דרכי הארגוסים 2: הצעקה האדומה

1

ריקוד

הצועקים הסתערו עליי במהירות ובאכזריות שהבהירו לי שהחרב בידי לא מדאיגה אותם יותר מאשר החתכים שכיסו את גופיהם הפגועים קשות. אילו הייתי מקדישה ולו רגע כדי לתהות מה הביא אותם למצב הזה, או מבזבזת ולו נשימה אחת על החרדה שגברה בתוכי, לא היה נותר מגופתי דבר שאבי המאמץ היה יכול למצוא, פרט לכמה עצמות שילבינו באור השמש וישקעו בחול המדבר.

אבל אני למדתי דרכי הגנה מדוּרָאל בְּרָאוּן בכבודו ובעצמו. "הרקדן האַרְגוֹסִי הקשוח ביותר שהעולם ראה אי־פעם," כפי שאמר לי שוב ושוב. הוא אמר את זה גם עכשיו, בתוך הראש שלי.

"אַרְטָה אֶרֶס לא עוסקת בלחימה, ילדה. היא עוסקת בניצחון."

רצתי לאחור, נתתי ליריביי הפראיים שטח כרצונם, וצפיתי כדי ללמוד איך הם נעים.

"איש לא יכול ללמד אותך איך להביס יריבים טוב יותר מאשר הם עצמם, אם רק תיתני להם הזדמנות."

אף על פי שהגבר היה גבוה ורזה והאישה נמוכה ורחבה, לשניהם היה סגנון תקיפה דומה: הם הושיטו את שתי ידיהם כדי לתפוס אותי ושרבבו צווארים כדי לקרב את שיניהם השבורות החדות לגרוני. לאף אחד מהם לא היה אכפת בכלל מהחרב שלי.

"את רוצה להרוג מישהו? תעשי את זה כשהוא ישן. זה פחות אכזרי. אחרת, את חייבת להבין איך נראה הניצחון עוד לפני שאת מרימה אגרופים."

לא התכוונתי להרוג את האנשים האלה אם אוכל להימנע מכך. למיטב ידיעתי, הם היו בני אדם חביבים שנקלעו למצב שמעבר להשגתם. אולי זאת מחלה שאפשר יהיה לרפא אותם ממנה. רעל שיעזוב את גופיהם, תוך כמה שעות או דקות. כישוף של מכשף ז׳אנ׳טֶפּ שמשבש להם את התודעה. אם אוכל לגרום להם לאבד את ההכרה, אוכל לקשור אותם ואולי למצוא דרך שתחלץ את כולנו מהעניין. אבל לשם כך הייתי חייבת להבין מה צריך לעשות כדי לעצור בעדם.

הנפתי את חוד החרב שלי קדימה, לשריטה קלה בכף ידה המושטת של האישה. היא לא הגיבה כלל, רק המשיכה את הצרחה הלחששנית האיומה. ידי הפנויה נכנסה לכיס מעיל הדרכים שלי, והאגודל והאצבע המורה תפסו את אחד מששת קלפי המשחק העשויים פלדה שגנבתי מארון הנשק של דוּרָאל בבית. בתנועה קלה של מפרק היד העפתי את הקלף החד כתער באוויר, אל בין שיניו של הגבוה. גם הוא רק המשיך לנשוף, וירק דם בלי לנסות אפילו לשלוף את הקלף.

"רק טיפשה מנסה לפצוע יריבים מתוך אמונה שמה שפוגע בה יפגע בהם. כאב הוא לא הדרך האַרְגוֹסִית."

מיהרתי לסגת עוד לאחור, ואז הבנתי שאני נוהגת בטיפשות. הסתובבתי וברחתי במהירות האפשרית.

"אם את מוטרדת מהמראֶה שלך כשאת רוקדת, את תהפכי את עצמך לגופה חיננית."

שמעתי שהם הגבירו את המהירות ועכשיו הם רצים אחריי, אבל חמקתי מהם. ברגע שצברתי מרחק של כמה מטרים, הסתובבתי לעברם והורדתי את תיק המפות מכתפי, הפלתי אותו כדי שלא יגביל את תנועותיי. חששתי שאם אתרחק יותר מדי מהתוקפים, הם יחזרו אל הילד, שהתרומם על ברכיו והביט בי כשהוא תוהה כנראה אם אני נוטשת אותו. אבל הזוג המגואל בדם המשיך לרדוף אחריי. הם הסתערו כחיות פרא זועמות וחסרות בינה, אבל הם לא הפריעו כלל זה לזה. אם כן, עדיין יש בהם עורמה מסוימת, כמו גם כוח על־טבעי וסיבולת בגפיים.

"כוח הוא אשליה. החזק חזק רק בזוויות ובתנוחות מסוימות. אם אי אפשר להביס אדם בקרב פנים אל פנים, יש להכריח אותו להפנות אליך את הגב."

זזתי צעד שמאלה כדי לעמוד בדרכו של הגבוה. ברגע שהוא ניסה לתפוס אותי, נפלתי לברכיים וצללתי בין רגליו כשאני אוחזת בחוזקה בחרב. כשיצאתי מהצד השני, בעטתי בעקבי בחלק האחורי של הברך שלו. הוא התמוטט ונפל על צידו הימני. אבל עכשיו האישה הסתערה עליי, ולא היה לי זמן לקום.

"לכל דרך לחימה יש ריקוד תואם. שליטה באַרְטָה אֶרֶס היא המיומנות במציאת הריקוד, ולא משנה כמה הוא מוזר."

התגלגלתי על הגב והרגשתי את החול החמים והרך מתחתיי. בשעה שהאישה הסתערה, הרמתי את שתי רגליי לגובה בטנה ונעלתי אותן בתנוחה ישרה. היא המשיכה בדרכה, זרועותיה ניסו לתפוס אוויר ריק והתנופה שלה דחפה אותי, כאילו אני אֵת חפירה והיא אוספת את עפר המדבר.

"השיעור השני בחשיבותו באַרְטָה אֶרֶס, ילדה: זכרי לצחוק לפחות פעם אחת."

"לצחוק, פאפי?"

"כן, כן. לומדים הרבה דברים כשרואים איך יריבים מגיבים לצחוק. אולי הם יתרגזו ויהיו פזיזים. אולי הם יבינו כמה זה טיפשי בכלל להילחם ויתחילו לצחוק איתך, אולי הם יבחרו בדרך המים במקום באלימות. וזה כבר ניצחון של אמת."

"ואם לא? אני עדיין צריכה לצחוק?"

"כן, ילדה. אם כבר את תכף נהרגת, אולי לפחות תיהני קצת בדרך?"

כך שעכשיו החלקתי על הגב בזמן שמטורפת צווחת מנסה לתקוע בי ציפורניים, ואז צחקתי בקול רם כל כך עד שכמעט התגברתי על צרחות הטירוף המזוויעות שלה. המשכתי להחזיק בחרב ונתתי לקצה לצייר קו דקיק בחול. תהיתי, אם אישאר כך די זמן, האם היא תדחוף אותי בסופו של דבר כל הדרך דרומה, בחזרה לבית שממנו נמלטתי לפני חמישה ימים?

איזה סיפור זה יכול להיות.

לרוע המזל, הגבוה הצליח לקום ורץ אחרינו. היו לי שלוש שניות עד שיגיע אליי.

"מה השיעור הכי חשוב, פאפי?"

"מה, ילדה?"

"אמרת שהצחוק הוא השיעור השני בחשיבותו באַרְטָה אֶרֶס. מה הראשון?"

עברו שנה וחצי מאז שדוּרָאל התחיל ללמד אותי את כישרון ההגנה האַרְגוֹסִי, אבל עדיין זכרתי את העצב בעיניו, איך גבותיו התרוממו במרכז מצחו, מעט מאוד, כאילו המחשבה על כך שיאמר לי את התשובה משרה עליו ייאוש מהעולם שבו אנחנו חיים.

"מגיע רגע שבו את יודעת איך הקרב צריך להסתיים. אולי זה קורה מייד, ואולי לוקח לך קצת זמן להבין. אבל ברגע שאת יודעת, עלייך ללכת בדרך הרעם ולהכות בלי היסוס, בלי חרטה. תעשי את מה שצריך לעשות, פֶריוּס."

כופפתי את הברכיים והצמדתי את יד שמאל לקרקע החולית לצורך שיווי משקל. כאשר האישה דחפה אותי בכוח, נתתי לתנופה לשאת אותה קדימה ומעליי, יישרתי את הרגליים בכוח והתגלגלתי על הגב. לשבריר שנייה היא הייתה הפוכה באוויר, וכשהיא נחתה על הראש, קול הריסוק של מפרקתה סיים את צווחותיה.

קמתי ונעמדתי, אחזתי בחרב בשתי הידיים ותקעתי את העקב בקרקע. הגבר נתקל בי בכוח כה עז, שאני לא חושבת שאפילו הבחין בכך שחוד החרב עובר דרך פיו הפעור ויוצא מצידה השני של גולגולתו.

זה היה צריך להיות סופו, אבל לא כך קרה. הוא הפיל אותי, וגיליתי איזו טעות איומה עשיתי. הנחתי שהיות ששבירת המפרקת של האישה הרגה אותה, להב שיעבור דרך הראש יביא ודאי את קיצו. אבל הגוף האנושי הוא דבר מוזר, ויש סיפורים על חיילים שפגיון נתקע להם ישר דרך העין לתוך המוח, והם המשיכו להילחם.

איכשהו החרב החליקה החוצה ונפלה לחול. הושטתי יד אליה, אבל היא הייתה רחוקה מדי. הוא היה מעליי עכשיו, ושיניו נקשו כשכיוון אותן אל צווארי, אך מאחר שלא הצליח להגיע אליו, הוא ניסה לנשוך לי את האף. תמיד אהבתי שיש לי אף, אז סובבתי את הראש והתפתלתי, אבל לא הייתה לי נקודת משען שתאפשר לי להפיל אותו מעליי. שחררתי את הזרועות, כרכתי אצבעות סביב צווארו והרחקתי אותו כמיטב יכולתי. הוא אפילו לא ניסה למנוע ממני לחנוק אותו – רק המשיך להושיט אליי ידיים ששרטו את צידי זרועותיי ופניי.

והוא המשיך כל הזמן לצרוח. עכשיו הבנתי שיש בצעקות דפוס קבוע. כמו שיר שהוא חזר עליו שוב ושוב. לא הצלחתי להבין את המילים כי לשונו לא הייתה בפיו. לא ידעתי אם חתכו לו אותה או שהוא כרת אותה בנשיכה בעצמו. זה כנראה לא היה משנה, כי זרועותיי התחילו להיחלש, ובפעם הראשונה ראיתי משהו דמוי שמחה בעיניו, כשמה שנשאר מתודעתו הפגין תאווה לעתיד לבוא.

"מה קורה כשיודעים שמפסידים, פאפי?"

"ממשיכים לרקוד, כמובן."

"אבל אמרת שמגיע רגע שבו יודעים איך הקרב יסתיים."

"לא, אמרתי שמגיע רגע שבו יודעים איך הקרב צריך להסתיים, לא איך הוא יסתיים. יש הבדל."

דוּרָאל אהב את המקרים האלה – כשאני חשבתי שמצאתי פגם בתורתו, והוא נמנע מתשובה הגיונית. ומה איתי? אני ממש לא אהבתי אותם כמוהו.

"יש סיכוי שתאמר לי מה ההבדל?" שאלתי.

"החיים בלתי צפויים, ילדה. גלגול קוביות או קלף מחפיסה. אם הדברים מתחילים להשתבש, תמשיכי לרקוד עד שהעולם ישלח לך טיפת מזל."

וכך עשיתי. נאבקתי בעוז, אם כי ידעתי שאני מפסידה. הטחתי את מצחי באף שלו ושברתי אותו. זה לא הטריד אותו כהוא זה. התפתלתי והיטלטלתי, ואילצתי אותו לשנות אחיזה שוב ושוב כדי שלא אישמט מידיו. כשזרועותיי התעייפו ולא יכולתי עוד להרחיק אותו מעליי, נתתי להן להתקפל ותקעתי מרפק בפניו. צרחתי כשהוא השאיר שתי שיניים במרפק שלי. אבל המשכתי להכות, המשכתי לנוע לכל עבר. המשכתי לרקוד.

בסופו של דבר הגענו בחזרה כמעט לתנוחה שבה התחלנו, כשידיי סביב צווארו, מנסות להרחיק אותו, והוא משתמש בכל משקלו ובכוח של מטורף בניסיון לתקוע את שיניו הנותרות בצווארי. ואז, ברגע שהרגשתי שאצבעותיי החלקות מזיעה מאבדות את האחיזה בו, השמש נעלמה. שנינו שקענו בחשכה לשבריר שנייה, ולפתע ראיתי פרסה אחורית מפורזלת נתקעת בצד ראשו של האיש בכוח שהעיף חלק גדול ממנה. חלקה התחתון השבור של הלסת שלו נשאר בידי כשגופו נפל עליי ברפיון, כאילו נרדם בזרועותיי.

גועל ובעתה נתנו לי די כוח כדי לגלגל אותו מעליי. נפלתי בחזרה לאחור והרמתי מבט לתוך עיני הסוס החומות והגדולות של קוֹאַדְלוֹפּוֹ.

המילים הראשונות שעלו בדעתי היו "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" אבל זה לא נראה הולם, בהתחשב בכך שהבהמה המסכנה בכלל לא רצתה לצאת למדבר.

"סוס טוב," אמרתי במקום זאת, כשעיניי החלו להיעצם. "סוס טוב."

אַרְטָה לוֹקוּאִיט

אַרְטָה לוֹקוּאִיט איננה שליטה בשפה, כי אי אפשר לשלוט בשפה. מילים הן סוסות פרא שמשמעותן לא נכנעת לרסן הכוונה. אין לנסות לשבור את הרוח הלא מאולפת שלהן, טֵייסַן, אלא להקשיב להן, לרכוב עליהן אם ירשו זאת. כך הופכים האַרְגוֹסִים להיות... רהוטים בדרכי העולם.