיש, היתה יודעת גם מה קורה בכיור ובמקרר, ויש להניח שלא היתה נכנסת למיטה, להתחמם. לישון. לברוח מהכול.

היא היתה מלפּפת בחוזקה את חגורת החלוק, מקפלת את שולי השרוולים, ומתחילה להחזיר כל פריט למקומו: את החמאה וקרטון החלב למקרר, את הסכין לכיור, את הקפה למדף. כמו שעשתה בכל השנים הקודמות. הרי גם לאחר שגידי עזב את הבית הנחיותיו אמורות ללוות אותה.

ואולי להפך? עם הסתלקותו העבירה איקס גדול על זכרונותיה ממנו והלכה לישון בשלוותם של מאושרים בחייהם.

יש כאלה?

למשל דריה.

בעשר בבוקר, לערך, היא תקיש על דלת הדירה נקישות קצובות ובטוחות, וכשלא תיענה תחפש את המפתח המתאים בצרור העמוס ששלתה מהארנק. “היי, אני פה,” תשאג אל הדירה ותמהר למטבח. היא זו שתסגור את המִכסה כהלכה ותחזיר את קופסת הקפה למדף המתאים, את החלב והחמאה למקרר (במדף הלא-מתאים), את הסכו”ם והכוסות למדיח, ולפני שתפנה לחדר השינה גם תעביר מטלית לחה על השיש. מה קורה איתה, דריה תמלמל לעצמה, הסמרטוט הזה כבר שחור, שלא לדבר על הכיור. להשרות באקונומיקה או לזרוק ולחפש חדש? אני אזרוק, היא מסכמת, בטח יש לה פה איפשהו מטליות אחרות, זה לא עולה הרבה, פעם היא היתה כזו בָּלַבּוּסטֶה, איך הכול השתנה כשהבעל הזה שלה נסע.

המלה ‘שלה’ גורמת לדריה צביטה קטנה, אבל היא מסלקת אותה באלימות. החלטות מהירות, קביעות מוחלטות, זה מה שהופך את דריה למאושרת בחייה? היא מתבוננת בשיש הריק, עודנו לח, שׁמֵחה בפועלה, יודעת שהעיניים האנושיות אינן מסוגלות לראות את שלל הבקטריות שמסתתרות בלחוּת שנותרה, מתחלקות לאינספור נוספות, ניזונות משפע, מיקרוסקופי אף הוא, שמזלן ממציא להן. סיבי אבק מאריג הסחבה, חלבונים שנשרו מהנקניק, מהלחם, מולקולות שנותרו על המירקם השֵישי מארוחות קודמות, מידיים משומנות - ובכל זאת היא מרוצה. דריה כבר ממהרת לחדר השינה, מוצאת את עלמה מתחת לשמיכה. מוצאת שמיכות, לא את עלמה, רק שערות צבועות אדום, מתולתלות, מגיחות מהקצה האחד בשובבות נייטרלית.

בוקר טוב, יולי, דריה צועקת, דריה כאן. חמודה, את ערה?

עלמה לא עונה. היא ישנה. ישנה חזק. היטב. פלדה של שינה. תלתל אחד צוחק אל דריה. חמוד שכמותו.

כבר אחרי עשר, יוליתי, דריה מתעקשת לדבר בקול רם, תראי איזה יום יפה בחוץ.

אתמול, במפגש השבועי, ששום נושא בו לא עסק בעלמה, הגיעה למסקנה נחרצת: אסור לוותר. ואם גם זה לא יצליח, לא תהיה ברירה, היא תיאלץ לסחוב לפה את מודי בכבודו ובעצמו. אין כמו עין מקצועית אובייקטיבית. הוא יציע פתרונות שהיא כחברה אינה מסוגלת להעלות. בינתיים היא תעשה את מה שליבה אומר לה. כן. בדיוק ככה. הלב וקצת ניסיון. את המקצוענות היא תשאיר בצד. בינתיים. המצב עדיין לא כל־כך נורא. איזה שהוא תפקוד היא רואה שיֵש: רמי הולך לבית־הספר, ולפי הסימנים על השיש מישהו גם עושה קניות. בנחישות היא ניגשת לחלון ומעלה בחבטה את רפפות התריס. לפעור את עיני החדר, היא מחייכת. עדיין נותרה בי הנטייה לחבר שירים. אוויר בּשׁוּם ממליחות הולם בנחיריה, עוד שנייה ישכּר את הריאות. יענג את הדם. איך יכול להיות שלא ישפיע גם על יולי. אין כמו אור ואוויר ים להפגת דיכאון.

את מריחה? היא שואלת לאחור, בלי להפנות את הראש, נושמת עמוקות. עצמות לחייה המעוגלות, הגדולות, מאפילות על האף הישר, הארוך קמעא, המרחרח מעבר לחלון. איזה יופי של נוף פה מהקומה ה11־, היא ממשיכה. אני מריחה את הים בלי לראות אותו.

למטה, ברחבת החנייה, שתי שורות סדורות של גגות מכוניות, שחור, כחול, אפור מטלי, אדום, ביניהן שורה שלישית, לאורך. דריה סוקרת אותן, מדברת לאחור:

איך אפשר להישאר בבית, חמודה, בואי נצא, נשב באיזה בית־קפה.

השתיקה הזו. לא יכול להיות שהיא מכוונת נגדי.

בא לי לראות את הים, יולי, נשב בטיילת. בא לך?

- -

אני עוד אסע בלעדייך.

דריה מרגישה שעוד מעט יהפוך הדיאלוג המדומה הזה לצריחה. מחזירה את הראש מהחלון היא נפנית למיטה, נבהלת לראות את עלמה מביטה בה בעיניים פקוחות, רציניות. השמיכה כבר מתחת לצוואר, רעמת שׁערה פרועה על הכר בהילה אדמונית.

הרגשה של ניצחון קטן מסלקת את הבהלה הרגעית שאחזה בה: אני מצטערת אם הערתי אותך, יולי, היא אומרת בנעימות, אבל תראי כמה יפה בחוץ.

אולי תלכי, אני רוצה לישון. עלמה עונה בקול קטן, פצוע.

את מריחה את הים? דריה מתעקשת, ליבה מחייב את מוחה להתעלם, להדחיק את תחושות המבוכה והכעס שעולות בה. קומי, חומד, אסור להישאר בבית ביום כזה. בבית אמרתי, אני בשום אופן לא אגיד במיטה, עד מתי תשכבי במיטה, מופרעת אחת. שום גבר לא שווה את זה. גם לא חברה. איזה יום יפה, אני אגיד, כאילו הכול כרגיל, כאילו החברה הכי טובה שלי לא מסתגרת בבית כבר שבועות אחדים.

תני לי לישון, עלמה חוזרת באומללות.

בטח, כמה שתרצי. כשנחזור -

עכשיו.

מה את יודעת, דריה מחליפה מִנעד, גם אני בקושי קמתי הבוקר, יש עודף יונים באוויר, שום דבר שכוס קפה חזק לא תפתור.

עלמה עוצמת עיניים. תעזבי אותי, היא אומרת בעפעפיים מכווצים.

כשנחזור, עקשנית אחת.

דריה מרחיקה תחושה חריפה של ייאוש שמתחיל לבעבע, ניזון מדו”חות של מטופלים. שרק לא אצעק. לא לאבד סבלנות. כמו שאני אומרת לסטודנטים שבאים אלי לייעוץ, לשון רכה תרכך גֶרם עקשן. בחיוך מאולץ היא מסתכלת בעלמה: אני לא אתן לך להרוס לך את החיים. בואי נראה מה תוכלי ללבוש.

פותחת לרווחה דלתות זֶדקה המתקפלות כאקורדיון, היא סוקרת את התכולה. נבחר לנו משהו נוח, היא מדברת בלשון רבים, מכנסיים יפים, טוניקה, משהו שתוכלי לצאת איתו החוצה בלי להתאמץ.

ערבוביה דחוסה של בגדים שמוטים, כרוכים זה בזה, הולמת בה. שרוולים מלופּפים, מקטורנים שצנחו לתחתית הארון, קולבים מסוכסכים, מגבות בין שמלות. הֶבל סמיך של זיעה חמוצה, אופייני למקומות סגורים, מיתמר היישר לנחיריה, מאלץ אותה לסגור בתנופה את הדלתות ולהסתובב לאחור:

יולי, קומי, אני מבקשת ממך, כמה אפשר -

זה לא עניינך, עלמה לואטת, שכובה על גבה, פניה שוב מוחלקים בהבעת שלווה. נעלמו הקווים האנכיים שהחלו להיווצר במצחה, גם קמטי החיוך התוחמים את פיה מצדדיו כסוגריים נעלמו. בוהק ילדותי עולה משמורותיה הסגורות, מהרקות, מקיף לשיער. דריה כמעט מקנאת. איך היא מצליחה להיראות צעירה ויפה גם עכשיו.

אני לא אתן לך להרוס את עצמך, היא חוזרת בשקט, כמו בשבועה. את שוכבת פה כבר יותר מדי זמן. די. כמה אפשר להתאבל. הוא לא שווה את זה.

אני לא מתאבלת, עלמה עונה ברכות.

אז למה את כל הזמן במיטה? הנה, אמרה את המלה, בלי להתכוון, או שמא כן?

אני עייפה. את לא עייפה לפעמים?

מה שייך אני. אני לא במיטה, אני בחוץ. עובדת הרבה וקשה. את כל הזמן בבית, כמה זמן עוד תגידי אני עייפה.

שייך. ועוד איך שייך.

מה שייך? דריה מתחילה לאבד את סבלנותה. שנים את אומרת שאת עייפה.

אני לא אומרת, אני מרגישה.

מרגישה שמרגישה. היא מתקוממת בלי קול. אני מבינה שאת עייפה, היא חוזרת להיות אשת המקצוע, דריה שאפשר לסמוך עליה, דוקטור של נפשות, כותל המזרח לחברותיה המתחלפות, אף אחת מהן לא כמו עלמה, עלמה אחותי. את עייפה, היא חוזרת, באיטיות, מדגישה כל אות, אני מבינה שאת מרגישה עייפה, אבל -

את לא מבינה כלום. תעזבי אותי. אני רוצה לישון.

מצוין. תשני כשנחזור.

תעזבי אותי עכשיו, עלמה חוזרת בשלווה, מבטאת כל מלה בבהירות, שום צליל של כעס או חוסר־אונים אינו מצטרף להברות המדודות. אטומה וחזקה כבשריון של צב: שמיכה מהודקת לצוואר, תפוסה מתחת לעקבי הרגליים. לא, אפילו לא צב. שום רגל לא מציצה חופשייה מאחור, רק הראש.

תלכי כבר, דריה. תצטרפי אליו. מצידי זה בסדר.

אני הולכת, אני הולכת, דריה מזדעזעת. התכוונה או לא התכוונה? מחליטה שמוטב להתעלם, למה לפתוח דווקא עכשיו פצעים ישנים־חדשים, היא ממשיכה: אני לא אתן לך להישאר ככה, אני מביאה רופא.

דריה, עלמה משדלת, במרווחים שווים בין המילים, תביני, אני־לא־חולה־אני־רק־רוצה־לישון.

לפחות יעשו לך בדיקות, אולי את סובלת ממונונוקליאוזיס. האם עלמה מחייכת? לא, באמת. אחרי הלידה זה היה מובן, אבל שלוש־עשרה שנה אחרי?

לישון! עלמה מסרבת להיגרר לשיחה.

אבל את כל הזמן ישנה. כבר שבועות שאת ישנה.

לישון - -

לעלמה מתחשק לצחוק. אם לא היתה אדישה, אולי היתה צוחקת ממש. כמה פעמים דריה הגיעה לכאן? וממתי? באיזו מהירות תופסים עלייך בעלוּת כשחושבים שנחלשת.

מהשינה הזו לא ייצא שום דבר טוב, דריה ממשיכה בעצב.

כאילו שאני לא יודעת, חושבת עלמה. יודעת ועוד איך, אבל אין לי כוח. פתרון מבריק קופץ לפתע לתודעתה, משפט של בית־ספר מימי ילדוּת נשכחים. זה בסדר, המורה. אני מבטיחה, המורה, אני־לא־אעשה־את־זה־יותר־אף־פעם־המורה. באמת־המורה.

מחר, אומרת עלמה בקול שקט, כאילו לעצמה, יודעת שאוזניה של דריה כרויות. אני מבטיחה, דריה, מחר.

הנה, אמרה, וזה לא היה קשה בכלל. להפך. אף אחד לא יגיד עכשיו שהיא זקוקה לאשפוז.

מחר? תקומי מחר? נאחזת דריה.

כן.

את מבטיחה? באמת?

כן.

אם הפנים היו מתחת לשמיכה עלמה היתה מרשה לעצמה לחייך בסיפוק מהאופן הלהוט שבו דריה נאחזה במילים, כמו טובע בקש, אבל פניה גלויות, וגם אם עיניה עצומות, היא מניחה שדריה סוקרת אותה בקפידה. נושמת עמוק היא נשמרת לא להסגיר את השמחה שעולה בה. איך מצאה במקרה, בכזו קלות, מציאה נפלאה מילדוּת רחוקה. הַבטחת־כאילו. הבטחה מעמידה פני מובטחת. מוחהּ, שיכור מאוֹשר, מתפצל לשניים. חציו מְתַקשר עם דריה וחציו מתמסר לעולמה הפנימי. מחר, אומר האחד. דריה פתיה, חושב השני. כללי משחק חדשים, מרהיבים, נפתחים לפניה.

את מוכנה לסגור את התריס? היא שואלת בעדינות. מתאמנת בתפקוד הכפול, הנפלא. קול של ילדה טובה, קטנה. דריה לא תעלה על הדעת את השנאה המבעבעת בפנים.

כן, בטח. דריה ממהרת לחלון. סוגרת בשמחה את לווחי התריס, החושך שנופל, מוחלט ופסקני, מעורר בה מחדש תימהון עגום. נעים לך בחושך הזה? היא מתפלאת, ואז, חוזרת לסורה, מחליטה לפעור מחדש את הרפפות, רק קצת, יוליתי, לא הרבה, טיפה של אור לא תזיק לנו. הפסים החיוורים נמהלים זה בזה, נטמעים. עכשיו תוכלי לראות משהו, היא מסכמת בהחלטיות, ומחליפה נושא: לרמי יש אוכל לצהריים? עיניה אומדות את החדר במבט מרוצה. אפלולית בהירה. תריס סגור־פתוח. גם זה וגם זה, כמו שחיים צריכים להיות.

הכול בסדר, ממשיכה עלמה בקולה החדש. בודקת אם היא עדיין יכולה לשלוט בו.

דריה מוכנה להישבע שעלמה שלה, הקודמת, רומזת שגם במצב הבלתי־אפשרי הזה יכול לפעמים להיות נוח ונעים, ובכל מקרה, זה רק זמני. מחר קמים ויוצאים. הנה, אם תעזוב אותה בשקט עוד יום או יומיים, הכול יעבור, כאילו לא היה.

יוליתי, היא מתחילה לצחוק, את יודעת, כל־כך דאגתי לך קודם.

את - חברה - אמיתית, עלמה עונה לאחר השהיה קלה. החום והרוגע גוברים עליה, גורמים לטון המתמשך לבקוע ממנה שוב.

בטח, כי עם מי אם לא איתך אפתח את חנות הפרחים שלנו? דריה נענית, אבל הוודאות שהיתה בה קודם מתערערת, והדאגה לעלמה שוב מרימה ראש. זוכרת את חנות הפרחים שלנו?

חנות הפרחים שלנו, עלמה חוזרת, ובלי משים עולה חיוך על פניה.

קודם את צריכה להבריא, מסכמת דריה, ליבה נצבט. מתי באחרונה ראתה אדם מחייך בעצימת עיניים? ועכשיו אני עוזבת אותך לישון.

זכר חנות הפרחים, חלומן הנשכח, ממלא אֹת דריה רחמים. הולכת על קצות האצבעות, שלא להרעיש, מודעת למהירות שבה בחרה להאמין לעלמה, היא מורידה באיטיות את ידית הדלת ומגניבה מבט אחרון לאחור, אל היופי הקורן, שגם האפלולית הרכה לא יכולה לו. אני באמת אהיה כאן מחר, היא מזהירה את עלמה בחיבה, מתעלמת מתחושת החמצה שמתחילה לתסוס בה. את תבריאי ונצא ביחד לטיילת. שתינו נחפש את המקום המתאים ביותר לחנות הפרחים...

בלי להמתין למענה היא יוצאת, סוגרת מאחוריה את הדלת בזהירות רבה. אם רק מישהו יבטיח לנו שגם מחר יהיה יום יפה, היא אומרת פתאום בקול.

כשעלמה לבדה היא פוקחת עיניים, אין לה צורך בעצימתן. שני וילונות כבדים-רכים שחוצצים בינה לעולם. הֱיוֹת לבד הוא מלאוּת נפלאה. חבל שמגיעים אליה אחרי כל-כך הרבה התנסויות בהעמדות פנים. גם עכשיו, כשגופה צורח לשכב, להתמסר לעצמו בלי שתפריע, היא מודעת עד קצות ציפורניה לחובות שממתינות לה: לקום, לגשת לחלון, לסגור היטב את התריס, לחזור למיטה, להתכסות כמו שצריך. עלמה חסרת-אונים. שוב צריך לקום. והפעם בלי צלצול שעון או השכמה טלפונית. בלי השקט מהחדר של רמי שקורא לה, אמא בואי, אמא בואי, שבי אצלי עד שאגדל. את הסנדוויץ’ כבר הכינה. מי זוכר שגם זרקה. עכשיו היא צריכה לקום בשביל עצמה, ואת זה אין לה כוח לעשות. עלמה נאנחת, האוויר פורץ ממנה בשריקה, והיא שמה לב שמרוב חשיבה מאומצת שכחה לנשום. הריכוז הזה, עוד ימית אותי.

צריך לקום, למתוח רגל, איך מותחים רגל, איך מרימים גוף.

לוותר?

לקום.

אולי לוותר.

לקום.

לוותר. אפשר להחשיך גם עם השמיכה. פשוט להעביר אותה מעל לראש.

נכון שאפשר, אבל איך מעלים שמיכה מעל הראש, כשאי־אפשר להזיז רגל כדי לקום ולסגור תריס? אם אי־אפשר להזיז רגל גם אי־אפשר להזיז יד. כשעלמה חושבת על מה שצריך לעשות היא כבר לא יכולה לעשות. כשאינה חושבת - הכול מצליח לה. עלמה מרגישה איך המוח החדש שלה, זה שלמד להתפצל, שוב צוהל משמחה.

זוז, היא אומרת לו.

שום דבר לא זע. אלפי שרירים קשורים לטריליוני תאים קטנים שמסרבים לתת או לקבל פקודה. יד, תתפסי את השמיכה ותמשכי אותה, את שומעת אותי, יד? עלמה צוחקת לעצמה, יד שלי, חמודה שלי, אני יודעת שאין לך כוח למשוך את השמיכה מעל לראש. איך יהיה לך כוח אם לי אין כוח? למה אני אומרת כוח, מה פתאום כוח, אין לי חשק. לא בא לי לגעת בשמיכה, לא בא לי לקום מהמיטה, לא בא לי אור ולא בא לי חושך. ובעיקר, לא בא לי גידי.

הנה, חשבתי את השם שוב, כמה פעמים בבוקר אחד?

עלמה מוטלת עכשיו על הגב. זרועותיה מונחות על חזה בהצלבה, מועכות את השדיים הגולשים לצדדים. הן לא מרגישות שדיים. יש שדיים? יש אשה? בול־עץ כבד שידיו משׁוּכּלות. איך צלב פתוח, מוכן לשימוש, מאבד את ידיו הפרושׁות. רגע לפנֵי עוד היה מוכן לצליבה. להצלבה, טיפשה. אני לא טיפשה. אולי אני בול־עץ אבל לא טיפשה. אני רק לא מרגישה את השדיים. גם לא את הידיים. יש ידיים? האצבעות מגיעות לכתף, יד ימין לכתף שמאל, יד שמאל לימין. שורשי הכפות, זו על זו, יוצרות את מרכז האיקס, מקום החיבור. נו באמת, זה לא קשה, את יודעת, לאחוז בקצה הציפה גם במצב הזה ולמשוך למעלה. טריוויאלי לחלוטין. אבל המוח חכם. הוא לא יתן פקודות מטומטמות. מה רע לשכב על הגב בידיים מצולבות? חם לי. חם לי? אני רעבה. מה פתאום. זה החצי החיצוני מנסה לבלבל את הפנימי. לא חם לי ולא רעֵב לי. מי זוכר מה זה אוכל. אז את בטח צריכה פיפי. הנה, יש לך סיבה ממשית כדי לקום. אני גם לא צריכה פיפי. אם הייתי צריכה הייתי מרגישה לחץ. מה אני מרגישה?

אם אין לי חשק לקום ולסגור את התריס סימן שלא מפריע לי הקצת אור הזה. הרי גם אם הכול יהיה סגור היטב, אחרי דקות אחדות העיניים מתרגלות, והחושך נעלם. מה הפלא שיש עכשיו אור. עכשיו בוקר. היא אמרה עשר. יכול להיות שעשר בלילה? את יודעת שלא, אם תמשיכי כך עוד תהיי חולה באמת. רמי הלך לבית־הספר. דריה בסלון. אם היה לילה היא היתה בבית שלה. הנה, הרבה דברים את יודעת, ומה זה עוזר לך? את שוכבת במיטה ולא מצליחה לצאת מזה. לשכב במיטה לא אומר כלום, אני רק עייפה. מחר אקום.

להטעות את מי שהיתה החברה הכי טובה שלך זה עניין אחד, אבל לרמות את עצמך? מי מרמה, אני? אם הייתי יודעת לרמות את עצמי לא הייתי כאן עכשיו. בטח. אז איפה היית, עם גידי? גידי. הנה שוב אמרת גידי, והצביטה כל־כך חלשה, אולי תיעלם לגמרי עד מחר.