האחים פיורי 5: בודן

פרק 1

בל

הרמתי את צווארון הז'קט שלי. ירד גשם קל והיה לי קר.

סרקתי את הרחוב בעיירה הנידחת שבאמצע הדרך בין יוסטון לניו אורלינס, נאנחתי וחציתי את הרחוב. לא היה הרבה מה לראות בו. כמה מלונות זולים, כמה חנויות קטנות שכבר סגרו להיום, ותחנת דלק שבה עצר האוטובוס. בדיינר הצמוד דלקו האורות. המקום נראה מזמין והייתי זקוקה לקפה.

סידרתי את התיק על גבי וצעדתי לכיוון הדלת. מתוך הרגל הידקתי את האחיזה ברצועותיו. התיק הכיל את כל רכושי, את כל מה שהיה לי בעולם.

את לא יכולה לקחת איתך הרבה כשאת במנוסה.

השארתי כל כך הרבה דברים מאחור.

נכנסתי לדיינר בכתפיים שפופות. פעמון צלצל מעל הדלת, ואישה בלונדינית מבוגרת חגורה בסינר לבן וחמושה בקנקן קפה הנהנה אליי.

"תמצאי לך מקום לשבת, חומד. מייד אגש אלייך."

הנהנתי והתיישבתי ליד שולחן בקרבת החלון. ראיתי מכונית חולפת בכביש וסרקתי את צלליות האנשים שהלכו על המדרכות.

לא הבחנתי בדמויות חשודות בחשכה. אף אחד לא עקב אחריי.

בלעתי את הרוק והתבוננתי בתפריט. חתיכת הפלסטיק הייתה דהויה ושרוטה, והעברתי אצבע על חריץ שנוצר משימוש יתר. לא נשאר לי הרבה כסף, ככה שלא יכולתי להתפרע עם ההזמנה.

קולות רמים הדהדו בדיינר. העפתי מבט הצידה והבחנתי בשלושה בחורים שנראו בשנות העשרים לחייהם יושבים בתא, צוחקים ומתלוצצים, כאילו שלא היו להם שום דאגות.

ככל הנראה באמת לא היו להם. הם כנראה עבדו, יצאו לבלות וחגגו במסיבות בסופי שבוע. לרגע אחד ישבתי ותהיתי איך זה לחיות ככה.

בצד השני, במרחק כמה שולחנות ממני, ישב גבר בעל שיער כהה, שנראה בוגר יותר מהבחורים הקולניים, וקרא עיתון בראש מורכן.

כעבור כמה רגעים הופיעה המלצרית. "מה תרצי להזמין?"

שלחתי אליה חיוך קטן. "קפה, בבקשה. שחור. מה מנת היום?"

"קציץ בשר. הוא לא יוקרתי או משהו, אבל לטבח יש מתכון מיוחד. אני מבטיחה לך שהוא ממלא ומשביע."

וזול. "טוב, אז שיהיה קציץ בשר."

המלצרית — שלפי התג שלה קראו לה קארן — הנהנה וחזרה לדלפק.

תופפתי באצבעותיי על שולחן הפורמייקה. הייתי צריכה להחליט לאן ללכת. צפונה? אני יכולה לנסוע לממפיס או לסנט לואיס. או שאולי כדאי לי להמשיך מזרחה? לניו אורלינס או אפילו לפלורידה.

לרגע תהיתי מה שלום אימא שלי בדאלאס. עברה כמעט שנה מאז שראיתי אותה.

ככה בטוח יותר, בל.

אבל זה לא מנע את הכאב. התגעגעתי אליה כל כך.

תמיד רציתי לבקר בניו אורלינס. תופפתי שוב על השולחן. לעומתה, בפלורידה יש חוף. מי לא אוהב מזג אוויר חמים וחוף זהוב?

דלת הכניסה נפתחה וזוג צעיר נכנס פנימה, מלווה במשב אוויר קריר. הגבר הקיף בזרועו אישה דקיקה ג'ינג'ית והיא חייכה אליו.

לפתע ראייתי היטשטשה.

אליסון.

המראה של החברה הכי טובה שלי — עם החיוך הרחב, הנמשים והשיער הג'ינג'י הארוך — היה חקוק בראשי. היו לי כל כך הרבה תמונות שלה.

היינו החברות הכי טובות מאז כיתה ב'. מהיום שבו היא התיישבה לידי בכיתה והכריזה שאנחנו נהיה החברות הכי טובות לנצח. ואכן היינו. בבית הספר היסודי, בחטיבה ובתיכון. אחר כך החלטנו ללמוד יחד בקולג' בביילור. אני למדתי מנהל עסקים, ואלי רצתה להיות אחות.

חשוב לעזור לאנשים שזקוקים לזה, בל.

היא הייתה האדם הכי נחמד וטוב לב שהכרתי. היא הייתה פשוט טובה ויפהפייה.

תפסתי בידיי בקצה השולחן, והזמן שב להתקדם בתקתוק. מצמצתי וראיתי את הג'ינג'ית והחבר שלה מתיישבים ליד שולחן.

היא לא הייתה אליסון.

אלי מתה.

הבטן שלי התכווצה וטעם של קיא עמד בפי. נשמתי עמוק כדי להתגבר על התחושה, תקעתי את אצבעותיי בירכיי וציפורניי ננעצו בבד מכנסי הג'ינס הבלויים שלי.

"בבקשה." קארן הניחה על השולחן ספל קפה וצלחת עם אוכל. הריח הכה בי והחמיר את הבחילה שלי.

הצלחתי לחייך אליה בכל זאת. "תודה."

היא הביטה בי. "אם תצטרכי עוד משהו, חומד, תגידי לי."

הנהנתי ודמעות עקצצו בעיניי מהחביבות שהיא הפגינה.

לא הייתה הרבה חביבות בחיים שלי מאז שעזבתי את הבית.

ברגע הבא התנערתי ממחשבותיי, נעלתי בתוכי את הרגשות והרמתי את המזלג. לשרוד. זה היה הדבר החשוב. ואני, בלאמי סנדרס, הייתי פאקינג שורדת.

לא הייתי מוכנה לאפשר לו לנצח.

נגסתי ביס אחד מקציץ הבשר ולעסתי באיטיות. הייתי באמצע הנגיסה השלישית כשמישהו ניגש לשולחן שלי.

"היי, מותק." זה היה אחד הבחורים מהשלישייה הקולנית. היו לו שיער חום בהיר ופנים שהוא בטח חשב שהן נאות, אבל נראו סתם רגילות. הוא החליק את ידיו לכיסי הג'ינס שלו. "נראה כאילו לא תזיק לך קצת חברה. למה שלא תצטרפי אלינו?"

הבטתי בו בחוסר עניין. "אני רוצה להיות לבד."

"בחייך." החיוך שהוא שיגר אליי אמר לי שהוא חושב שהוא מקסים. "אני בחור נחמד." הוא רכן לעברי. "נוכל לבלות קצת יחד."

אוף. שנאתי טיפוסים שתלטניים כאלה. לרוע המזל, למדתי שאישה שנמצאת לבדה מושכת בחורים כאלה. והרבה.

"אני בסדר. תודה."

קמט הופיע במצחו. "היי, אני מנסה להיות ידידותי."

"אני פשוט ממש רוצה לאכול את ארוחת הערב שלי."

"את יכולה לאכול אותה איתי ועם החברים שלי." הוא הצביע על השולחן שלו. "אנחנו יכולים ללמוד להכיר זה את זה."

פעימות הלב שלי התגברו. הוא לא התכוון להרפות, הוא התכוון לעשות סצנה.

נאנחתי. "תראה —"

לפתע נפל צל על השולחן.

הרמתי את הראש וליבי החסיר פעימה.

זה היה הגבר שישב לבדו בשולחן. כיוון שהוא ישב כשנכנסתי, פספסתי עובדה חשובה, הוא היה עצום. גבוה, רחב וכולו שרירים. השרוולים של חולצתו הכחולה היו מופשלים, וזרועותיו היו מכוסות בקעקועים של פרחים וכל מיני צורות גאומטריות מגניבות.

פניו לא היו ממש יפות, אבל לא יכולתי להסיט מהן את המבט. היה לו מראה מחוספס, עם אף שככל הנראה נשבר בעבר, שיער שחור פרוע וזקן שחור שכיסה את לסתו הרחבה.

עיניו האפורות נדמו לענני סערה והתמקדו באורח הלא רצוי שלי. "היא אמרה שהיא לא מעוניינת."

"אל תתערב." הבחור הצעיר השאיר את מבטו עליי. "זה לא עניינך."

"זה כן, כי אתה מתנהג כמו אידיוט. לך מכאן."

מר עקשני הסתובב אל הגבר האימתני וקפא.

כבשתי חיוך. כן, נכון, אתה לא הבחור הכי גדול בחדר.

"עכשיו," נהם הענק המקועקע.

הנודניק ללא ספק שקל את האפשרויות שלו והתאבן. "היא ממילא לא שווה את זה." הוא אמר בביטול וחזר לחברים שלו.

המשכתי לבהות בגבר הזר ולא יכולתי להסב את מבטי.

הוא הפנה את ראשו בחזרה אליי, ועיני הסערה האפורות שלו פגשו בעיניי.