האדם ועולמו

%שנינו בפרקי אבות (ד, כא): "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".

אדם שאינו חי מתוך התבוננות ואינו משקיע בחיפוש אחר האמת, עלול באופן טבעי לחיות עם התחושה כי 'הנה אני רץ, פועל, עושה, בונה... ומהו בעצם הכוח המניע של פעולותיי? הקנאה, התאווה והכבוד שבי... ', וכתוצאה ממחשבה זו הוא נכנס למסלול חיים שכל כולו מופעל על ידי מידות רעות. שהרי הוא סבור שרק כך יבנה את חייו.

באים חז"ל ומגלים לו כי טעות בידו. היסחפות אחר שלושת אלה, לא רק שאינה בונה את החיים, אדרבה, אלו הם המוציאים את האדם מן העולם! במקום לחיות חיים טובים ומאושרים, עלול הוא מאד למצוא את עצמו בעתיד מחוץ לעולם. כלומר, אמנם גופו נמצא בעולם - אך אין לו חיים. שהרי אדם שאינו מתקן בתוככי עולמו הפנימי את המידות הללו, חייו רוויים סבל ועצבות, גם אם בתחילה אינו רואה כך את פני הדברים, ואדרבה, הרגשתו היא כאמור, שהן דווקא משמשות ככוח המניע שלו.

היצור האנושי הוא מיסוד ה'אש' הבוערת. ומחולק לשני חלקים הנקראים בשם - "איש" ו–"אישה", וכשהם נשואים כהלכה - חל עליהם שם "אדם". וכמו שלמדו חז"ל (יבמות סג ע"א) מהכתוב: "זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם".

ארבעת יסודות החומר בבריאה, עפר, מים, רוח ואש, הם כנגד דומם, צומח, חי ומְדַבֵּר, וכולם כנגד ארבע עולמות אבי"ע.

וכתב מהרח"ו בספר "עץ חיים" (שער קיצור אבי"ע דף קי"ז) על פי דברי האר"י הקדוש, שארבעה יסודות אלו, הם המרכיבים של כל מה שקיים בעולם הטבע. כל פרט מהנבראים מורכב מארבעת היסודות, וההבדל ביניהם הוא, שהמרכיב הבסיסי והיסודי של הדומם הוא העפר. מרכיבו הבסיסי של הצומח הוא המים. החי - רוח. וְהַמְּדַבֵּר, שהוא האדם - יסודו אש.

משום כך, שמותיהם של ה'איש' וה'אשה' - מורכבים מאותיות המילה 'אש', כי זה יסודם.

אלא שבמילה 'איש' נוספה על ה'אש' האות י' ובמילה 'אישה' נוספה האות ה', ללמדנו כי "איש ואישה, זכו - שכינה ביניהן [הקב"ה משרה ביניהם את אחד משמותיו, שם י-ה]. לא זכו - אש אוכלתן" (סוטה יז ע"א). כלומר, כשם שהאש בוערת ומתפשטת במהירות, כך האש הפנימית שבאדם היא כוח רב עוצמה המניע את האדם להזדרז ולפעול, ליצור ולעשות, אך ללא הכנסת הדרכת ה' לחיים ולנהוג על פיה כדרך חיים, האש הבוערת שבכל צד תופעל ככוח הרסני כנגד הצד השני, במקום לנתב את הכוח העצום הזה למימוש והגשמת היכולות המיוחדות לכל צד.

נמצא שכאשר האדם מודע לעובדה שמרכיבו הבסיסי זהו האש, קצרה הדרך להבין כי באפשרותו להשתמש בה בשני מסלולים: ככוח בונה, יוצר ומתקן, או לחילופין ככוח הרסני, שורף, מכלה ומאבד. והבחירה, בידו.

התאווה הקנאה ורדיפת הכבוד, הן התוצאות הראשיות של האש הבוערת באדם. אך האם בהכרח הן תכונות שליליות?

%בלשון הקודש נקראות תכונות האדם - 'מידות', ולכאורה מה הקשר בין אופיו של האדם לבין 'מידות' שפירושן המילולי שייך למדידת אורך רוחב וגובה? מדוע מידה רעה אינה נקראת תכונה רעה או אופי רע?

התשובה היא: כי אכן לא מדובר באופי רע! כשם שאי אפשר להגדיר "אש" כדבר רע - כך אי אפשר להגדיר תכונות אופי שבאדם כתכונות רעות. תלוי כיצד משתמשים בכל תכונת אופי. אם משתמשים בקנאה, בתאווה או בכבוד באופנים הנכונים ומכוונים אותם לאפיקים חיוביים - יש בהן תועלת. אולם אם הן בוערות בהפרזה עד שמובילות את האדם למחוזות רעים, עליו לשבור את העודף שבהן ולהעמידן על המידה הראויה. לפיכך חכמי המוסר מכנים לא פעם את עבודת המידות בשם 'שבירת המידות'. משום שכאשר האדם מגלה שיש בו תכונה הפועלת בו בקיצוניות ו'בולטת' מידי לצד השלילי, עליו לשברה ולהסיר מעצמו את החלק העודף, עד שתהא ותפעל בו במידה הנכונה.

לדוגמא: אדישות יתירה, אינה טובה. ולכן "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא ע"א). כאשר ישנה קנאה בין תלמידים הלומדים, ותלמיד יאמר לעצמו: 'מדוע חֲבֵרַי מתפתחים ולומדים ואני מתבטל ונשאר מאחור..?!' - זו קנאה חיובית כי על ידה מתרבה החכמה. אך אם מקנאים בסלון החדש שרכשו השכנים, או ברכב הנוצץ של השכן - זו קנאה שלילית.

וכך בכל מידה ומידה, אם משתמשים בה בכמות הנכונה ובמקום הראוי - מידה טובה וחיובית היא, ואם לאו - מידה רעה היא.

נבהיר את הדברים יותר. הטבע שבאדם, אתו הוא נולד, נקרא תכונת אופי, ואילו האופן שבו האדם חי בפועל - זוהי המידה.

את תכונות האופי שקיבל אין ביד האדם לשנות, אבל את מידותיו הוא כן יכול לשנות!

וכשם שישנן תכונות אופי הנתפסות בהיגיון הרגיל כתכונות רעות אבל ניתן לנתב אותן לטובה, כך ישנן תכונות אופי הנראות כטובות אבל ניתן להשתמש בהן לרעה. למשל, אדם שנולד עם תכונה של רוגע ושלווה ואינו מתפעל ומתרגש כמעט משום דבר, כשברצונו להזיק ולהציק למישהו, הוא יכול להיות אכזרי ממש - מתוך אדישות ושלווה! ומאידך גיסא, הוא יכול בקלות לא לכעוס, גם שנעשים מעשים שאינם כרצונו, ולהסתדר טוב עם כולם.

לעומתו יש אדם חם ולבבי. הוא מתרגש בקלות מכאבו של הזולת ואוהב לסייע ברגש ובשמחה לכל אדם השרוי במצוקה. אך הוא עלול להתרגש ולהתלהט מהר כנגד כל מי שלא נוהג כרצונו או אפילו רק לא סובר כמותו, ומתוך כך מגיע לריבים ומדנים.

%הגמרא מסכת שבת (קנו ע"א) מפרטת את האופי המיוחד לכל אחד מן המזלות. מי שנולד לדוגמא, במזל מאדים, יהיה לו אופי של שופך דמים, וחז"ל מציינים כי הוא יהיה מוהל, שוחט או רופא מנתח, או חלילה רוצח.

כוונת חז"ל - אומר הגר"א בביאורו לספר משלי (כב, ו) - לא היתה רק לנבא עתידות ולצפות את עתידו של אדם זה או אחר, אלא לתת לנו הדרכה בחינוך עצמנו וילדינו. אדם שנלחץ ומתרגש מדם, לא צריך לחוש שלא בנוח עם עצמו כי אולי הוא רכרוכי מדי, כשם ששוחט או מוהל איננו צריך לחוש שאולי נולד עם אופי שלילי. הבריאה צריכה את כולם. כל אחד צריך להיות מאושר במה שניתן לו, ושום אופי או טבע שברא הקב"ה אינו חיסרון, אלא שעל האדם מוטל לכוון את אופיו למסלולים ולאפיקים חיוביים. נדרש ממנו להגיע לשלמות המידות על ידי שכל תכונה תְּנֻוָּט לאפיקים חיוביים.

בספר 'אור לציון' המשיל הרה"צ בן ציון אבא שאול זצ"ל את הדבר להר שכל מי הגשם שיורד עליו זורמים דרך שביל מסויים לוואדי והולכים לאיבוד. בא אדם חכם ואמר: לא חבל על כל המים הללו שזורמים לאבדון? ואז הוא מנתב ומנווט את כל המים אל שדהו שנמצא בקרבת מקום. השביל הראשוני, שאליו היו זורמים המים בתחילה והולכים לאיבוד, מתייבש אט אט ונמחה עם הזמן, והנה נוצר שביל חדש המוביל את המים לשימוש תועלתי.

כך בדיוק - אומר ה'אור לציון' - הן תכונות הנפש שמקבל האדם. נדרש ממנו לכרות לעצמו מסלולים חיוביים ולנתב לשם את אופיו שקיבל מלמעלה. כך שכל מידותיו תהיינה מנוע גדול המוביל אותו אל התכלית הרצויה.

%יש מהראשונים שכינו את המידות בשם 'דעות'. כך הרמב"ם בהלכות דעות וכן רב סעדיה גאון שקרא לספרו 'אמונות ודעות' כאשר הכוונה ל'אמונות ומידות'. משום שלדעת גדולי עולם אלה, מידות טובות או רעות מצביעות על דעותיו של אותו אדם!

וההסבר לכך, אדם עצלן או כעסן, גם אם הוא מדבר בגנות מידות אלה וטוען בלהט שהן רעות, אם הוא ממשיך להתנהג על פיהן הרי הדבר מוכיח שבפנימיותו מלמד הוא זכות על התנהגותו ואומר: "נכון שהעצלות היא מידה רעה. אבל במקרה שלי אם אתאמץ מדי לקום בבוקר או לקיום מצווה פלונית, אני עלול להתעייף ולהיחלש". או "אם לא אכעס, אפסיד כסף או כבוד...", וכל כיוצא בזה. נמצא שדעתו של בעל המידות הרעות פגומה! שהרי אם היה משוכנע בדעתו לחלוטין שזוהי מידה רעה שאסור לו לנהוג בה, הוא היה עושה הכול כדי להימנע ממנה עד שהיה מתוקן. למשל, אדם שטבעו להתלוצץ מאחרים כדי שיצחקו הסובבים, אם היה משוכנע בדעתו שכאשר הוא מבייש אדם הוא פשוט לוקח אקדח ויורה בו, לא פחות! שהרי המלבין פני חברו כאילו שופך דמים! הלא הוא היה בוודאי מפסיק מייד ממעשיו. כלומר, המידות משפיעות על הדעות והדעות משפיעות על המידות. ולפיכך יש להשתמש בדעה כדי לשנות את המידה. וידועים דברי הגאון מוילנא (אבן שלמה א, ב), ש"עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המדות, ואם לאו - למה לו חיים!".

%עד כאן עסקנו ביסודות ובעיקרי הדברים הנוגעים לעיצוב אישיותו של האדם. וכעת נעבור להדרכה המעשית צעד אחר צעד בעניין חשוב ונכבד זה, לאור הדרכתם של רבותינו ז"ל, ובעיקר הדרכת הרמב"ן באיגרתו הידועה, אותה שלח כאיגרת הדרכה יסודית לבנו, ובסופה הוא כותב: "תקרא האיגרת הזאת פעם אחת בשבוע ולא תפחות, לקיימה וללכת בה תמיד אחר השם יתברך, למען תצליח בכל דרכיך, ותזכה לעולם הבא הצפון לצדיקים. ובכל יום שתקראנה יענוך מן השמים כאשר יעלה על לבך לשאול עד עולם, אמן סלה".

הבטחות כה נכבדות עבור קריאת עמוד אחד בסה"כ! אולם כאשר לומדים את ההדרכה הנפלאה לחיים שנמצאת בעמוד זה, מבינים את פשר הסוד המסתתר מאחוריהן.

נתמקד אפוא במסלול עבודת המידות על פי הסולם שבנה כאן הרמב"ן, יחד עם דבריהם של עוד מחכמי ישראל.