האחים פיורי 2: קולטון

פרק 1

מייסי

"מממ." נאנחתי בקול רם.

זה היה פשוט מעולה. גן עדן עלי אדמות.

אכלתי את הביס האחרון של הבֶּנְיֶיה1 המגרה והאלוהי הזה, ונאנחתי שוב. מובן שבדיוק באותו רגע הבוס שלי החליט להיכנס.

הוא נעדר יומיים בענייני עבודה. הוא היה צייד ראשים קשוח, ונראה בהתאם. לרוב הוא לקח עבודות מקומיות קטנות, אבל מדי פעם הוזעק לבצע עבודות גדולות יותר מחוץ למדינה.

כי הוא היה טוב בזה. ממש טוב.

והוא היה גם חתיך הורס.

קולטון פיורי היה גבוה, עם גוף שרירי וקעקועים על הזרועות. תוסיפו לזה שיער חום כהה וזקן מעוצב — ואפשר לומר שהמראה שלו הקרין קשיחות זועפת. הבן אדם תמיד הזעיף פנים. למרבה המזל, זה הצליח לו.

היום הוא לבש מכנסי ג'ינס כהים וחולצת טריקו כחולה כהה עם שרוולים שנצמדו לשרירי זרועותיו, ונעל מגפי אופנוענים.

היה לי מזל גדול שהאקס הדושבג שלי גרם לי להתרחק מגברים. בזכות זה, הייתי חסינה למשיכה של קולטון פיורי. רוב הזמן.

הוא עצר לרגע ומבטו נח עליי. היו לו עיניים כחולות ומבט חודר ועז. כשקולט העניק לך את תשומת ליבו המלאה, הרגשת את זה.

בדיוק ישבתי כשרגליי משולבות על שולחן הכתיבה שלי. ניהלתי את המשרד שלו — טיפלתי בעניינים האדמיניסטרטיביים, שילמתי את החשבונות ועניתי לטלפונים כמו בן אדם בוגר. או שעליי לומר, כמו אישה בוגרת. הוא שכר אותי כעוזרת האדמיניסטרטיבית שלו לפני שישה חודשים, אבל אני שיניתי את התואר שלי למנהלת משרד.

בלעדיי, הכול כאן היה מתפרק.

קולט אולי מצא את האנשים הרעים, אבל אני עשיתי את כל השאר. ואני מתכוונת הכול. האיש היה אלרגי לעבודת ניירת.

"היי." ליקקתי את שאריות הסוכר מאצבעותיי.

מבטו התמקד בפי, והבעת הזעף שלו העמיקה. "מה את עושה?"

"נהנית מהביס האחרון של בנייה שמימי מקפה אפ־טאון. הבנייה הכי טוב בעיר. שמתי לעצמי מטרה לנסות את כולם. גם של קפה דו־מונדה טוב, אבל קצת מפריזים בערכו."

הוא רטן.

"הייתי מציעה לך אחד, אבל אכלתי את כולם."

הוא רטן שוב. שלחתי מבט לבטנו השטוחה. הייתי די בטוחה שלקולטון יש אחוז נמוך מאוד של שומן בגוף ושהוא לא אוכל הרבה בנייה. למזלי, ירשתי את המטבוליזם הקטלני של אימא שלי, שתנוח על משכבה בשלום. גם לי היה אחוז שומן נמוך מאוד בגוף, ויכולתי לאכול כל מה שרציתי.

קפצתי מהשולחן ויישרתי את החצאית שלי. קולט תמיד קיטר על הבגדים שלי. לא שהיה לי אכפת. היום לבשתי חצאית אפורה מתנפנפת עד הברכיים וגופיית קולר אדומה. הקיץ היה בעיצומו. חשבתי שהבגדים שלי משדרים מקצועיות קיצית.

משהו הבליח במבטו, ומצחו התכווץ.

"איך הייתה העבודה?"

"בסדר."

לא טרחתי לשאול אם הוא תפס את האיש שהיה מבוקש בגין כמה רציחות. הוא תמיד תפס אותם.

"מה את לובשת?" קולו נשמע כמו נהמה נמוכה ומחוספסת.

החלקתי יד על ירכי. "קוראים לזה חצאית, קולט. לבוש משרד מקצועי."

הוא שילב את זרועותיו השריריות, ואני ניסיתי למנוע ממבטי לנדוד לקעקועים שלו. הם היו אוסף מעניין של ציורים. היה אחד של בית שהמילה בית עצמה הייתה מקועקעת מתחתיו. לב שבתוכו נכתב DF. ועוד כמה סמלים שאת משמעותם יכולתי רק לנחש.

"הלבוש הזה לא מקצועי." הוא הסתובב ופסע בנוקשות למשרדו.

הלכתי אחריו. "סליחה, מה אתה בכלל מבין באופנת נשים? או במה נחשב למקצועי? אתה בא כל יום למשרד בג'ינס ומגפיים."

לפתע הוא עצר ובהה בשולחן שלו, שנראה כעת נקי ומצוחצח. ניגבתי ממנו אבק הבוקר. למרבה המזל, קולט שמר עליו מסודר למדי, כנראה בגלל אותה אלרגיה לניירת.

"מה זה, לעזאזל?" הוא נעץ אצבע בחפץ החדש שעמד בפינת שולחנו.

ניסיתי לא להתעמק באצבע שלו, או בשאר חלקי ידיו. כבר הבחנתי שלקולט יש ידיים מדהימות — גדולות, חזקות, עם אצבעות ארוכות.

"זה עציץ. כדי לקשט קצת את המשרד שלך."

מבטו ננעץ בי במהירות. הו, הבעת הזעם שלו הייתה מרשימה. פיתחתי שיטה לדירוג הבעות הזעם של מר צייד הראשים הממורמר.

דרגה 1 הייתה הבעת הזעם הקבועה שלו.

דרגה 2 — הוא היה קצת מעוצבן.

דרגה 3 — יש בעיות באופק, כדאי לי להיזהר.

דרגה 4 — הוא כעס ועמד להוציא את זה עלייך.

דרגה 5 — היכוני לצרות כי הוא עומד להתפוצץ.

טפחתי על סנטרי והערכתי שהבעת הזעף שלו כרגע היא 3.5.

"אני לא רוצה עציץ."

"בטח שאתה רוצה."

"אני לא."

שרבבתי שפתיים. "זאת מתנה, בחור גדול. ועכשיו זה כבר אבוד."

הוא נאנח. "בסדר. אבל אני אהרוג אותו."

"בגלל זה קניתי לך קקטוס." סובבתי את העציץ הקטן לכיוונו. כד החרס היה צבוע בצבעים עליזים. "חוץ מזה, הוא תואם את האופי העוקצני שלך. אתם ממש צמד חמד."

עיניו הכחולות התכווצו.

חייכתי. "נראה שאתה זקוק גם לזה." שלפתי את הדף המקופל מהכיס שלי.

קולט בחן את דוב האוריגמי החום, ונעץ בי מבט ללא הבעה. הדוב עמד על ארבע ונראה כאילו הוא עומד לתקוף. לפעמים עשיתי רק פנים של דוב — כולן עם הבעות כעוסות שונות.

אימא שלי לימדה אותי אוריגמי. אהבתי לשכוח מהכול לכמה רגעים וליצור משהו שמח וכיפי.

הכנתי לקולט דובים כי הוא היה זעפן כמו דוב. הוא פתח את מגירת שולחנו, ואני הבחנתי בחטף באוסף דובי הנייר הגדול שלו, כשהוא שמט אותו פנימה.

"אני יודעת שרק עכשיו חזרת, אבל יש לי עבודה מקומית בשבילך. היא אמורה להיות זריזה." נשענתי עם ירכי על קצה שולחנו.

"איזו עבודה."

"לני ברידג'ס שוחרר בערבות אבל לא התייצב למשפט שלו."

קולט גלגל עיניים. "שוב?"

הנהנתי.

"הוא כנראה כבר חצי שיכור ונמצא בבר האהוב עליו."

"כן." לני בהחלט היה עקבי.

"בסדר." קולט העביר יד בשערו. "זה אמור לקחת לי גג שעה."

באותו רגע שמעתי פסיעות קלות ומהירות במשרד הקדמי.

ילדה יפה בת שבע התפרצה פנימה. היא חייכה אליי. "היי, מייסי. אני ממש אוהבת את הגופייה האדומה שלך."

"תודה, יפהפייה."

לאחר מכן דייזי פיורי הסתובבה. "אבא, חזרת!"

חיוך נדיר התפשט על פניו של קולט. כשאותן זרועות חזקות נכרכו סביב הילדה הקטנה, לא יכולתי להזיז את מבטי. הרגשתי פרפורים משונים בבטן.

כשהוא הואיל בטובו לחייך, קולט נראה מדהים.

"התגעגעתי אלייך, פיצקית."

יצאתי מהחדר ונופפתי ללולה — המטפלת של דייזי וסוכנת הבית של האחים פיורי. האישה אפורת השיער בישלה וניקתה לכל האחים. לקולט היו ארבעה אחים, וכל גוש הבניינים הזה ברובע וורהאוס בניו אורלינס היה בבעלותם. לכולם היו בתים ועסקים משלהם באזור.

העפתי מבט בקולט ובדייזי. זה היה עוד דבר מושך מדי אצל קולטון. הוא היה אב יחידני מדהים. הוא אהב את דייזי בכל ליבו, וגם היא אהבה אותו בכל ליבה.

האם גברים שיש להם ילדים היו מודעים לכמה הם סקסיים כשהם נמצאים איתם ושבעצם האבהות מוציאה מהם משהו כל כך טוב? הנדתי בראשי וחזרתי לשבת מאחורי שולחן הכתיבה שלי.

היה לי מזל גדול מאוד שנשבעתי להתרחק מגברים.

הטלפון צלצל, ועניתי. "המשרד של קולטון פיורי."

דממה.

ידי התהדקה. "הלו?"

חשתי רטט קטן של חוסר שקט. זו הייתה שיחת הטלפון הרביעית מהסוג הזה ביומיים האחרונים. הרגשתי שמישהו מאזין מעבר לקו.

"אני אחכה עד שתרגיש מוכן לדבר." החזרתי את הטלפון למקומו ומשכתי בכתפי.

החיים היו קצרים מכדי לדאוג. זה היה המוטו של אימא שלי. תעשי חיים, תצאי להרפתקאות ואל תתחרטי על כלום, מייסי מו.

עשיתי את מרב המאמצים ליישם את דבריה מדי יום ביומו.

1 בֶּנְיֶיה (Beignet) — מאפה עשוי בצק מטוגן (דומה לסופגנייה) האופייני למטבח הקריאולי של ניו אורלינס.