האחים ברג’ס

 1

יום אחד בחודש אוקטובר, כשרוח קלה נשבה אחר הצהריים בשכונת פארק סלופ בברוקלין אשר בניו יורק, היתה הלן פַרבֶּר ברג'ס עסוקה באריזה לקראת חופשה. מזוודה כחולה גדולה היתה פתוחה על המיטה, והבגדים שבחר בעלה ערב קודם לכן היו מקופלים ומונחים בערימה על כורסה סמוכה. אור השמש פיזז שוב ושוב אל החדר מבין העננים שנעו בחוץ, הבריק בעליזות את מסמרות הפליז של המיטה והכחיל מאוד את המזוודה. הלן פסעה הלוך ושוב בין חדר הארונות — על מראותיו הענקיות, הטפטים משְׂער סוס לבן ומשקוף העץ הכהה סביב החלון הארוך — היא פסעה בין החדר הזה לבין חדר השינה, שהחלונות הצרפתיים שלו היו סגורים כרגע, אבל במזג אוויר חמים יותר נפתחו אל מרפסת עץ שהשקיפה אל הגינה. הלן נתקפה מעין שיתוק נפשי שהיה תוקף אותה בשעה שארזה לקראת נסיעה, לכן הצלצול הפתאומי של הטלפון סיפק לה פסק זמן רצוי. כשראתה את המילה חסוי, ידעה שאו שזאת אשתו של אחד השותפים של בעלה במשרד עורכי הדין — משרד יוקרתי של פרקליטים מפורסמים — או שזה בוב, גיסה, שאמנם מספר הטלפון שלו לא מופיע במדריך כבר שנים רבות, אבל הוא עצמו לא מפורסם כלל וכלל ולא יהיה לעולם.

"אני שמחה שזה אתה," אמרה ומשכה צעיף צבעוני ממגירת השידה, הרימה אותו ושמטה אותו על המיטה.

"באמת?" קולו של בוב נשמע מופתע.

"פחדתי שזאת תהיה דורותי." הלן ניגשה אל החלון והציצה אל הגינה. עץ השזיף התכופף ברוח, ועלים צהובים של שיח הסולנום העדין הסתחררו על הארץ.

"למה לא רצית שזאת תהיה דורותי?"

"היא מעייפת אותי כרגע," אמרה הלן.

"אתם נוסעים איתם לשבוע."

"לעשרה ימים. אני יודעת."

שתיקה קצרה ואחריה אמר בוב, "כן," וקולו ירד לנעימת הבנה מהירה ומלאה מאוד — זה הצד החזק שלו, אמרה הלן לעצמה, היכולת המוזרה הזאת ליפול למשך שניות ספורות לתוך עולמו הקטן ככיס של מישהו אחר ולנחות על הרגליים. היכולת הזאת היתה אמורה לעשות אותו בעל טוב, אבל למעשה לא הועילה לו: אשתו של בוב עזבה אותו שנים רבות לפני כן.

"כבר נסענו איתם פעם," הזכירה לו הלן. "הכול יהיה בסדר. אלן אדם נחמד מאוד. משעמם."

"והשותף הבכיר במשרד," אמר בוב.

"גם זה." הלן זימרה את המילים בהומור. "קצת קשה לנו להגיד, 'היינו מעדיפים לנסוע לבד לטיול הזה.' ג'ים אומר שהבת הגדולה שלהם עושה להם בעיות איומות כרגע — היא בתיכון — ושבטיפול המשפחתי הציעו לדורותי ולאלן להתרחק. אני לא מבינה למה הם צריכים 'להתרחק' אם לבת יש בעיות, אבל זה המצב."

"גם אני לא יודע," אמר בוב בכנות. ולאחר מכן: "הלן, תשמעי מה קרה הרגע."

היא הקשיבה אגב קיפול זוג מכנסי פשתן. "בוא אלינו," היא קטעה אותו. "כשג'ים יחזור נצא לאכול במסעדה ממול."

לאחר מכן הצליחה לארוז בהחלטיות. הצעיף הצבעוני נכלל לצד שלוש חולצות מפשתן לבן ונעלי בלרינה שחורות ומחרוזת אלמוגים שג'ים קנה לה בשנה שעברה. על ויסקי סאוֶור עם דורותי במרפסת הגן, כשהן יחכו לגברים שיתקלחו אחרי הגולף, הלן תאמר, "בוב בחור מעניין." אולי היא אפילו תגיד משהו על התאונה — שבוב בן הארבע שיחק בהילוכים, והמכונית התחילה לנסוע ודרסה למוות את אביהם. האיש ירד בשביל במדרון הגבעה כדי לתקן משהו בתיבת הדואר והשאיר את שלושת הילדים הקטנים במכונית. דבר מחריד. ולא מדברים עליו. ג'ים סיפר לה פעם אחת במשך שלושים שנה. אבל בוב אדם חרד, הלן אהבה לפקוח עליו עין.

"את ממש קדושה," אולי תגיד דורותי, שתהיה שרועה בכיסא ועיניה יהיו חסומות במשקפי שמש ענקיים.

הלן תנענע את ראשה. "סתם אישה שצריכה שיצטרכו אותה. ועכשיו כשהילדים גדולים —" לא, היא לא תתייחס לילדים. ודאי שלא, אם הבת של בני הזוג אַנגלין נכשלת בלימודים ומסתובבת ברחובות עד הבוקר. איך הם יבלו יחד עשרה ימים בלי להתייחס לילדים? היא תשאל את ג'ים.

הלן ירדה במדרגות ונכנסה למטבח. "אנה," אמרה לעוזרת הבית, שקרצפה בטטות במברשת ירקות. "אנה, אנחנו אוכלים בחוץ הערב. את יכולה ללכת הביתה."

-*-

הרוח פיזרה את ענני הסתיו המרהיבים, כהי הגוונים, ובהרות שמש ענקיות ניתזו על הבניינים בשדרה השביעית. היו כאן מסעדות סיניות, חנויות של ציוד משרדי, חנויות תכשיטים, חנויות מכולת עם פירות וירקות ושורות של פרחים. בוב ברג'ס חלף על פני כולן והמשיך במדרכה בצד הזה הלאה בכיוון הבית של אחיו.

בוב היה גבר גבה קומה, בן חמישים ואחת, ויש לומר על בוב: הוא היה בחור חביב. כשאנשים היו במחיצתו של בוב הם הרגישו שהם נמצאים בחוג קטן של "אנחנו". אילו ידע בוב שהוא כזה, אולי חייו היו שונים. אבל הוא לא ידע, ובלבו נגעה לעתים חרדה לא מוגדרת. כמו כן, הוא לא היה עקבי. ידידים הסכימו שלפעמים הם נהנים מאוד להיות איתו, אבל כשהם פוגשים אותו שוב, הוא ריק. את הקטע הזה בוב כן ידע, כי אשתו לשעבר אמרה לו. פּאם אמרה שהוא נעלם בתוך הראש שלו.

"זה קורה גם לג'ים," טען בוב.

"אנחנו לא מדברים על ג'ים."

כשבוב המתין על שפת המדרכה שיתחלף האור ברמזור, גאה לבו בהכרת טובה לגיסתו, שאמרה, "כשג'ים יחזור נצא לאכול במסעדה ממול." כי למעשה את ג'ים הוא רצה לפגוש. מה שבוב ראה קודם לכן, כשישב ליד החלון בדירתו בקומה הרביעית, מה ששמע בדירה שמתחתיו — זעזע אותו, ועכשיו, כשבוב חצה את הכביש ועבר על פני בית קפה שבו ישבו צעירים על ספות באפלולית רחבת ידיים ופניהם מהופנטות ממסכי לפטופים, הוא הרגיש ניתוק מכל הדברים המוכרים שחלף לידם בדרכו. כאילו לא חי בניו יורק מחצית חייו ואהב אותה כפי שאוהבים אדם, כאילו לא עזב מעודו את כברות העשב הנרחבות, לא הכיר ולא רצה דבר חוץ משמי ניו אינגלנד הקודרים.

"אחותך התקשרה כרגע," אמרה הלן כשהכניסה את בוב מהשער המסורג מתחת למדרגות הכניסה הראשית לבית. "רצתה את ג'ים ונשמעה מדוכאת." הלן תלתה את מעילו של בוב בארון, הסתובבה והוסיפה, "אני יודעת. ככה היא נשמעת תמיד. אבל אני עדיין אומרת, סוזן חייכה אלי פעם." הלן התיישבה על הספה וקיפלה תחתיה את רגליה בגרבונים השחורים. "כשניסיתי לחקות את המבטא של מיין."

בוב ישב בכיסא הנדנדה. ברכיו עלו וירדו.

"אסור לאף אחד לנסות לחקות מבטא של מיין בפני מישהו ממיין," המשיכה הלן. "אני לא יודעת למה הדרומיים הרבה יותר נחמדים בעניין המבטא שלהם, אבל ככה זה. אם תגיד לדרומי, ׳הֵיי כולם׳, כמו שהם תמיד אומרים, לא תרגיש שהוא צוחק ממך. בובי, אתה נורא עצבני." היא רכנה קדימה וטפחה קלות באוויר. "הכול בסדר. אתה יכול להיות עצבני, בתנאי שהכול בסדר אצלך. הכול בסדר?"

חביבות החלישה את בוב כל חייו, ועכשיו הרגיש את הצד הגופני של החולשה הזאת, מעין נוזליות שנעה בחזהו. "לא ממש," הודה. "אבל את צודקת בקטע של המבטא. כשאנשים אומרים, ׳היי, אז אתה ממיין, לא אמרו לכם שלא בריא לבלוע כל כך הרבה אותיות?׳ זה כואב. זה עסק כואב.״

"אני יודעת," אמרה הלן. "עכשיו תגיד לי מה קרה."

בוב אמר, "אדריאנה והבֶּן־טובים שוב רבו."

"רגע," אמרה הלן. "אה, כן. הזוג מתחתיך. אלה שיש להם כלבלב אידיוט שצוֹוח כל הזמן."

"בדיוק."

"תמשיך," אמרה הלן בשביעות רצון, משום שזכרה. "שנייה, בוב. אני חייבת לספר לך מה ראיתי בחדשות אתמול בערב. כתבה בשם 'גברים אמיתיים אוהבים כלבים קטנים'. ראיינו שם כל מיני בחורים שנראו מין כאלה — סליחה — מתרוממים והחזיקו כלבים קטנטנים לבושים במעילי גשם משובצים ובמגפי גומי, וחשבתי לי: זה חדשות? המלחמה בעיראק נמשכת כבר כמעט ארבע שנים, ולזה הם קוראים חדשות? זה מפני שאין להם ילדים. אנשים שמלבישים ככה את הכלבים שלהם. בוב, נורא סליחה. תמשיך בסיפור."

הלן לקחה כרית וליטפה אותה. פניה הוורידו, ובוב חשב שאולי יש לה גל חום, לכן השפיל את מבטו אל ידיו כדי לספק לה פרטיות, ולא קלט שהלן הסמיקה כי היא דיברה על אנשים שאין להם ילדים — ולבוב אין.

"הם רבים," אמר בוב. "וכשהם רבים, הבן־טובים — הבעל, הם נשואים — צועק אותו הדבר שוב ושוב. 'אדריאנה, את משגעת אותי.' שוב ושוב."

הלן נענעה את ראשה. "תאר לעצמך לחיות ככה. רוצה לשתות משהו?" היא קמה וניגשה אל מזנון המהגוני ומזגה ויסקי לכוס בדולח. היא היתה אישה נמוכה ועדיין נראתה חטובה בחצאית שחורה ובסוודר בז'.

בוב שתה חצי מהוויסקי בלגימה אחת. "איך שלא יהיה," הוא המשיך וראה התכווצות קלה בפניה של הלן. היא שנאה לשמוע אותו אומר "איך שלא יהיה״, אבל הוא תמיד שכח, ושכח עכשיו, ולבו ניבא לו כישלון. הוא לא יצליח להעביר את העצב במה שראה. "היא באה הביתה," אמר בוב. "הם מתחילים לריב. הוא צועק את הצעקות שלו. אחר כך הוא יוצא עם הכלב. אבל הפעם, כשהוא לא היה, היא טלפנה למשטרה. היא לא עשתה את זה אף פעם. הוא חזר ועצרו אותו. שמעתי שוטר אומר לו שאשתו התלוננה שהוא הכה אותה. וזרק את הבגדים שלה מהחלון. ועצרו אותו. והוא היה ממש המום."

על פי ארשת פניה של הלן, היא לא ידעה מה לומר.

"הוא בחור יפה כזה, ממש חתיך, בסווטשרט עם ריצ'רץ', והוא עמד שם ובכה. 'בובה, בחיים לא הרבצתי לך, בובה, אנחנו נשואים שבע שנים, מה את עושה? בובה, בבקשההה!' אבל הם אזקו אותו והוליכו אותו ככה ברחוב, לאור היום, אל הניידת, והוא יבלה את הלילה במעצר." בוב נחלץ מכיסא הנדנדה, ניגש אל מזנון המהגוני ומזג לעצמו עוד ויסקי.

"איזה סיפור עצוב," אמרה הלן, שהתאכזבה. היא קיוותה למשהו דרמטי יותר. "אבל הוא היה צריך לחשוב על זה לפני שהוא הכה אותה."

"לא נראה לי שהוא באמת הכה אותה." בוב חזר אל כיסא הנדנדה.

הלן אמרה בנימה מהורהרת, "מעניין אם הם יישארו נשואים."

"לא נראה לי." בוב התעייף.

"מה הטריד אותך יותר, בובי?" שאלה הלן. "התפרקות הנישואים או המעצר?" היא לקחה אותה אישית, את הבעתו שאמרה שלא הוקל לו.

בוב התנדנד כמה פעמים. "הכול." הוא הקיש באצבעותיו. "ככה פתאום קרה דבר כזה. הרי זה היה סתם יום רגיל."

הלן התפיחה את הכרית שהיתה שעונה אל גב הספה. "אני לא יודעת מה רגיל ביום שבו אישה גורמת למעצר של בעלה."

בוב הפנה את ראשו וראה מבעד לחלונות המסורגים את אחיו צועד על המדרכה, ופרץ קל של חרדה נחת עליו למראהו: צעידתו המהירה של אחיו הבכור, מעילו הארוך, תיק העור העבה. נשמע קול מפתח בדלת.

"הַיי, חומד," אמרה הלן. "אחיך פה."

"אני רואה." ג'ים התנער מהמעיל ותלה אותו בארון שבמסדרון. בוב טרם למד לתלות את מעילו. מה יש לך? שאלה תמיד פאם, אשתו, מה יש לך, מה יש לך, מה יש לך? ומה היה לו? הוא לא ידע. אבל בכל פעם שהוא נכנס מבעד לפתח הדלת, אם לא היה מי שייקח ממנו את המעיל, נראתה לו פעולת התלייה מיותרת ו... כן, מסובכת מדי.

"אני הולך," אמר בוב. "אני צריך לעבוד על סיכום." בוב עבד במחלקת הערר בסנגוריה הציבורית והכין את החומר לערעורים בבית המשפט. תמיד היה ערעור שהצריך סיכום, תמיד היה סיכום שצריך לעבוד עליו.

"אל תדבר שטויות," אמרה הלן. "אמרתי שנצא לארוחת ערב במסעדה ממול."

"קום מהכיסא שלי, גולם." ג'ים נופף בידו לעבר בוב. "אני שמח לראות אותך. עברו כמה, ארבעה ימים?"

"תפסיק, ג'ים. אחיך ראה קודם איך לוקחים את השכן שלו מלמטה באזיקים."

"בעיות במעונות הסטודנטים?"

"ג'ים, תפסיק."

"אחי תמיד נשאר אחי, זה הכול," אמר בוב. הוא עבר אל הספה, וג'ים התיישב בכיסא הנדנדה.

"בוא נשמע מה קרה." ג'ים שילב את זרועותיו. הוא היה גבר גדול ושרירי, ולכן שילוב הזרועות, הרגל אצלו, הפך אותו למעין גוש רבוע ושׂשׂ לעימות. הוא הקשיב בלי נוע. לאחר מכן התכופף להתיר את שרוכי נעליו. "הוא זרק את הבגדים שלה מהחלון?" שאל.

"אני לא ראיתי דבר כזה," אמר בוב.

"ענייני משפחה," אמר ג'ים. "המשפט הפלילי יאבד חצי מהעסקים שלו בלעדיהם. את קולטת, הלן, שאת יכולה להזעיק את המשטרה כרגע ולהאשים אותי שאני מכה אותך ויעצרו אותי ללילה?"

"אני לא מזעיקה נגדך שום משטרה." הלן אמרה את הדברים כלאחר יד. היא קמה ויישרה את חגורת החצאית. "אבל אם אתה רוצה להחליף בגדים, לך. אני רעבה."

בוב רכן אל אחיו. "ג'ימי, זה די זעזע אותי. לראות אותו נעצר. אני לא יודע למה. אבל הזדעזעתי."

"תתבגר כבר," אמר ג'ים. "בחייך. מה אתה מצפה ממני לעשות?" הוא חלץ נעל וגירד את רגלו. הוא הוסיף, "אם אתה רוצה, אני אתקשר לשם הערב לבדוק שהוא בסדר. בחור לבן יפה במעצר."

בחדר הסמוך צלצל הטלפון בדיוק ברגע שבוב אמר, "אתה מוכן, ג'ים?"

"זאת בטח אחותך," אמרה הלן. "היא התקשרה קודם."

"תגידי לה שאני לא בבית, הלי." ג'ים השליך את הגרב על רצפת הפרקט. "מתי בפעם האחרונה דיברת עם סוזן?" שאל את בוב בזמן שחלץ את הנעל השנייה.

"לפני כמה חודשים," אמר בוב. "סיפרתי לך. התווכחנו על הסומלים."

"למה בכלל יש סומליאנים במיין?" שאלה הלן בדרכה אל החדר הסמוך. והיא סובבה את ראשה והוסיפה בקול, "למה בכלל מישהו רוצה להגיע לשרלי פולז אם הוא לא באזיקים?"

בוב תמיד התפלא כשהלן דיברה בסגנון הזה, כאילו תיעובה כלפי המקום שממנו באה משפחת ברג'ס לא מחייב אף שמץ של התחשבות. אבל ג'ים קרא בתשובה, "הם כן באזיקים. עוני הוא אזיק." הוא השליך את הגרב השני לכיוון הראשון. הוא נחת על שולחן הסלון ונתלה מהפינה.

"סוזן סיפרה לי שהסומלים פולשים לעיר," המשיך בוב. "מגיעים בהמוניהם. היא אמרה שלפני שלוש שנים היו שם רק כמה משפחות, ועכשיו יש אלפיים, ושבכל פעם שהיא מפנה את הראש, אוטובוס גרייהאונד פורק עוד ארבעים. אמרתי שהיא היסטרית והיא אמרה שתמיד מאשימים נשים שהן היסטריות ושבעניין הסומלים אין לי מושג על מה אני מדבר כי לא הייתי שם כבר יובלות."

"ג'ים." הלן חזרה לסלון. "היא ממש רוצה לדבר איתך. היא לחוצה נורא. לא יכולתי לשקר. אמרתי שהרגע הגעת. אני מצטערת, חמוד."

ג'ים נגע בכתפה של הלן כשעבר לידה. "הכול בסדר."

הלן התכופפה כדי להרים את הגרביים של ג'ים, ובוב שאל את עצמו אם יכול להיות שפאם היתה מתעצבנת עליו פחות בגלל הגרביים אילו תלה את המעיל בארון כמו ג'ים.

אחרי שתיקה ארוכה הם שמעו את ג'ים שואל שאלות בשקט. הם לא הצליחו להבחין במילים. היו עוד שתיקה ארוכה, עוד שאלות בשקט, משפטים. והם עדיין לא שמעו את המילים.

הלן מיששה את העגיל הקטן שלה ונאנחה. "קח לך עוד ויסקי. נראה לי שאנחנו נשארים פה בינתיים." אבל שניהם היו חסרי מנוח. בוב חזר לשבת על הספה והביט מבעד לחלון באנשים שחזרו הביתה מהעבודה. הוא גר במרחק שישה רחובות בלבד, בצד השני של השדרה השביעית, אבל בקטע הזה של הרחוב איש לא התבדח על מעונות סטודנטים. בקטע הזה של הרחוב גרו אנשים מבוגרים. גרו פה בנקאים ורופאים ועיתונאים, לגברים היו תיקי עבודה, ולנשים היה מבחר מדהים של תיקים שחורים. בקטע הזה של הרחוב היו המדרכות נקיות ושיחים נשתלו בגינות הקטנות שבחזית.

הלן ובוב שמעו את ג'ים מניח את השפופרת והפנו את ראשיהם.

ג'ים עמד בפתח, עניבתו האדומה היתה רופפת. הוא אמר, "לא נוכל לנסוע." הלן גחנה קדימה במקומה. ג'ים הוריד את העניבה במשיכה פראית ואמר לבוב, "עומדים לעצור את האחיין שלנו." פניו של ג'ים היו חיוורות, עיניו הצטמצמו. הוא התיישב על הספה והצמיד את ידיו אל ראשו. "ממש צרה. זה עלול להגיע לכל העיתונים. אחיינו של ג'ים ברג'ס מואשם..."

"הוא הרג מישהו?" שאל בוב.

ג'ים הרים את מבטו. "מה הבעיה שלך?" הוא שאל, בו ברגע שהלן אמרה בזהירות, "זונה אולי?"

ג'ים נענע את ראשו בתנועה חדה, כאילו יש לו מים באוזן. הוא הביט בבוב ואמר, "לא, הוא לא הרג אף אחד." הוא הביט בהלן ואמר, "לא, מי שהוא לא הרג לא היתה זונה." לאחר מכן הרים את מבטו לתקרה, עצם את עיניו ואמר, "האחיין שלנו, זאכּרי אולסון, זרק ראש חזיר קפוא מבעד לדלת של מסגד. בזמן התפילה. בחודש הרמדאן. סוזן אומרת שזאק אפילו לא ידע מה זה רמדאן, דבר סביר לחלוטין — גם סוזן לא ידעה מה זה עד שהיא קראה על זה בעיתון. ראש החזיר היה מכוסה דם, הוא התחיל להפשיר ולכן הכתים את השטיח, ואין להם כסף לקנות שטיח חדש. וחוק מקודש מחייב אותם לנקות אותו שבע פעמים. זה הסיפור, רבותי."

הלן הביטה בבוב. השתוממות התפשטה על פניה. "למה זה יופיע בכל העיתונים, ג'ים?" שאלה לבסוף, בשקט.

"את לא תופסת?" שאל ג'ים, גם הוא בשקט, ופנה אליה. "זה פשע שנאה, הלן. זה כאילו היית הולכת לבורו פארק, מוצאת לך בית כנסת יהודי אורתודוקסי ומכריחה את כולם לאכול גלידה ובייקון לפני שהם יוצאים."

"בסדר," אמרה הלן. "לא ידעתי. לא ידעתי את זה על המוסלמים."

"מאשימים אותו בפשע שנאה?" שאל בוב.

"מדברים על כתבי אישום מכל כיוון אפשרי. האף־בי־איי כבר מעורבים. הפרקליטות של מדינת מיין עלולה ללכת בכיוון של פגיעה בזכויות האזרח. סוזן אומרת שכבר דיווחו על זה בחדשות הארציות, אבל היא כל כך מוטרפת כרגע שקשה לדעת אם זה נכון. מתברר שאיזשהו כתב של סי־אן־אן היה במקרה בעיר, שמע את הדיווח בחדשות המקומיות, התלהב מהסיפור ושלח אותו למהדורה הארצית. איזה אדם נמצא במקרה בשרלי פולז?" ג'ים לקח את השלט של הטלוויזיה, כיוון אותו ושמט אותו על הספה לידו. "אני לא צריך את זה כרגע. בחיי שאני לא צריך את זה." הוא העביר את שתי ידיו על פניו, בשערו.

"מחזיקים אותו במעצר?" שאל בוב.

"הוא לא עצור. עוד לא יודעים שזאק עשה את זה. הם מחפשים איזה בריון, וזה בסך הכול זאק, טיפש קטן בן תשע־עשרה. זאק, הבן של סוזן."

"מתי זה קרה?" שאל בוב.

"שלשום בלילה. לדברי זאק, כלומר לדברי סוזן, הוא עשה את זה לבד, בתור 'בדיחה'."

"בדיחה?"

"בדיחה. לא, סליחה, 'בדיחה מטומטמת'. אני רק מדווח, בוב. הוא ברח, אף אחד לא ראה אותו. לכאורה. היום הוא שמע את זה בכל החדשות, נבהל וסיפר לסוזן כשהיא חזרה מהעבודה. היא יוצאת מדעתה, כמובן. אמרתי לה להסגיר אותו מיד, הוא לא צריך למסור שום הודעה, אבל היא פוחדת מדי. היא פוחדת שישאירו אותו במעצר בלילה. היא אומרת שהיא לא תעשה כלום עד שאני אגיע לשם." ג'ים שקע לאחור על הספה ומיד חזר ורכן קדימה. "אוף, בנאדם. אוף, שיט." הוא קם במהירות ופסע הלוך ושוב מול החלון המסורג. "מפקד המשטרה הוא ג'רי או'הֵייר. לא שמעתי עליו בחיים. סוזן אומרת שהיא יצאה איתו כשהם היו בתיכון."

"הוא נפרד ממנה אחרי שתי פגישות," אמר בוב.

"מצוין. אולי הוא יהיה נחמד אליה. היא באמת אמרה שהיא תתקשר אליו בבוקר ותגיד לו שהיא תביא את זאק ברגע שאני אגיע." ג'ים הושיט יד והלם במסעד הספה כשעבר לידו. הוא חזר לשבת בכיסא הנדנדה.

"היא לקחה לו עורך דין?" שאל בוב.

"אני צריך למצוא מישהו."

"אתה לא מכיר אף אחד בפרקליטות של מיין?" שאלה הלן. היא הסירה חוט זעיר מהגרבונים השחורים שלה. "קשה להאמין שהתחלופה שם גבוהה."

"אני מכיר את פרקליט המדינה, הבוס בעצמו," אמר ג'ים בקול רם, החזיק בכוח במסעדים של כיסא הנדנדה והתנדנד קדימה ואחורה. "שנינו עבדנו שם לפני שנים. פגשת אותו פעם במסיבה לחג המולד, הלן. דיק הארטלי. הוא נראה לך דביל, וצדקת. ולא, אני לא יכול ליצור איתו קשר, מה פתאום. זה לדחוף את האף לתיק הזה. זה ניגוד אינטרסים מוחלט. והתאבדות במובן האסטרטגי. ג'ים ברג'ס לא יכול להידחף בצורה כזאת, חס וחלילה." הלן ובוב החליפו מבטים. כעבור רגע חדל ג'ים להתנדנד והביט בבוב. "הרג זונה? מאיפה זה בא?"

בוב הרים יד בתנועת התנצלות. "זאק הוא קצת חידה, לזה התכוונתי. שָקט."

"זאק הוא רק דבר אחד — דביל." ג'ים הביט בהלן. "סליחה, מותק."

"זאת אני שאמרתי 'זונה'," הזכירה לו הלן. "אז אל תתעצבן על בוב, שדווקא צודק, כי זאק תמיד היה מוזר, והאמת שזה מסוג הדברים שקורים במיין, בחור שקט שגר עם אמא שלו הורג זונות וקובר אותן באיזשהו שדה של תפוחי אדמה. ומכיוון שהוא לא עשה דבר כזה, אני לא מבינה למה אנחנו צריכים לוותר על החופשה, אני באמת לא מבינה." הלן שיכלה רגל על רגל ושילבה את ידיה מעל ברכיה. "אני אפילו לא מבינה למה הוא צריך להסגיר את עצמו. תשיג לו עורך דין ממיין ותן לו לפתור את זה."

"הלי, את מרוגזת, ואני מבין אותך," אמר ג'ים בסבלנות. "אבל סוזן במצב נורא. ואני אשיג לו עורך דין ממיין. אבל זאק צריך להסגיר את עצמו כי..." וכאן ג'ים השתתק והקיף במבטו את החדר. "כי הוא עשה את זה. זאת הסיבה הראשונה. הסיבה הראשונה הנוספת היא שאם הוא ילך מיד ויגיד, 'איזה טיפש אני,׳ יש להניח שיהיו יותר רכים איתו. אבל אנחנו במשפחת ברג'ס לא עריקים. אנחנו לא כאלה. אנחנו לא מתחבאים."

"טוב," אמרה הלן. "בסדר."

"אמרתי לסוזן שוב ושוב: יעצרו אותו, יקבעו סכום לשחרור בערבות, ותיקחי אותו הביתה. זאת עבירה קלה, מסוג עוון. אבל סוזן חייבת לקחת אותו למשטרה. השוטרים בלחץ בגלל הפרסום." ג'ים פרש את ידיו כאילו החזיק לפניו כדורסל. "המטרה המיידית היא למזער נזקים."

"אני אסע," אמר בוב.

"אתה?" אמר ג'ים. "האדון שפוחד לטוס?"

"אני אקח את המכונית שלך. אצא מוקדם בבוקר. אתם תיסעו לכם לאן שאתם נוסעים. לאן אתם נוסעים?"

"לסנט קיטס," אמרה הלן. "ג'ים, למה אתה לא נותן לבוב לנסוע?"

"כי..." ג'ים עצם את עיניו והרכין את ראשו.

"כי אני לא מסוגל לעשות את זה?" אמר בוב. "נכון שאותך היא אוהבת יותר, אבל בחייך, ג'ימי, אני אסע. אני רוצה." בוב הרגיש פתאום שהוא שתוי, כאילו הוויסקי ששתה קודם משפיע רק עכשיו.

ג'ים לא פקח עיניים.

"ג'ים," אמרה הלן. "אתה צריך את החופשה הזאת. אתה עובד כמו חמור." ההפצרה בקולה העירה בלבו של בוב צביטה של בדידות טרייה. הברית בין הלן לג'ים היתה איתנה — ולא יעלה על הדעת שהגיסה, שהלן בקושי הכירה גם אחרי שנים רבות כל כך, תחבל בה.

"בסדר," אמר ג'ים. הוא הרים את ראשו והביט בבוב. "סע אתה. בסדר."

"איזה משפחה דפוקה אנחנו, אה, ג'ימי?" בוב התיישב ליד אחיו והניח את ידו על כתפו של ג'ים.

"תפסיק," אמר ג'ים. "אתה מוכן להפסיק? אלוהים אדירים."

בוב חזר הביתה ברגל ברחובות שהחשיכו. כשהתקרב לבניין שלו, ראה מהמדרכה שהטלוויזיה בדירה שמתחתיו דולקת. הוא הצליח להבחין בדמותה של אדריאנה יושבת לבדה ובוהה בטלוויזיה. אין לה אף אחד שיהיה איתה הלילה? אולי ידפוק על דלתה וישאל אם היא בסדר. אבל הוא צייר לעצמו את התמונה, האיש הגדול ואפור השיער שגר מעליה עומד בפתח דירתה, וחשב שהיא לא תרצה בזה. הוא עלה במדרגות לדירתו, השליך את המעיל על הארץ והרים את הטלפון.

"סוזי," אמר. "זה אני."

-*-

הם היו תאומים.

לג'ים היה שם משלו כבר מלכתחילה, אבל סוזי ובוב היו "התאומים". לך לחפש את התאומים. תגיד לתאומים לבוא לאכול. לתאומים יש אבעבועות רוח, התאומים לא נרדמים. אבל לתאומים יש קשר מיוחד. הם צמודים חזק. "להרוג אותו," אמרה עכשיו סוזן בטלפון. "לתלות אותו מהציפורניים של הרגליים."

"סוזן, תירגעי. הוא הילד שלך." בוב הדליק את מנורת השולחן שלו ועמד והשקיף על הרחוב.

"אני מדברת על הרב. ועל הלסבית ההיא מהכנסייה האוניטרית. הם פרסמו הודעה. לא רק שהעיר ניזוקה מהמעשה, אלא כל מדינת מיין. לא, סליחה. כל ארצות הברית."

בוב שפשף את עורפו. "תגידי, סוזן. למה זאק עשה את זה?"

"למה הוא עשה את זה? מתי בפעם האחרונה גידלת ילד, בוב? אה, אני יודעת, אני אמורה לגלות רגישות בעניין הזה, לא לדבר על ספירת הזרע הנמוכה שלך או מה שזה לא יהיה, וגם אף פעם לא דיברתי. אף פעם לא אמרתי מילה על הסיבה שפאם עזבה אותך, כדי שיהיו לה ילדים ממישהו אחר — אני לא מאמינה שאתה מכריח אותי להגיד את כל זה דווקא עכשיו, כשלי יש בעיה."

בוב הפנה את מבטו מן החלון. "סוזן, יש לך כדור שאת יכולה לקחת?"

"כמו ציאניד?"

"ואליום." בוב הרגיש שעצב נטול מילים חולף בו, והוא השתרך בחזרה עם הטלפון אל חדר השינה.

"אני אף פעם לא לוקחת ואליום."

"אז הגיע הזמן להתחיל. הרופא שלך יכול להעביר את המרשם לרוקח בטלפון. והלילה תצליחי להירדם."

סוזן לא ענתה, ובוב הבין שעצבותו היא כמיהה לג'ים. כי האמת היתה (וג'ימי ידע אותה), שבוב לא ידע מה לעשות. "לילד לא יקרה כלום," אמר בוב. "אף אחד לא יפגע בו. וגם לא בך." בוב התיישב על מיטתו וחזר וקם. באמת לא היה לו צל של מושג מה לעשות. הוא לא יישן הלילה, אפילו כדור ואליום לא ירדים אותו, הוא ידע, והיו לו הרבה. בגלל הבעיה של אחיינו ובגלל האישה המסכנה שצופה עכשיו בטלוויזיה מתחתיו ואפילו בגלל הבן־טובים שבמעצר. וג'ימי עומד לטוס אל איזשהו אי. בוב חזר אל חזית הדירה וכיבה את האור במנורת השולחן.

"אני רוצה לשאול אותך משהו," אמרה אחותו.

בחושך נעצר אוטובוס מעבר לכביש. קשישה שחורה ישבה והביטה מחלון האוטובוס בהבעה נחרצת; גבר שישב מאחור נד בראשו, אולי האזין באוזניות. הם נראו תמימים להפליא, ומרוחקים...

"אתה חושב שזה סרט?" שאלה אחותו. "כאילו פה זה איזה חור נידח, והאיכרים באים לבית המשפט ותובעים את ראשו על מקל?"

"על מה את מדברת?"

"תודה לאל שאמא איננה. כי היא היתה מתה שוב. באמת." סוזן בכתה.

בוב אמר, "כל הסיפור הזה ידעך."

"לכל השדים, איך אתה יכול להגיד דבר כזה? מדברים על זה בכל תחנת חדשות..."

"אל תסתכלי," אמר לה בוב.

"אתה חושב שאני משוגעת?" שאלה.

"קצת. כרגע."

"אתה ממש עוזר לי. תודה רבה. ג'ימי סיפר לך שילד קטן במסגד התעלף כי הראש של החזיר הבהיל אותו עד כדי כך? הוא התחיל להפשיר, אז היה בו דם. אני יודעת מה אתה חושב. איזה ילד מכניס ראש של חזיר למקפיא של אמא שלו בלי שהיא תדע, ואחר כך הולך ועושה דבר כזה? אל תכחיש שאתה חושב את זה, בוב. וזה משגע אותי. וגם קראת לי משוגעת לפני רגע."

"סוזן, את..."

"אתה יודע שעם ילדים צריך לצפות לכל מיני דברים. לא, אתה לא יודע. אבל לתאונות דרכים. לחברות לא מוצלחות. לציונים גרועים, לדברים כאלה. אבל מי מצפה לבעיה עם מסגד דפוק, לעזאזל."

"אני אגיע אלייך מחר, סוזן." הוא חזר על מה שאמר לה בתחילת השיחה. "ניקח אותו יחד למשטרה, ננסה למזער נזקים. אל תדאגי."

"טוב, אני לא אדאג," היא אמרה. "לילה טוב."

הם כל כך תיעבו זה את זה! בוב פתח קצת את החלון, שלף סיגריה, מזג יין לכוס מיץ וישב על כיסא המתכת המתקפל ליד החלון. מעבר לכביש דלקו אורות בדירות שונות. היה לו פה מופע פרטי: הבחורה הצעירה שהסתובבה בחדר השינה שלה בתחתונים ובלי חלק עליון. בשל הזווית המסוימת של החדר, הוא לא ראה אף פעם את שדיה, רק את גבה החשוף, אבל הוא נהנה הנאה עצומה מהמראה המשוחרר כל כך שלה. אז היה הדבר הזה — כמו שדה של פרחי בר כחולים ביוני.

שני חלונות משם היה זוג שבילה הרבה זמן במטבח הלבן שבבית, וכרגע הושיט הגבר יד אל אחד הארונות — נראה שהוא המבשל. בוב לא אהב לבשל. הוא אהב לאכול, אבל כפי שפאם ציינה, הוא אהב אוכל של ילדים, מאכלים חסרי צבע, כמו פירה ומקרוני עם גבינה. תושבי ניו יורק אוהבים אוכל. עושים עניין גדול מאוכל. אוכל נחשב לאמנות. להיות שף בניו יורק זה כמו להיות כוכב רוק.

בוב מזג עוד יין וחזר והתמקם ליד החלון. שיהיה, כמו שאומרים אנשים היום.

להיות שף, להיות קבצן, להיות גרוש מיליון פעמים, לאף אחד בעיר הזאת לא אכפת. תעשן עד מוות מבעד לחלון. תפחיד את אשתך ותילקח למעצר. גן עדן לחיות פה. סוזי לא זכתה לזה. סוזי המסכנה.

בוב הלך והשתכר.

הוא שמע את הדלת נפתחת בדירה שמתחתיו, שמע צעדים יורדים במדרגות. הוא הציץ החוצה מהחלון. אדריאנה עמדה מתחת לפנס רחוב בכתפיים מכונסות ורועדות ועם רצועת כלב ביד, והכלב הקטנטן עמד לידה ורעד גם הוא. "הממ, מסכנים," אמר בוב חרש. לאף אחד, נראה לו בהשתפכות השיכורים שלו, לאף אחד — בשום מקום — אין מושג.

-*-

במרחק שישה רחובות ממנו שכבה הלן לצד בעלה והקשיבה לנחירותיו. מבעד לחלון ראתה בשמי הלילה השחורים את המטוסים בדרכם לנמל התעופה לה גווארדיה, מדי שלוש שניות אם סופרים, כמו שעשו ילדיה כשהיו קטנים — כמו כוכבים שבאים ובאים ובאים. הלילה נראה לה הבית מלא בריקנותו, והיא נזכרה בילדיה שישנו בחדריהם וכמה ביטחון היה בה, בציפָה הרכה של הלילה. היא חשבה על זאכּרי הרחק בצפון, במיין, אבל היא לא ראתה אותו שנים רבות ויכלה רק לדמיין את הילד החיוור והרזה, שנראה כמו יתום קטן. והיא לא רצתה לחשוב עליו ולא על ראש חזיר קפוא ולא על גיסתה הקודרת, כי התחוור לה שהתקרית היא גירוי שכבר מחכך את המרקם העדין של משפחתה, והיא הרגישה ממש כרגע את דקירות החרדה הקטנות שמקדימות נדודי שינה.

היא הדפה את כתפו של ג'ים. "אתה נוחר," היא אמרה.

"סליחה." הוא אמר את זה לפעמים מתוך שינה. הוא הסתובב לצד השני.

הלן הערה לחלוטין קיוותה שהצמחים שלה לא ייבּלוּ בזמן שהיא וג'ים ייעדרו. אנה לא הצטיינה בטיפול בצמחים. זה חוש, ולאנשים יש או אין כזה. פעם, שנים לפני אנה, יצאה משפחת ברג'ס לחופשה, והלסביות בבית השכן הניחו לפטוניות הסגולות שמילאו את האדניות של הלן לנבול. הלן טיפלה בצמחים הללו יום־יום: היא קטמה ראשי פרחים נבולים, השקתה אותם, הזינה אותם. הם דמו לגייזרים מתוקים ששצפו מחלונות החזית של הבית, ואנשים דיברו עליהם כשחלפו על פניהם. הלן הסבירה אז לנשים ההן שכל צמח זקוק לתשומת לב רבה בקיץ, והנשים אמרו שכן, הן יודעות. ואחר כך לחזור מהחופשה ולמצוא אותם קמלים על הגבעולים! הלן בכתה. הנשים עברו דירה זמן קצר לאחר מכן, לשמחתה של הלן. היא לא הצליחה לחזור להיות ממש נחמדה אל השתיים אחרי שהן הרגו לה את הפטוניות. שתי לסביות שנקראו לינדה ולורה. לינדה השמנה ולורה של לינדה, כינו אותן בבית ברג'ס.

משפחת ברג'ס התגוררה בקוטג' הטורי האחרון ברחוב. משמאל היה בניין גבוה מאבן גיר, הבניין המשותף היחיד בקטע הזה של הרחוב. לינדה־לורה התגוררו בדירה במפלס הרחוב ומכרו אותה לעובדת בנק, דֶבּורָה־שֶכֵּן (קיצור לדֶבּוֹרָה־שיודעת־הכול, בניגוד לדֶבּרה שגרה בבניין ושלא ידעה הכול) ולבעלה, ויליאם, שהיה טיפוס מתוח כל כך עד שהציג את עצמו כ"בּיליאם". הילדים לפעמים קראו לו בשם הזה, אבל הלן ביקשה מהם להיות נחמדים, כי לפני שנים רבות לחם ביליאם במלחמת וייטנאם, ונוסף על כך, דבּורה־שֶכּן, אשתו, היתה טרחנית איומה, והלן חשבה שבטח נורא לחיות איתה. היא לא יכלה לצאת לגינה האחורית בלי שדבּורה־שכּן תצא לגינה שלה וכעבור שתי דקות תסביר שהאמנון ותמר שאת מסדרת לא יחזיקו מעמד בצד הזה של הגינה, שהשושן צריך יותר אור, ששיח הלילך שהלן שתלה ימות (הוא מת) כי אין מספיק סיד באדמה.

דבּרה־שלא, לעומת זאת, היתה אישה נחמדה, גבוהה ולחוצה, פסיכיאטרית וקצת פתיה. אבל היה גם פרט עצוב: בעלה בגד בה. הלן היא שגילתה זאת. מכיוון שהיתה לבדה בבית במשך היום, היא שמעה מעבר לקיר קולות סקס מחרידים במיוחד. כשהלן הציצה החוצה מבעד לחלון, היא ראתה את בעלה של דברה יורד במדרגות לרחוב ומאחוריו אישה מתולתלת. לאחר מכן ראתה אותם יחד בבר מקומי. ופעם שמעה את דבּרה־שלא־יודעת־הכול אומרת לבעלה, "למה אתה מציק לי הערב?" כלומר, דבּרה־שלא־יודעת־הכול לא ידעה הכול. במובן הזה, הלן לא תמיד אהבה את החיים בעיר. ג'ים למשל צרח כמו משוגע בעונת הכדורסל. "מה זה הטמטום הזה, חתיכת זבל!" הוא צעק על הטלוויזיה, והלן דאגה שמא השכנים יחשבו שהוא צועק עליה. היא התלבטה אם להגיד להם משהו, ככה בצחוק, והחליטה שבעניינים של אמינות עדיף לדבר כמה שפחות. אף על פי שזה לא היה שקר.

ובכל זאת.

מחשבותיה התרוצצו. מה היא שכחה לארוז? היא לא רצתה לחשוב שערב אחד כשתתלבש לקראת ארוחה עם הזוג אנגלין תגלה שלא ארזה את הנעליים הנכונות — ותהרוס ככה את כל התלבושת. כשהלן התכסתה היטב בשמיכה התחוור לה ששיחת הטלפון עם סוזן עדיין מרחפת בבית, אפלה וחסרת צורה ברורה ורעה. היא התרוממה לישיבה.

זה מה שקורה כשלא מצליחים להירדם וכשמדמיינים ראש חזיר קפוא. הלן הלכה אל חדר הרחצה לקחת כדור שינה, וחדר הרחצה היה נקי ומוכר. כשחזרה למיטה התקרבה אל בעלה ובתוך כמה דקות הרגישה את חבלי השינה העדינים ושמחה שהיא לא דבּורה־שכּן וגם לא דבּרה־שלא אלא הלן פרבר ברג'ס, שמחה שיש לה ילדים, שמחה שהיא שמחה כל כך בחייה.

-*-

אבל לחץ כזה בבוקר!

באותו יום שבו קיבלה שכונת פארק סלופ את השבת בזרועות פתוחות — ילדים בדרך לפארק סחבו כדורי־רגל בתוך סלי רשת, אבותיהם הביטו ברמזורים והאיצו בילדיהם, זוגות צעירים הגיעו אל בתי קפה עם שיער רטוב עדיין מהמקלחת לאחר אהבת בוקר, אנשים שיארחו ידידים לסעודה בערב כבר התקרבו אל כיכר גרַנד אַרמי בקצה הפארק כדי לנבור בשוק האיכרים ולחפש את התפוחים ואת הלחמים ואת הפרחים הכי טובים, וזרועותיהם היו עמוסות בסלים ובגבעולי חמניות עטופים בעיתון — בעיצומו של כל זה היו כמובן גם הכעסים האופייניים המצויים בכל מקום בארץ הזאת, אפילו בשכונה הזאת, שבה האנשים הפיצו לרוב תחושה שהם נמצאים בדיוק במקום שהם רוצים להיות בו: היתה אמא שבתה התחננה לבובת ברבי ליום ההולדת והאמא אמרה לא, בגלל הברביות הילדות רזות וחולניות. ברחוב שמונה היה אב חורג שניסה ברצינות תהומית ללמד את הילד העיקש לרכוב על אופניים והחזיק באחורי האופניים בשעה שהילד, החיוור מפחד, התנודד והסתכל עליו כדי לקבל מילת שבח. (אשתו של הגבר היתה בסופה של כימותרפיה נגד סרטן השד, לא היתה לו ברירה.) ברחוב שלוש התווכחו בני זוג על בנם המתבגר, ואם להרשות לו להישאר בחדרו ביום שמש סתווי כזה. כלומר, היו גם התמרמרויות מסוג זה — ולבני הזוג ברג'ס היו בעיות משלהם.

המכונית שהוזמנה במיוחד כדי להסיע את הלן ואת ג'ים לנמל התעופה לא הגיעה. המזוודות עמדו על המדרכה, והלן קיבלה הוראה להישאר איתן, ואילו ג'ים התרוצץ בין הבית והחוץ וניסה להשיג את שירות ההסעות בטלפון הנייד שלו. דבּורה־שכּן יצאה אל המדרכה ושאלה לאן הם נוסעים ביום שמש יפה כזה, איזה יופי שאפשר לצאת לכל כך הרבה חופשות. הלן נאלצה לומר, "סליחה, בבקשה, אני חייבת להתקשר," הוציאה את הנייד שלה והעמידה פנים שהיא מתקשרת אל בנה אשר בוודאי עדיין ישן שנת ישרים (באריזונה). אבל דבּורה־שכּן חיכתה לביליאם, והלן נאלצה לזייף שיחה בטלפון, כי דבּורה המשיכה לחייך אליה. לבסוף הופיע ביליאם והם החלו ללכת על המדרכה יד ביד, סתם למען הרושם, לדעת הלן.

ג'ים, שפסע הלוך ושוב בחדר הכניסה, הבחין בינתיים ששני הסטים של מפתחות המכונית תלויים על מתלה המפתחות ליד הדלת. בוב לא לקח את המפתחות בערב! איך הוא ייסע במכונית למיין בלי מפתח? ג'ים הפנה את השאלה להלן בצעקה כשהצטרף אליה על המדרכה, והלן אמרה בשקט שאם הוא ימשיך לצעוק ככה היא תעבור לגור במנהטן. ג'ים טלטל את המפתחות מול עיניה. "איך הוא אמור להגיע לשם?" לחש בשצף.

"אם היית נותן לאחיך מפתח לבית שלנו, לא היתה בעיה."

מעבר לפינה הגיעה בנסיעה אטית מכונית שחורה. ג'ים נופף בידו מעל ראשו במעין תנועת שחייה לאחור. ואז הלן התמקמה סוף־סוף במושב האחורי והחליקה את שערה, וג'ים התקשר בנייד אל בוב. "תרים את הטלפון, בוב." ואחר כך, "מה קרה לך? רק עכשיו התעוררת? היית אמור להיות בדרך למיין. מה זאת אומרת היית ער כל הלילה?" ג'ים רכן קדימה ואמר לנהג, ״תעצור בפינת השישית ותשע." הוא התרווח במושב. "תנחש מה אני מחזיק ביד? תנחש, גולם. את המפתח למכונית שלי, נכון מאוד. ותקשיב — אתה מקשיב? צ'רלי טיבֶּטס. עורך דין לזאק. הוא ייפגש איתך ביום שני בבוקר. אתה יכול להישאר גם ביום שני, אל תעשה לי הצגה שלא. בסנגוריה הציבורית לא ישימו על זה קצוץ. צ'רלי לא יהיה בעיר בסוף־השבוע, אבל בלילה נזכרתי בו ודיברתי איתו. הוא הבחור שמתאים לנו. הוא בחור טוב. ביומיים הבאים אתה צריך רק למזער נזקים, הבנת? רד לרחוב, אנחנו בדרך לנמל התעופה."

הלן לחצה על הכפתור שהוריד את החלון והוציאה את פניה אל האוויר הצח.

ג'ים התרווח במקומו ולקח את ידה. "אנחנו נעשה חיים משוגעים, חומד. בדיוק כמו הזוגות הפלצנים בעלון. יהיה לנו נהדר."

בוב עמד בחזית בניין מגוריו במכנסי טרנינג, חולצת טריקו וגרבי ספורט מטונפים. "היי, דפקט," קרא ג'ים. הוא זרק את מפתחות המכונית מבעד לחלון הפתוח ובוב תפס אותם ביד אחת.

"תיהנו." בוב נופף פעם אחת.

הלן התרשמה מהקלות שבה תפס בוב את המפתחות. "בהצלחה בצפון," קראה.

המכונית פנתה בקרן הרחוב ונעלמה מהעין ובוב הסתובב להביט בבניין שלו. בנערותו העדיף לברוח ליער מאשר לראות את המכונית שלקחה את ג'ים לאוניברסיטה, וגם עכשיו רצה לברוח לשם. אבל הוא עמד על הבטון השבור ליד מכולות האשפה המתכתיות ומישש את המפתחות, ורסיסי אור שמש דקרו את עיניו.

שנים רבות קודם לכן, כשבוב היה חדש בעיר, הוא הלך לטיפול פסיכולוגי אצל אישה בשם איליין. היה לה גוף גדול ונינוח, והיא היתה בגילו עכשיו, אבל אז נראתה לו די זקנה, כמובן. הוא ישב בנוכחותה המיטיבה, צבט את החור במסעד ספת העור והעיף מבטים חרדים בעץ התאנה שבפינה. (צמח שנראה מלאכותי חוץ מזה שנטה נטייה ברורה ונוגה לכיוון פס האור הזעיר שחדר מבעד לחלון ואף הצמיח, במשך שש שנים תמימות, עלה חדש אחד.) אילו עמדה איתו איליין על המדרכה ברגע זה היא היתה אומרת לו, "בוב, תישאר בהווה." כי בוב היה מודע במעומעם למה שהתרחש אצלו אחרי שהמכונית של אחיו פנתה בקרן הרחוב, עזבה אותו, הוא ידע במעומעם, אבל — איליין המסכנה, היא מתה ממחלה מחרידה כלשהי והיא השתדלה איתו כל כך, היתה חביבה כל כך — זה לא עזר. אור השמש ניפץ אותו.

בוב, שהיה בן ארבע כשאביו מת, זכר רק את השמש על מכסה המנוע של המכונית באותו יום, ושאביו היה מכוסה בשמיכה, וגם — תמיד — את קולה הילדותי של סוזן הקטנה מאשים: "הכול בגללך, טיפש אחד."

עכשיו, כשעמד על המדרכה בברוקלין, ניו יורק, ראה בוב בעיני רוחו את אחיו משליך אליו את המפתחות, ראה את המכונית נעלמת, חשב על המשימה שממתינה, ובתוכו נוצרה הזעקה, ג'ימי, אל תיסע.

אדריאנה יצאה מדלת הבניין.