פרק 1
מגע נחוש
גארת', גיל עשרים ותשע
"גארת'!" קולה הרם של אחותי מהדהד מתוך הטלפון ברגע שאני עונה. "אתה חייב להתקשר לקאמדן. הוא יורד לגמרי מהפסים כי הוא נאלץ להגיע לאצטדיון ברכבת, בגלל שטאנר ובוּקר יצאו לאימון בלעדיו ואבא הלך לבדוק שחקן חדש. אלוהים אדירים, אני עומדת לצאת מדעתי! מדובר בגברים מבוגרים!"
הרמקול בנייד שלי רוטט בגלל הצווחות שלה. אני מוכרח להרחיק אותו מהאוזן כדי למנוע מהן לקרוע לי את עור התוף. אני מתנצל בלי מילים בפני הספר שמנסה למרוח לי ג'ל בשיער.
אבל זאת לא אשמתה של וי. שלושת אחינו הצעירים דומים מדי לשלישיית ליצנים. אלמלא היו שלושה ספורטאים בוגרים לגמרי, אני נשבע שהם היו מקרה למחקר על יכולת התפקוד של קופים בחברה.
אני נושם עמוק. התשובה שלי איטית ורגועה, כי אני יודע בדיוק מה וי צריכה לשמוע. "וי, כשהם מתנהגים ככה, פשוט תנתקי להם. אני אומר להם כבר שנים שהם חייבים לעזוב את הבית של אבא. הם עדיין תלויים בך מדי, ואת חייבת להפסיק לפתור להם את כל הבעיות."
וי רוטנת. "אני יודעת, גארת'. אבל זה קשה. הם טיפשים מסוג מיוחד מאוד."
אני מתאמץ להחניק את הצחוק. "נכון מאוד, אבל את יודעת שהם יסתדרו. בסופו של דבר הם יהיו חייבים להתבגר."
"אני יודעת, אני יודעת," היא נאנחת עמוקות. "תודה. זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע."
"אין בעיה," אני עונה בחיוך.
ככה זה ביני ובין וי מאז ומעולם. אפילו עכשיו, כשאנחנו מבוגרים, היא ממשיכה להפריד בין האחים שלי בכל פעם שפורצת ביניהם מריבה מטופשת אי־שם בלונדון, ואני חייב להרגיע אותה מכאן, ממנצ'סטר. היא כמו סמלת בחזית בשדה הקרב, ואני המפקד שמחלק פקודות ממקום מבטחים בארמון המלך. שליטה היא שמי האמצעי.
"אני כל הזמן מזכירה לעצמי שבדיוק בגלל זה עזבתי בסופו של דבר את הבית של אבא," וי עונה, "כדי לתפוס מרחק מהאידיוטים האלה. אבל משום מה, הם ממשיכים להפוך את הבעיות שלהם לבעיות שלי."
"טוב, ככה זה במשפחת האריס," אני נוהם אל תוך הטלפון. "את תהיי בסדר?"
"כן, אני כבר במצב יותר טוב. תודה, גארת'," היא לוחשת, וקולה רגוע פי עשרה.
"בשמחה, אחותי."
"אתה בצילומים שלך?"
אני מהנהן. "הם מנסים למרוח עליי איפור בזמן שאנחנו מדברים."
"אוי! טוב, אני אניח לך. תתקשר אליי אחר כך!"
אנחנו מנתקים, ואני מציץ במאפר שמתקרב אליי עם ספוג. "אל תתפרע עם הדבר הזה," אני מזהיר.
"אה, אל תדאג," הוא מצחקק בפלרטטנות ומוסיף, "אתה לא זקוק לזה. תעצום עיניים, יפהפה."
אני עוצם עיניים ומנסה להירגע, אבל קול נשי עם מבטא אמריקאי נשמע מאחוריי. "היי, אני סלואן מונטגומרי. אתה יכול לקרוא לי סלואן. אתה יכול לומר לי מה שמך, בבקשה?"
המאפר מפסיק לרגע לגעת בפניי, ועיניי נפקחות כשהוא זז לאחור. הוא מניח את הציוד שלו על הדלפק וחומק לגמרי מאזור האיפור והשיער הקטן והנעים שבו אני נמצא, ומותיר אותי לבדי עם ברונטית שעסוקה בתקתוקים נמרצים על האייפד שלה.
האישה לא מוסיפה דבר, וברור שהיא עסוקה במשהו על המסך הדיגיטלי, לכן אני לוקח לי רגע כדי לבחון אותה מלמעלה למטה. היא גבוהה, ושיער גלי ארוך בצבע אגוז צונח על כתפיה. היא לובשת שמלה שחורה צנועה, וריסיה הארוכים והכהים פרושים על לחייה החיוורות. אני מוכרח להחניק את הצחוק שלי, כי היא עדיין לא הרימה את עיניה מהמסך הדפוק.
אני מצמצם את עיניי ומכחכח בגרוני. "את מדברת אליי?"
הגבות שלה מתכווצות לרגע, ואז נרגעות. חיוך מנומס עולה על שפתיה, והיא סוף־סוף מרימה את מבטה ונועצת את עיניה בפניי שבמראה. הפה שלה גדול מעט יחסית לתווי פניה העדינים. שפתיה תפוחות אבל נראות טבעיות, שלא כמו אצל חלק מנשות חבריי לקבוצה. לעיניה יש צבע דבש והן גדולות ונוצצות באור החמים שבוקע מנורות הלד. היא כמעט כולה שפתיים ועיניים ואף קטנטן.
ונראה שאני לא עושה עליה רושם.
היא מרימה גבה מעוצבת מאוד ועונה בלי להתרגש, "כן, אני מדברת אליך."
"ואת שואלת איך קוראים לי?" אני משלב את זרועותיי על החזה. "את באמת לא יודעת מי אני?"
החיוך שלה נשאר יציב גם כשהיא מלקקת את שפתיה. "אני לא אוהבת להניח שאני מזהה מישהו."
הדברים שלה גורמים לי להשתתק, כי מהרגע שהגעתי היום לסט הצילומים, כל אחד מהאנשים שפגשתי לטש בי עיניים כאילו אני פריט נדיר שהם רוצים לגנוב מהתערוכה במוזיאון. זה מה שקורה כשאתה כדורגלן ותיק בקבוצת כדורגל שמשחקת בליגת העל.
הצטרפתי לסגל הפותח של מנצ'סטר יונייטד כשהייתי רק בן עשרים ואחת. עכשיו, בגיל עשרים ותשע, אני כבר ממש הסמל שלהם, בין שזה מוצא חן בעיניי ובין שלא. בגלל זה כמעט כל זר שנתקל בי מרגיש שהוא מכיר אותי. אנשים מדברים איתי כאילו אנחנו חברים ותיקים שנהגו לישון זה אצל זה בילדות. כאילו העובדה שהם צופים בי משחק על המגרש כבר שמונה שנים מדי שבוע, גורמת להם להכיר אותי היכרות אינטימית. תוסיפו לזה את העובדה שכל האחים שלי משחקים כדורגל בקבוצה שאבא שלנו מנהל בלונדון, קבוצה מהליגה הלאומית, ותבינו שהאחים לבית האריס הם תופעה באנגליה. ועוד לא הזכרתי את העובדה שאבא שלנו היה כדורגלן מפורסם במנצ'סטר יונייטד בשנות השמונים. לעזאזל, אפילו אבא של אימא שלנו שיחק תקופה בנבחרת שוודיה. המשפחה שלנו היא סוג של אגדה. זה לא משהו שאני משוויץ בו. זו פשוט עובדה.
לכן האמריקאית הזו שמתנהגת כאילו היא לא מזהה אותי, מכניסה אותי לעמדת הגנה, ולאו דווקא כי זה התפקיד שלי על המגרש.
"מי את חושבת שאני?" אני שואל בנימה לגמרי מתריסה.
החיוך שלה מתפוגג, כאילו היא עצבנית אבל מנסה להסתיר את זה. "אנחנו משחקים במשחק הניחושים?"
אני מכווץ את עיניי בזהירות. "לא, אבל לא אכפת לי לשחק עשרים שאלות." אני דוחף את עצמי לעבר הדלפק, כך שהכיסא שלי מסתובב ופונה אליה. היא עוד יותר מהממת מההשתקפות שלה במראה. טבעת ירוקה מקיפה את אישוניה ומעניקה לעיניה החומות הבהירות גוון של יער.
המבט הבוחן שלה יורד אל רגליי המוסתרות מתחת למכנסי ג'ינס. הן גולשות מעלה אל חולצת הכותנה הלבנה שלי, ואז ננעצות בפניי. ניצוץ של חוסר סבלנות חולף בעיניה והיא עונה, "אני חוששת שאין לי זמן למשחקים, מר האריס."
"אז את כן יודעת מי אני," אני עונה בהתרסה.
היא שואפת אוויר וצועדת צעד קדימה, מתנשאת מעליי במגפיה השחורים בעלי העקב הדקיק. "שאלתי איך קוראים לך כי אני עושה סטיילינג לשלושה שחקני סוֹקֶר1 במסגרת קמפיין הפרסומת הזה, ורציתי להיות בטוחה שהגעתי לשחקן הנכון."
"כאן קוראים לנו שחקני כדורגל, מתוקה," אני קורץ אליה בשובבות ומוסיף, "וכרגע קראת לי מר האריס בביטחון מלא, אז למה בכלל טרחת לשאול?"
"כי אני לא חושבת ששחקני כדורגל צריכים לקבל ליטופי אגו נוספים," היא ממהרת לענות, ונימת קולה תקיפה ונוקשה. "ואני לא אוהבת את זה שכל הספורטאים שאני עובדת איתם פה לא מציגים את עצמם. זה גס רוח בעיניי." ידיה ממהרות לכסות את פיה, כאילו היא מנסה למנוע מעצמה לומר עוד משהו.
חיוך עולה על פניי כשהלחיים שלה הופכות ורודות. האישה הזו יפה וחזקה מכפי שהיא מעריכה את עצמה.
אני עונה בקלילות – נימה שאני לא מחלק כך סתם לכל אחד. "העלמה מונטגומרי, תרגישי חופשייה, תגידי כל מה שאת רוצה."
"אמרתי לך לקרוא לי סלואן," היא עונה ומשפשפת את מצחה.
אני מעצבן אותה. אני לא מעצבן הרבה אנשים. למעשה, רוב בני האדם מייד מנשקים לי את התחת ומנסים לקבל ממני משהו, ולכן השינוי הזה משעשע אותי.
"אני מצטערת," היא אומרת בהתנצלות ומציצה לאחור, "אני קצת לחוצה. הצלם דוחק בי כי האור בחוץ מושלם, אז אנחנו באמת מוכרחים להלביש אותך כבר..."
"לא, את צודקת. אני מצטער," אני קוטע אותה, ועיניה הגדולות ממהרות אל עיניי. "את צודקת. זו גסות רוח לא להציג את עצמי. שמי גארת' האריס. קראי לי בבקשה גארת'. נעים מאוד להכיר, סלואן."
אני מושיט לה יד ללחיצה. במבט תוהה, היא מניחה את ידה העדינה בכף ידי, ופניה מתלהטות כשאנחנו נוגעים. ברור שהפתעתי אותה לגמרי, אבל אם יש משהו ששנוא עליי, זה שמכלילים אותי עם קבוצת הכדורגלנים האחרים באזור. האישה הזו מנסה לעשות את עבודתה, והיא בטח אוכלת לא מעט חרא מאנשים כמו חבריי לקבוצה. בעיקר כי היא יפהפייה מדהימה.
האגודל שלי מתחכך בטבעת שעל אצבעה. אני משפיל את עיניי, ולהפתעתי, רעד של אכזבה חולף בתוכי כשאני רואה שזו טבעת נישואין.
"נעים להכיר גם אותך," סלואן עונה. היא מתנערת מההלם הראשוני שלה ושוב מגניבה מבט לאחור. "אנחנו באמת צריכים כבר להלביש אותך, ואני חייבת לבדוק איתך קודם כמה דברים."
אני מרפה מידה, אוחז בידיות הכיסא כדי להיעמד ומוצא את עצמי מולה, פנים מול פנים. על עקבים, היא נמוכה ממני בכמה סנטימטרים בלבד. מאחר שאני מטר שמונים ושניים, אני מניח שהיא בערך מטר שבעים וחמישה.
"כתוב בחוזה שלך שיש לך העדפות לבדים מסוימים," סלואן אומרת, אבל הקול שלה נשמע מרוחק, וריח הבושם המתקתק שלה חודר אל אפי.
רעד בלתי רצוני חולף בגופי כשהניחוח מעורר בי זיכרון לא רצוי. זו תמונה של אימי מכינה פנקייקס בדירת המשפחה במנצ'סטר שבה גרנו כשהיינו ילדים. אחי הקטן, בוּקר, רק בן כמה שבועות, שוכב בסלקל לצידה. וי מגישה לו צעצועים, לגמרי לא מודעת לכך שהוא קטן מדי ועדיין לא מתעניין בהם. התאומים, קאמדן וטאנר, נאבקים על הרצפה בפינת האוכל. ולפני שאני מספיק להתעשת, עולה בי תמונה של אבי צועד מאחורי אימי ומדגדג אותה במותניים. אימא מתפתלת ומסתובבת כדי לחבוט בו בתרווד. התמונה המאושרת מכווצת לי את הבטן.
בסוף, הדברים היו אחרים לגמרי.
"גארת'?" קולה של סלואן רם יותר, כאילו היא מנסה למשוך את תשומת ליבי.
אני מנער את ראשי, הזיכרון המעורפל מתפוגג באותה המהירות שבה הוא הופיע. "כן? מה קרה?"
"אתה בסדר?" היא מתקרבת אליי, ועל פניה הבעה מודאגת, אבל הריח חוזר ומכה בי.
"אני בסדר," אני נובח ונסוג לאחור בניסיון להשתלט על המוח הדפוק שלי. "בואי נעשה את זה. יש לך מתלה עם בגדים? בדרך כלל אני מסוגל לבחור מה הכי מתאים לי."
למשמע קולי היא מעווה את פניה. "יש לך רגישות טקטילית?"
"רגישות למה?" אני נאנח ברוגז, כי אני לא רוצה לדבר על בעיות המרקמים שלי. בגלל זה אני שונא צילומי חסות וכל מה שדורש סטיילינג. אנשים מנסים להחליט את כל ההחלטות במקומי, ואני לא אוהב ששולטים בי. אם הסוכן שלי לא היה דוחף אותי כל כך לעשות דברים כאלה, לא הייתי טורח.
אני חולף על פניה ומביט ברחבי הסטודיו בחיפוש אחר אפשרויות לבוש. "פשוט תראי לי איפה הבגדים ונגמור עם זה."
"מר האריס," סלואן אומרת את שמי בנוקשות כזאת, שאין לי ברירה אלא להסתובב ולעמוד מולה. היא מצמידה את האייפד לחזה שלה ומביטה בי בעיניים מכווצות. "אני הסטייליסטית על הסט היום, ואני מנסה להבין טוב יותר את הצרכים שלך, כך אוכל לעמוד בדרישות הביגוד."
אני מעביר את ידיי בשיער ומחייך במרירות כשאני נזכר שמעצב השיער כבר עיצב אותו. "קשה להסביר," אני ממלמל ומרגיש שהייתי רוצה להיות בכל מקום, רק לא כאן.
סלואן מרגישה שלא נוח לי, וההבעה שלה מתרככת מייד, כל הגישה שלה משתנה. היא מניחה את האייפד על הכיסא שמאחוריה וניגשת אליי. ריסיה השחורים מעטרים את לחייה החיוורות כשהיא סוקרת את גופי. "אלה הבגדים שלך מהבית?"
אני מהנהן, והקרבה שלה גורמת לי לחשוק את הלסת. היא מושיטה יד, ואני נרתע כשהיא מניחה את כף ידה בנחישות על החזה שלי. המגע שלה נוקשה, לוחץ, וזה מאפשר לי לנשוף אוויר בהקלה מסוימת. אילו המגע שלה היה רך ועדין, בוודאי הייתי מתחיל לרעוד. אני שונא נגיעות רכות, הן מותירות אחריהן תחושת עקצוץ כמו ציפורניים ששורטות לוח. האמת היא שבגלל זה קשה לי מאוד ליהנות מאינטימיות עם נשים. אני הכדורגלן היחיד עלי אדמות שלא מזיין כל מה שזז.
אבל סלואן כאילו יודעת משהו. משהו שאני לא לגמרי מבין בעצמי. הגבות שלה מתרוממות כשהיא מלטפת בידה את שרירי החזה שלי ויורדת למותניים, ממשיכה לחקור במגע חזק ולוחץ את שרירי הבטן שלי כאילו היא פסלת שמעצבת בחמר. מוזר לחוות מגע כזה עם מישהי זרה, אבל האופן שבו היא נוגעת בי משחרר אותי. מוחי הסוער נרגע. הלסת החשוקה שלי משתחררת כשהיא מקיפה אותי ותוך כדי תנועה גוררת את ידה בחוזקה לאורך הצלעות שלי. היא מרפה ממני כדי לפתוח את צווארון חולצתי.
"הסרת את התווית," היא קובעת, והנשימה שלה חמה על עורפי.
אני מכחכח בגרוני. "הן לא נעימות לי על הצוואר... זאת עדיין שם," אני מרים את שולי החולצה וחושף את תווית המשי התפורה בתוך הבד.
היא מסתובבת סביבי, והריח שלה מקיף אותי כשהיא מטה את ראשה כדי לקרוא. אני מכריח את עצמי להישאר בתוך הרגע ולא לברוח שוב אל הזיכרון. אני מבחין בעיניה הננעצות בשרירי הבטן שלי לפני שהן חוזרות אל התווית.
היא מרימה את מבטה בחצי חיוך. "זאת חולצה נחמדה."
אני מושך בכתפיי באגביות. "סתם חולצה."
היא מנידה בראשה וממלמלת, "מיובאת מאיטליה ומיוצרת רק בהתאמה אישית."
לפני שאני מספיק להבין מה היא מתכוונת לעשות עכשיו, ראשה שוקע למטה, והיא מתחילה למשש את חגורת המכנסיים שלי. היא מושכת את הג'ינס, ומשב אוויר מלטף פתאום את ישבני. קול מהדהד מעומק גרונה כשהיא זוכה לראות לא רק את שרירי הבטן שלי.
ללא כל רתיעה היא ממוללת את התווית של הג'ינס. כשהיא מרפה ממנה, פניה הסמוקות פונות שוב אליי. "אני חושבת שאני יודעת בדיוק מה אתה צריך."
אין לי ברירה אלא לחייך למשמע קולה האגבי. "את מתכוונת חוץ מתחתונים?"
החיוך שהיא משיבה לי הוא כן ואמיתי ואולי אפילו משנה חיים מעט. "כן, מר האריס. אני יכולה לחשוב על כמה דברים שאתה צריך."
אני צוחק. "אז אני מקווה שאוכל לשכור אותך לכל השנה, כי זה די נחמד שיש מישהי שאומרת לי מה לעשות, לשם שינוי."
1 כך מכונה בארצות הברית משחק הכדורגל
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.