האחרות

haacherot-4 2.

השיער הנושר שלי נאסף בפינות החדרים.

הדירה כולה מלאה בארגזים ובכדורי שיער שמסתבכים לי בין הרגליים. ישנה הנשירה הרגילה, זו שבמגזיני הנשים יכנו בעדינות, 'טבעית החל מגיל מסוים', וישנה הנשירה האחרת, תוצאת המריטות, הפיתולים והמשיכות שלי עצמי. לפחות אני לא תולשת ובולעת. מדי פעם מתפרסמות כתבות על גוש שיער ענקי שהוצא בניתוח חירום מקיבתה של איזו צעירה נוירוטית, בתצלום המצורף הוא תמיד נראה תינוק מפלצת שעיר.

אני עדיין מתעסקת עם ההערה האחרונה שמאור זרק לי לפני שעזב, "השיער שלך ממלא את כל הבית, תעשי משהו, זה מגעיל," בום! הדלת שנטרקה העיפה אל פני גושיש שיער קטן.

לראשונה בחיי שקלתי לבלוע אותו.

אני מטאטאת את הדירה במטאטא סיליקוני חדש, קניתי אותו אתמול והלכתי איתו לאורך כל הרחוב, אנשים הביטו בי בצורה מוזרה, כאילו ציפו שארכב עליו. שיגידו תודה שזה מטאטא סיליקון בוהק וסטרילי, ולא מטאטא הקש הענקי שקיבלתי בפורים ההוא. אם כי, יכול להיות שאיש בכלל לא הסתכל לעברי, ורק אני דמיינתי את המבטים הבוחנים, ויכול מאוד להיות שזה פשוט רגש האשמה הארור הזה שהשתרך בעקבותי כבן לוויה עגמומי.

הדירה מלאה אבק, אני משתעלת ועיני נמלאות דמעות. דמותי במראה נראית לי סמוקה מדי ופרועה מדי. לא טוב. עלי להיראות רגועה וצוננת לקראת הביקור, החוקר אולי נשמע צעיר, אך לא טיפש.

הדבר החשוב ביותר הוא להפסיק עם ההערות האלו שבוקעות ממני בשעת לחץ, לפעמים נדמה לי שמדובר בהתקפי טורט זמניים, אחרת אין שום סיבה בעולם שאצליח להבין למה לעזאזל כשחוקר שואל בעדינות אם אני לא חשה פחד מאז הרצח, עם כל ההיסטריה המתודלקת שנוצרה סביב נשים נטולות ילדים, במקום להסכים איתו בטון חלוש, הייתי חייבת לחלוק איתו ש"הדבר הכי מפחיד בסיפור זה שהפכו אותה בסוף לאמא".

לא, השתיקה שהשתררה מעברו השני של הקו לא בישרה טובות.

דפיקה קצרה על הדלת, והנה הוא נכנס, כמעט כושל על אחד הארגזים שלא סילקתי בזמן, ועכשיו הוא מחייך חיוך נבוך ומושיט את ידו ללחיצה.

הוא צעיר. צעיר באופן בלתי סביר, עם החיוך הנערי הזה שחושף גומה בצד שמאל, בדיוק כמו הגומה של מאור, שכמוה טובעת בזיפים עדינים, והעיניים הבהירות האלו, כמו אלו של מאור, סוקרות אותך ומגיעות לשלל מסקנות פרטיות שאותן לא יחלוק איתך.

הו כן, הוא בהחלט נמצא שם, הדמיון הזה למאור, בעיקר בצבע הירוק המסוים הזה של העיניים, והריסים האינסופיים, והחיוך העקמומי, המודע להשפעתו עלייך.

הפעם מדובר בדמיון אמיתי, לא כמו בתקופה שלאחר הפרֵדה, שאז כל אדם (כולל מוכר המטאטאים הזקן) נראה לך כפיל של האהוב שהלך. אל תתחילי עם זה, שילה, היי חכמה.

"נעים מאוד, מיכה," הוא אומר, ידו עדיין באוויר. אני מבחינה שבאזור הרך של המפרק ישנו קעקוע של משפט בכתב רש"י דקיק, איני מצליחה לקרוא את הכתוב, אולם איני זקוקה ליותר. ההבחנה שלי: מלך הסניף לשעבר. בעיני רוחי אני רואה את הכיפה החסרה על ראשו, את הביטחון המופרז המכסה על הגבריות הזו שהנצה מאוחר.

"אז מה, עוברת דירה?" הוא מתיישב על החלק הפנוי בספה, עיניו עדיין משוטטות סביב, בוחנות את תכולת הארגזים הפתוחים.

"עברתי עכשיו," אני עונה, בזמן ששנינו מביטים בו־זמנית בבובת תינוק קטנה המבצבצת מהארגז שמאחורי הדלת. טיפשה שכמוך!

"עדיין משחקת בבובות?" הטון הקליל הזה לא מטעה אותי, עיניו טורפות את הבובה, עינה האחת עצומה, והשנייה מביטה קדימה במבט תכול, קפוא. נראה כאילו מישהו הכניס לה אגרוף.

"זו מתנה מהאקס," אני עונה, "חצי בדיחה."

"ומה זה אומר? ציפייה לתינוק משותף?"

תינוק בחלום שלך, מיסטר שרלוק.

"לא בדיוק," אני מושכת את המילים, "יותר בדיחה על זה שהוא בעצמו תינוק."

"טוב, בעיני רוב הנשים, כל הגברים הם תינוקות."

והנה, שוב הוא מפציע, החיוך הזה של מלך הסניף, שמחזיר אותי מיד לעמדת החניכה המעריצה, כי ישנן תבניות שטבועות בנו כה עמוק שאנו מיד מתיישרים לתוכן, כמו במשחק תפקידים נצחי, והתפקיד שלך אף פעם לא משתנה, לא חשוב מי את ולא חשוב בת כמה את, כי זה תפקיד שנתפר למידותייך לפני עידן ועידנים.

"הוא באמת היה תינוק," אני מסבירה, "רק בן עשרים ושש."

"אה, כמעט בגילי."

וכבר הוא מתחרט על האינפורמציה הזו, אבל המוח שלו מתחיל לדהור ולחשב חישובים, כי אם דינה ואני למדנו יחד באוניברסיטה, זה אומר שאני צריכה להיות בת... לפחות בת... המוח מחשב והעיניים סוקרות והפה הזה אומר איזה חצי משפט מנומס שאני לא שומעת... כי את המבט המשוטט הזה זיהיתי כבר בשנייה הראשונה, ואני יודעת היטב מה עובר לו בראש, אני יודעת שאם הוא לא היה בתפקיד, הוא כבר היה מעדכן אותי שגם הוא יצא עם "מבוגרת", כי הם כולם יצאו מתישהו עם איזו מבוגרת, במיוחד דתיים־לשעבר חמודים כאלה, וזה תמיד נגמר "לא כל כך טוב, אבל נשארנו ידידים", פההא! אבל הוא לא יגיד את זה, נכון? הוא בא לכאן כדי לנסות לברר פרטים על הרצח עם חברתה הטובה — לשעבר — של הנרצחת, נכון? והוא נראה כמו אחד שיודע לשמור על הפה שלו.

"גם לי היה קשר עם מבוגרת."

הופה! אתה בהחלט מפתיע, ילד, אם כי לא בטוח בכלל שיצאת עם 'מבוגרת', כי מבוגרת אמיתית כבר היתה מחנכת אותך שלא לקרוא לה ככה, מבוגרת אמיתית היתה אוכלת את הראש היפה והטיפש הזה שלך אם היתה שומעת אותך מדבר עליה ככה. אתה הרי היית צריך להעמיד פנים ששניכם בני אותו גיל, ואם בטעות היה נפלט לך איזה 'אמא', היית צריך מיד לצחוק, לא התכוונתי ברצינות, אמא.

"כלומר, לא מבוגרת־מבוגרת," הוא ממהר לתקן, "רק מבוגרת ממני. היא היתה בערך בגילך, שלושים ומשהו?"

או־קיי, טיפש הוא לא.

"אני בת ארבעים ואחת," בחודש הבא תהיי ארבעים ושתיים ואת יודעת את זה, לכל שנה יש משמעות ואת יודעת גם את זה.

"אז גם החברה שלי היתה בגילך."

המממ... הוא לא נסוג, מעניין מאוד. אני תוהה אם מדובר באיזו מניפולציה, כדי לרכך אותי לקראת מסירת מידע, אבל המבט המתעניין הזה עדיין נמצא שם, גם הבלורית הזו שלו, שנראית כל כך יפה ורכה למגע. לעומת זאת, לא החלפנו מילה אחת על הרצח, אבל הגומה הזו לא מפסיקה לרצד, ובעקבותיה החיוך הזה ששוב מחליש אותי, עד שאני מרגישה שאני הולכת ונמוגה, משפילה מבט אל הקעקוע במפרק העדין ושואלת, "זה כאב?" כשהוא עונה, "כאב מאוד."

"רוצה לשתות?" לכי למטבח לפני שתעשי טעות חמורה, קדימה, תזיזי את עצמך מפה.

"אני אשמח לקפה," הוא אומר, כשאני נזכרת שאין לי כאן כלום מלבד מים פושרים מהברז, שאל הטעם המתכתי שלהם אני מנסה להתרגל ללא הצלחה. אני מגישה לו אותם בכוס דביקה והוא בוחן אותה ממושכות.

"אל תדאג, הכול כשר פה," אני לא מצליחה להתאפק.

"זה לא מטריד אותי," הוא נושא אלי מבט שואל, "כבר כמה שנים שהעניינים האלה לא מטרידים אותי."

"יש לי רדאר דתל"שים משוכלל," אני מסבירה, זו בדרך כלל התשובה שמרגיעה אותם.

"את הראשונה שעולה עלי כל כך מהר," הוא מודה.

"באמת?" אני שואלת למרות שאיני מופתעת, "זה כל כך ברור, כאילו הכיפה עוד נמצאת לך על הראש."

והוא מושיט יד, אבל לא אל קודקודו לבדוק אם צימח כיפה, אלא אל הארגז שמאחורי הדלת, שממנו הוא שולף את בובת התינוק הקטנה. האם נדמה לי, או שעינה העצומה נפקחה מעט?

"את יודעת, הבובה הזאת דומה מאוד לבובה שהדביקו לדינה קמינר לידיים," הוא לא מביט בפני.

"אני לא הדבקתי לה שום דבר, אם לזה אתה רומז."

זו תשובה רעה. תשובה רעה מאוד, כי עכשיו הוא מתבונן בפני במבט החקרני הזה, שחששתי ממנו מהרגע שפסע אל תוך הדירה. טיפשה שכמוך.

"אם לא שמת לב, לא שאלתי אותך אם הדבקת משהו," הוא אומר, "אפילו לא שאלתי איפה היית לפני שבועיים ביום רביעי בעשר בלילה." קולו שקט מאוד.

"רביעי בעשר בלילה?" עשר בלילה!

"אחת השכנות בדיוק יצאה אז החוצה ושמעה את דינה פותחת את דלת הדירה שלה ואומרת למישהו, 'אני מאוד שמחה שבאת,' אבל היא לא היתה בטוחה אם היא אמרה את זה לגבר או לאישה, כי המילה האחרונה נאמרה בשקט. היא כמעט משוכנעת שזה נאמר בלשון נקבה, אבל..."

"אבל זה לא מתאים לפרופיל של הרוצח השונא־פמיניסטיות־שלא־יולדות שבניתם לכם," אני אומרת.

"הבחנה יפה," הוא לוגם מהמים באומץ, מעמיד פנים שהם טעימים, "אז מה דעתך שאשאל אותך עכשיו איפה היית ברביעי בעשר בלילה? אני יכול?"

ושוב הוא מחייך את החיוך הזה, באותו האופן שמודע להשפעתו עלי, ובפרצוף תמים וזחוח הוא נשען אחורנית על הספה, כשקול צפצוף צורמני נשמע לפתע מתחתיו, והוא מזנק ממקומו ושופך את כוס המים היישר על מכנסיו.

הבובה הארורה! פרצופה, המעוך עכשיו, מחייך אלי בלעג.

לפני שילך, הוא עוד יספיק לשמוע שברביעי בערב הייתי בבית וצפיתי בטלוויזיה "בלי טיפת אליבי, אבל ידוע שדווקא לפושעים הכי גדולים תמיד יש את האליבי הכי מוצלח", הוא יהנהן בהסכמה, ישאל קצת על הקשר שלי עם דינה בתקופת האוניברסיטה, ישמע ממני את ה"בשנים האחרונות לא היינו בקשר בכלל, אתה יודע איך זה, החיים לקחו אותנו למקומות שונים", שייאמר בטון כה משכנע עד שכמעט אאמין לזה בעצמי, עוד כמה חיוכים חושפי גומה, עוד כמה ניסיונות שלי שלא להביט על הכתם הרטוב הזה במכנסיו, עוד כמה מבטים שבחיים לא היית מאמינה שתזכי להם מפרח שוטרים שכזה, וזהו, אתם כבר ליד הדלת.

הוא נעמד קרוב אלי, כמעט רוכן. אני חשה את השדה המגנטי הזה שנוצר בין שני אנשים שכל קשר ביניהם מוביל לאסונות, עורי מצטמרר.

"אז מה עכשיו?" אני שואלת.

"עכשיו זה השלב שבו אני אומר לך שאם תיזכרי במשהו שיכול לעזור, תתקשרי אלי." הוא קרוב מאוד עכשיו.

"אה, זה לא השלב שבו אתה אומר לי שאסור לי לעזוב את העיר?" המבט שלו פשוט מזמין התחכמות.

"גם אני ראיתי את סדרות הבלשים האלו," הוא אומר, "וחוץ מזה, את כבר עזבת את העיר, לא?"

עוד חיוך אחד בנחיריים מתרחבים, עוד החלקת יד על הבלורית הסמיכה והרכה למראה הזו שלו, והנה, הוא מסתובב והולך. הדלת הנטרקת מאחוריו מעיפה גושיש שיער היישר אל פי, ואני יורקת אותו החוצה ושומעת באוזני את הצחקוק המוכר, "תינוקת מטומטמת." הקול הוא קולה של דינה.

3.

הוא כמובן צדק בהבחנה שלו, פרח השיטור הצעיר. עזבתי את תל אביב בדיוק בזמן.

יותר מדי נשים מסוגי הילכו שם ברחובות. כולנו נאות, כולנו מעוצבות, כולנו מחוכמות, כולנו מחודדות, כולנו מרחפות כפרפר ועוקצות כמזרק לבדיקת פוריות, וכולנו פצצות זמן מתקתקות, תיק־תוק, תיק־תוק, שום תי־נוק, שום תי־נוק.

בשבוע שעבר, במהלך הרצאה באחד הבארים בנושא 'ערירוּת מרצון: נשים ללא ילדים', נזרקה למקום ההומה בובת תינוק, זו היתה בובה מהסוג הזול, הכעור, נטול ריסים. היא היתה עירומה, ועל מצחה נכתבו בדיו אדומה המילים 'אמא יקרה'. לאחר שוך ההיסטריה צולמה הבובונת מכל העברים והועלתה לחשבונות הפייסבוק של כל מי שנכחה במקום, בלוויית סטטוסים נוגים על אוזלת ידה של המשטרה.

יומיים לאחר מכן נלכדו הפושעים, שני נערים שהתרגשו כל כך מהרצח הפולחני, מההיסטריה הגוברת, ובעיקר, כפי שהודו, "מהסיכוי שסוף־סוף יש לנו בישראל רוצח יצירתי רציני", שהחליטו לתת כתף למאמץ. בתצלום בעיתון הם נראו כצמד מומינים, רכים וספוגיים, ואני תהיתי מי מהשניים היה זה שהפשיט את הבובה. הימרתי על המכוער.

והיתה שם דינה, כל הזמן דינה, או יותר נכון ד"ר דינה קמינר, בכתבות הפרופיל המחמיאות האלה, ברמזים על חייה הפרטיים (במסווה של עיתונות חוקרת), בהספדים מהקולגות ובתמונות העיתונות המוכרות. הם בעיקר חזרו ופירסמו תמונה אחת שבה נתפסה מחייכת, היא נראתה שם סמוקה ופרועה, והחיוך היה טיפשי מעט, חושף רווח בשיניים, ובעיקר מאוד לא אופייני לה.

אין לי ספק שאילו היתה בחיים, כבר היתה מתקשרת לעורך ודורשת להחליף לתמונה הולמת יותר, היא גם היתה משיגה את מבוקשה. עם כושר השכנוע הנדיר שלה ובשילוב הכוחניות והכריזמה, מעט מאוד דברים נמנעו ממנה. אבל כל זה לא עזר לה בסוף, נכון?

גם המאמר המסוים ההוא הועלה שוב מהאוב. אחד העיתונים הביא אותו בשלמותו, מילה במילה, ואני צילמתי אותו והפכתי אותו לשומר המסך במחשב.

שמתי לב שכל מי שציטט ממנו לא קרא אותו, ורק חזר על ההערכות האוויליות ששועתקו מעיתון לעיתון. "האומנם נשות התנ"ך בחרו באל־הוריות? האומנם עודדה ד"ר דינה קמינר נשים שלא ללדת ילדים? האומנם נשים בגירות נטולות ילדים צריכות לחשוש החל מעתה להסתובב ברחובותינו? האומנם נשותינו בסכנה? האומנם? האומנם?" ועוד שרשרת 'האומנמים' כאלה, כולם מנוסחים באותו אופן גרוע, ואף אחד מהם לא מצליח להסתיר את שביעות הרצון העצומה.

תיק־תוק, תיק־תוק, שום תי־נוק, שום תי־נוק.

שדרן רדיו אחד ניסה לשלהב את מאזיניו בשאלת סקר, 'את מי אתם הייתם הופכים לאמא?'. הוא הושעה מיידית, כמובן, אך לא לפני שהעלה כמה אופציות מעניינות, ובהן שחקנית ידועה שהצהירה שאינה מעוניינת בילדים, בימאית שהתבטאה כנגד ילודה, וזמרת צעירה בתחילת דרכה שכבר בריאיון הראשון שלה הודיעה שאין לה כל כוונה להפוך לאם.

כבר כשקראתי את הראיונות האלה, היה ברור לי שבתוך שלוש שנים כל השלוש האלו הולכות לחייך אלינו מעל שערי מגזינים, בידיהן תינוק רחוץ, ומעליהן כותרת זהה: 'האימהוּת שינתה אותי'.

כי היום אני כבר יודעת שאם אינך מעוניינת בילדים, את לא הולכת ומכריזה על זה, בטח לא ככה. מדובר במשהו פרטי וסבוך, שלוקח זמן רב עד שהוא מגיח החוצה ממעמקי התודעה, וגם אז הוא לא מפסיק להתגושש איתך עד הביצית האחרונה, מי כמוך יודעת.

מכשפה'לה קטנה, תחתונים וגופייה!

אני ממהרת להביט מהחלון, לא מאמינה שהם עדיין שרים את השירים האלה. כמה ילדים עומדים במעגל מסביב לילדה קטנה אחת בחצאית קצרצרה, כולם שרים בהתלהבות, חוזרים על המילים שוב ושוב, הילדה במרכז נראית מבולבלת, אינה יודעת אם לבכות או לצחוק. הייתי מייעצת לה עצה אחת: תבכי.

אני סוגרת את החלון בטריקה ומפילה שברי טיח מהקיר המתפורר. זה החלון שנמצא בצד שגובל ברמת גן, הצד השני ישקף מראות אחרים לגמרי.

הדירה הזו, שחזרתי אליה, נמצאת בנקודה מוזרה במפה: בני ברק גבול רמת גן, ממש על הקו. לרוב זהו שם קוד שמשמש תושבי בני ברק שמעוניינים להסוות את מוצאם, ואז יאמרו, "אני גר בבני ברק, על גבול רמת גן", גם אם הם מתגוררים במרכז רחוב רבי עקיבא.

אבל הדירה שלי באמת ממוקמת בין לבין, כך שכשאני נשאלת "מאיפה את?" אני עונה בכל פעם את התשובה שמשרתת אותי באופן הטוב ביותר. בני, מנהל מוזיאון התנ"ך, שהדתיות הדלילה שלי היא מצרך חשוב בעיניו, יזכה לתשובה "בני ברק", אבל נהג המונית המזדמן, שיהיה מוכן לחלוק עמי בארכנות את דעותיו בנושא דת ומדינה, יזכה לתשובה האדישה "רמת גן". איש איש לפי מידתו, ובכלל, טוב שיש לבחורה את האופציה לערפל מעט את עברה. מי כמוני יודעת.

ויש גם יתרון נוסף, סודי.

בכל פעם שאני מרגישה את הנעורים האוזלים מגופי, על העור המתייבש, הווסת המתקצרת ביום נוסף, הרפיון העדין־אך־המורגש בשרירי הפנים, השערות הזיפיות שצצות בפאתי הסנטר, בקיצור, בכל פעם שאני מרגישה ספקות בנוגע לכוח המשיכה הנשי שלי, אני ממהרת לפסוע ברחובות בני ברק, הו, שם לעולם אינך חדלה לחוש נחשקת עם כל המבטים המצקצקים והעוויות הגנאי. כל מחשוף קטן, או חצאית שמתרוממת מעט מעל קו הברך יקנו לך את התחושה שאת הלילית המפתה בעולם. מדובר בשיקוי נעורים של ממש, פלאי פלאים.

מאור שנא את עובדת היותי בני ברקית לשעבר, העיר נראתה לו נחותה ומוזנחת. כששמע שאני מתעתדת לחזור לגור בה, העווה את פרצופו בגועל, הוא לא הבין איך אני יכולה לוותר על המגורים בתל אביב. גם כשהסברתי לו שנפתחה אפשרות למגורים כמעט חינם בדירה ששייכת לקרובת משפחה, משך בכתפיו, "ממש יבאס אותי לבוא אלייך לשם," אמר.

כנראה זה ממש ביאס אותו. עובדה, נפרדנו עוד לפני שהמעבר יצא אל הפועל.

אני מתבוננת בבובת התינוק פחוסת הפרצוף שנתן לי אז, בימי הזוהר היפים של תחילת הרומן, כשהכול נצץ מהבטחה. הייתי צריכה לראות בה סימן אזהרה לעתיד. כשחבר שלך צוחק על השנים הרבות שמפרידות ביניכם, בסוף את זו שתבכי.

זה נכון שמיד בהתחלה הודעתי לו שאיני מעוניינת בילדים, גם כי זו היתה האמת וגם כי רציתי להסיר מעצמי את העננה המפחידה הזו, שהופכת כל אישה בסוף שנות השלושים שלה לאיום.

הוא השיב שגם הוא אינו מעוניין — שקר! הם תמיד יהיו מעוניינים, במיוחד האנוכיים שבהם — והתמיד בגישה זו תקופה ארוכה, עד שפעם שאל, "תיאורטית, אם היית רוצה ילד, עם מי היית עושה אותו?" אני, שכל כוונתי היתה להחמיא לו, עניתי מיד, "רק איתך, מאורי," וכמובן השגתי את התוצאה ההפוכה. עיניו הפכו לברֵכות כהות של פחד. נראה לי ששם החל הקשר שלנו לחשב את קצו לאחור. תיק־תוק.

ועכשיו, יושבת כמו אידיוטית בכיסא נדנדה בדירת רפאים, מחזיקה בובת תינוק מכוערת ומחכה לטלפון מהכפיל ההרסני של מאור. מהכפיל המשטרתי ההרסני של מאור.

כל חפץ בדירה צורח אלייך להישמר, אבל את אינך מקשיבה. גם הקירות צופים בך, מצפה לטלפון, מסתובבת סביב המכשיר בהבעה רעבה כשאת חלל הדירה ממלאת אט־אט תחושה מוכרת. קוראים לה ציפייה והיא מבחילה.

אני הרי אמורה לשמוח שנפטרתי ממנו בקלות כזו, הוא לא טיפש, המיכה הזה, העובדה ששוּלח כך, בקלות, בלי לשאול את כל השאלות הקשות, היתה אמורה לשמח אותי, הייתי אמורה לנעול אחריו את הדלת ולפצוח בריקודים. אז למה לעזאזל אני בוהה עכשיו במסך של הנייד ובודקת שהסוללה בחיים? למה אני לא מסוגלת להתרכז בשום דבר חוץ מהזמזום המורעב הזה בראש? למה, כי את תינוקת נטולת שכל, זה למה.

לפחות גוגל ממתין לי בזרועות פתוחות וגדושות כל טוב.

אני מקלידה שוב "דינה קמינר" ומחכה שיומטרו עלי התוצאות. דבר לא התחדש מאז הפעם האחרונה שבדקתי (לפני שעה), אין חשודים חדשים, אין תיאוריות מעניינות, ואת הדאגה המזויפת (עם קורטוב השמחה לאיד) לשלומן של רווקות העיר החליפו כמה כתבות מטיפניות על הנזק שגורמות לעצמן נשים שדוחות את ההחלטה ללדת עד אין קץ בלה־בלה־בלה. בקיצור, שום מידע שימושי. אני גוללת מטה לתחתית, ושם נפרש בפני עולמם האפל של כותבי הטוקבקים.

לא ייאמן עד כמה הם שונאים אותה. אפילו ככה, רצוחה, מחוללת, מופשטת מכבודה ומתאריה, אפילו עכשיו הם שונאים אותה. תמיד שנאו אותה.

והנה צץ לו מאמר חדש. הכותרת רגשנית, 'ד"ר דינה קמינר — אמן של מי שלא רצו להיות אימהות', לא רעה הכותרת, פיוטית כזו, לא בטוח מה דינה היתה חושבת עליה, אבל אני מוצאת בה יופי. את המאמר כתבה אחת מעמיתות המחקר שלה, והטוקבקיסטים מגלים לי שגם היא נטולת ילדים. הם פשוט משתוללים שם מחרון ומבוז, החל מ"מכוערות כמוך לא צריכות להביא ילדים לעולם", קלאסי, דרך "מי רוצה בכלל ילדים של אגואיסטית עקומה מגעילה וקפוצת תחת שמן כמוך", מעט בנאלי, העלבונות סתמיים, וישנה גם הצעה אנינה: "תמצאי כבר מישהו שיזריע אותך ויחד עם הזרע שלו ידחף לך אולי שכל בקודקוד העקר שלך".

נו, יש דברים שכבר לא ישתנו.

לאף אחד מהטוקבקיסטים העילגים האלה אין את יכולות הניסוח שלי.

עכשיו, כמובן, לא אעז לכתוב מילה, אין לי שום כוונה שאיזה גאון משטרתי יעשה כמה קישורים שיכולים לגרום לי להסתבך מאוד, אבל בעבר, הו בעבר בהחלט כתבתי איזה טוקבק או שניים.

כי בניגוד לניאנדרטלים עם עולמות התוכן הצפויים האלה, אני הכרתי את דינה וידעתי בדיוק איפה לתקוף, הכרתי את המקומות הכואבים באמת. מכשפה'לה קטנה.

פעם באחד הראיונות, כשדיברה על "אלימות הטוקבקיסטים שמתאפשרת בשל האנונימיות", הבנתי שהיא עלתה עלי, היו שם עוד כמה חצים דקים שהושחזו במיוחד עבורי. אבל לא היה אכפת לי, בשלב ההוא השנאה שלי אליה כבר היתה מעבר לכל היגיון.

אתם מבינים, שנאתי כל דבר שהיה קשור אליה. את הכוחניות המיתממת, את השיער הכהה והשמנוני שהקפידה לאסוף, את עיני הפרה השחורות והבולטות שלה, את החזה הענקי שנשאה בשחצנות של ספינת קרב, את היותה צודקת תמיד, אבל בעיקר שנאתי את הקול שלה, העמוק והמתגרגר, קול קטיפתי שמתחת לציפוי שלו אורב האגרוף.

ככה בדיוק היא נשמעה ביום רביעי ההוא, בערב, כשפתחה לי את הדלת ואמרה, "אני שמחה שבאת."