האדם המאושר

פגשתי את גופי בוועידה הראשונה של פסגת האושר העולמית שהתקיימה ב-2017, שם הרציתי על מדע האושר, והוא הרצה על האינטרנט של הרשת הפנימית (inner-net). דיברנו גם על הספר הזה, שהוא התחיל באותו זמן לכתוב, והיה מודאג במקצת בגינו. כשנתן לי את הספר לקרוא התרשמתי מאוד מן הפשטות העמוקה של כתיבתו. מצד אחד, יכולתי בהחלט להתחבר לרעיונות שכתב עליהם, ועם זאת, הקריאה בספר העמיקה את הבנתי - ואת חווייתי - בכל הקשור לאדם המאושר.

הכותבים על החיפוש אחר האושר סופגים לעתים קרובות ביקורת שהם אידיאליסטים מנותקים. יש כל כך הרבה כאב בעולם, רמות הדיכאון והחרדה בעלייה, ואתה מתעסק עם אושר? הרי בוודאי עיסוק באדם הסובל קודם להתעסקות בתופעה הנדירה או הבלתי קיימת של האדם המאושר. ביקורת שנייה, מקורבת לראשונה, כלפי אלה שחוקרים ובכך מקדמים את החיפוש אחר האושר היא שהם מפיצים אנוכיות. איך אתה יכול לכתוב על אושר בזמן שיש אומללות כה רבה בעולם? איך אתה יכול לעודד אנשים להקדיש את זמנם לשגשוגם האישי בעת שמיליונים ברחבי הכפר הגלובלי רעבים ללחם? האם איננו אמורים לכוון ולהקדיש את חיפושנו האישי ודאגתנו הקיבוצית ללימוד והקלת הסבל והעוול באשר הם? שני סוגי הביקורת - כלפי הטבע המנותק והאופי האנוכי של החיפוש אחר האושר - הם בעלי ערך בכך שהם עוזרים לנו להבין באופן מלא יותר מהו אושר ומה איננו אושר, ומדוע לאמיתו של דבר חקירת מושג האדם המאושר חשובה לנו כל כך, אישית וקיבוצית.

אפתח במבט על הביקורת הראשונה, האומרת שאושר הוא חיפוש מנותק מן המציאות האמיתית שאינו מביא בחשבון את הסבל האנושי. לאורך הספר הזה גופי מצביע על כך שניהול חיים מלאים כרוך בין השאר באימוץ כישלונות, קשיים ואכזבות. הוא מספר בצורה נדיבה ומשוחררת מאילוצים ועכבות, לעתים מצחיקה עד דמעות, על ההיתקלויות שלו בהיבטים המאתגרים יותר של האנושות, תוך שהוא מציין שאלה חשובים לא פחות לניהול חיים מלאים מהיכולת לחגוג הצלחה, חופש ומטרה. האדם המאושר שגופי ואני כותבים עליו אינו משתקף בפרצוף סמיילי אדיש או בסיסמה התלושה מכל הקשר לא לדאוג ולהיות מאושר. אדם מאושר אינו חי בקונפליקט עם אנושיותו, אלא אדרבה, נותן לעצמו רשות להיות אנושי. הרשות הזאת היא גורם מכריע. גופי מציע שנקיף את עצמנו באנשים שחוגגים את היכולת להיות נאמנים לעצמם כבני אנוש, ומספק תובנות ודוגמאות מחייו ועבודתו בעמק הסיליקון ובגוּגל, היכן שיש עידוד לנטילת סיכונים, וכישלון נתפס כדלת לאפשרויות חדשות, בעיות חדשות ומכאן פתרונות חדשים. אתה יכול לקחת את הדוגמאות האלה ולהתאים אותן לחייך היומיומיים.

רעיון הרשות להיות אנושי הפך להיות מרכזי בחיפוש שלי אחר חיים מאושרים וגם בהרצאות ובשיעורים שלי על האושר. חשבתי על הרעיון הזה לראשונה בשנה הראשונה שלימדתי פסיכולוגיה חיובית בהרווארד. ישבתי לאכול צהריים בבית לוורט, אחת הקפטריות הגדולות של הרווארד, כשמאט, סטודנט לימודי הסמכה שהכרתי קודם לכן, הצטרף אליי. הוא סיפר לי שהוא שמע שאני מלמד קורס על אושר, ושותפו לחדר משתתף בקורס. הוא אמר שבכוונתו לקחת את הקורס בשנה הבאה אם זה לא יתנגש עם קורסים אחרים שעליו לקחת לסיום התואר. ואז הוא אמר, "אבל אתה יודע, טל, עכשיו שאתה מלמד את הקורס הזה, עליך להיזהר." לא הבנתי לְמה הוא מתכוון. הוא המשיך ואמר, "טל, עליך להישמר היטב בכל מעשיך." שאלתי אותו מדוע עליי להיזהר ולהישמר. הוא אמר, "כי אם אראה אותך לא מאושר, אספר לשותפי לחדר." מאט חייך, וגם אני. היה ברור שהוא מתלוצץ, או לפחות מתלוצץ למחצה. אבל ההנחה מאחורי ההערה שלו הייתה רצינית ורבת-משמעות - דהיינו, שהיעד הסופי של חיפוש האושר הוא חיים נטולי אומללות, ואדם שמלמד קורס על אושר אמור בוודאי להיות פטור מכל רגשות לא נעימים.

ההנחה הזאת מנותקת מן המציאות, בלתי ריאלית. יש רק שני סוגים של בני אדם שאינם חוֹוים רגשות כואבים, כמו אכזבה, עצב, חרדה, קנאה או כעס. הסוג הראשון של אנשים שפטורים בעיקרו של דבר מרגשות כואבים הם הפסיכופתים. הסוג השני הם אנשים... מתים. האדם המאושר, האידיאל שגופי ואחרים דוגלים בו וחותרים אליו, מזיל דמעות חמלה ועצב. האדם המאושר רחוק מאוד מלהיות מנותק - הוא לא מנותק מהסבל האישי שלו, וגם לא מסבלם של אחרים. עם זאת, אינו מנותק גם מן הפוטנציאל שלו ושל אחרים לשמחה, להנאה, לחגיגה. הוא מאמץ את אנושיותו המלאה, ומתיר לעצמו רשות להיות אנושי באופן מלא. בעשותו זאת, כפי שגופי מציין - תוך שהוא מצטט מתרבות עמק הסיליקון הדוגלת בחדשנות רדיקלית וממדיניות פסטיבל האיש הבוער של כוללנות רדיקלית - הוא מזמין אחרים לעשות כמוהו. יתרה מזאת, האדם המאושר, כיוון שאינו פסיכופת ואינו מת, דואג למצבו של העולם ופועל למען הקלת הסבל - שלו כמו גם של אחרים. זאת הסיבה שתיאורו והצגתו כאנוכי, או כאנוכי בלבד, כפי שמשתמע מן הביקורת השנייה שמניתי לעיל, חוטאת לטבעו המלא של האדם המאושר.

במשך מאות בשנים יצרו פילוסופים ובלשנים תהום ברורה ובלתי נתונה לגישור בין אגואיזם לאלטרואיזם - בין אנוכיות לזולתנות. אדם שמתואר כאגואיסט, כאנוכי, נחשב חסר התחשבות, בלתי מוסרי, אפילו רע, ואילו אדם זולתני, חסר אנוכיות, הוא אדם טוב ומתחשב, מוסרי ונאצל. הקונוטציות השליליות הנלוות לאנוכיות נובעות בעיקרן מן הדתות המערביות ומן הפילוסופיה המערבית. עמנואל קנט, למשל, שיש הרואים בו את הפילוסוף המשפיע ביותר של העידן המודרני, אומר לנו שעל מנת שלפעולה יהיה ערך מוסרי, עליה להיעשות מתוך תחושת חובה. כשאתה פועל באופן אנוכי, אם כך, אתה מוציא מן הכלל את האפשרות שפעולתך תהיה מוסרית. אליבא דקנט, אם אדם עוזר לאדם אחר משום שהוא מרגיש נטייה לעשות כן - כי זה גורם לו להרגיש טוב - המעשה שלו נטול ערך מוסרי.

אולם החלוקה הזאת בין האנוכי לנטול האנוכיות אינה עומדת במבחן המציאות. הגישור על הפער בין שני הניגודים לכאורה - בין אנוכיות לזולתניות, בין דאגה לעצמי לבין דאגה לזולת - אינו אלא הטבע שלנו. אנחנו בנויים כך שאכפת לנו מאחרים, ומשום כך נהנים לעזור להם. למעשה, תרומה לרווחתו של האחר היא אחד המקורות החזקים ביותר לאושר בחיים. עוד ועוד מחקרים מראים שאנחנו מפיקים רווחים אישיים עצומים מנדיבות וטוב לב כלפי הזולת. לדוגמה, מחקר שנערך על ידי בית הספר לעסקים של הרווארד ואוניברסיטת קולומביה הבריטית הראה שנבדקים שקיבלו כסף ונתנו אותו לאחרים נהנו מעלייה רבה יותר ברמות האושר שלהם לעומת אלה שהוציאו אותו סכום כסף על עצמם. מחקר אחר שערכה הפסיכולוגית מאוניברסיטת ריברסייד סוניה ליובומירסקי מראה שהתנהגות אוהדת ומתחשבת כלפי אחרים היא אחת הדרכים הטובות ביותר להגדיל את אושרך.

מעשה נדיב יכול, אם כן, להיחשב כזולתני - אם במילה זולתני אנחנו מתכוונים לעזרה לזולת - וגם אנוכי - אם במילה אנוכי אנחנו מתכוונים לעזרה לעצמנו. לעומת זאת, אם אנחנו רואים אנוכיות וזולתנות כאנטונימים, כשתי מילים בעלות משמעות הפוכה שאי אפשר לגשר עליה, כי אז מעשה נדיב אינו יכול להיות אף לא אחת מן השתיים.

הקשר בין עזרה לאחרים (התנהגות נדיבה) לעזרה לעצמי (הרגשה טובה יותר) אינו מוגבל לתרומה של הראשון לשני. הקשר פועל גם בכיוון ההפוך: כשאתה עוזר לעצמך להרגיש טוב יותר, סביר יותר שתהיה נדיב כלפי אחרים. מחקר שנערך על ידי אליס אייסן ועמיתיה מראה שכאשר גורמים לאדם להרגיש טוב - אפילו באמצעי פעוט ושולי לכאורה כמו קבלת עוגייה או מציאת מטבע של 10 סנט בטלפון ציבורי - עולים הסיכויים שהוא יעזור לאחרים. ברברה פרדריקסון המחישה שהחוויה של רגשות חיוביים מרחיבה את זווית הראייה כך שאתה רואה מעבר לאינטרס העצמי הצר שלך, והדבר גם עוזר לך לטפּח קשרים בריאים.

כל זה מביא למעגל משוב הדדי בין עזרה לאחרים לעזרה לעצמי - כלומר, ככל שאתה נדיב יותר (עוזר לאחרים) אתה נעשה מאושר יותר (עוזר יותר לעצמך); ככל שאתה נעשה מאושר יותר גוברים הסיכויים שתהיה נדיב יותר, וכן הלאה.

אותה "ספירלה עולה של נדיבות", שמתבססת על קשר הגומלין הטבעי בין העצמי לזולת, מראה בבירור שהחלוקה לאנוכיות וזולתנות היא חסרת ביסוס. כשאני עוזר לעצמי באמצעות חתירה לאושר, היכולת שלי לנדיבות מתעצמת באופן משמעותי - התועלת לאחרים היא ממשית. במקביל, כשאני עוזר לאחרים, אני מתנהג גם באופן אנוכי - התועלת לאושרי האישי היא ממשית. למעשה, הרווח שמפיק האיש שתורם לאחרים הוא כה רב שלעתים קרובות אני חושב שאין מעשה אנוכי יותר ממעשה נדיב.

השוואת העדר אנוכיות וזולתנות (ומכאן אומללות) עם מוסריות תוך השוואת אנוכיות ואגואיזם (ומכאן אושר) עם חוסר מוסריות עלולה להוביל לתוצאה לא בריאה, לפעמים אפילו הרסנית. ברמת המקרו, ברמה הארצית, אפשר לראות את התוצאות בחיים הממשיים של מקרים שבהם ממשלות דיברו בעד זולתנות וניסו לבער את האנוכיות. רוסיה הקומוניסטית וגרמניה הנאצית הן רק שתי דוגמאות למשטרים שניהלו מלחמה כנגד הטבע האנוכי שלנו, תוך הקרבת רצונות, נטיות וצרכים אינדיבידואליים למען הקולקטיב, או המדינה. משטרים אלה ביססו את כוחם על תקיפת האדם המאושר כאנוכי (מה שנכון חלקית) ומשום כך בלתי מוסרי (מה שחסר כל שחר). עד שנתיני אותן ממשלות הבינו את התוצאות העקובות מדם של ניהול מלחמה כנגד טבעו האנוכי של האדם - החלק של טבעו ששואף לאושר אישי וחותר אליו - כבר נהרסו חייהם של מיליונים.

ברמה האינדיבידואלית, הרעיון שחתירה לאושר אישי היא אנוכית ועל כן שלילית גורם לכאב רגשי מיותר וחותר תחת רצוננו הטבעי המולד לעזור לאחרים. לנוכח העובדה שהרעיון של קנט בדבר מה שמהווה מעשה מוסרי ומה לא מושרש עמוק כל כך באתוס התרבותי שלנו - עד כדי כך שהוא נתפס כאקסיומה - כשאנשים עושים מעשה טוב ומרגישים טוב ביחס לכך הם ממהרים לבטל את המעשה כבלתי ראוי. במקום הספירלה העולה של נדיבות שתיארתי לעיל - שבּהּ מעשה נדיב מוביל לרגשות חיוביים שמובילים מצדם למעשים נדיבים, לעוד רגשות חיוביים וכן הלאה - הספירלה נחסמת ברגע שהאיש מרגיש טוב בקשר לכך שעזר לאחרים. הוא עלול להרגיש אשמה על כך שהרגיש טוב והיה אנוכי, או להרגיש בלתי ראוי באופן כללי משום שאינו מסוגל לעשות מעשה מוסרי. האמביוולנטיות והבלבול שמיוצרים על ידי העזרה שאנחנו מושיטים לזולתנו גורמים לכך שתהיה לנו נטייה פחותה לעזור שוב לאחרים בעתיד ולהעמיד את עצמנו במצב הזה.

יש מעט מאוד דברים בחיים שיש להם הכוח להעניק לנו אושר כה רב כמו עזרה לאחרים. גם גופי מדגיש את הנקודה הזאת. במקום להילחם במבנה הפנימי המולד שלנו עלינו לחגוג את החלק הנפלא הזה של טבענו. במצב כזה כל מעשה של נדיבות מוסיף לחזק את רצוננו לעשות עוד דברים טובים למען עוד אנשים.

האדם הנדיב אינו שולל את העצמי שלו (זאת אומרת, אינו נטול אנוכיות), וגם לא פועל בניגוד לטבעו האנוכי (דהיינו, בזולתנות). משום כך אני מציע מילה שונה, מתאימה יותר, שמקיפה וכוללת את החלק הטוב של שני המחנות, של חסידי האנוכיות וחסידי הזולתנות בעלי הכוונות הטובות. המילה היא עצמוניוּת (selfulness).

אדם עצמוני מרגיש אכפתיות כלפי עצמו ובו בזמן גם כלפי אחרים. הוא נדיב כלפי עצמו, וגם כלפי אחרים.

בשפות אחרות יש תקדימים למילה שמקיפה את שתי המשמעויות. למשל, המילה הטיבטית טְסֶוָוה פירושה חמלה ואכפתיות, והיא מתייחסת באופן שווה לעצמי ולאחרים. במילותיו של הדלאי למה, שגופי זכה לפגוש אותו אישית, "חמלה, או טסווה, כפי שהיא מובנת במסורת הטיבטית, היא מצב תודעה או דרך הוויה שבה אתה מחיל את האופן שאתה מתייחס לעצמך גם ביחס לאחרים." ההבנה הטיבטית לגבי החמלה לא זו בלבד שאיננה נוגדת או שוללת אהבה עצמית; היא מרוממת אותה בתור הצורה הראשונית של אהבה, תנאי מוקדם לאהבת הזולת:

״קודם כול אתה, ואז ההתייחסות תקיף גם אחרים בצורה מתקדמת יותר. במובן מסוים, רמות גבוהות של חמלה אינן אלא מצב מתקדם של אותו אינטרס עצמי. זאת הסיבה שקשה לאנשים בעלי רגש חזק של שנאה עצמית לרחוש חמלה אמיתית כלפי אחרים. אין עוגן, אין בסיס לבנות עליו״.

הדלאי למה מתאר כאן כיצד התחלה מאהבה עצמית מובילה לא רק לחיים מאושרים יותר, היא מובילה לקשרים מאושרים יותר - ומכאן לחברה מאושרת יותר.

הקשר ההדדי בין נתינה לקבלה, בין התייחסות לאחרים לבין התייחסות לעצמי, מתבטא גם בשפה הקדומה של התנ"ך. בעברית, המילה "נָתַן" היא פלינדרום, כלומר זאת מילה סימטרית, שנקראת בצורה זהה בשני הכיוונים, מימין לשמאל ומשמאל לימין. יש כאן ביטוי סמלי לכך שכאשר אתה נותן אתה מקבל חזרה, וכשאתה מקבל אתה גם נותן.

האדם המאושר שגופי מציג בפנינו כאידיאל שלו הוא אדם שחי את החיים במלואם - מאמץ כל רגש בפני עצמו ואת כל הרגשות כמכלול. אדם מאושר הוא אדם עצמוני, חומל ונדיב. דרך חתירה לקראת האידיאל שגופי מתווה בצורה כה מבריקה וענווה בעמודים הבאים תוכל להגשים את הפוטנציאל האישי שלך לאושר, וכולנו כחברה נוכל להגשים את הפוטנציאל שלנו לאנושיות.

ד"ר טל בן-שחר

מאי 2018

טל בן-שחר, מחבר ומרצה, לימד שניים מהקורסים הגדולים ביותר בתולדות אוניברסיטת הרווארד: פסיכולוגיה חיובית והפסיכולוגיה של המנהיגות. כיום, טל מייעץ ומרצה בכל רחבי העולם בפני מנהלים בתאגידים רב-לאומיים, בפני הציבור הרחב, ובפני אוכלוסיות בסיכון. הנושאים כוללים מנהיגות, אושר, חינוך, חדשנות, אתיקה, הערכה עצמית, כושר עמידה, הצבת יעדים ומודעות. ספריו, כולל באושר ובאושר, אושר אפשרי, לבחור באושר, תורגמו ליותר מעשרים וחמש שפות, והופיעו ברשימות רבי-מכר ברחבי העולם.