דת ומדינה בישראל

מבוא

מטרתו של חיבור זה היא להציג את האתגרים בתחום יחסי הדת והמדינה שמולם ניצבת כיום מדינת ישראל.

לכאורה אפשר היה לטעון שאתגריה של מדינת ישראל בתחום זה מוכתבים מראש, מתוך הגדרתה במסמכי היסוד כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". אולם הגדרה זאת אינה מספקת. מצד אחד, את שני המונחים, 'יהודית' ו'דמוקרטית', ניתן לטעון במגוון משמעויות, כך שנותר מרחב גדול של אפשרויות לעיצוב אופייה של המדינה. מצד שני, אם נאמץ 'גרסת קצה' לכל אחד מהמונחים, יהפוך החיבור ביניהם לאוקסימורון. יהיו שיטענו שמעצם היותה של ישראל מדינה יהודית מתחייב קשר הדוק בין המדינה לבין הדת היהודית ומוסדותיה, ולפיכך יש לעצב הסדרים משפטיים בתחומים שונים באופן שעולה בקנה אחד עם דרישות הדת. מנגד, יהיו שיטענו שהיותה של ישראל דמוקרטיה מחייבת הפרדה בין ענייני הדת לבין המדינה ומוסדותיה. אלא ששתי הטענות הללו לא רק שאינן מתיישבות זו עם זו, הן גם רחוקות מלהיות משכנעות כשלעצמן.

אכן, לאורך רוב שנות קיומו של העם היהודי התקיים אצלו קשר הדוק בין היסוד הלאומי לבין היסוד הדתי, אולם, במאות האחרונות קמו עוררין על החיבור הזה. היו שביטלו את היסוד הלאומי, ולעומתם היו שהשתחררו מהמחויבות ליסוד הדתי. בהתאם, הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית פתוחה למגוון של אפשרויות, מהן שידגישו את היסוד הלאומי, מהן שידגישו את היסוד הדתי ומהן שיכפרו בשניהם, ויציעו למונח 'יהודית' בהגדרת המדינה מובן 'רזה', הכולל אך ורק את העובדה (או הדרישה) שרוב אזרחי המדינה הינם (או צריכים להמשיך להיות) יהודים. יתר על כן, אפילו במסגרת השיח הדתי הפנים־אורתודוקסי ניתן למצוא מגוון דעות בנוגע להסדרים שאותם ראוי לאמץ בישראל. כך לאור המציאות העכשווית, שבה חלק ניכר מהעם אינו רואה עצמו מחויב לדת ולדרישותיה, וכך אפילו במציאות אוטופית, אם וכאשר כל העם ישוב ויקבל על עצמו את מצוות הדת.

דברים דומים אפשר לומר גם ביחס להגדרתה של ישראל כמדינה דמוקרטית. את המושג 'דמוקרטית' אפשר לפרש הן בצמצום הן בהרחבה. הגדרת המדינה כדמוקרטית שוללת את האפשרות להפוך את ישראל לתיאוקרטיה — אך היא עדיין מותירה מרחב גדול של אפשרויות, והפרדת הדת מהמדינה היא רק אחת מהן. זאת ועוד, גם אם ניתן לדמוקרטיה פירוש מרחיב, ונכלול בתוכו מחויבות לכיבוד שורה של זכויות וחירויות, הדבר אינו מחייב הפרדה בין הדת למדינה. לפני כעשור פרסמתי ספר, בצוותא עם חברי פרופ' דני סטטמן, ובו טענו שמחויבות למסורת הליברלית אינה מחייבת אימוץ של דגם ההפרדה.1

התומכים ברעיון ההפרדה בישראל מסתמכים לעיתים על מה שהם תופסים כמודל האמריקני: חומת הפרדה בין הדת למדינה. חומה זו נחשבת למעוגנת באיסור מִיסוד הדת הנכלל בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית, שבו נאמר: 'הקונגרס לא יחוקק חוק הנוגע למיסודה של דת, או האוסר את קיומה החופשי של עבודה דתית' (Congress shall make no law respecting an establishment of religion or prohibiting the free exercise thereof).

אבל כפי שציינו בספרנו האמור, הסתמכות זו מתעלמת מן המורכבות של ההיסטוריה האמריקנית בעניין זה. במשך קרוב למאה שנה הוחל איסור מיסוד הדת בארצות הברית רק על הממשל הפדרלי, ולא על המדינות. ברובן התקיימה בפועל זיקה בין המדינה לבין הדת, זיקה שהתבטאה בחוקים דתיים ובציון דת מסוימת כדת המדינה. לאחר מלחמת האזרחים הוחל איסור מיסוד הדת בחוקת ארצות הברית גם על המדינות, אבל גם אחרי התפתחות זו, הרעיון של הפרדה מוחלטת בין המדינה לבין הדת, ברמה הפדרלית או המדינתית, לא זכה לפופולריות. אדרבה, העמדה המקובלת לאורך השנים הייתה שחלק מהותי מהזהות האמריקנית קשור באופי הדתי, או ביתר דיוק, באופי הנוצרי של המדינה. גם בעשורים האחרונים אין בקרב שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית עמדה חד־משמעית כלפי איסור מיסוד הדת, ויש ביניהם הטוענים שאיסור מיסוד הדת אוסר רק העדפה של זרם דתי אחד על משנהו, אך אינו אוסר העדפה של הדת על פני תפיסות טוב מתחרות.

על כך יש להוסיף את אירופה, שבה איסור מיסוד הדת הוא החריג. האיחוד האירופי הכיר במפורש בזכותן של המדינות החברות בו למסד דת,2 ואכן אנגליה ממסדת את הכנסייה האנגליקנית; שוודיה — את הכנסייה הלותרנית; ויוון ממסדת את הכנסייה היוונית־אורתודוקסית. אופני מיסוד מגוונים של דתות התפתחו אחרי 1989 במזרח אירופה, ברבות מהמדינות שהיו בעבר חלק מהגוש הסובייטי. בעקבות זאת, דומה שההגדרה של דתות כ'דתות מדינה' היא הנורמה הרווחת היום באירופה. גם במדינות אירופיות שבהן אין דת מדינה רשמית כגון בלגיה וגרמניה, עדוֹת דתיות ממוסדות על ידי המדינה, והיא מעניקה להן מעמד מיוחד: הן זוכות לבלעדיות בהענקת שירותי דת לחבריהן; הן מקבלות תקציבים מהמדינה; חלק מכוהני הדת שלהן נחשבים לעובדי מדינה.3 כמעט בשום מסמך חוקתי בעולם אין דרישה מפורשת להפרדת הדת מהמדינה, לרבות מסמכים חוקתיים חדשים יחסית, כגון החוקה הדרום אפריקנית ומגילת זכויות האדם של קנדה.4

אחד הטיעונים המרכזיים שיוצגו בחיבור שלפניכם הוא שבשנים האחרונות, מפת האתגרים בתחום יחסי הדת והמדינה שינתה במידה רבה את פניה. המציאות הדמוגרפית בישראל הולכת ומשתנה — המגזר החרדי בישראל הולך וגדל, וכך גם חלקו היחסי של ציבור זה באוכלוסייה. עובדה זו מציבה בפנינו דילמות חדשות ומעצימה דילמות ישנות שבעבר ניתן היה לדחוק לקרן זווית. האתגר המרכזי בתחום יחסי הדת והמדינה, אתגר שחייב להעסיק את אזרחי המדינה ואת פרנסיה בעשורים הקרובים, עניינו מציאת דרך לשילוב הציבור החרדי במעגלי החיים השונים בישראל.

נטייתנו הטבעית היא לעסוק ב'כאן ועכשיו', תוך התעלמות מהעבר. זוהי טעות! לבחינה של העבר יש ערך גדול, לא רק עבור היסטוריונים ואנשים תאבי דעת, אלא גם עבור מי שמבקש להתמקד בשאלות מעשיות עכשוויות. לימוד ההיסטוריה מסייע לנו להשכיל מניסיון העבר ולהבין טוב יותר את ההווה. החיבור שלפניכם יכלול אפוא לא רק תיאור והערכה של המצב הנוכחי אלא גם סקירה תמציתית של ההיסטוריה הרלוונטית, מראשית הציונות ועד ימינו. הקורא הפחות סבלן יעדיף אולי לדלג על חלק מהסקירה, ולעבור ישירות לפרקים העוסקים במצב כיום. זו בחירה לגיטימית, אך כדי לצמצם את ה׳סכנה׳ הזאת, אצביע בקיצור נמרץ על שתי תובנות חשובות שאחלץ מעיון בפרקים ההיסטוריים.

רבים מצביעים על כך שבעניינים שונים בתחום יחסי הדת והמדינה בישראל קיים פער משמעותי בין החוק בספר לבין החוק בשטח. הסקירה ההיסטורית תלמד שפער כזה אפיין את התחום כבר מראשיתו, הרבה לפני קום המדינה. עובדה זו עשויה לחדד את המודעות למגבלות ההסדרה המשפטית, ובהתאם היא עשויה להחליש את המוטיבציה הדתית להשתמש בכלי החקיקה כדי להתאים את המציאות במדינה להוראות הדת. במקביל, סקירת ההיסטוריה עשויה לחדד את המודעות למגבלות בית המשפט כזירה לקבלת הכרעות ולמחירים הכרוכים בפנייה לזירה זו. ידיעת ההיסטוריה עשויה לצנן את המוטיבציה של חלק מן הציבור לתלות את יהבו בבית המשפט ולקוות שהוא זה שיגרום לציבור החרדי להתגייס לצבא ולהשתלב בשוק העבודה — שני מהלכים מתבקשים מבחינה מוסרית וחיוניים מבחינה מעשית.

הגם שישראל היא מדינה יהודית, יש בה מיעוט לא קטן של אזרחים בני דתות אחרות. דיון ממצה באתגרים בתחום יחסי הדת והמדינה מחייב אפוא התייחסות גם לשאלת מעמדן של הדתות האחרות בישראל ושל האזרחים הנמנים עם מאמיניהן. חרף זאת, החיבור שלפניכם לא יעסוק בנושא, מהסיבה הבאה: בשונה ממדינות רבות שבהן אפשר לנתק ענייני דת ומדינה משאלות הנוגעות לזהותה הלאומית של המדינה, בישראל, שאלת יחסי המדינה עם דתות המיעוט והנמנים עימן קשורה בטבורה לשאלת מעמדן הלאומי של קבוצות מיעוט אלו. עיסוק בשאלת מעמדם של המיעוטים בפריזמה של שיח הלאומיות היה חורג מגבולות הדיון של חיבור זה, ואילו ניסיון להתבונן על שאלת מעמדם של המיעוטים בישראל רק באמצעות הפריזמה הרגילה של יחסי דת ומדינה היה מטשטש את הדילמות ה׳אמיתיות׳ ובכך היה מזיק יותר ממועיל.

מבנה החיבור

הפרק הראשון יתחלק לשני חלקים. חלקו הראשון יתמקד בתקופה מאמצע המאה ה־19 ועד לסיומה. בחלק זה נתאר את הרקע והגורמים שהביאו לתחייה הלאומית בתפוצות הגולה. נראה שבדומה להתעוררות הלאומית ברחבי העולם שהושפעה, בין היתר, מירידת קרנה של הדת, תרם משבר הדת בקרב העם היהודי לחיזוק הסנטימנט הלאומי, אם כתחליף לזהות הדתית שאבדה ואם כאמצעי לחיזוק שורות הדת. בתקופה זו הייתה הסכמה כללית שההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל תהיה מחויבת לאורח החיים המסורתי, אולם ככל שההתיישבות קרמה עור וגידים, המחלוקות בשאלת מקומה של הדת צפו ועלו.

בחלקו השני של הפרק יתוארו התמורות שחלו עם התפתחות המפעל הציוני, כאשר השאלה על מקום הדת בציבוריות הישראלית הפכה למעשית יותר. המחלוקת בשאלות דת ומדינה התנהלה בשתי זירות: במוסדות הציוניים ובהתיישבות המתפתחת. העיסוק בשני האפיקים הביא לתוצאה דומה: אומנם הציבור הדתי הצליח להשפיע במידה מסוימת על ההחלטות בענייני דת, אולם להחלטות אלו הייתה השפעה מועטה בלבד על המצב בשטח.

הפרק השני יתמקד בשנים 1948–1977, בין הקמת המדינה לבין המהפך הפוליטי. בשנים אלו הוסדרו ענייני דת ומדינה תחת עקרון הסטטוס קוו. בתחילת הפרק נבחן מתי בדיוק נוצר הסטטוס קוו ומה היו הגורמים ליצירתו. לאחר מכן נצביע על שני גורמים עיקריים שתרמו ליציבותו של הסטטוס קוו: א) היציבות הפוליטית שהתבטאה ב'ברית היסטורית' בין מפלגת השלטון הדומיננטית לבין המפלגה הדתית־לאומית; ב) ההתערבות המועטה של בית המשפט העליון במחלוקות בענייני דת ומדינה. את הגורם השני יש לסייג במקצת — נראה שגם בתקופה זו לא נמנע בית המשפט מלהתערב מדי פעם בהסדרים שהיו לדעתו בעייתיים במיוחד.

הפרק השלישי — מ'המהפך' ועד לסוף המאה ה־20 — יתמקד בשתי תופעות. הראשונה היא שחיקה הדרגתית של הסטטוס קוו, זאת בשל שני גורמים עיקריים: א) השינויים שחלו במפה הפוליטית. השמאל איבד את הבכורה שהייתה נחלתו במשך שלושה עשורים, אך גם הימין לא קנה הגמוניה מלאה. השינוי ביחסי הכוחות ביטל נאמנויות ישנות, פתח את השדה הפוליטי למשא ומתן וחיזק את כוח המיקוח של המחנה הדתי. ב) השינוי שחל בהתייחסותו של בית המשפט העליון לסוגיות ערכיות שנויות במחלוקת. התערבותו הגוברת והולכת של בית המשפט העליון בענייני דת ומדינה ערערה הסדרים ישנים והקשתה על גיבושן של הסכמות חדשות.

התופעה השנייה היא שיח ציבורי בענייני דת ומדינה שהתעורר בשל שני גורמים: הצורך שעלה מן השטח לבחון ולעצב את מרכיבי הזהות המשותפים, על רקע קריסתם של רכיבי הזהות הישנים, והשסע החברתי בין הימין לשמאל שהלך והתעצם, וגרם לרבים לחפש דרכים לקירוב לבבות.

הפרק הרביעי — מתחילת המאה ה־21 ועד היום — יתמקד בשני תהליכים: חילון המרחב הציבורי ושינוי מוקד המחלוקת בענייני דת ומדינה. עוד לפני הקמת המדינה התאפיין השדה של יחסי דת ומדינה בפער בין החוק הכתוב לבין מה שיושם שבשטח. בעשורים האחרונים הפער בין ה׳הלכה׳ לבין ה׳מעשה׳ הולך ומתרחב. חלק מההסדרים בענייני דת ומדינה אינם נאכפים בפועל, ובמקביל מסתמנת דווקא מגמה של התקרבות למסורת. לתופעה זו נציע שני הסברים משלימים: התחזקות תרבות הצריכה לצד היחלשות העניין שמגלות המפלגות הדתיות באכיפת ההסדרים בעניינים אלו.

במוקד המחלוקת חל שינוי, והוא מתבטא בירידת קרנן של סוגיות שהעסיקו בעבר את המערכת הפוליטית, ובצמיחתן של דילמות חדשות, הנוגעות בעיקר ליחסי המדינה עם הציבור החרדי. הפיחות שחל במרכזיותן של המחלוקות הוותיקות נובע, בין היתר, מכך שלחלקן נמצאו פתרונות העוקפים את הכללים הקבועים בחוק, וחלק אחר נפתר באמצעות אי־אכיפתם של ההסדרים הקבועים בחוק, התמקדות המערכת הפוליטית ביחסי המדינה והחברה החרדית נובעת מהגידול המשמעותי בשיעורו היחסי של הציבור החרדי, שהופך חלק מההסדרים הקיימים לבעייתיים. נוסף על כך, התרחבות המגזר החרדי מייצרת מוקדי חיכוך חדשים בין הציבור החרדי לציבור הכללי במדינה.

הפרק החמישי יתאר את השתלשלות העניינים במספר סוגיות מרכזיות הנוגעות ליחסי המדינה והציבור החרדי — תיאור שיסייע להבין את הדילמות והאתגרים בתחום זה. הפרק ייגע בקצרה באתגר נוסף הקשור למדיניות ההגירה של ישראל והולך ומתהווה בעשורים האחרונים — היווצרותה של קבוצת מהגרים שאינה שייכת לקולקטיב היהודי. אתגר זה אינו קשור ליחסי החרדים והמדינה ואינו נוגע במישרין ליחסי הדת והמדינה, אלא לשאלת זהותה הלאומית של המדינה. עם זאת, היבטים מסוימים של הסוגיה נכללו בעבר במסגרת הדיון בענייני דת ומדינה ולכן בחרתי להתייחס אליה בקצרה.

הפרק השישי והאחרון ידון בדרכים להתמודדות עם אותם אתגרים. מי שמבקש ללמוד מהו ההסדר הראוי בכל אחד מהעניינים השנויים במחלוקת עשוי להתאכזב, שכן הפרק לא כולל הצעות מפורטות. חלף זאת, הוא משרטט את קווי הגבול הכלליים שבתוכם ראוי למקם את ההסדרים השונים, וכן מתאר כלים פוליטיים והלכי רוח מתאימים שאימוצם ישפר את הסיכוי להגיע להסדר מעשי והוגן.

במהלך העבודה זכיתי לקבל הערות מצוינות מעמיתים וחברים ואני אסיר תודה להם על כך. תודה מיוחדת למי שהואילו לקרוא את כתב היד בשלמותו ולהעיר עליו: אורי אהרונסון, ליאב אורגד, אשר כהן, הדר ליפשיץ, דני סטטמן ותומר פרסיקו.

עוזרי מחקר רבים בפקולטה למשפטים בבר־אילן סייעו לי בשלל אופנים, בְּרַב או בִּמְעט. מֵחשש שלא אזכור את כולם, אינני מונה כאן את שמותיהם.

תודתי שלוחה גם למנהלי מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן — אביגדור קלגסבלד, ליאב אורגד ויניב רוזנאי, ולעורך הסדרה — תומר פרסיקו, על שהזמינו אותי לכתוב את הספר, ובכך העניקו לי הזדמנות לחשוב בצורה מסודרת על אתגרי המדינה בתחום הקרוב לליבי.

רעייתי היקרה שרית מקבלת בהבנה, כבר שנים רבות, את התקופות שבהן אני מסתגר בחדר העבודה ומתרכז במשימת הכתיבה. אני מקדיש לה את הספר באהבה רבה.

1 דני סטטמן וגדעון ספיר, דת ומדינה בישראל: עיון פילוסופי־משפטי (2014). להלן: סטטמן וספיר — דת ומדינה.

2 ראו הצהרה מס' 11 שנחתמה באמסטרדם ב־2 באוקטובר 1997: ״האיחוד האירופי מכבד ומקבל את המעמד של כנסיות ושל התאגדויות או קהילות דתיות בקרב המדינות החברות באיחוד״.

3 ראו בנימין נויברגר, דת, מדינה ופוליטיקה (1994), עמ' 10.

4 ככל הידוע לי, צרפת ופורטוגל הן המדינות היחידות שבחוקותיהן מופיעה דרישה מפורשת להפרדת הדת מהמדינה. ראו סעיף 41 לחוקת פורטוגל ואת Law on the Separation of the Churches and the State משנת 1905 בצרפת. לסקירה של דגמים למיסוד הדת, ראו גם בנימין נויברגר, ״דת ומדינה: הסדרים ומגמות במדינות דמוקרטיות״, בתוך מרדכי בר־און וצבי צמרת (עורכים), שני עברי הגשר: דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל (2001), עמ' 3.