אפילוג
ארוון
התפרים החלימו באיטיות רבה מהמצופה. אומנם זו הייתה הפציעה הגרועה ביותר שספגתי, אבל בכל זאת. האוררה שלי התמעט, משום מה. עיניי סרקו את החדר בפעם המאה כדי לנסות לגלות מי הציל אותי והיכן אני.
אריחים כהים בצבע דם כיסו את הרצפה. בחנתי אותם, שמתי לב לנצנוץ קל כשקרן אור קטנה בקעה דרך הווילונות הסגורים, שהיו רקומים בזהב. אלמלא זה היה מופרך מהיסוד, הייתי חושבת שהאריחים עשויים מאבני אודם יקרות.
עיניי שוטטו מעלה, רפרפו על שידת השיש השחורה, שהוארה בשלושים נרות לבנים לפחות. לא נראה כי הם טפטפו שעווה מעולם, ויותר מכך – הם מעולם לא כבו. לצד השידה הייתה אח מאותו שיש שחור, שכוסתה בשכבה עדינה של זכוכית. בהיתי באח הבוערת במשך שעות, מנסה להבין איך העצים הוכנסו פנימה והיכן הארובה. הייתי מניחה שזו אשליה או קסם אלמלא החום ליטף את פניי.
מעליי הייתה תלויה נברשת משובצת פנינים. היא נצצה, והייתה אלגנטית, ונדמה שהיא צפה באוויר ללא חוט, שרשרת או חבל. זו הייתה תעלומה נוספת שהעסיקה את מחשבותיי כשהתעייפתי מניסיונותיי להבין איך שרדתי את הנפילה מהטופר של לזרוס, מי הציל אותי, למה הייתי קשורה למיטה, ואיפה לכל הרוחות אני נמצאת?
כל זה, כמובן, אירע בין התמוטטות נפשית אחת לאחרת, התנהגות שלא ממש התאימה למושיעת העולם, הנבחרת, כמו שבת' קראה לי. במהלך ההתמוטטויות הללו ניסיתי בכל כוחי להשתחרר מהכבלים, עד שהחרדה הציפה אותי ונרדמתי לאחר שהתשתי את עצמי לחלוטין, או משום שבכיתי ועיניי היו כה נפוחות, ולא יכולתי לפקוח אותן.
היו התמוטטויות שבהן חשבתי רק על קיין.
איך אכזבתי אותו ואת אבנדל כולה, כי לא הרגתי את לזרוס.
הוא, ככל הנראה מאמין שמַתִּי, ושמותי היה לשווא.
המחשבה הזאת העבירה גלי אומללות וסבל בגופי, ובקושי הצלחתי לעצור את הפרכוס. שעונים לא היו בנמצא בחדר והווילונות היו סגורים, ולא אפשרו לי לדעת מה השעה. בשל כך התגברה תחושת האומללות. ניחשתי שחלפו חמש־עשרה שעות לפחות, וכשתהיתי כמה זמן אהיה מוחזקת כך, בהלה הציפה את החזה שלי שוב.
שאפתי עמוקות דרך האף ונשפתי את האוויר מהפה, חיכיתי שהלחץ בחזה יתפוגג. בחדר עמדו ריחות שונים – עץ אלגום, סירופ משמש ומגוון ריחות הקשורים לריפוי, לחומרי חיטוי, למשחות ולשמנים. הם הונחו על שידת השיש ליד המיטה.
ניסיתי למצוא מרגוע למרות התפרים שכמעט קרעו אותי לשניים. נעתי תחת הסדינים. מגעם היה נוזלי ועשיר, כמו יין אדום ואיכותי, וכך גם צבעם. מעל הסדינים היה פרוש כיסוי מיטה אדום ועבה רקום בחוטי זהב מנצנצים, שיצרו ציורים של פרחים עם עלים ודבורים קטנות. הכריות שעליהן שכבתי במשך שעות היו מפוך עשיר, והמיטה יכלה להכיל עוד שבעה אנשים השוכבים בנוחות.
אבל למרות העושר בחדר והיופי שלא ניתן היה להתעלם ממנו, למרות המיטה הנוחה והמפנקת, משהו באוויר היה... מאיים.
אולי בגלל הכבלים שהגבילו את תנועתי.
משכתי שוב בבד. הוא היה נעים, אך אי אפשר היה לקרוע אותו, ללעוס אותו או להעלות אותו באש בעזרת הנר שדלק ליד מיטתי. ניסיתי את כל שלוש האפשרויות עשרות פעמים.
בניגוד למראהו, הבד היה חזק ועבה, ולא הייתי מסוגלת להשתמש באוררה שלי לא משנה כמה–
איזו מטומטמת אני.
ליליום.
ליליום היה שזור, כנראה, בבד שכבל אותי. ייתכן שזו הסיבה שהחלמתי באיטיות רבה כל־כך, ולא יכולתי להשתמש באוררה שלי, הסיבה שהרגשתי חלשה ועייפה כל־כך.
לא רק הפצע בבטני גרם לכך.
כוחותיי רוסנו ורוקנו.
מי שריפא אותי ידע, כנראה, שאני פיה.
אבל מי–
דלתות השיש החלקות נפתחו, ושתי נשים במדים שחורים תואמים וכובעי אחות נכנסו פנימה. אף אחת מהן לא דיברה. אחת מהן קירבה מגש עם כלים כירורגיים והשנייה החלה להציע את המיטה סביבי.
"מי אתן?"
שום דבר.
"איפה אני?"
אף לא הגה.
"למה מרפאים אותי? למה אני לא–"
"מתה?"
סובבתי את ראשי אל הדלת, ונשימתי נעתקה מריאותיי.
לזרוס עמד שם, לבוש בחלוק אדום איכותי, ובידו ספל מהביל.
מלך עטוף בחמימות בבוקר קפוא. למרות זאת, ליבי הלם כאילו ראיתי מפלצת.
כי אכן ראיתי מפלצת.
"לא יפה," הוא צקצק והתקרב אל המיטה.
שכחתי שלזרוס יכול לקרוא מחשבות, ומיהרתי להתרחק ממנו כשהוא התיישב כבדרך אגב בקצה המזרן. אולי הוא עשה את כל זה כדי להרוג אותי בביתו. במיטתו.
כמה מתועב. כמה מעוות. כמה דוחה. כמה–
"באמת, ארוון, למה שארצה להרוג אותך?"
בלעתי רוק בתנועה חזקה כשהוא נעץ בי את עיניו הכסופות. טעיתי בעבר, כשפגשתי אותו על החוף במפרץ הסירנה. הן לא היו דומות לעיניו של קיין. בכלל לא.
"אולי בגלל שאני היחידה בעולם שמסוגלת לשים קץ לחיים שלך?"
"כן," הוא לגם מהספל שלו. "נקודה חשובה. את גם היחידה בעולם שמסוגלת לייצר חיים. את החיים שאני מעוניין ליצור, בכל מקרה."
מצמצתי.
פעם אחת.
פעמיים.
לא הבנתי. ראשי כאב והסתחרר. לראשונה עלה בדעתי שכנראה אני נמצאת בממלכת הפיות, לומירה. לא הייתי במרחק ימים או שבועות מקיין. לא הייתי באותה היבשת בכלל.
"אני בטוח שהבן שלי יגיע בקרוב," לזרוס חייך. "את לא חושבת שזו תהיה הפתעה נעימה בשבילו – האישה שהוא אוהב מאורסת לאבא שלו. קצת סוטה לטעמי, אבל," הוא משך בכתפיו. "אין ברירה."
"מאורסת?"
לזרוס טפח על ירכי מבעד לכיסוי המיטה העבה, ואני נרתעתי. "לא הייתי הורג אותך, ארוון יקירתי. האמת היא, שאני צריך אותך. את תיתני לי את הדבר שלו השתוקקתי במשך אלפיים שנה. הדבר היחיד שלא הצלחתי להעניק לעצמי. יורשים טהורי דם."
בחילה זחלה בעורקיי כמו נמלים וחיפושיות.
"מאחר שהחרב הושמדה, לא את ולא אף בן פיות טהור דם אחר יוכל לפגוע בי. ולמה שתרצי לפגוע בי? יחד נאכלס מחדש את הארץ הזו, שפעם הייתה משגשגת, בבני פיות טהורי דם."
"אני בחיים, בחיים לא אהיה המלכה שלך," התנשפתי. "אני מעדיפה למות."
"אשמח להיענות לבקשה הזאת, לאחר שתעניקי לי יורשים." שפתיו נמתחו לאחור וחשפו את שיניו, כשהוא ראה בעיניי, כפי הנראה, תבוסה או אימה, או את שתיהן. הוא קם מהמיטה, יצא מהדלת המקושטת וסגר אותה אחריו בנקישה מחליאה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.