האחים וויילדר 3: הדרך אלייך

פרק 1

בת'אני

"מפלצת שכמוך! אתה חושב שאני זו שהרסה הכול? אתה זה שצופה מהמרפסת על העולם שאתה חושב שיצרת. השתמשת בדם, ביזע ובדמעות של אלה שאתה שונא כדי להגיע לאן שהגעת ואתה אומר שאני המפלצת כי הסגרתי אותך? למה שלא תסתכל במראה ותראה מי הנבל האמיתי?"

הוא פנה אליי בעיניים מכווצות ומבשרות מוות. "אני לא אסתכל במראה. אני רק צריך להרוג אותך ואז שום דבר לא יעמוד בדרכי."

הוא התקרב אליי בידיים מושטות אבל אני עמדתי במקום, ידעתי שאני חייבת להיות יותר חזקה ממנו. גם אם זה ישבור אותי.

"קאט!" קרא הבמאי.

זקפתי את כתפיי וחייכתי אל ג'קסון. "איך זה היה?" שאלתי והוא העביר יד על פיו. מבטו האפל התרכך ועל פניו הקשוחות עלה חיוך שובב.

"אני מרגיש שיש לנו את זה, אבל בואי נראה מה יגיד הבמאי."

הוא פנה אל סנצ'ז, שהביט בניירות שלפניו והנהן. "זה היה מספיק טוב להיום. עבודה לא רעה, שניכם."

הוא הסתובב והלך עם התסריטאי לצידו ושניהם מלמלו משהו זה אל זה. עשרות האנשים שעל הסט נעו כמכונה משומנת, כל אחד מהם היה עסוק בתפקיד משלו, כמו שעשו אלף פעמים בעבר.

הסתכלתי על ג'קסון והתאפקתי לא לחייך.

מה שסנצ'ז ראה כ'עבודה לא רעה' היה 'עבודה שראויה לאוסקר' בעיני כל אחד אחר. התייחסתי לדבריו כאל שבחים, כי האיש לא ידע להחמיא ואף פעם לא היה מרוצה. אהבתי לעבוד איתו, אבל שמחתי שנשאר רק עוד יום צילומים אחד. הסרט הזה היה מתיש, עם כל האימונים, הפעלולים, השינויים בתסריט ברגע האחרון והדאגה המתמדת לכוחות חיצוניים שלא הייתה לי שליטה עליהם.

אבל הייתי גאה.

זו הייתה העבודה שלי.

הייתי בת'אני קול, שחקנית זוכת גלובוס הזהב, פרס האמי ופרס גילדת שחקני המסך, ושיחקתי תפקיד ראשי בסרט גיבורי־על שעומד לצאת בקרוב.

חייכתי מהמחשבה על זה. הקשבתי לג'קסון, שעבר על הרשימות שלו לאותו יום.

"יש לך עוד שבוע?" שאלתי והבטתי בשותף שלי לסרט, השחקן הראשי בתפקיד הגברי.

הוא הנהן. "כן. אני כבר מת לחזור הביתה אל מקס והילדים. הצילומים האלה היו ארוכים, הבן הגדול שלנו התחיל ללכת לגן ולא רצינו שהם יצטרכו לנסוע כל כך הרבה כשתתחיל השנה. היה קצת מוזר לעבור כמעט סרט שלם בלי שהם יחכו לי בקרוואן עד שאסיים."

"אז הם טסו בחזרה לאיידהו?" שאלתי.

ג'קסון הנהן. "כן, חשבתי שהזכרתי את זה." הוא כיווץ את מצחו. "לא?"

הנדתי בראשי. "לא, רק אמרת 'הביתה', אבל אני מבינה. לילדים יש סיכוי טוב יותר לחיות חיים נורמליים שם, עם בתי ספר טובים, במקום לחיות את החיים בלוס אנג'לס."

"ספרי לי על זה. אנחנו מתכוונים לנסות לראות איך זה ילך. לוח הזמנים שלי לא צפוף כמו שהיה. אני יודע שיש שחקנים שרואים בזה סימן לסוף הקריירה, אבל עדיין לא סיימתי. זה רק אומר שעשיתי משהו נכון בעבר כדי שאוכל להביט לעתיד." הוא נשם עמוק וזקף את כתפיו. הוא כבר לא היה השטן ממנהטן, אלא שחקן זוכה אוסקר, שסוף־סוף עמד להשתקע עם בעלו מזה חמש שנים ועם שני ילדיהם. הוא היה הרבה יותר נחמד מאשר האיש שאותו גילם בשבועות האחרונים — רוצח במסע הרג.

חיבבתי את ג'קסון. הוא היה אחד השחקנים המבריקים בדור שלנו, אבל קינאתי בו קצת, כי נראה שהוא הצליח לארגן את חייו בזמן שאני התקשיתי לסדר את שלי, גם אם בתקשורת חשבו שאני בדרכי לעתיד מוצלח, זכייה בפרסי אוסקר רבים ונישואים לשחקן מפורסם.

זה הזכיר לי שאני צריכה לכתוב לדאלאס, להגיד לו שסיימתי ושאסע הביתה בקרוב, אבל אולי אעשה את זה אחר כך. זה לא שאנחנו גרים יחד, אוכל לראות אותו מחר. קמתי מוקדם וזה אכן היה יום ארוך. רציתי לעשות אמבטיה, לשתות כוס יין ולעבור על התסריט הבא שלי. עמדה בפניי פגרה של כמה חודשים לפני שאתחיל את הסרט הבא ואולי אוכל להכניס משהו נוסף, תלוי בתוכניות של הסוכנת שלי. לא הייתי בטוחה אם אני יכולה להרשות לעצמי חופשה, כי הוליווד עלולה לשכוח מקיומי. היא נטתה לעשות את זה די מהר כשמתקרבים לסוף הדרך.

הייתי בת עשרים וחמש, בביזנס הזה נחשבתי כמעט עתיקה.

לא אהבתי את הכיוון שאליו הלכו המחשבות שלי, לכן ניסיתי בכל כוחי לדחוק אותן מראשי.

חזרתי אל הקרוואן, צחקתי עם המאפרות שלי כשהן שינו אותי מהדמות החזקה, הבטוחה והמעט מטורפת ששיחקתי והחזירו אותי להיות רק בת'אני.

אספתי את השיער לקוקו מרושל, הרכבתי משקפי שמש גדולים והתבוננתי בחולצת הטי הלבנה וג'ינס הסקיני שלבשתי.

"אני נראית לא רע אחרי היום הארוך הזה," אמרתי אחרי רגע.

העוזרת שלי, טוניה, חייכה. "לגמרי לא רע. את רוצה שאזמין לך ארוחת ערב ואתקשר לטרייס ולנהג?"

טרייס היה ראש צוות הביטחון שלי. עבדנו טוב יחד.

"לא, אני בסדר. אני נוסעת הביתה. אבל נתראה מחר ליום האחרון. אני יודעת שיש לנו כמה דברים לעשות לפני שתצאי לחופשה."

טוניה גלגלה עיניים. "שתינו לא יודעות איך לצאת לחופשה."

"זה נכון," צחקתי ויצאתי אל המכונית שלי.

נהגתי הביתה, קצת עייפה ואסירת תודה על האייס קפה שטוניה הביאה לי, כדי שלא אצטרך להיכנס אל בית הקפה הפינתי העמוס. אהבתי לעשות דברים בכוחות עצמי, אבל מכיוון שאנשים ידעו בדיוק איפה אנחנו מצלמים, המקום היה מלא בפפראצי ובאנשים שרצו חתימות ותמונות. אהבתי את המעריצים שלי והייתי מוכנה לעשות הרבה בשבילם, אבל גם הייתי זקוקה לרגע לנשום אחרי יום צילומים ארוך, במיוחד יום טעון רגשית כפי שהיה היום.

גרתי במרחק של כשעה נסיעה מהמקום שבו נערכו הצילומים, אבל לפעמים, בגלל עומס התנועה, זה לקח יותר משלוש שעות. זה היה מעיק ושמחתי שהפעם לקח לי רק שעה וחצי להגיע הביתה. יכולתי להשתמש בשירותיו של הנהג שהסטודיו סיפק לי, אבל רציתי זמן לבדי. רציתי כבר לקחת ערב לעצמי רק כדי לנשום ואז לקרוא כמה תסריטים ולהתכונן לשני הסרטים הגדולים ברצף שחיכו לי. הם ללא ספק ידרשו ממני הרבה מבחינה רגשית ופיזית. אולי אעשה הפסקה, כמו שהסוכנת שלי הציעה, או שאולי אמצא בינתיים פרויקט עצמאי. עדיין לא ידעתי, אבל בוודאות אחליט בקרוב.

לפני שהצילומים לסרט התחילו, יצאתי לנסיעת עבודה בת שלושה שבועות עם ארגוני הצדקה האהובים עליי. אולי אחזור לזה — שם לא יהיו לי מצלמות מול הפנים שיתעדו כל מה שאני עושה.

הייתי בת מזל עם המקצוע שלי, עם העבודות שקיבלתי, עם הערכתם של השחקנים האחרים ואנשי המקצוע בתעשייה, אבל תמיד ידעתי שאני צריכה גם לתת בחזרה.

אחרי הכול, הייתי כאן רק בזכות המלגות של המדינה וארגוני הצדקה, איבדתי את אימי ואבי כשהייתי צעירה ובקושי הצלחתי להחזיק מעמד ולצלוח את השנים האלו.

עברתי על פני נקודת האבטחה השכונתית ונופפתי אל טום, השומר שהיה בתפקיד. נסעתי אל ביתי שבחלק האחורי. לא תמיד גרתי במקום כזה, עם מערכת אבטחה וחומות גבוהות. לא הייתי בת לוס אנג'לס מלידה, או אפילו מבחירה, בעצם.

אחרי שהסרט הרביעי שלי שבר שיאים ואנשים התחילו להכיר את השם שלי, הייתי צריכה להרחיק אנשים מביתי.

האישה הנחמדה, שפרצה אל חדר הרחצה שלי רק כדי להגיד שלום ולוודא שאני משתמשת בשמפו הנכון לשיער, הפחידה אותי כל כך שמייד רכשתי בית גדול ומוגן יותר. התברר שככה זה בחיי החדשים. אבל לפעמים התגעגעתי אל הדירה המרופטת שלי, עם ארבעת המנעולים והחלון הרעוע.

נכנסתי אל החניה וראיתי שהמכונית של דאלאס חונה בחניית האורחים.

זה לא אמר שהוא כאן. היו לו כמה מכוניות ונהג משירות ההסעות של המפיק שלו. הוא נהג כיום רק לעיתים רחוקות, אלא אם רצה להציג לראווה את אחת המכוניות היפהפיות שלו. בדרך כלל הוא העדיף לשבת מאחור ולתת לאחרים להסיע אותו. גם אני לא אהבתי יותר מדי לנהוג, במיוחד לא בתנועה של לוס אנג'לס, אבל אחרי יום ארוך במוקד תשומת הלב של כולם, רציתי להיות לבד. זו הסיבה שנהגתי הביתה בעצמי.

לא חשבתי שדאלאס יגיע היום, וגם לא הייתי בטוחה שאני במצב הרוח המתאים להתמודדות עם החבר שלי.

המחשבה הזו גרמה לי לעצור. הסוכנים שלנו שידכו בינינו בגלל יחסי ציבור, אבל הפכנו לזוג באמת. רוב העולם חשב שאנחנו בדרך להינשא וחצי מהם חשבו שאני כבר בהיריון, בעיקר כי לא הסכמתי להרעיב את עצמי כמו שציפו ממני. התמודדתי עם כתבות תמידיות על המשקל, הבריאות וחיי האהבה שלי. רציתי קצת זמן לבדי היום ולא היה לי חשק להתמודד עם מצבי הרוח של דאלאס. והוא תמיד היה במצב רוח. בהתחשב בכך שהוא עמד לשחק לצידי בסרט על גיבורי־על, הוא חי את החיים הטובים. אנשים פנו אליו במקום שיצטרך לפנות אליהם. הוא רצה את ההכרה שהייתה לי ויותר והיא הגיעה לו, כי הוא היה שחקן מעולה, אבל הוא גם היה עצלן ואנוכי וזה הפריע לי.

שפשפתי את רקותיי ותהיתי למה אני עדיין יוצאת איתו.

אהבתי אותו.

הוא היה לחוץ ויכולתי לחיות עם זה כל עוד היה לנו זה את זה.

צליל של טלוויזיה בקע מהמשרד שלי, כיווצתי את המצח ותהיתי למה דאלאס נמצא שם. הוא אהב להיות במשרד לפעמים כדי להביט בפרסים שקיבלתי. המנהלת שלי בנתה שם מדף שלם עבורם והשתדלה לא להשאיר מקום לאוסקר. לא משאירים מקום לפרסים, צריך למצוא להם מקום אחרי שזוכים בהם, אחרת אתה עלול לגרום לעצמך מזל רע.

הייתי גאה בהישגים שלי, אבל לא הייתי בטוחה שאני אוהבת לראות אותם כל הזמן, כי הלחץ והזיכרונות מכל אחד מהם הצטברו והכבידו עליי.

אם דאלאס כאן, אולי הוא ירצה להכין ארוחה נחמדה בבית. נוכל פשוט לנוח.

דאלאס היה טוב במנוחה.

"כן, בדיוק שם. תעשי את זה. חזק יותר. את יודעת מה אני אוהב, בייבי."

כיווצתי את מצחי. מתח נורה במעלה עמוד השדרה כשהקול הגיע אל אוזניי. הכרתי את הקול הזה.

אולי רק דמיינתי דברים.

כי כבר לא חשבתי שהוא מגיע מהטלוויזיה.

כשהגעתי אל המשרד התסריטים שהיו בידיי נפלו לרצפה. נעצתי מבט בחבר שלי, דאלאס הנטינגטון, שנעץ את הזין הלא מרשים שלו בקסנדרה פוקס, אהובת התקשורת והמתחרה שלי, לפחות על פי מדורי הרכילות.

איש מהם לא ראה אותי. תשומת הלב שלהם הייתה מופנית זה אל זה בעוד הוא המשיך לזיין אותה על שולחן הכתיבה שלי. הפרסים שלי הבהיקו מאחוריה כי האור דלק על המדף והיא נראתה מוקפת בהילה של פסלוני פרסים.

היא הטתה את ראשה לאחור ושדיה העגולים והמושלמים קפצו עם כל דחיקה.

דאלאס גנח וכיווץ את התחת שלו, זה שהשקיע בו שעות של עבודה כדי שיישאר שרירי ודפק את האישה ששנאתי, במשרד שלי.

"אתם צוחקים עליי?" שאלתי בקול חד מכפי שהתכוונתי. לא התכוונתי להגיד שום דבר, כי לא ידעתי מה אני אמורה להגיד.

דאלאס המשיך לזוז ודחף בתנועות חזקות יותר. הוא הביט מעבר לכתפו וקרץ, "אני כבר איתך, בייבי."

"תסלח לי?" נכנסתי וכיביתי את האור מאחוריהם והנדתי בראשי. "אין שום סיבה לבזבז חשמל. ואני בכלל לא מבינה למה אתם מזדיינים במשרד שלי."

לא ידעתי למה אני עושה עניין גדול דווקא מבזבוז החשמל.

במיוחד כשהוא עדיין היה תקוע עמוק בתוכה. שניהם קפאו.

קסנדרה הזיזה את שפתיה בפינוק בכייני והעבירה את ידה על הדגדגן שלה. "את כזו כלבה. כמעט גמרתי, בת'אני. לעזאזל."

דאלאס נאנח ויצא מתוכה, ואני רשמתי לעצמי להיבדק, כי הוא לא לבש קונדום. הצטמררתי כשהבטתי בהם.

"אתם צוחקים עליי?" שאלתי שוב, נראה לי הזוי שהמשכתי לדאוג למשרד שלי, לניקיון שלו או לכל דבר אחר, הייתי חייבת להתרכז בהם, אחרת הייתי מנתקת את הרגש שלי ולא חושבת על איך הבגידה שלו משפיעה עליי. הרגשתי כאילו שום דבר לא הגיוני בחיי, רציתי לצרוח או להקיא ותהיתי למה הוא בוגד בי. בבית שלי. במשרד שלי.

"תפסיקי לעשות מזה ביג דיל," קסנדרה אמרה בביטול, דילגה מעל השולחן בחן האתלטי המושלם שלה ולבשה את השמלה שהייתה זרוקה על הכיסא.

דאלאס גלגל עיניים והכניס את הזין שלו לתוך מכנסיו. "למה את מתחרפנת? מה הקטע שלך?"

"למה אני מתחרפנת?" אמרתי בשלווה ובקול קר עד כמה שהצלחתי. "כי אתה זיינת אישה אחרת בבית שלי, במשרד שלי. כמה זמן הדבר הזה נמשך? מה חשבת שאתה עושה?"

"אוי, תפסיקי, בת'אני. ידעת שהוא גם איתי. את יודעת שהתקשורת אוהבת להציב אותנו זו מול זו. אני הייתי עם דאלאס כל הזמן." היא קרצה כשאמרה זאת, כאילו היא מתבדחת.

אני פשוט עמדתי שם בפה פעור, שטופה זעם ועלבון. "אתה בגדת בי. כל הזמן?"

"זו לא בגידה אם זו מערכת יחסים מלאה," אמר דאלאס.

הוא היה מטורף. "לא. זה לא עובד ככה. עוף לי מהבית."

"תעשי מה שבא לך. אני סיימתי בין כה וכה, לא איתך, בייבי." הוא נמרח על קסנדרה ואז הביט בי. "את לא זיון טוב. זה היה טוב כל עוד זה נמשך, אבל התעייפתי. להתמודד איתך ועם הדרמה שלך היה פשוט מתיש. אז זה נגמר."

"אתה חושב שאתה גומר איתי? כי לא, זה לא יעבוד ככה. אתה בגדת בי, אז עוף לי מהבית. זה נגמר."

"מה שתגידי, בייבי, רק שתדעי, אם תצאי עם זה לתקשורת, אני אחסל אותך."

קפאתי והמוח שלי הסתחרר לאלף כיוונים שונים כשניסיתי לעמוד בקצב. "סליחה?"

"אני יודע עלייך דברים, יקירתי. דברים שהיו גורמים לאנשים להצטמרר. את חושבת שאת האהובה של הוליווד? אני לא חושב ככה. הם יכירו את האופי האמיתי שלך. אז אם תגידי משהו עליי, עלינו, על קסנדרה, אני אהרוס אותך. את אישה שכבר הגיעה לשיא שלה, עברה את השיא שלה. את זקנה ועוד מעט התסריטים יפסיקו להגיע אלייך. הם רוצים אותך עכשיו רק כי הם יכולים להשתמש בך, כמו שאני עשיתי. את במרחק כותרת אחת בצהובון מלהיות כלום. תזכרי את זה, כי לי צפוי נצח בעסק הזה. את רק אישה. אל תתעסקי איתי."

הוא עבר על פניי ומרפקו פגע בבטני. הסתובבתי, מוכנה להתפרץ, אבל קסנדרה עמדה שם עם הטלפון בידה.

"תעשי את זה. תכי אותו, ככה אני זו שתרוויח מזה. אני תמיד מנצחת."

היא קרצה, הסתובבה על עקביה הגבוהים וטופפה מחוץ לבית, כאילו לא הזדיינה כרגע עם החבר שלי במשרד שלי.

שלפתי את הטלפון. פקחתי את עיניי לרווחה וליבי דהר. בפה שלי היה טעם מתכתי ואמרתי לעצמי שאני חייבת לצאת מהפאניקה. אני צריכה להיות רגועה בעניין הזה.

כי הכול הפך להיות מכוער בבת אחת. כל כך מכוער.

טרייס הרים אחרי צלצול אחד. "אני חושבת שקרה עכשיו משהו רע."

וזה היה לגמרי בלשון המעטה.

הידיעה על הפרידה הודלפה שלושה ימים אחרי שמצאתי אותם במשרד שלי. סיימתי את הצילומים, ג'קסון טס הביתה לאיידהו ואני ניסיתי להעמיד פנים שהכול בסדר. טרייס, איש הביטחון שלי, הסוכנת שלי, העוזרת שלי ושאר הצוות ידעו שהסערה תפרוץ ועשינו הכול להכין את עצמנו לקראתה.

פרסמנו הצהרה משותפת, כי הסוכנת שלי הייתה אלופה והיא הכריחה את דאלאס לעשות זאת. אמרנו שנפרדנו כידידים ושאנחנו זקוקים למרחב.

אבל דאלאס לא היה כמו אנשים אחרים.

הפפראצי מתו עליו.

אני, אחרי הכול, הייתי רק אישה מרירה. הם הרי לא ידעו שהוא בגד, כי העולם לא היה צריך לדעת שחטפתי מכה מתחת לחגורה, שהייתי מספיק טיפשה לחשוב שדאלאס יאהב אותי אי פעם.

העולם לא היה צריך לדעת את האמת, כי לא חשוב מה, אני אצא רע. יגידו שאני זקנה מדי או לא מספיק טובה, או טובה מדי, או זונה, או משהו אחר.

דאלאס לא היה מסוגל לטעות בעיניהם והפפראצי רדפו דווקא אחריי.

ניסיתי להגיע אל המשרד של הסוכנת שלי, אבל הפפראצי והמעריצים של דאלאס חסמו לי את הדרך.

כי אני, כמובן, הייתי זו שיזמה את הפרידה. חלק האמינו שהוא זרק אותי, אבל הרוב הניחו שחשבתי שאני יותר מדי טובה בשבילו. אני הייתי זו ש'שברה את ליבו' בעוד הוא מנסה להתמודד עם רגשותיו.

כך עיוותה התקשורת את העניינים ולא חשוב מה עשה הצוות שלי.

דאלאס, עם החיוך הנבזי שלו, היה פשוט טוב ממני במשחק הזה.

למחרת ניסיתי לערוך קניות, ניסיתי להסוות את עצמי ככל האפשר, אבל המצלמות ומועדון המעריצים של דאלאס עצרו אותי.

ישבתי בבית והתקשורת חנתה מחוץ לשכונה. חלקם הצליחו לעבור דרך האבטחה והגיעו אל הדלת.

"אני עומדת לאבד את העבודה הזו?" שאלתי וידיי רעדו מעצבים.

המנהלת שלי נאנחה בצדו השני של הקו. "לא. הם עדיין רוצים אותך, אבל רוצים קצת מרחק מהאירוע. את צריכה הפסקה, כמו שתכננת."

בלעתי את הרוק. "לא עשיתי שום דבר רע. הוא בגד בי."

"נכון, אבל הוא גם אדם שלא יכול לעשות שום דבר רע מבחינתם. את יודעת איך הדברים עובדים. הדרך היחידה שנוכל לנצח כאן תהיה אם נהפוך את זה כך שהוא יהיה האיש הרע, אבל את בכל זאת תישארי המרשעת שרדפה אחריו, או זו שלא הייתה מספיק טובה." השתנקתי והיא המשיכה. "את יודעת שאני לא מאמינה בזה. את יודעת שאני מאמינה בפרטיות שלך ועושה כל מה שבאפשרותי, אבל אולי כדאי שתעזבי את לוס אנג'לס לזמן מה. תיסעי לאנשהו, תנוחי. את יודעת מה את צריכה לעשות. פשוט תנשמי. יש לך שני סרטים לצלם בקרוב. תשתמשי בזמן הזה כדי לאסוף את עצמך, כמו שתכננו."

"אבל אז אני בורחת עם הזנב בין הרגליים."

"את מצילה את השפיות שלך. תשאירי לי את ההתמודדות עם דאלאס פה."

נשכתי את שפתי. כל מה שרציתי לעשות היה להתקשר לחברה הכי טובה שלי לקבל את עצתה, אבל היא הייתה מחוץ לארצות הברית, באזור זמן אחר ואולי על הבמה ברגע זה, שרה לאלפים. דיברנו יום קודם והיא איימה לטוס לכאן כדי להציל אותי, ולא רציתי להדאיג אותה.

לא רציתי להדאיג אף אחד.

חשבתי על המקום האחרון שבו הייתי רגועה. על אף שמישהו שם כן הטריד את מנוחתי מעט. הרמתי טלפון והכנתי לעצמי תוכנית.

אני אסע. אציל את עצמי ואחליט מה לעשות.

כי כאן לא היה לי טוב, ושוב לא הייתי מספיק טובה.

ועיר שלמה הזכירה לי את זה.

הגעתי אל אתר הנופש והיקב של וויילדר, התארחתי פה כשהוזמנתי לחתונה לפני מספר חודשים. המקום היה שָׁלֵו, מרגיע ובדיוק מה שהייתי צריכה.

והיו שאלות שהייתי צריכה לקבל עליהן תשובות.

איליי וויילדר עמד בכניסה והמתין לי, ידיו היו בכיסי הג'ינס. בלעתי את הרוק ויצאתי מהמכונית השחורה ששכרתי בשדה התעופה.

"בת'אני, הייתי אומר שאני שמח לראות אותך, אבל עם איך שאת נראית, אולי אני לא כל כך שמח."

שפתיי רעדו וניסיתי לעצור את הדמעות. למה עמדתי לבכות מול הגבר הזר הזה? זה לא היה הגיוני. אפילו לא הכרתי את הוויילדרים. אבל המקום הזה היה הראשון שעלה בדעתי כשחיפשתי לאן לברוח ולא ידעתי למה.

מצד שני, אולי ידעתי.

"עברו עליי שבועיים עמוסים." משכתי בכתפיי והלכתי להוציא את המזוודה מתא המטען. איליי עצר אותי ושלח את איש הצוות שלו, עם הנהג שלי, שיטפלו בזה.

"נארגן לך בקתה. אל תדאגי."

חייכתי אליו ושפתיי המשיכו לרעוד מהדמעות שנקוו בעיניי, שמחתי שהרכבתי עדיין את משקפי השמש. זקפתי את כתפיי.

אני בת'אני קול. יכולתי לשחק את הדמות כמו שצריך. העולם לא צריך לראות איך אני מרגישה.

"תודה שקיבלתם אותי בהתראה קצרה כל כך. אני באמת מעריכה את זה."

"אנחנו נטפל בך, בת'אני. בואי, אנחנו נעזור לך לנוח."

הנהנתי והלכתי אחריו בידיעה שלא אוכל להירגע, עוד לא.

אולי ברחתי ממשהו שלא יכולתי לפתור כרגע, אבל פה, במקום הזה היה משהו שיכולתי לשנות.

אדם אחד שהתכוונתי להתעמת איתו.

לא יכולתי לעשות שום דבר לגבי דאלאס. אבל יכולתי לעשות משהו לגבי אברט וויילדר.

והגיע הזמן שאעשה את זה.