האביב המערבי

האביב הערבי, מיליוני מהגרים שזורמים לאירופה, אי־שקט בהונגריה ובברזיל, הברקזיט בבריטניה, המון משולהב העולה על גבעת הקפיטול בארצות הברית, ההפגנות בבלפור וההתפרעויות בישראל ב־2021 — האם רק במקרה כולם התרחשו באותו העשור?

את הספר הזה רציתי לכתוב שנה לפני שהאות הראשונה הונחה על העמוד הראשון, אבל לא מצאתי פנאי; הייתי עסוק בסטודנטים שלי, ברובוטים שלי ובמשוואות, עד שהחלטתי שדי. לקחתי "חופשת כתיבה" בת חצי שנה מהעבודה ומהטיפול בילדים. רצה הגורל ובאותו היום שהחלה החופשה הוכרז גם סגר הקורונה הראשון, והחופשה התאיידה לה. מצד שני, הספר הרוויח: התופעות שדימיתי רק בעיני רוחי התממשו בזו אחר זו במלוא עוזן. הטלוויזיה הקרינה בשידור חי איך הקודים המוסריים שאנחנו חיים לאורם, והנורמות שהחברה מבקשת להטביע בנו עוד מימי קדם כדי שנציית לחוקי המדינה, הופכים באחת לכלי לניגוח מוסדות השלטון. כיצד, לדוגמה, ערך השוויון עטה פתאום לבוש של מרי אזרחי בארה"ב, והערך המקודש של חופש הביטוי הפך לזכותו של הפרט להתעמת עם המשטרה, גם עם נשק חם.

מה קרה פתאום? איך זה שהאביב הערבי — כינוי מעט ציני לתיאור רצף המרידות בכל מדינות ערב — זה שהביא את תימן, סוריה ולוב לסחרור חסר תקדים, שגבה את חייהם של מאות אלפים ויצר את תנועת המהגרים העצומה לאירופה, קרה במקביל למהפכות חברתיות בחברה המערבית? האם יש סיבה אחת לחוסר היציבות הגלובלי?

התנאי הבסיסי ביותר עבור יציבות חברתית הוא דמוגרפיה יציבה והסכמה על קודים מוסריים משותפים. הרי אין כמעט מקומות שבהם מקובל להסתובב ערום, או להכות במכות נמרצות מישהו שהחנה את רכבו במקום שבו דווקא אתה רצית להחנות; אבל הקוד המוסרי שאנו חיים לפיו לא חקוק בסלע. הוא נתון דרך קבע להתרפקות על העבר "המפואר", להתקפה ולשינוי. חשבו לדוגמה על התנועה הפמיניסטית, הקומוניזם והתנועות הימניות שצוברות כוח ברחבי בעולם, אך גם על רעיונות הרבה פחות מגובשים, כמו הרעיון שבגלל שהלבנים בארה"ב זוכים להעדפה מובנית יש לדכאם בכוח (white privilege). כל אחד מהרעיונות הללו מרים את ראשו בקצב הולך וגובר, והם משנים את האופן שבו אנו בוחנים את עצמנו, לטוב ולרע. מסתבר שלא צריך להיות אינטלקטואל גדול על מנת להציב סימני שאלה סביב הקודים המוסריים שעומדים בבסיס החברה. כפי שניווכח בספר, הרעיונות שמחוללים שינוי יכולים להיות לעיתים מטופשים לגמרי, לא בשלים או אפילו לא מוגדרים היטב (כמו דגל "השוויון" שמונף לא אחת מבלי שמשמעותו ברורה לגמרי). נגלה שכושר התמדה יספיק בשביל להפוך את החברה על פיה — ומסתבר שזו גם עובדה מתמטית, שגם עליה נעמוד בספר.

המחולל הראשוני לאביב הערבי מקורו בשינוי גיאופוליטי חד ומהיר: ג׳ורג׳ וו. בוש החליט להיכנס לעיראק ולטרוף בה את הקלפים, לחולל שינוי במבנה החברתי והפוליטי במדינה. התוצאה לא היתה סימפטית במיוחד וגררה בעקבותיה שורת אירועים אלימים בכל רחבי המזרח התיכון. ובכל זאת, איך זה שכל האירועים התרכזו בפרק זמן קצר כל כך ובלי יד מכוונת? איך זה שפתאום המונים בניו יורק, בירת המערב, צעקו בגרון ניחר ש"צריך לבטל את המשטרה"? שמוסדות השלטון המרכזיים בישראל — ראש הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה, נשיא המדינה ובית המשפט העליון — זוכים לקיתונות של רותחין? ואיך זה שאפילו הרעיון הדמוקרטי עצמו, מרכזי ככל שיהיה בעיני הרוב, הפך לחשוב רק כשהוא משרת את הצד הפוליטי "הנכון"? כך חשו הרפובליקנים שעלו על הקפיטול כש"נגנב מהם השלטון", וכך חשו לעומתם המוני תומכי המפלגה הדמוקרטית במהומות "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter) שפרצו ב־2020.

ליד ביתי שבקיבוץ בחן בעמק חפר רועה עדר כבשים. מלבד ההתבוננות בכבשים ובמראה הפסטורלי אני אוהב להתבונן במוסא, הרועה. הוא לא יושב לרגע לנגן בחלילית (אולי כי אין לו), אלא רץ מצד לצד כמו משוגע במשך שעות בניסיון לאסוף את הכבשים. הן לא אוהבות ללכת ישר או בכיוון מוגדר כלשהו. הכי כיף להן להתפזר והן נחושות מאוד לעשות זאת. כמו העדר של מוסא, גם החברה האנושית המאורגנת — המדינה — זקוקה להשגחה מתמדת. היא אינה חסינה, וההתקפות עליה מגיעות היום מכל כיוון אפשרי. בל נטעה: מסד תרבותי משותף וסביבה גיאופוליטית תומכת הם רק העשב והמים של העדר, קרי התשתית הבסיסית ביותר לקיומה של המדינה. אך היום התשתית הזו כבר לא מספיקה: דתיים שונאים את החילוניים, דמוקרטים את הרפובליקנים, שמאלנים את הימנים, ערבים את היהודים — וכולם בטוחים שהצד השני עיוור או טיפש. במצב כזה, מה הסיכוי של המדינה להישאר יציבה לאורך זמן?

העדר של מוסא מונה כמאה כבשים פחות או יותר (תלוי בקרבה ליום העצמאות) והוא שולט בהן באמצעות תחושת השייכות שלהן אליו, המשולבת עם מטה הרועים הארוך שבידו. גם תושבי המדינה זקוקים לתחושת ביטחון, להרגשת שייכות, לאמון במוסדות השלטון ולאכיפה קפדנית של החוק המשותף. אלא שאנו חיים כיום בעידן שבו השייכות עצמה מתערערת באופן יומיומי: יש מקום לכל דעה אפשרית ואינספור גישות לבעיות שהחיים בקבוצה מזמנים. עושר דעות הוא עניין חיובי בדרך כלל, אבל בעולם שאנו חיים בו, המידע שנותן את המזון לרעיונות החברתיים שלנו הוא ברובו שקרי או מוטה, אם כי רובנו מתקשים לזהות זאת. בעידן כזה, שבו הנייר הדיגיטלי סובל הכול, גם מוסדות השלטון מוצאים עצמם מותקפים יום ולילה. המבנה החברתי שאליו נולדנו נמצא, אם כן, בסכנה ממשית.

מתוך ניסיון חיים של חצי מאה אני יכול להעיד שהאמרה "אל תדאג, הכול יהיה בסדר" בדרך כלל נכונה. אבל ניסיון החיים של אדם אחד הוא דל מדי בשביל המסקנה המכרעת הזו, ולא הייתי בונה עליה. ואמנם, לאורך הספר ניווכח שתהליכים חברתיים שהשפיעו על הסדר החברתי מאז ומעולם — ושאותם נלמד להכיר לעומק בשער הראשון — הפכו בעשור האחרון לכלים פיננסיים יעילים למדי בידי חברות מסחריות שמטרתן לנצל את חולשות החברה האנושית לתועלתן. תהליכים בלתי נמנעים כמו היבדלות של אוכלוסיות זו מזו, שבעבר ארכו שנים ודורות, הפכו כעת לעניין של מה בכך; רעיונות חדשים שבעבר צמחו לאט ומתוך מצוקה, צומחים כעת פרא בסבך האינטרנטי; והרצון בסולידריות ובאחווה, שהיה לסמל של כל מה שראוי לשאוף אליו, נרמס כעת בהתלהבות בפוסטים רוויי שנאה.

העשור שחלף, אם כן, מכריח אותנו ללמוד שיעור חשוב על ההתמודדות האנושית עם הקִדמה: קדמה אינה רק אלקטרוניקה ורובוטים; היא גם התאמה ותיקון המבנים החברתיים לאורן של אותן התקדמויות טכנולוגיות.

המסקנה העולה מהמראות הטלוויזיוניים, מהעיון בהיסטוריה ומהעבודה המחקרית בתחום היא שהמבנים החברתיים הקיימים לא יוכלו להתמודד לאורך זמן עם השינויים החברתיים והתקשורתיים התכופים. בשביל להמשיך ולקיים את החברה כפי שאנחנו מכירים ואוהבים אותה יש לחזור ולהגדיר את המותר והאסור, את הרצוי ואת האמצעים להגיע אליו. השיטה הדמוקרטית במתכונתה המוכרת — בחירות סדירות שבאמצעותן המצביעים מתקנים את כשלי השלטון הנוכחי על ידי החלפתו — חייבת להתעדכן. היא משתנה באיטיות מעוררת פַּלָּצוּת ומתקשה להתאים עצמה לקצב שבו משתנה העולם החברתי. הדמוקרטיה הישנה לא תשרוד אם לא נתאים אותה לעידן החדש.

זו לא הפעם הראשונה שהחברה האנושית נדרשת לשינוי עמוק בסדרי חייה, כזה שמצריך תעצומות נפש ואומץ. הפעם הקודמת הייתה עם תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, בה אנשים אמיצים לקחו את גורל האנושות לידיהם. כמו אז גם היום, כדי להבין מהם הצעדים הדרושים נחוצה הבנה עמוקה של אופי הבעיות שנוצרו ושל מקורן. ספר זה שם לו למטרה לבסס ולספק את ההבנה הזו. תליית פירוק החברה באופייה של ההנהגה, בהטיה התקשורתית או בבעיות גיאופוליטיות כאלו ואחרות מבלי להבין את משקלן האמיתי — תחטיא את המטרה.

הספר הזה, אם כן, מציע לקורא מסע מרתק להבנת התשובות לשאלות החשובות ביותר כיום. מסע שתחילתו בתופעות מרתקות מתחום הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה ואפילו המתמטיקה, שמגדירות את מציאות חיינו בלי שנהיה מודעים להן; וסופו בקריאת כיוון והצעות לסדר היום. אפשר לקרוא אותו מההתחלה ועד הסוף, ולהכיר את הבניין הרעיוני מהמסד ועד הטפחות; אבל מי שאצה לו הדרך יכול להציץ לשער השלישי ולברר לאן מוליכים התהליכים שמתוארים בשער הראשון והשני. כל נושא שנידון בספר ראוי לדיון בפני עצמו, אך כל הנושאים מתכנסים בסופו של דבר לתיאור מציאות חיינו הנוכחית ולהסבר פוקח־עיניים על המשבר הגלובלי שפוקד אותנו — והדחיפות לתת לו מענה.