האחים מקאליסטר 5: כשהכוכבים זורחים

1 נואה

"נראה לי שאתה צריך התערבות," אומרת גרייסי. היא יושבת על המיטה שלי במכנסי ריצה קצרים ובטי־שירט שכתוב עליה אם אתה לא מזיע כנראה לא תגיע. היא גוללת בטלפון שלה, בטח מתרשמת מהתמונות שלה עצמה במרוץ המוטוקרוס האחרון בשבוע שעבר. "הקשר הזה כל כך לא מתפקד."

אחותי, הפסיכולוגית החובבת. היא בת חמש־עשרה. היא לא יודעת כלום על מערכות יחסים. אבל זה מעולם לא מנע ממנה לדחוף את האף אל עניינים של אחרים.

"אז תן לי לבדוק אם הבנתי," אומר ליווי ואוחז במשקוף הדלת כך ששרירי הזרוע שלו נמתחים. הוא כל כך גאה בשרירים החדשים שלו, שהוא לא מחמיץ הזדמנות להשוויץ בהם. "רק חזרת הביתה, אבל עכשיו אתה יוצא לסיבוב הופעות עם היילי? זה כל כך דפוק."

אם לא הייתי מכיר אותו הייתי חושב שאחי מאוכזב. אבל אני מכיר אותו.

הוא מסובב את הראש ומנשק את שרירי הזרוע שלו.

לליווי מקאליסטר יש אהבת אמת אחת — הוא עצמו.

אז אני לא מצפה ממנו להבין. וגם אין לי שום עניין להסביר את המעשים שלי לאחיי הקטנים. או לכל אחד אחר, לצורך העניין.

אני זורק את שאר הבגדים שלי אל אחד התיקים ואורז את ציוד הצילום והטיפוס בתיק השני.

"בתור מה?" שואלת גרייסי. "כאילו, אתה הולך בתור אחיה? בתור איזה קרוב משפחה מוזר או משהו?" היא נוחרת בצחוק ואני חורק שיניים.

אני לא מזכה אותה בתגובה. היא לא צריכה עוד תחמושת. גם לא הצהובונים או הפפראצי. הם לא יורדים אף פעם מהיילי פיטרסון (הידועה בשם הבמה שלה היילי סנט ג'יימס), המותק של אמריקה, ומנואה מקאליסטר, ספורטאי אקסטרים ושובר לבבות מקומי (הניסוח שלהם, לא שלי).

"אולי הוא הולך בתור החבר הכי טוב שלה. או בתור החבר שלה," מעיר ליווי. "אופס. טעות שלי. אתה כבר לא החבר שלה, נכון?"

"אולי הוא הולך בתור החבר המזויף שלה," מוסיפה גרייסי.

גרייסי וליווי נקרעים מצחוק כאילו זאת הבדיחה הכי טובה שהם שמעו בחיים. כשהם לא משלבים כוחות הם מנסים להרוג זה את זה. כרגע הייתי מעדיף את האפשרות השנייה.

האם הקשר שלי עם היילי דפוק? בלי שום ספק. אבל זה הקשר הדפוק שלנו. ככה שזה לא עניינו של אף אחד אם אני משחק את תפקיד החבר הכי טוב, החבר המזויף או האח החורג.

רשמית, אני יוצא אל סיבוב ההופעות הזה בתור צלם הווידאו.

"אוף. מה אתה עושה פה, ריח של סוס?" אומרת גרייסי, ואני לא צריך להסתכל כדי לדעת שזיין בדיוק נכנס אל החדר.

למה לעזאזל כולם בחדר שלי?

זיין מתעלם מגרייסי ומתמקד בי. "אבא מחפש אותך."

"גם אבא שלי מחפש אותו," מתערבת גרייסי.

אני לא יודע אם זה נכון או שהיא רק מנסה להחזיר לזיין. היא מתחרה בכולם על כל דבר קטן, גם אם הוא חסר חשיבות לגמרי.

זה קטע מקאליסטרי. כולנו תחרותיים במהותנו. אבל בתור האח הבכור, אני לא יורד לרמה שלהם. שיעלו לרמה שלי.

וחוץ מזה, הם מתנהגים כאילו כל כך קשה למצוא אותי. אני ממש פה. הדוקאטי שלי חונה מול הבית. כל מי שיש לו שתי עיניים וְחצי מוח ידע איפה למצוא אותי.

אני תולה תיק אחד על הכתף, מחזיק את התיק השני ביד ימין ואז עובר על פני האחים שלי ויורד במדרגות במהירות.

כשאני יוצא מבקתת האירוח, שני זוגות ההורים עומדים ומחכים לי.

אני שומט את התיקים על רצפת המרפסת והם מתנגשים במשטח העץ בחבטה. מנהל סיבוב ההופעות ישלח מישהו שיאסוף אותם הערב כדי שלא אצטרך לדאוג לזה.

"מה כולכם עושים פה?" אני שואל.

"אתה לא יכול פשוט להתחפף ככה," אומר אבא שלי בזרועות משולבות על החזה ובפישוק קל ברגליים, כאילו הוא מוכן להילחם בי על זה.

שיהיה לו בהצלחה.

"רק חזרת הביתה. בקושי היה לנו זמן איתך," מוסיפה אימא שלי.

ההורים שלי לא נשואים זה לזה. לא. באופן טיפוסי כל כך למשפחת מקאליסטר, זה הרבה יותר מסובך.

אימא שלי נשואה לבן דוד של אבא שלי, ג'וד. ואשתו של אבא שלי, שיילו? היא האימא הביולוגית של היילי. עובדה משעשעת שגילינו כשהיינו בני שש־עשרה.

הפתעה!

"ברוך שפטרנו," אומרת גרייסי ומתהלכת על מעקה המרפסת כאילו זאת קורת התעמלות. "אני מתה לראות מה יכתבו ברכילות הפעם." היא קופצת אל הקרקע, מעלה עננת אבק וצוחקת צחוק מטורף, כמו דמות הנבל במותחן סוג ז'.

"בואו נדבר על זה בארוחת הערב," אומר ג'וד בנימה נוקשה למרות החיוך שלו. הוא מניח יד על כתפי ודוחק בי להתקדם, ואני יודע שזאת לא בקשה.

אז אני הולך לצד ג'וד, אנחנו חוצים יחד שדה של פרחי בר ועוברים על פני הסוסים שלועסים עשב בחצר המרעה ליד הבית של אבא שלי ושל שיילו.

רק תחילת מאי עכשיו, אבל כבר יש תחושה של תחילת הקיץ בטקסס. הטמפרטורה עומדת על שלושים ושתיים מעלות לפחות, אבל ארוחת הערב מוגשת במרפסת האחורית המוקפת רשתות. אבא שלי התקין מזגנים מיוחדים לחללים פתוחים, שמורידים את הטמפרטורה בחצי מעלה כמו כלום.

האוכל קייג'וני, והערב הוא חריף במיוחד. הפה שלי עולה באש והחולצה נדבקת לי לעור מרוב זיעה. הדבר הקריר היחיד הוא הבירה שמונחת לי ביד. ואני. שכללתי לדרגת אומנות את היכולת לשמור על קור רוח, להיראות קול ורגוע.

כולם מפטפטים בקלילות לאורך הארוחה, אבל ברור לי לגמרי שיש כאן אג'נדה נסתרת.

ובאמת, ברגע שאנחנו מסיימים לאכול ג'וד שולח את גרייסי, זיין וליווי לשחק קורנהול בשדה כדי להרחיק אותם מהשולחן.

"אני לא זזה מכאן," מכריזה גרייסי ומשלבת את הזרועות על החזה.

ג'וד מלכסן אליה מבט. "מה שבא לך. חמישה סיבובים. מנצח אחד." הוא מניח שטר של עשרים דולר על השולחן הכפרי. "הפרס הוא עשרים דולר וזכויות השווצה."

אחותי קופצת מהכיסא בתוך שנייה. "למה לא אמרת?"

ג'וד מחייך בלעג כשגרייסי רצה אל השדה ומצטרפת אל אחיה ואל הבן דוד שלה לתחרות "ידידותית" שללא ספק תהיה מכוערת.

"אז מה התוכנית?" שואל אבא שלי.

"אני ארכב על האופנוע שלי לניו אורלי —"

"מה?!" קוראת אימא שלי ומעסה את הרקות כאילו עשיתי לה כאב ראש נוראי. "אני שונאת שאתה רוכב על החיה הזאת."

אני צוחק. "זה כלום יחסית לחצי מהדברים שאני עושה." האמירה הזאת הייתה טעות. הקמט בין הגבות שלה מעמיק.

ג'וד לוחץ לה על הכתף בניסיון להרגיע אותה.

אני מכחכח בגרון. "כמו שניסיתי להגיד, מנהל הסיבוב יאחסן אותו בשבילי כשאני לא ארכב. אז כן, רוב הזמן אני אהיה על האוטובוס הנחמד והמוגן. החלק הזה בסיבוב נגמר בלוס אנג'לס, ככה שאני אחזור למקום שאני צריך להיות בו." אני עוצר את עצמי לפני שאני אומר הביתה. קליפורניה הייתה הבית שלי במשך ארבע שנים, אבל המשפחה שלי לא אוהבת לשמוע את זה.

אם חשבתי שהתשובה הזאת תספק אותם, טעיתי. אימא שלי עדיין מזעיפה פנים.

"חשבת לחזור לקולג'?" היא שואלת. "תוכל לסיים את התואר במקום לשוטט בכל העולם."

עכשיו היא ממש נאחזת באוויר. נשרתי מהלימודים אחרי הסמסטר הראשון שלי באוניברסיטת דרום קליפורניה, ככה שאין לי שום חשק לחזור אל התואר.

"לשוטט בכל העולם זאת העבודה שלי. אני בלוגר טיולים," אני מזכיר לה ומשמיט את החלק הבעייתי בעבודה שלי. "ואני לא צריך תואר כדי לעשות את זה."

אבא שלי מגחך אל אימא. "אני לא יודע למה את לא יורדת מעניין התואר. כמו שהוא אמר, הוא לא צריך תואר בשביל להוריד את החולצה ברשתות." הפה שלו מתעוות כאילו הוא מנסה להחניק צחוק.

ממש קורע.

אימא שלי נועצת בו מבט ואז חוזרת להתמקד בי.

"ברצינות, נואה. רק חזרת הביתה. אפילו לא הייתה לנו הזדמנות לדבר." היא משלבת את הזרועות על החזה ומצמצמת את עיניה במבט מאשים. "מתי בדיוק אתה מתכוון לבלות עם המשפחה שלך?"

מבטה עובר אל שיילו, כאילו בדיוק נזכרה שכולנו כאן יחד ושזאת ממש לא שיחה פרטית בין אימא לבן. "אני מצטערת," היא אומרת לשיילו. "אני פשוט... דואגת לו."

שיילו מחייכת חיוך עצוב, ואני יודע שזה בגלל היילי. "את לא צריכה להתנצל. גם אני דואגת לו."

"כולנו דואגים," אומר אבא שלי בקול קשוח.

זה הדבר היחיד שכולם סביב השולחן מסכימים עליו. כולם חוץ ממני.

"למישהו אכפת ממה שאני חושב?"

אימא שלי פולטת נשיפה ומרימה ידיים באוויר. "ברור שאכפת לנו. למה נראה לך שאנחנו כאן?" אבל במקום לתת לי לדבר היא ממשיכה בשלה. "אתה כל כך צעיר. כל החיים לפניך. אבל אם תמשיך לקחת סיכונים כמו שאתה עושה תמיד —" היא משאירה את המילים תלויות באוויר, אבל קל מאוד להשלים את המשפט.

כל השיחה הזאת פשוט מגוחכת. כל בני משפחת מקאליסטר לוקחים סיכונים.

"החיים קצרים." אני דוחף את הרצפה ברגליי ומתנדנד על הרגליים האחוריות של הכיסא. "למה לבזבז אותם וללכת על בטוח?" אני משלב את הידיים מאחורי הראש ונעזר בשרירי הליבה כדי לשמור על שיווי משקל.

היא נאנחת ומסתכלת על ג'וד בתקווה שיגבה אותה. "מה אתה חושב?"

"את יודעת מה אני חושב. אלה החיים של נואה. יש לו זכות להחליט איך הוא רוצה לחיות אותם, והוא מבוגר מספיק בשביל לקבל החלטות בעצמו."

אני מטה את הסנטר בתודה. אני בן עשרים ושתיים, אבל לפעמים אימא שלי עדיין מתייחסת אליי כאילו אני בן שתים־עשרה. אני מבין אותה. היא אוהבת אותי ועדיין רואה אותי בתור התינוק שלה, אבל היא דואגת לי יותר מדי.

ג'וד נועץ בי מבט. "ובכל זאת, אני מסכים עם אימא שלך במידה מסוימת."

בוגד. הרגליים הקדמיות של הכיסא שלי מתרסקות על הרצפה, החזה שלי מתנגש בקצה השולחן והריאות שלי מתרוקנות מאוויר.

אימא שלי מחייכת חיוך ניצחון. לא רק כי ג'וד מסכים איתה, אלא כי בגללה איבדתי שיווי משקל. גם היא יודעת לשחק מלוכלך.

"יש הבדל בין לקחת סיכונים ובין להזין התמכרות. אתה רודף אחרי ההיי כמו נרקומן שלא מסוגל לתפקד עד שהוא מקבל את המנה הבאה," ממשיך ג'וד ומבטו עדיין נעוץ בי. "וזה מה שאני למדתי בדרך הקשה — אתה לא תמצא בשום מקום את מה שאתה מחפש. אתה צריך להתמודד עם הבעיות שלך. וכולן כאן." הוא מקיש באצבע על הרקה. "אתה חייב לעבוד על זה, נואה. אין שום דרך אחרת."

הנה זה מתחיל שוב. "מעריך את הדאגה, אבל אצלי הכול בסדר."

"אתה בטוח?" שואל אבא שלי ונשמע שהוא באמת מודאג.

אני אוהב את כל הדמויות ההוריות בחיים שלי. כל אחד ואחת מהם. אבל אחד החסרונות במשפחה מלוכדת הוא שלפעמים הם נכנסים לך לחיים יותר מדי.

תיקון. לא לפעמים. פאקינג תמיד.

אני מחזיר לאבא שלי מבט יציב. שכללתי את המיומנות הזאת לאורך השנים. אם מראים סימן כלשהו להיסוס, העניין גמור. "אני בטוח."

"גם אתה נפגעת בתאונה ההיא," אומר ג'וד כאילו אני צריך תזכורת.

"וגם היית שם כשחבר שלך מת," מוסיפה אימא שלי.

פאקינג כמה פעמים אנחנו צריכים לדבר על זה? כל מה שאני רוצה זה לשים את זה מאחוריי ולהמשיך הלאה. למה הם מתעקשים להעלות דברים מההיסטוריה? "ובשני המקרים יצאתי מזה בלי שום פגע."

"יצאת מזה בלי צלקות שאפשר לראות," אומר ג'וד. "זה לא אומר שיצאת בלי פגע."

האחרים מהנהנים בהסכמה. אני יודע מה הם חושבים. כבר ניהלנו את השיחה הזאת, וגם הפעם אני מרגיש מחויב להגן על עצמי.

"אני לא בפוסט־טראומה."