האודיסאה של דניאל

עם החזרה ארצה ולכבוד המעבר לבית החדש קיבלנו מהורינו ערכה כימית ענקית. בכל רגע פנוי, רצתי לחדרה של שרון לצפות כיצד היא מערבבת חומרים מחומרים שונים כדי לנסות לגלות איזושהי תרכובת ייחודית, שאף אחד לפניה עוד לא הצליח לרקוח. "ניסוי וטעייה, כך לומדים", נהג אבי לומר תמיד, בקולו הנמוך. עכשיו, כשהוא מכוון המפרשים, מחפש את גבול הנפנוף ומנסה לעמוד על המשמעויות של כיוונון נכון, אני נזכר באותו המקרה ועונה לו, "ניסוי ותהייה", מזכיר לו, בין היתר, את המקרה באותו היום בו התגנבתי לחדרה של שרון, מתקשה לחכות עד שתשוב מבית הספר ולא פחות מכך מתקשה לעקוב אחר סדר ההוראות בערבוב החומרים. אני לא אשכח עד כמה אמא כעסה כשהיא ראתה את את החומר הירוק הדביק ההוא שנשפך על השטיח ודי הרס אותו, מה שגרם לאמא לרתק אותי למשך שבוע בבית, בלי

טלוויזיה ומדיה חברתית, כדי 'לתהות' על מה שעשיתי ועל איך אני לא חוזר על כך.

אחרי, המשכתי להתגנב לחדרה של שרון, היא סלחה לי וגם לא הלשינה לאמא. כך, תוך כדי החיפוש אחר התרכובת הייחודית, דבר שאילץ אותנו להתמודד עם מספר לא מבוטל של מבחנות תמימות שסיימו את חייהן הקצרים בפיצוץ, עלתה במוחי התהייה — האם גם אלוהים, כשהיה ילד, אל קטן, קיבל מהוריו ליום הולדתו ערכה כימית, ממש כמו זו ששרון קיבלה, ועל ידי ניסוי וטעייה, כעצת אביו, הוא ברא את העולם? האם, תוך כדי ערבוב חומרים אקראי, הוא הצליח לברוא עולם המכיל בתוכו מאורות, צמחים, בעלי חיים... בני אדם?

אם אכן כך קרו הדברים, בני האדם הם בוודאי גולת הכותרת של ניסוייו — הם אלו אשר בסופו של דבר העניקו לו את הבכורה בעולם האלים, כי עולמות, כפי שאנו יכולים להעיד, רבים הצליחו לרקוח, אבל יצורים שחושבים את עצמם לאלים...