האהבות של אדם שארפ

1

הייתי בבית בנוריץ' וקראתי על פּיט בֶּסְט, המתופף המקורי הנשכח של הביטלס, כשבפינה התחתונה של המסך שלי קפצה הודעת מייל.

מאת: Angelina.brown@tpg.com.au

מאת: היי.

זה הכול. "היי". אחרי עשרים ושתיים שנה, עשרים מתוכן בלי שהיינו בקשר בכלל, כרעם ביום בהיר, אנג'לינה בראון, האהבה האבודה הגדולה של חיי, מחליטה להפוך את עולמי על פיו ולכתוב "היי".

היה גם שיר לציון המאורע; הלהיט My Sentimental Friend של להקת הֶרְמַנ'ס הֶרְמיטס משנת 1969 התנגן באותו רגע בתוך הראש שלי הודות לזוג אוזניות. השיר זכה מיד להיכלל במחזמר של חיי, עם השורה על הנערה שלפני שנים השאירה אותו מרוסק לרסיסים. לא בדיוק שירה אנגלית גדולה, ובכל זאת די היה במילים האלה להזכיר נשכחות, וכך קרה שכאשר הגיע המייל הייתי שקוע במחשבות על האישה ששלחה אותו.

האם היתה זאת הפעם הראשונה שחשבה עלי, שנתנה למחשבותיה לנדוד לזמן שבו Like a Prayer של מדונה הוביל בראש המצעדים, ותהתה מה עלה בגורלו של הבחור שפגשה בבר במלבורן והתאהבה בו? אולי היא רפרפה סתם ככה על רשימת אנשי הקשר שלה ושאלה את עצמה, "מעניין מה קורה איתו היום."

הקליקה על "אדם שארפ", הקלידה שלוש אותיות ולחצה שלח.

לא היה יכול להיות שזה כל הסיפור. קודם כול, לא היתה שום סיבה שהשם שלי יימצא ככה סתם ברשימת הכתובות שלה, שהרי הקשר בינינו התנתק עוד לפני המצאת המייל.

לפי כתובת המייל שלה היא נשארה באוסטרליה. בדקתי באינטרנט את הפרשי השעות: אחת ורבע בצהריים בנוריץ' זה חצות ורבע במלבורן. אולי היא שיכורה? אולי היא עזבה את צ'רלי? הוא עזב אותה? ואולי הם נפרדו כבר לפני חמש־עשרה שנה.

היא עדיין השתמשה בשם הנעורים שלה. לא מפתיע. היא לא שינתה אותו גם בפעם הראשונה.

על צ'רלי לא ידעתי כמעט כלום — אפילו לא את שם המשפחה שלו. בדמיוני נתתי לו את שם המשפחה שלה. צ'רלי בראון. הילד המצויר הקירח עם כפפת הבייסבול שלו מהקומיקס "פינאטס": "זה כדור חשוב, צ'רלי בראון. רוץ אחריו, צ'רלי בראון". אבל בחיים האמיתיים, אני האיש שנתן לכדור לחמוק ממנו.

ערב אחד, אחרי כמה בירות, גיגלתי אותה. לא מצאתי שום דבר. מצאתי אנג'לינה בראון נציבת שוויון הזדמנויות, ומצאתי גם עיתונאית באותו שם, ומוחי רווי האלכוהול לא היה מסוגל למצוא אותה בין כל הצעות החוק וטורי הדעה. חלף לי בראש הרעיון לחפש תמונות, אבל עצרתי את עצמי. אנג'לינה היתה — עדיין היתה — התמכרות בשבילי, והדרך היחידה להתגבר על התמכרות היא התנזרות.

אבל מי יודע. הזמן חולף. כל אלכוהוליסט רוצה להוכיח שהוא נרפא. בסופו של דבר, אחרי עשרים שנה במערכת יחסים רצינית הייתי מסוגל בוודאי להחליף מייל או שניים עם אהובתי לשעבר המנסה, איך אומרים, לגשש.

אולי יש לה מחלה סופנית והיא לא רוצה להשאיר קצוות פתוחים? במחשבה הזאת אשמה השיחה שניהלתי בארוחת הבוקר עם אמא שלי. ואולי היא וצ'רלי פשוט רוצים לקבל טיפים לנופש בצפון אנגליה: "מחפשים מקום קר ואומלל לברוח אליו מהשמש הנצחית הזאת". מה זה אומר על היחסים שלי עם קלייר אם אני מרגיש פגיע מכדי לענות לפנייה תמימה כל כך?

לא חזרתי למייל של אנג'לינה עד הערב. עדיין שקלתי את האפשרויות כשקלייר חזרה הביתה. את השיחה שלנו ניהלנו בצעקות בין החדר שלי לתחתית המדרגות, אבל יכולתי לדמיין אותה בחליפה האפורה שלבשה תמיד לפגישות חשובות, עם הצעיף הירוק והמגפיים בעלי העקבים העבים שבזכותם התנשאה לגובה של יותר ממטר ושישים.

"סליחה. הפגישה התארכה קצת. האוכל מריח טוב."

"ג'יימי אוליבר. תבשיל עוף וירקות. אני כבר אכלתי."

"אתה רוצה כוס יין?"

"כן, תודה, יש בקבוק פתוח במקרר."

"מה שלום אמא שלך?"

"התוצאות עדיין לא חזרו. אני חושב שהיא קצת פוחדת."

"מסרת לה חיבוקים ממני?"

"שכחתי."

"אדם... חסר לך. האכלת את אלביס?"

"אם לא הייתי מאכיל אותו, היית יודעת."

זאת היתה תמונה מייצגת של הקשר שהמייל של אנג'לינה היה עלול להעמיד במבחן. החיים המשותפים שלנו התנהלו בלי בעיות מיוחדות. אף פעם לא רבנו; בסופי השבוע ישבנו לאכול יחד; דאגנו זה לזה. חברים טובים. אף אחד לא כותב שירים על דברים כאלה, אבל יש לא מעט לומר לזכותם. מצבנו היה טוב יותר ממצבם של שילה, חברתי לקבוצת הטריוויה, ובעלה צ'אד. להם היה אכפת מכל העולם, רק לא זה מזה. והיינו במצב טוב יותר גם מהחברים שלנו רנדל ומנדי, שכחלק ממאבק המשמורת על תאומי המבחנה שלהם הותירו אדמה חרוכה מסן חוזה ועד ליברפול. ולמען האמת, היינו במצב טוב יותר גם מההורים שלי.

אבל בשנים האחרונות גוועו שרידי הרומנטיקה. חודשיים לפני כן קניתי מיטת יחיד לחדר העבודה שלי, כביכול מפני שנחרתי, ומפני שקלייר היתה צריכה לישון טוב בלילה כי היה לה הרבה על הראש לקראת המכירה האפשרית של חברת התוכנה שלה. חיי המין שלנו נעלמו מחדר השינה, ואני איתם, והאמת היא שהם לא היו חסרים לי כמו שחששתי. לא הייתי בטוח אם זה טוב או רע.

סביר להניח שהחיים שלנו לא היו שונים מחייהם של זוגות רבים בגילנו. היה מוגזם לתלות את האשם במגרעות הקשר שלנו במערכת יחסים שהסתיימה עשרים ושתיים שנה קודם לכן. אנג'לינה לא העסיקה את מחשבותי בזמן שעבדתי על שיפור ביצועים של בסיסי נתונים או כשניסיתי להיזכר איך קראו לזמר הראשי של בּוֹנְזוֹ דוֹג דוּ־דה בֶּנְד, או כשנישקתי את קלייר במצח בכל פעם שהיא יצאה לעבודה. חשבתי עליה רק כשהקשבתי למוזיקה, או במקרים הנדירים שבהם ניגנתי שיר בפסנתר. באותן דקות, או שעות, הייתי חוזר ל־1989.

ניגנתי בבר במלבורן — לא פאב, אלא "בר" — ששכן בראש גרם מדרגות ברחוב ויקטוריה פּארֵייד, בפרבר המחוספס פיצְרוֹי. זה היה אחד המקומות היחידים שנותרו פתוחים עד מאוחר, והוא משך אליו גם יאפים וגם ילידי דור הבּייבּי בּוּם. בימים ההם הביטוי "בייבי בום" התייחס למי שנולד מיד אחרי המלחמה, ולא למישהו כמוני שבא לעולם כמעט עשרים שנה אחר כך.

ברוב הערבים היו בבר יותר "בּוּמֶרים" מיאפים, ולכן הייתי שולף לא מעט שירים מרפרטואר שנות השישים והשבעים שלי. באותו ערב החלו לקוחות להיכנס כבר בשעה מוקדמת, אבל הבר התמלא רק כשהגיעו אנשים מהמסעדות ומהפאבים שכבר נסגרו, ניערו את מטריותיהם, ערמו את מעילי החורף שלהם ואת כובעי הצמר שלהם על המתלה שבכניסה והזמינו בירה קרה. אלה היו הימים הראשונים של יולי, אמצע החורף, ואוסטרליה עדיין לא מימשה את הבטחתה לשֶמש.

המקום לא היה זוכה בשום פרס לעיצוב פנים. זה היה בר ובו שמונה או עשרה מושבים, תריסר שולחנות קטנים, שתיים־שלוש ספות עור וכרזות של סרטים ישנים על הקירות. לא היה אוכל של ממש — רק מנות בר. אבל כשהיה עמוס, ורוב הלקוחות נאלצו לעמוד, הרעש והעשן השרו אווירה שפיצתה על כל החסרונות האלה.

הייתי אז באוסטרליה שלושה שבועות. חברת ביטוח מקומית רצתה להטמיע בסיס נתונים חדיש, ואני השגתי חוזה ייעוץ לחמישה־עשר חודשים, שכחלק ממנו אדלג בין הסניפים השונים שלה ברחבי העולם. הייתי בן עשרים ושש, אפילו לא חמש שנים אחרי התואר במדעי המחשב, ועליתי על גל הטכנולוגיה שבני השלושים הקשישים החמיצו. עולם המחשבים הוא הדרכון שאִפשר לי להותיר מאחור את המעמד הבינוני־נמוך ואת החינוך הבינוני ביותר של נעורַי — לאחר שוויתרתי על האפשרות המתבקשת להפוך לכוכב רוק.

בשבוע הראשון שלי במלבורן הצטרפתי לחבורה של אנשים מהעבודה שיצאו לבר לחגוג את לידת בתו של אחד מהם, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מנגן כמה שירים בפסנתר. אני זוכר שביצעתי את Walk Away Renée כמחווה לתינוקת החדשה, שקיבלה את השם רֶנֶה. הברמן, טיפוס קולני בשם שַנְסְקי, מזג לי חצי פַּיינט בירה — מה שנקרא "פּוֹט" באוסטרליה. הודיתי לו על שהרשה לי להשתמש בפסנתר, והוא אמר, "מתי שתרצה, חבר, אתה מוזמן."

ניצלתי את ההזמנה שלו, והבר הפך למוקד חיי החברה שלי. שנסקי דאג לי למשקאות, ואני שמתי צנצנת טיפים על הפסנתר. עשיתי קופה לא רעה, אבל לא ניגנתי בבר בשביל כסף. העבודה הרגילה שלי היתה מכניסה, והמשכורת כללה גם דמי מגורים שכיסו את הלופט ששכרתי בקומה שמעל מסעדה צמחונית ברחוב בְּרַנְסוויק. הוא היה במרחק של רבע שעה בחשמלית מהעבודה ובמרחק של עשר דקות ברגל מהבר כשחזרתי שיכור.

את הפסנתר למדתי להכיר היטב. זה היה פסנתר מקומי תוצרת בּיל. ישן, אבל היה לו צליל טוב. ואפילו עמדו לרשותי מיקרופון ומגבר קטן. הייתי קופץ בדרך חזרה מהעבודה, או אחרי ריצת הבוקר, ומבדר את צוות הניקיון בתרגילי סולמות.

את הערבים שלי הוא הציל. בלעדיו הייתי יושב ושותה לבדי בלי שתהיה לי שום סיבה לדבר עם איש ובלי שתהיה לאיש סיבה לדבר איתי. בלעדיו היה לי הרבה יותר מדי זמן לחשוב על הריק שבחיי.

לא ראיתי אותה נכנסת. ראיתי אותה כשניגשה אל הפסנתר. העיר כולה לבשה שחור, אבל היא לבשה שמלת צמר לבנה ומגפיים גבוהים. היא היתה באמצע שנות העשרים לחייה, שיער חום כהה באורך הכתפיים ותחתיו צוואר בהיר, בערך מטר ושבעים עם העקבים.

היה לה קוקטייל ורוד ביד. אמנם היינו במקום שהגדיר את עצמו בר קוקטיילים, אבל היינו באוסטרליה, ורוב האנשים שתו בירה, יין או משקאות פשוטים אחרים, ולכל היותר עברו להוריד שוטים — בעיקר של B52 ופְלֵיימינג למבורגיני. אוסף הבקבוקים מאחורי הבר היה בעיקר לראווה, ורפרטואר הקוקטיילים של שנסקי היה מצומצם. אבל הערב הוא ערבב קוקטייל ורוד. עם דובדבן ושמשייה.

ניגנתי את Brown Eyed Girl של ואן מוריסון, והיא נעמדה ליד הפסנתר, קרוב מספיק כדי שאהיה מודע לנוכחותה, ולגמה מהקוקטייל.

בסוף השיר היא מחאה כפיים, ניגשה אלי ושאלה: "אתה מכיר את Because the Night?"

עכשיו יכולתי לבחון אותה מקרוב, ועיניה צדו מיד את מבטי: גדולות וחומות, ומתחת לימנית פס של מסקרה שזלג עד לחייה.

בדרך כלל אני לא שם לב לבושם אלא אם כן הוזלף רגע קצר לפני כן. ואולי זה מה שקרה באותו ערב, כי הבושם שלה היה חזק וייחודי. לפרוטוקול, זה היה 'אוֹבּסֶשֶן' של קלווין קליין. מאז אני מסוגל לזהות אותו גם ממרחק עשרים צעדים. אישה עולה לאוטובוס והניחוח הולם בי מיד, עם כל הזיכרונות שהוא נושא בחובו. עוגיות המדלן של פרוסט.

"זה שיר של פטי סמית," אמרה, ואני תהיתי אם לומר משהו על המסקרה שלה.

"ושל ברוס ספרינגסטין."

"תגיד את זה שוב," אמרה וצחקה.

"ברוס ספרינגסטין. הם כתבו אותו יחד. ספרינגסטין אף פעם לא הקליט אותו באולפן, אבל הוא הכניס אותו לאלבום של ביצועים מהופעות."

כעת חזרה על דברַי וחיקתה להנאתה את המבטא שלי, ואף על פי שהחיקוי מיקם אותי קרוב יותר לגלזגו מאשר למנצ'סטר, התלווה אליו חיוך שכולו אור.

הבטתי בה בעלבון מדומה.

"סליחה," אמרה. "לא התכוונתי להיות חצופה. אני פשוט מתה על המבטא שלך."

החלטתי להעז ולהתחצף קצת בעצמי, והעברתי אצבע במורד הלחי השמאלית שלי.

היא קלטה את המסר, וכך התחלנו לנהל שיחה אילמת שבמהלכה נגענו בפנינו, הנהנו וצחקנו. היא לחלחה אצבע, שפשפה את הלחי הלא נכונה, ואחר כך עברה ללחי השנייה ומרחה את המסקרה במקום למחות אותה.

"חכי רגע," אמרתי, וניגשתי לבר לקחת מפיות. בדרך חזרה הבנתי שהמקום נעשה שקט, ולא רק מפני שהפסנתרן יצא להפסקה. כולם — משנסקי שעמד מאחורי הבר ועד הזוג שעמד ליד הכניסה ועדיין לא הוריד את המעילים — צפו בי. צפו בנו. לא רציתי שרגע ענוג כזה יהפוך למחזה המתרחש לעיני קהל, וגם לא רציתי למשוך תשומת לב לסימני הבכי שעל פניה.

קינחתי את האף במפית, תחבתי אותה לכיס והתיישבתי שוב ליד הפסנתר.

"אז רצית לשמוע את Because the Night, נכון?"

היא ניגבה את הלחי שלה בגב היד ואז הביטה סביבה בבר.

"זה בסדר," אמרתי, "הרוב ירד."

"אכפת לך אם אני אשיר?"

ברוב המכריע של המקרים, כשמישהו שואל אם הוא יכול לשיר עם הלהקה אני עונה בסירוב מנומס, תגובה המבוססת על ניסיונו ועל עצתו של אבי. היה לו, לדבריו, כלל ברור: אף אחד, לא משנה מי, לא מנגן או שר עם הלהקות שלו.

"אם אריק קלפטון נכנס ואומר שהוא רוצה לנגן, אני אומר לו לעוף לי מהעיניים. כי אם הבעלים מחליט שהוא מעדיף את קלפטון עלינו, אז קלפטון לוקח לנו את ההופעה ולנו אין כסף לאכול."

את ההרצאה הזאת בביטחון תעסוקתי הוא נתן לי כל כך הרבה פעמים, שלמרות הסיכוי האפסי שמר קלפטון יחליט להסתפק בקהל ובתשלום של פאב הקינג'ס הֶד במנצ'סטר, הסיפור הזה הפך בפולקלור המשפחה למעשה שהיה.

"אתה יודע," נהגה אמי לומר, "אבא שלך אמר פעם לקלפטון שיעוף לו מהעיניים — סליחה על הביטוי, אבל זה מה שהוא אמר — כדי שלא יפריע לו להתפרנס. יש פה לקח שכדאי ללמוד."

אולי אבא שלי באמת אמר לאלוהים לעוף לו מהעיניים ואולי לא, אבל אני מוכן להתערב שלבחורה עם העיניים החומות הגדולות הוא היה עונה בדיוק כמוני, אפילו אם הבר לא היה מלא באנשים שנועצים מבט ומחכים שמשהו יקרה.

"איזה סולם?"

היא שרה לא רע, והקהל אהב אותה. הם פשוט מתו עליה. היא לא זייפה, ונתנה את כל כולה, אבל זה היה שיר סקסי והיא היתה יותר אוליביה ניוטון־ג'ון ופחות דבי הארי — או פטי סמית, לצורך העניין.

מי הייתי אני שאשפוט? הקהל קם על רגליו, הריע לה במחיאות כפיים סוערות ודרש הדרן. בהופעה אחת של חמש דקות היא כבשה את המקום, וגם לי היה חלק בזה. לא היה לי שום מושג איך זה קרה.

"רוצה לשיר עוד אחד?" שאלתי.

"Daydream Believer?" שאלה וצחקה. "זה המבטא שלך, לא? דייבי ג'ונס."

היתה לה אוזן טובה. והתמצאות מרשימה במוזיקה פופולרית מלפני זמנה.

"לאיזה מספר הגענו, ג'ים?" חיקיתי את דייבי ג'ונס בגרסת האלבום.

ושוב החיוך הזה: "7A," ענתה. כן, התמצאות מרשימה ביותר.

"מכיר את Both Sides Now?" שאלה.

"לא שמעתי עליו בחיים."

ניגנתי את הפתיחה. לא היה שום סיכוי שהביצוע הזה יהיה מלהיב כמו הקודם, כשהיא עמדה במרחק מטר ממני ובקול צרוד ביקשה ממישהו שייגע בה עכשיו. אבל השיר של ג'וני מיטשל היה קרוב יותר לסוג השירים שהמורה שלה לפיתוח קול היתה עשויה להמליץ עליו, והיא שרה אותו יפה.

היא הספיקה לשיר איך היא מביטה בעננים ואיך היא מביטה באהבה, וכבר התחילה להביט בחיים כשבחור נמוך ומטופח בחליפת פסים כחולה עם כתפיות אדומות ושיער משוח בג'ל ניגש אליה מהצד השני ונעמד שם בחוסר סבלנות ניכר. הוא היה בן שלושים וחמש בערך, והיה לו מראה מוקפד ומרשים נוסח מייקל דאגלס. גורדון גֶקוֹ ב"וול סטריט".

הוספתי עוד חזרה אחת על הפזמון האחרון, והוא ענה לי במבט נוקב ובשפתיים קפוצות, רק למקרה שהידיים השלובות שלו לא העבירו את המסר. מיד כשסיימה לשיר את השורה האחרונה, הוא זרק מטבע לצנצנת הטיפים. סיימתי את השיר והנחתי שההופעה המשותפת שלנו הגיעה אל קִצהּ. גורדון גקו התחיל להתרחק משם, אבל הזמרת שלי נשארה במקומה, לידי.

"אתה מכיר את Angel of the Morning?" שאלה.

ניגנתי אקורד לה מז'ור והרמתי גבה כדי לראות אם הסולם מקובל עליה, כי הנחתי שהוא קצת גבוה בשבילה ועלול להעמיד את המנעד שלה במבחן. בתגובה היא שרה את השורה הראשונה א־קַפֶּלָה.

מיד התחלתי לתופף בעקב כדי לספור את הקצב. אם מקישים בבהונות, המקצב נשאר בכף הרגל; אם מקישים בעקב מרגישים אותו בכל הגוף. אבל המקצב לא היה הדבר היחיד שהרגשתי. היא הניחה כף יד על הכתף שלי ולחצה בעדינות לפי הקצב שלי. זאת היתה מחווה אינטימית להפליא בהתחשב בנוכחותו של הקהל, שממש הקיף אותנו מכל עבר. כאילו היא אומרת לי, "לא אכפת לי שכולם מסתכלים — בוא נעשה את זה, אתה ואני, ותודה שאתה פה איתי, לצדי".

השיעול הקולני והמבט הזועם של המלווה שלה, לעומת זאת, כאילו אמרו: "נגן עוד אקורד אחד ואני שובר לך את הידיים".

ניגנתי אקורד מי מז'ור. הייתי בבר במלבורן, לא בסאות סייד בשיקגו, והבחור המטופח בחליפה לא היה מפחיד כמו לירוי בראון מהשיר של ג'ים קרוצ'י.

הוא הביט בי. הזמרת שלי הביטה בי. הם הביטו זה בזה. ואז הם הלכו אל הדלת. על הלחי שלה עדיין היה סימן שחור דהוי.

הייתי צריך לתת להם ללכת. הם היו לקוחות, ולא עשו שום דבר שאפשר להגדיר כהתגרות, חוץ מהטיפ המעליב.

זאת היתה, בין היתר, תגובה להתנהגות השתלטנית שלו כלפיה ולכניעה שלה אליו, דקות ספורות בלבד לאחר שאזרה אומץ לבצע שיר מאתגר מול בר מלא.

היה גם יום קשה בעבודה. הדביקו לי את הכינוי "השחף", כבדיחה על יועצים שמתעופפים להם למשרד, מנפנפים בכנפיים ועושים המון רעש, מחרבנים על כולם ואז עפים שוב החוצה. כנראה הרווחתי את הכינוי ביושר, כי התאמצתי מדי לעשות רושם שיצדיק את השכר שלי, הגבוה פי שלושה מזה של העובדים הקבועים. אמנם עמדתי בדרישות התפקיד, אבל עדיין הייתי טירון בעולם הייעוץ.

ובכל זאת היה גם עניין הטיפ, ברור שלא היה שום סיכוי שגורדון גקו יודע על העבודה המכניסה שלי. יכול להיות שרוחו של אבי המנוח היא שנכנסה בי ודרבנה אותי ללוות אותם החוצה עם לנון ומקרטני:

"אתה הולך לאבד את הבחורה הזאת."

שניהם הסתובבו לעברי. היה חשוך מכדי שאוכל לקרוא היטב את הבעות הפנים שלהם. לא היתה לי ברירה אלא לנגן עד הסוף את You’re Going to Lose that Girl כדי לשמר את הרושם שהבחירה בשיר היתה מקרית. הגחמה שלי סיבכה אותי. הם נעצרו ליד הדלת והקשיבו לי בשעה ששרתי איך אני מתכוון, כן, כן, לקחת אותה ממנו.

כן, כן. בסוף אני הוא זה שאיבד את הבחורה.

"היי," אמר מסך המחשב.

"מיאו," אמר אלביס והתחכך ברגל שלי.

"אמא," אמר הטלפון, שהיה על מצב שקט.

אי אפשר לעשות הכול בבת אחת.

"הגיעו התוצאות," אמרה אמא שלי. "יש לי חדשות רעות."

מהיכרותי איתה ידעתי שהכי טוב לענות בקור רוח, "די מאוחר בשביל לקבל תוצאות מהרופא." השעה היתה אחרי עשר בלילה.

"קיבלתי אותן כבר לפני שעות. לא רציתי להרוס לך את ארוחת הערב."

"אה."

"הם לא מצאו שום דבר. אז אנחנו עדיין לא יודעים מה יש לי."

אילו הייתי אומר לה כמה הוקל לי שאין לה סרטן, הייתי זוכה מיד בדרשה בגנות אופטימיות מופרזת, שאותה היא היתה מלווה ככל הנראה בסיפור מימי ילדותי שהעדפתי לשכוח.

"היי" עדיין לטש בי מבט. גשר קטן אל העבר והזדמנות לבדק בית. לא יותר. היא היתה במרחק שבעה־עשר אלף קילומטר. לגימה אחת קטנה לא תזיק.

מילאתי את הקערה של החתול במים וחזרתי אל המחשב. קלייר כבר הלכה לישון.

השב.

"היי." בזמן שהאצבע שלי ריחפה מעל העכבר ראיתי אותה שוב עומדת ליד הפסנתר, עקבות דמעה על לחייה, מנסה להסתיר את התרגשותה. מגייסת אותי כבעל ברית: "אני פשוט מתה על המבטא שלך."

בֶּק־סְפֵּייס.

"לאיזה מספר הגענו, ג'ים?" הקלדתי.

שלח.