האחים אמאטו 3: חסר תחליף

אני די בטוחה שהדבר היחיד שיכול להושיע אותי היום הוא יין.

או בקבוקון וודקה, כמו אלה שמחלקים במטוסים.

במצבי, אני מוכנה לחסוך זמן ולשתות וודקה נקייה, לא בקוקטייל.

אני מציצה בשעון היד ומחשבת בראש שאהיה בתוך המטוס בעוד פחות משעה. אני כוססת ציפורניים עד לרגע ההמראה וחלוקת המשקאות בטיסה.

הצטופפות כתף אל כתף עם נופשים נרגנים בערב ראש השנה החדשה בשדה תעופה קטן בדרום קליפורניה היא לא משאת נפשי. אבל אחותי התאומה דלַיילה התקשרה אליי הבוקר בהיסטריה ואמרה שהרופא חושב שהיא עומדת ללדת בכל יום, אף על פי שתאריך הלידה המשוער הוא רק בעוד שבועיים. היא קשקשה כל מיני דברים על פתיחות ועל התכווצויות ונשמעה לי באופן כללי כמו מישהי שיצאה מדעתה. חסמתי במודע את ההקשבה שלי בחלק שבו היא תיארה בפרטי פרטים את המצב הנוכחי של צוואר הרחם שלה, וחזרתי להקשיב בדיוק בזמן כדי לשמוע את הבהלה בקולה כשהבינה שיש סיכוי טוב שאולי לא אספיק להגיע הביתה בזמן.

"אני אגיע," הבטחתי לה במהלך אותה שיחה. "מה שלא יהיה. אני אהפוך עולמות. אני לא אפספס את זה. אל תדאגי. רק תחזיקי את הרגליים שלך צמודות בכל הכוח."

היא צחקה כשאמרתי את זה, אבל שמעתי את הדאגה בקולה. דֶמי, אחותנו הגדולה, תהיה שם, וכמובן גם זֵיין, בעלה של דליילה. אבל בהיותנו תאומות, תמיד עשינו הכול יחד. אנחנו קרובות במידה שלא תיאמן.

ליבי יישבר ממש אם לא אהיה שם איתה.

אני מעיפה מבט סביבי בשדה התעופה ההומה אדם ובוחנת את אורך התור לפניי. לפחות שמונה אנשים מחכים, ונראה שהאישה שמעכבת את התור פיזרה את כל החפצים שלה על הרצפה, ועכשיו היא מסדרת אותם מחדש ודוחסת את מייבש השיער הענקי פנימה, מוציאה כמה ספרים של סטיבן קינג בכריכה קשה מהמזוודה ומעבירה אותם לתיק העלייה למטוס.

אני נאנחת עם הנוסעים האחרים ומסתכלת עליה כשהיא סוגרת את המזוודה ומניחה אותה שוב על המשקל. פניה של דיילת חברת התעופה ג'ט סְטרים אומרות הכול, והאישה מושכת את המזוודה שלה שוב בפרצוף חמוץ ומנסה לארגן מחדש את הכבודה שלה.

אפשר לומר בבטחה שניתקע כאן עוד די הרבה זמן.

מתוך שעמום גמור אני מעיפה מבט נוסף על האנשים בתור מאחוריי ורואה הרבה נוסעים מבוגרים. נראה שהורים לילדים קטנים לא בעניין של נסיעות בחג הזה. אני מתארת לעצמי שאנשים בגילי עושים בחוכמה ונהנים מהחיים, חוגגים את בוא השנה החדשה עם שמפניה זולה והחלטות גרועות.

אוף, קיוויתי שתהיה לי הזדמנות לקבל החלטה גרועה הערב.

טוב, תמיד יש את השנה הבאה...

לפני שנתיים קידמתי את פני השנה החדשה בפריז, עם מאהב צרפתי שהתגלה בסוף כמניאק מדופלם מהאגדות.

בשנה שעברה חגגתי את השנה החדשה בבית עם המשפחה שלי, מתאוששת בחשאי מפרידה טרייה משחקן פוטבול מקצועני, וֶסטון. הוא עדיין היה מאוהב בטירוף באקסית שלו, אבל התעקש להכחיש זאת, עד שלבסוף הראיתי לו את הכתובת על הקיר. וכך הסתיים לו קשר שיכול היה להיות ממש מדהים, לעזאזל.

ריאיון עבודה במכללה פרטית קטנה לאומנויות הביא אותי לכאן השבוע, והתכוונתי להיפגש הערב בווגאס עם חברות מהלימודים. אבל צוואר הרחם של דליילה נמחק, או מה שזה לא יהיה, ועכשיו אני כאן.

שניות לפני שהבטתי שוב על תור המזדחל באיטיות לפניי, צדה עיני גבר גבוה, בגילי בערך, עם רעמת שיער כהה ופרוע, ומבט חד כמו לייזר, מכוון ישירות אליי.

ליבי מחסיר פעימה ואני מסתובבת להסתכל על קדמת התור. אני לא בטוחה שאפשר להרגיש פיזית מבט של מישהו, אבל כל החלק האחורי שלי חם ומדגדג. לא החלק הקדמי, רק האחורי. הישבן שלי, ליתר דיוק.

אני חצי מוחמאת וחצי נרגזת וכולי נחושה להתעלם מהתנהגותו חסרת הבושה, כשלפתע נשמע צלצול קולני שגובר על המולת הנוסעים הלחוצים.

"נוסעים יקרים, שימו לב," קול נשי עמום בוקע מהרמקול בשדה התעופה הבין־לאומי סיוויוּ. "טיסה ישירה מספר שמונה־אפס־שתיים מסיוויו לנמל התעופה הבין־לאומי דאלֶֶס בוושינגטון די־סי בוטלה. אנא גשו לדלפק של חברת רֶד ג'ט לקבלת מידע נוסף."

אני מרימה גבה, נאנחת ומזדהה דוּמם עם מאה ומשהו הנוסעים שתקוותיהם לקבל את פני השנה החדשה במקום אחר נכזבו פתאום.

התור מתקדם ואני לופתת את ידית הטרולי וזזה ארבעים וחמישה סנטימטרים שלמים.

יש! מתקדמים.

גבר שעומד לפניי מביט בטלפון שלו ומזעיף פנים.

"אומרים שירד כמעט שישים סנטימטר של שלג באזורים מסוימים," אני שומעת אותו אומר לאשתו. "ומחר הוא ימשיך לרדת."

אשתו מכסה את פיה בידה, מבטה מודאג. "קיוויתי שנצליח לחזור לפני שהסופה תגיע. אתה חושב שעכשיו יבטלו גם את הטיסה שלנו?"

הגבר מושך בכתפיו ומחליק באגודלו על מסך הטלפון תוך כדי קריאה. "אולי. הסופה נעה צפונה עכשיו. חלקים ממרילנד כבר בלי חשמל. בולטימור כולה מכוסה שכבת קרח."

היא מצמידה כף יד לחזה וממוללת צלב זהב בין אצבעותיה. זוויות פיה נשמטות. "הם בטח כבר היו אומרים משהו על זה. העלייה למטוס שלנו מתחילה בעוד שעה."

"את צודקת, מרגרט," הוא אומר, מחליק את הטלפון לכיסו וכורך זרוע סביב כתפי אשתו. "אין לנו מה לדאוג. כבר היו מודיעים לנו אילו הטיסה שלנו הייתה מתבטלת."

התור מתקדם שוב ואני בודקת מה השעה לפני שאני סורקת בעיניי את האזור מאחוריי. אני מסדרת קווצת שיער בגון פלטינה מאחורי אוזני, מציצה מזווית עיני – ובטעות פוגשת שוב את מבטו.

הגבר בעל השיער הכהה.

הוא עדיין לוטש בי עיניים.

אני ממהרת להסתובב קדימה וקולטת שנפער רווח של מטר לפחות ביני לבין הזוג שלפניי. מגיע לי, כי התרכזתי באל היווני שמאחוריי במקום להשגיח על התור.

אני מכחכחת בגרוני, אוספת את האגו הפצוע שלי מהרצפה וגוררת את הטרולי שלי. הגברת עם המטען העודף הסתלקה מזמן, מה שמסביר את העובדה שהתור מתקדם סוף־סוף.

אני נושמת נשימה עמוקה ומכניסה את ידי לכיס הקדמי של הג'ינס כדי להוציא את רישיון הנהיגה שלי. הכנסתי אותו לכיס לפני שנעמדתי בתור, כי אני שונאת להיות זאת שעומדת ליד הדלפק ושופכת את כל תכולת התיק המבולגן שלה בחיפוש אחרי תעודה מזהה רק כי לא הכנתי אותה מבעוד מועד.

אפשר לומר שאני נוסעת מתמדת. אני אוהבת לטוס. אוהבת לגמוא מרחקים על פני ימים ויבשות, ארצות ומדינות. טסתי עשרות פעמים רק בשנים האחרונות.

"להיות מוכנה תמיד" זה המוטו שלי.

הלב שלי נופל לתחתונים כשקצות אצבעותיי לא מוצאות דבר פרט לבטנת הבד של כיס המכנסיים. אני בודקת את הכיס השני. דמי קופא בבהלה. התור מתקדם עוד קצת. אני הבאה בתור. אני תוחבת את שתי ידיי לעומק הכיסים הקדמיים ואחר כך לכיסים האחוריים של הג'ינס, מחטטת עמוק, אבל מוצאת רק מעט מוך. אני משוכנעת שאני נראית כמו מטורפת, אבל אני נחושה בדעתי למצוא את הרישיון.

הוא כאן.

אני יודעת שהוא כאן.

המחשבות שלי מתרוצצות בפראות, מוחי משחזר את צעדיי הקודמים, כאילו יש אפשרות כלשהי שרק חשבתי ששמתי את הרישיון בכיס, אבל בעצם שכחתי לשים אותו שם. אני חוזרת אחורה במחשבות, עד לחדר במלון. המזוודה שלי כבר הייתה ארוזה. תיק היד היה מונח על השולחן ליד הדלת. עשיתי צ'ק־אאוט. הזמנתי מונית...

המוח שלי מתרוקן.

יכולתי להישבע שהוצאתי את רישיון הנהיגה מהארנק אחרי ששילמתי לנהג המונית.

כן.

עמדתי על המדרכה בנתיב הורדת הנוסעים.

אני יודעת שזה מה שעשיתי.

מישהו טופח קלות על כתפי ואני חשה בנוכחות צל מאחוריי. גופי קופא ואני נבהלת, מחשבותיי נקטעות בפתאומיות. אני מסתובבת – ומולי ניצב הגבר שמעז להפריע לי דווקא ברגע ביש המזל הזה.

"נפל לך משהו... דפני." הזר החתיך מחייך אליי בחיוך זחוח ומנפנף ברישיון הנהיגה שלי ואז מוסר לי אותו.

"אוי." אני ממהרת לחטוף ממנו את התעודה. "תודה רבה."

"סליחה שלטשתי עיניים." עיניו כמעט מחייכות עכשיו, כאילו הוא לא באמת מתנצל. "רק רציתי לוודא שזו את בתמונה. את צריכה להיות זהירה יותר. לו היה הרישיון מגיע לידיים הלא נכונות, אין לדעת מה היה קורה."

המילים נתקעות לי בגרון כשאני מביטה בו בזעף. אני מודה לו על המחווה, אבל אין לי שום חשק לשמוע הטפות מוסר עכשיו.

"הבא בתור," הפקידה שמאחורי הדלפק קוראת.

מבטו נשלח קדימה, מעל לראשי, וכשאני פונה אני רואה שאכן הגיע תורי.

"זאת אני," אני אומרת. אני מסתובבת אליו שוב ומתחילה להגיד "תודה רבה על..."

אבל הוא כבר חזר למקומו בתור.

אני מוסרת את המזוודה, הפקידה סורקת את כרטיס העלייה למטוס ואני פותחת בריצה מטורפת לכיוון הבדיקה הביטחונית. הממתינים ליד עמדת הבידוק צפופים כמו סרדינים בקופסה ואני מתקשה להידחק בתוך ההמון, אבל מצליחה לבסוף להגיע למדרגות הנעות, נושמת לרווחה כשאני רואה שהתור לבדיקה הביטחונית עצמה דווקא לא ארוך כמו שחשבתי. אני בטוחה שזה קשור לטיסות המבוטלות ולא יכולה שלא לרחם על אלה שנתקעו בשדה התעופה.

ממש לא הייתי רוצה להיות במקומם.

אני מניחה שהייתי פורצת בבכי.

אחרי שאני עוברת את הבידוק הראשוני, אני חולצת נעליים ומכניסה אותן יחד עם שאר החפצים למגשית האפורה. אני בודקת את הכיסים של הג'ינס וחשה הקלה כפולה כשאני ממששת את הפלסטיק הקשיח של הרישיון בכיס הקדמי השמאלי.

בהתחשב במספר הטיסות שלי בשנתיים האחרונות, אני אמורה להיות מקצוענית. התקלה הזאת כל כך לא מתאימה לי. אני לא כזו מבולגנת. לא קל לערער את הביטחון שלי.

"הבא בתור," איש הביטחון קורא. אנחנו יוצרים קשר עין והוא מסמן לי באצבעותיו להתקדם, שפתיו מהודקות לפס צר.

אני צועדת קדימה, מאפשרת לצוות לסרוק את הגוף שלי ונורה ירוקה נדלקת מייד. כשאני מסתכלת אחורה כדי לאתר את המגשית האפורה מגיחה מתוך המסוע, אני מזהה את הזר הגבוה, הכהה והמושך, מתכונן לעבור את הבידוק. הוא לובש ג'ינס כהים וצמודים וטי־שירט אפורה פשוטה שחובקת את החזה החסון שלו ומבליטה את שריריו. הוא מסמן לאיש הביטחון להתקרב ואומר לו משהו. איש הביטחון פונה לחברו ומסמן משהו בידו. איש ביטחון שלישי מופיע פתאום משום מקום, מושך הצידה את הזר החתיך ומתחיל למשש את גופו.

מוזר.

המגשית עם החפצים שלי יוצאת סוף־סוף מהמסוע. אני לוקחת את הארנק ואת הנעליים שלי ומתיישבת על ספסל סמוך כדי לנעול אותן. קל מאוד לחלוץ נעלי אוקספורד עשויות עור, אבל די בלתי אפשרי לנעול אותן בחזרה. היה עדיף לבחור נעליים אחרות לטיסה, אבל לפחות לא אצטרך לחלוץ אותן שוב. זו טיסה ישירה מסיוויו, קליפורניה, אל שדה התעופה הבין־לאומי גֵ'י־אֵף־קֵי בניו יורק.

אני מושכת את הנעל ומפתלת את העקב כדי להשתחל לנעל השמאלית, מתכוננת להתחיל את המאבק שוב עם הנעל הימנית.

"את יודעת שאת לא צריכה לעשות את זה, נכון?" קול גברי נשמע מימיני.

אני מרימה את ראשי.

זה הוא.

שוב.

"את לא חייבת לעבור במכונת השיקוף," הוא מבהיר. גבותיו מתכווצות כשהוא מביט לעבר מכשיר הבידוק. "זה פולשני. זה לא מוצא חן בעיניי. את יכולה לבקש בדיקה במישוש."

אני מגחכת. "כי ידיים של מישהו שממשמשות אותי בכל מקום זה פחות פולשני?"

"אין לי בעיה כשמישהו מקצועי נוגע בחלק החיצוני של הבגדים שלי," הוא אומר. "יש לי בעיה אם מישהו מפשיט אותי לבדיקה רק כי הממשלה אמרה לו שזה בסדר."

אני דוחפת את העקב הימני לנעל ונעמדת כדי להכניס את שאר כף הרגל בקלות, נשענת על אדן חלון סמוך. בחוץ יום שטוף שמש ושמי קליפורניה התכולים חפים מכל ענן. קשה לדמיין שסופה אפוקליפטית מכה בצפון־מזרח המדינה ברגעים אלה ממש.

"טוב לדעת," אני אומרת בחיוך קטן, מעמידה פנים שאני אסירת תודה על כך שהוא שוב נותן לי עצה מבלי שביקשתי ממנו. ממש לא אכפת לי אם יראו אותי עירומה. דגמנתי בעירום לפני ציירים פעמים רבות, כך שבשלב הזה התפשטות נראית לי בילוי.

אני מעיפה מבט בטלפון שלי וקולטת שהעלייה למטוס מתחילה בעוד רבע שעה ואני עדיין צריכה לקנות לי ספר קריאה כלשהו וקפה לדרך.

"שתהיה לך טיסה נעימה." אני תולה את התיק על כתפי ומתחילה ללכת לכיוון עגלת הקפה שנמצאת באמצע הדרך לטרמינל אֵי. אני מעיינת בתפריט ומחליטה על לאטה סויה, נטול קפאין עם קינמון וסירופ וניל נטול סוכר, כי רק המחשבה על פתיתי השלג שארגיש על פניי בעוד חמש שעות ומשהו מעוררת בי תשוקה למשקה חם ומנחם.

אני מזמינה את הקפה ומעבירה לקופאי את הסכום המדויק בשטר של חמישה דולרים וכמה מטבעות.

"תודה רבה," אני אומרת, מסדרת את רצועת התיק על כתפי ומהדקת את אחיזתי בכוס הקפה. הכוס החד־פעמית חמימה ונעימה בכף ידי ואני כבר כמעט יכולה לחוש על לשוני את הטעם העשיר, העז.

כשאני מסתובבת, אני נתקלת בו שוב. ממש לידי. הריח הנקי שלו ממלא את המרחב סביבי ואני מעריכה שהמרחק בין הפנים שלי לשלו הוא סנטימטרים ספורים בלבד. אבל ההפתעה שבקרבה גורמת לי לעצור בפתאומיות, ובתגובה הקפה הרותח שבידי נשפך מבעד למכסה וממלא את הנעליים שלי בנוזל חום מבעבע.

"נהדר," אני נאנחת, מרימה את כוס הקפה שלי וזזה הצידה.

ידו נשלחת אליי, אוחזת בעדינות בזרועי. "סליחה, אני כל כך מצטער."

הפעם ההתנצלות שלו נשמעת לי כנה. לא כמו קודם, כשהוא "התנצל" על כך שלטש בי מבטים. הפעם העיניים שלו רכות יותר ואני לא רואה בהן שום ניצוץ של זדון.

"הסתכלתי על התפריט. לא התכוונתי לעמוד קרוב כל כך..." הוא אומר ונאנח.

משמאלנו ניצב דלפק קטן עם קשיות, חלב וסוכר. אני עוקבת אחריו במבט כשהוא שולף עשר מפיות מהמכל, מתכופף ומנסה להציל את הנעליים שלי, לשווא.

"זה בסדר," אני אומרת. אם כי זה לא בסדר.

אני יודעת שזו הייתה תאונה.

אני יודעת שעליי להיות אדיבה, לחייך ולהעמיד פנים שאנחנו במין קומדיה רומנטית. אבל הנעליים האלה לא זולות.

והן הנעליים האהובות עליי.

עכשיו הן הרוסות.

הנעליים האחרות שלי נמצאות כרגע במזוודה בבטן המטוס, כך שאיאלץ לסבול את הריח ואת הדביקות של קפה מקולקל מהנעליים שלי במשך חמש השעות הבאות.

אני בטוחה שיש בסביבה חנות שמוכרת כפכפים, אבל אני לא בדיוק בדרך ליעד שמזג האוויר בו ידידותי לכפכפים.

"לא," הוא אומר, מזדקף ומושיט לי יד. הוא גבוה, הבחור הזה. והכתפיים שלו רחבות כל כך. רחבות ברמות אחרות. הן ממלאות את כל החולצה הצמודה שלו. אני מנסה לא להסתכל על הוורידים המשתרגים על שרירי הזרוע שלו. אין לי הסבר טוב להתמקדות שלי בפרטים האלה עכשיו, ובכל זאת זה מה שאני עושה. "זה לא בסדר. אני מצטער כל כך. תורידי את הנעליים, אני אלך לשירותים ואנסה לנקות אותן."

"זה בסדר," אני אומרת ומסתכלת לכיוון הטרמינל שלפניי. "עוד מעט מתחילה העלייה למטוס. אני צריכה לזוז."

"על איזו טיסה את?"

"חמש-אחת-שתיים," אני עונה בקימוט מצח, לא מבינה למה זה חשוב בכלל.

"גם אני." הוא מבזיק חצי חיוך ואני טובעת בתוך ההבזק הזהוב בעיניו, כי מתברר שהשליטה העצמית שלי היום שואפת לאפס.

אני בטוחה שזה עובד לו.

ברור שזה הקטע שלו.

בכל פעם שהוא עושה טעות בחיים, הוא מפעיל את חיוך הקסם שלו שחושף שיניים צחורות וגומות חן, קורץ בעיניו החומות־זהובות, מציג את זרועותיו השריריות – והכול מסתדר ברגע. אני בטוחה שהוא נחלץ מכל צרה, כי הוא יפה להחריד ויודע לנצל את הקסם האישי שלו.

אבל לרוע מזלו, לי אין זמן לזה.

"אתה מכבה את זה לפעמים?" אני שואלת.

הבעת פניו משדרת בלבול. "הממ... מה?"

"את זה," אני עונה ומניפה את ידי מעלה ומטה, לכל אורך גופו.

"אין לי מושג על מה את מדברת," הוא אומר, עיניו תרות את עיניי.

אני נאנקת, חשה את צריבת הקיא המילולי שעולה מתוכי. אני לא יודעת אם זה בגלל הנופְשים של החגים, שדה התעופה הצפוף, העובדה שאני מאחרת או החשש שלא אצליח להגיע הביתה בזמן כדי להיות עם אחותי, אבל ממש אין לי מצב רוח עכשיו. ולבחור הזה עוד יש חוצפה לנסות להיות כזה חמוד ושרמנטי?

"החיוך," אני עונה. "העיניים. המבטים. העובדה שאתה עוקב אחריי ומנסה להיות כל כך מקסים ועוזר. נדמה לך שאני לא יודעת מה אתה עושה, אבל כן אני יודעת. העניין הוא שאני מנסה להגיע הביתה. ותאמין לי, אני לא מתכוונת לקנות את מה שאתה מנסה למכור לי, אז בבקשה – תעזוב אותי לנפשי."

אני משליכה את כוס הקפה לפח אשפה סמוך ועוקפת אותו בדרכי.

אני נשבעת שבדרך כלל אני לא ביצ'ית עד כדי כך.

פשוט עובר עליי יום קשה.

יום ממש, אבל ממש דפוק.

בשנייה שאני עוזבת בסערה, אני מתחרטת שלא הייתי נחמדה יותר לגבר הזה.

בעיקר כשאני נזכרת ששנינו עומדים לשהות באותו מטוס במשך חמש השעות הבאות.

אופס...

אני לא יכולה לעשות דבר בשלב זה, חוץ מלהתפלל שנשב באזורים מרוחקים של המטוס.

לפניי שער סי־1, ואני רואה שלט שמבשר על תחילת העלייה למטוס בקרוב. אני מוצאת כיסא ליד תחנה של טעינת טלפונים ומחברת את הנייד שלי להטענה כל עוד אפשר.

כשהודעה מדליילה מופיעה על המסך ובה היא שואלת אותי אם הגעתי בשלום לשדה התעופה, אני מגיבה מייד, מבהירה לה שנתראה לקראת הערב. אני שואלת אותה איך היא מרגישה, והיא עונה שהיא מרגישה כאילו היא עומדת להתפוצץ בכל רגע. דליילה לא נוטה להיות דרמטית בדרך כלל. אני יודעת שהיא לא הייתה מדקלמת קלישאות של סוף היריון לולא הייתה לה סיבה אמיתית. הלידה עלולה להתחיל בכל רגע וזה כלל לא תורם להרגעת החרדה שאני חשה כרגע.

המושבים סביבי מתמלאים והאפים של כולם תקועים בטלפונים. משמאלי, אם מערסלת את התינוק שלה, מזמזמת שיר שנשמע לי כמו "באד רומאנס" של ליידי גאגא. אני מצחקקת כי אני חושבת שגם אני כנראה הייתי נוהגת כמותה. שתלך לעזאזל נעימת "שיר ערש" של ברהמס. תנו לי משהו קצבי וסוחף.

אבל אני ממש לא בקטע של תינוקות. כלומר, אני לגמרי אוהַב כל אחיין ואחיינית שלי, אבל בכל הנוגע לילד משלי – זה באמת לא משהו שאני מפנטזת עליו.

טוב, אולי רק אחד.

אולי כשאתקרב לגיל ארבעים, כשחלון ההזדמנויות של הפוריות יתחיל להיסגר, ויהיה לי בן זוג ותיק ורציני שיתחנן בפניי ללדת לו ילד לפני שיהיה מאוחר מדי, וארגיש רטט בלב למראה פנים שמנמנות של ילדון שיחייך אליי בתור בסופרמרקט. אז, ורק אז, אני אכנס להיריון. אבל עד שיגיע הזמן אני מתענגת על החופש ועל העצמאות שלי, כי חיים רק פעם אחת.

אני מציצה בטלפון ורואה שהסוללה התמלאה בשני אחוזים שלמים מאז שהתיישבתי. אני שמה לב לשעה ומרגישה פרפור בחזה כשאני מבינה שעוד רגע תתחיל העלייה למטוס. אני רק רוצה לשמוע את זמזום המנועים ולהרגיש את הלחץ של כוח הג'י על החזה כשנתחיל בטיפוס למעלה, כי זה אומר שאז אהיה קרובה הרבה יותר לבקבוקון הוודקה מעגלת המשקאות.

"נוסעים יקרים," קול עמום ומטושטש נשמע מהרמקולים כעבור רגע. אני מרימה את ראשי ורואה את האישה מאחורי דלפק הדיילות בשער מקרבת את השפופרת אל פיה והשפתיים שלה מתנועעות. "טיסה ישירה מספר חמש־אחת־שתיים מסיוויו לנמל התעופה הבין־לאומי ג'י־אף־קי בניו יורק בוטלה. אנא גשו לדלפק של חברת ג'ט סטרים או לדלפק בשער סי־1 לקבלת פרטים נוספים."

הלסת שלי נשמטת והלב שלי שוקע בחזה.

לא...

לא, לא, לא, לא, לא.