האירים 3: אירי מאולף

פרק 1 מֶקֶנָה

כיס אוויר גורם למטוס להזדעזע ולגוש שבגרוני להתרחב. אני עוצמת את עיניי בכוח, נושמת עמוק ומנסה שלא לחשוב על המרחק העצום המפריד בין קופסת הפח הזאת שבה אני יושבת, לבין האוקיינוס האטלנטי שם מתחתינו.

תנשמי, מקנה.

אני נושמת עמוק.

המטוס ריק יחסית והנוסעים הספורים שכן מאכלסים את המושבים, פזורים ברחבי גוף המטוס הצר, ישנים או שקועים במסכי הטלוויזיה הקטנטנים הקבועים בגב המושבים, מול עיניהם.

אנחנו טסים רק כמה שעות, וזה אומר שצפויה לנו עוד שעת טיסה לפחות לפני שנגיע לדבלין. אני שונאת לטוס. תמיד נמנעתי מכך, אם הייתה לי את האפשרות. קראתי את כל מה שנכתב בנושא ושמעתי את אותו הנאום פעמים רבות מספור, זה שאומר שטיסה היא הדרך הבטוחה ביותר לנוע ממקום למקום, אבל שום דבר, אפילו לא שלושת השוטים של הוודקה עם הסודה ששתיתי עוד לפני ההמראה, לא הצליח להרגיע את הלחץ ההולך וגובר בתוך הגולגולת שלי.

לא רק הטיסה עצמה מלחיצה אותי. אלה כל החיים המחורבנים שלי, ואם להיות מדויקת יותר, זו ההחלטה החפוזה יחסית שקיבלתי, להחליף בתים עם אישה שמעולם לא פגשתי ולעבור לגור באירלנד למשך שישה חודשים.

גניחה קטנה מתגלגלת במעלה גרוני והחרדה המתגברת גורמת לחזי להתכווץ.

אני באמת עושה את זה.

החוזים נחתמו זה מכבר ואינני יכולה להתחרט עכשיו. בת הדודה שלי, קווין, הייתה זו ששכנעה אותי ללכת על זה. היא תמיד הייתה ההרפתקנית בינינו, קצת משוגעת והרבה פראית, בדיוק כמו האחים שלה. תמיד תהיתי אם העובדה שחלקו את שם המשפחה סוואג'1 השפיעה על התנהגותם. אלוהים יודע שבני הדודים שלי היו שונים ממני כמו שפלפל צ'ילי שונה מתפוח אדמה.

ואני תפוח האדמה, כמובן.

קשה לגדול כבת פרייזר בעיירה קטנה מלאה בבני סוואג'. מעולם לא באמת מצאתי את המקום שלי. מעולם לא באמת השתלבתי. לפחות לא עד שפגשתי את צ'אד. אז, לא הייתי מקנה הרגילה והמשעממת שאני היום. הייתי יותר מכך, כי הייתי שלו. היה לנו הכול – את כל הקלישאה. מלך ומלכת הנשף. אלה שנבחרו כזוג שקרוב לוודאי יתחתן ויזכה לחוות את ה'באושר ובעושר' שלו.

כזה בולשיט.

החזה שלי מתכווץ כמו שתמיד קורה כשאני מרשה למחשבותיי לנדוד אל הגבר שגנב את ליבי ואז קרע אותו לאלפי פיסות קטנטנות, שאותן לא אוכל לעולם לאחות.

הוא הסיבה לכך שלבסוף קיבלתי את ההחלטה לעזוב את פורט קלובר. כדי להתרחק כמה שיותר ממנו ומאשתו החדשה וההריונית, וגם מכל אותן עיניים חטטניות ומלאות הסימפתיה והרחמים, שהיו תמיד תאבות לעוד פיסת רכילות עסיסית שאפשר יהיה לחלוק.

הבטן שלי עושה כמה היפוכים מעוררי בחילה כשהמטוס צולל בחדות פעם נוספת, אך נראה שאני היחידה שמושפעת ככה, והשלט המורה על הידוק חגורות המושב נותר כבוי.

את סתם מתנהגת בפרנואידיות, מקנה, אני אומרת לעצמי, חוזרת על המילים שצ'אד נהג תמיד לומר לי בכל פעם שהוא הגיע הביתה מאוחר, מדיף ריח של בושם נשי זול. אבל לא הייתי פרנואידית סתם. צדקתי לאורך כל הדרך, ולמדתי שיעור חשוב מאוד בחיים.

אי אפשר לסמוך על גברים. על אף אחד מהם. והבטחות תמיד יופרו.

קול צחוק עמוק וגברי ולאחריו צחקוק נשי, מושך את תשומת ליבי אל המחיצה שמפרידה בין המחלקה שבה אני יושבת לבין מחלקת העסקים. הקול, וכל מה שהוא מרמז לו, עושה לי משהו. הוא מעורר צורך עמוק בתוכי, משהו שלא הרגשתי כבר שנים, ובעת ובעונה אחת גורם לכל מגננותיי להתעורר.

זה לא שנשבעתי להתנזר כליל מגברים, על אף שאפשר היה להגיע למסקנה זו בדיוק לנוכח חיי האהבה הלא־קיימים שלי, אבל כן נשבעתי בפני עצמי להתנזר לחלוטין ממערכות יחסים, עובדה שגדעה לחלוטין את חיי הסקס שלי. זאת מפני שפשוט לא הייתי מסוגלת לקיים יחסי מין חסרי משמעות, על אף כל ניסיונותיה של קווין לשכנע אותי אחרת.

לא שסקס היה אי פעם משהו מדהים ובלתי נשכח עם צ'אד, אבל הוא היה הגבר היחיד שאיתו שכבתי עד כה, והמחשבה על להיכנס למיטה עם מישהו אחר הייתה מבעיתה. זה לא שאני כזו חסודה גדולה, כמו שקווין אוהבת לחשוב. אני פשוט פחדנית.

קולות צחוק נוספים מסתננים במורד המעבר הצר שבין המושבים. האורות בתא הנוסעים מעומעמים, ובצללים אני מצליחה להבחין בדמות גדולה של גבר, העומד במעבר ורוכן לעבר הדיילת, לוחש משהו באוזניה. גם בתאורה העמומה אני יכולה להבחין באופן שבו עיניה של הבלונדינית היפה מתגלגלות בהערכה במורד החזה שלו ואז שבות ועולות לעבר עיניו. אצבעותיה משתהות על הקעקוע השחור המכסה את אמתו כשהיא נוגעת בו.

שניהם נמצאים רק כמה מטרים ממני, ועל אף שהם בקושי נוגעים זה בזה, האופן שבו הוא רוכן לעברה רומז על כך שהם שקועים באיזשהו סוג של משחק מפתה שייגמר בכך ששניהם יחליקו אל אחד מתאי השירותים ויצטרפו למועדון הסקס בגבהים.

קולו העמוק והמלודי של הגבר נישא בחלל תא הנוסעים, אך אינני מצליחה לשמוע בבירור את המילים שהוא אומר. אני שומעת צחוק מתגלגל אחד נוסף, רועם. זה צליל שמתגלגל כל הדרך לתוך הבטן שלי ואל בין רגליי.

לעזאזל.

הוא נראה טוב. אני לא צריכה אפילו להביט בו כדי לדעת את זה. זה משהו באופן העמידה שלו, בצורה היהירה שבה הוא מחזיק את גופו. זה גבר שמודע לקסם האישי שלו ויודע איך לנצל אותו בצורה מיטבית כדי להשיג בדיוק את מה שהוא רוצה.

אני מכירה גברים מסוגו.

לצ'אד הייתה את אותה ההילה שהקיפה אותו. כאילו החיים היו רק מטעמים מגרים על מגש, שהוכנו רק עבורו כדי שיוכל לטרוף אותם להנאתו, בלי להתחשב בנשים שאת ליבן הוא יזלול על הדרך.

ממזר.

המטוס רועד, מוטה לצד אחד ואז לצד המנוגד, גורם לבטני להתגלגל ולזיעה לפרוץ מבעד לנקבוביות עורי. "הכול בסדר," אני מסננת לעצמי, אצבעותיי מתהדקות על ידיות המושב. אני מרגישה התקף חרדה נוסף ההולך ומתעצם, מתחיל ללחוץ על מרכז החזה שלי.

הגבר עדיין חוסם את המעבר ואת הכניסה לתאי השירותים, וככל שאינני רוצה להפריע לשיחתו הנלהבת עם הדיילת הפלרטטנית, אני חייבת להתיז מים קרים על פניי לפני שאכנס לנשימת־יתר.

אני פותחת את אבזם חגורת הבטיחות ונעמדת, מרגישה כאילו רגליי עלולות לקרוס תחתיי. אני פוסעת במורד המעבר. "סלח לי," אני ממלמלת כשאני מגיעה אליהם.

הגבר אפילו גדול יותר מכפי שחשבתי בתחילה. הוא גבוה ממני בשלושים סנטימטרים לפחות. כתפיו הרחבות נאבקות בבד חולצתו השחורה והצמודה, ושרירי גבו מתכווצים ומתמתחים תחת הבד ההדוק עם כל תנועה של כתפיו. אני קורעת מגבו את עיניי המעריכות. "סליחה," אני אומרת בקול חזק יותר הפעם. חזק מדי. אלוהים, למה אני חייבת להתנהג באופן מביך כל־כך?

הוא מתיישר באיטיות, אבל הדיילת ממהרת להסתלק מהדרך, לחייה נצבעות בגוון עמוק של אדום. אין ספק שהיא נבוכה מכך שנתפסה מפלרטטת עם אחד הנוסעים. לא שאני מאשימה אותה. אפילו לא ראיתי את פניו של האיש, וכבר אני מרגישה מכושפת בשל נוכחותו בלבד.

הוא עדיין חוסם את המעבר לתאי השירותים, ועל אף שאינני מרימה את מבטי לעברו, אני יכולה להרגיש את עיניו בוחנות אותי במבט כבד ויציב, מעריכות אותי, ממתינות למשהו.

"אתה מוכן בבקשה – ״ אני נובחת בתסכול, אבל אז המטוס מיטלטל שוב ואני נצמדת אל הדופן כדי לייצב את עצמי. כשאני עושה זאת, זרועי מתחככת בזרועו. חום מתפשט בגופי. סיכות קטנטנות של חום דוקרות את עורי ומשחקות עם המוח שלי. אני ממהרת להתרחק ממנו.

מזווית עיני אני קולטת את חיוכו השחצני. הוא רוכן לעברי ואומר בקול עמוק ובמבטא אירי כבד, "אני מוכן לעשות מה?"

הרמיזה המינית המוטמעת במילותיו שולחת בגופי רטט של התרגשות המלווה בצמרמורת של אזהרה. למשך פעימת לב אחת אני שוקלת איך זה יהיה לזכות במעט יותר ממנו ולא רק במבטו, שאותו אני מרגישה כמו ליטוף ממשי, כשהוא חולף על פני גופי.

יש לו ידיים גדולות.

שרירים גדולים, משורגים.

בליטה כבדה ומובחנת במכנסיו...

שיט. תתמקדי, מקנה.

אבל כל מחשבה מלוכלכת שאי פעם הייתה לי מתפרצת מכלאה בתוך מוחי ומסתחררת מול עיניי, ובכל אחת מהמחשבות האלה, הזר הזה, העומד מולי, מככב בתפקיד הראשי.

המטוס מזדעזע פעם נוספת והשלט המורה על הידוק חגורות הבטיחות נדלק מעל לראשו של הגבר, ולאחריו נשמע קולה של הדיילת במערכת הרמקולים. "אנחנו נכנסים לתוך מזג אוויר סוער יחסית. הקפטן הדליק את השלט המורה על הידוק חגורות הבטיחות. אנא שובו למקומותיכם והדקו את חגורות המושב. תודה רבה."

אני לא מספיקה לחזור למקומי לפני שסדרה של קפיצות מבהילות גורמת לגוף המטוס להשמיע גניחות מתכתיות ורעשי חריקות קטנים בעת שלחץ האוויר בתא הנוסעים יורד ואני חשה לשנייה חסרת משקל ואז מוטחת בחזרה לרצפה ומועדת קדימה לתוך קיר של שרירים מוצקים.

"היי, לאט לך, מותק." המילים מתגלגלות מבין שפתיו המחייכות ביהירות, מבטאו עמוק ומלטף. ידיו הגדולות תופסות בזרועותיי וחום מתפרץ דרך הבד הדק של חולצתי לנוכח המגע. אני מקללת בשקט את הפעימות שמתעוררות בין רגליי מעצם קרבתי אל גופו.

הגירושין שלי הפכו להיות רשמיים רק לפני חודשיים, אך חלפו שנים מאז מישהו נגע בי באינטימיות, כפי שהגבר הזה עושה כעת.

כמה פאתטית אני, הא?

הדופק שלי, שגם ככה הולם בעוז, מאיץ עוד ואז כמעט עוצר לחלוטין כשאני מרימה את עיניי לעבר פניו. אני סוף־סוף זוכה למבט מעמיק בפניו של הזר שבזרועותיו אני עטופה כרגע. פנים שמשיבות לי מבט שיש בו שילוב של שחצנות וחום, הקורנים מבעד לתווי פנים חזקים וגבריים.

כמו שהנחתי כבר קודם, הוא משגע. אבל לא בדרך האמריקאית, הנקייה והמגולחת. לא כמו צ'אד. לא. הגבר הזה חתיך אפילו בלי להתאמץ. הוא מחוספס, כהה, עם חיוך יהיר שמבטיח הרבה מאוד צרות.

צרות הן הדבר האחרון בעולם שאני מחפשת כרגע.

הגבר משחרר אחת מזרועותיי ומעביר את כף ידו על פני הזיפים השחורים שמכסים את לסתו. מבטי עוקב אחר תנועת אצבעותיו, שחולפות על פני שיער שנפל על מצחו ומסרקות אותו לאחור. כשהן עושות זאת, הן חושפות לעיניי צלקת חיוורת שמשתרעת מהגבה שלו ועד לקו שערו. "אני..." המילים נתקעות בגרוני.

"את מה?"

עיניו בצבע המרווה, ממוסגרות בעיגולים בגוון ירוק כהה יותר ונוצצות בהומור בעת שהן בוחנות אותי. חיוך עולה בזוויות שפתיו המלאות. שפתיים שמתחננות לנשיקות.

אני מרגישה שגופי רוכן לעברו, כאילו מתוך עצמו.

שיט.

מה אני עושה?

"סליחה," אני ממלמלת, ממהרת להשפיל את עיניי, אבל כשהמטוס מיטלטל שוב, ידיי נשלחות כמו מתוך עצמן ונאחזות במותניו כדי לייצב את עצמי. אני יכולה להרגיש את הגבעות הקשיחות של שרירי בטנו גם מבעד לבד חולצתו, ואת האופן שבו הן מתמתחות ומתרפות תחת אצבעותיי.

אלוהים אדירים. הגבר הזה בכושר גופני מעולה.

הוא נוטף סקס. הקול שלו. תנועותיו הקלות, הבטוחות. אפילו הריח שלו; עשיר, ארצי, גברי. אין לי ספק שהוא יהיה פגז במיטה. לעזאזל, אחר הבצורת שהייתי נתונה בה, הוא בטח יעיף את המוח שלי לכל הרוחות.

אני מרימה את עיניי לעיניו, יודעת שאתחרט על כך. ואני באמת מתחרטת, כשאני רואה את המבט בעיניו.

אפל.

מסמם.

מבט שמבטיח עונג – מהסוג שיסתיים בשברון לב.

אני מכירה גברים מסוגו. התחתנתי עם אחד.

הוא משדר סכנה וצרות וכל הדברים הפרועים והמשוגעים שאני יודעת שמהם אני צריכה להתרחק.

הוא מצחקק בקול נמוך ושקט, ואז רוכן לעברי, לוחש ברכות ליד אוזני: "כדאי שתחזרי אל המושב שלך. בהוראת הקפטן."

אני רועדת כשהנימה המתנגנת בקולו משחקת על פני עורי, שולחת צמרמורות בבשרי. "אוכל לעשות זאת אם תשחרר אותי," אני אומרת בנוקשות, נאבקת להעמיד פנים שהנוכחות שלו לא משפיעה עליי.

הוא מגחך שוב ורוכן קרוב יותר אליי, כה קרוב עד שנשימתו מחממת את אוזני. "זו את שעדיין נאחזת בי."

אני משפילה את עיניי אל ידיי, שכרגע מאוגרפות על חולצתו. אני משחררת אותו בחדות, חום מטפס אל לחיי. אני מסתובבת בתנועה אחת ולא מציצה מעבר לכתפי אפילו פעם אחת, גם לא כשאני שומעת את צחוקו מלווה אותי כל הדרך אל מושבי.

ברגע שהחגורה מהודקת למקומה, אני עוצמת את עיניי ונושמת נשימות עמוקות כדי להפיג את החרדה שחונקת אותי. "מטוסים מחורבנים," אני מסננת. "גברים מחורבנים."

אני מרגישה תנועה בכיסא שלצידי. "את תמיד נוהגת לדבר לעצמך?"

לפני שאני פוקחת את עיניי, אני יודעת שהצרות הלכו אחריי. הבחור מחייך לעברי, חיוך בעל גומות חן עמוקות, ומנופף מול עיניי בשני בקבוקונים של ג'יימיסון. "חשבתי שלא יזיק לך שוט של משהו חזק. את נראית לי קצת מתוחה."

כל הברה שהוא מבטא מתגלגלת על לשונו לאט, מלאה בסודות ובהבטחות, ולעזאזל אם הגוף שלי לא מגיב להזמנה שאני רואה בעיניו. "אני בסדר," אני אומרת, ואז עושה את טעות חיי ומסבה את מבטי לעבר הצוהר הקטן הקבוע בגוף המטוס בדיוק ברגע שבו הבזק של ברק מאיר את השמיים האפורים.

אני שונאת לטוס.

לפי האופן שבו השנה הזאת מתנהלת, זה יהיה המזל שלי, אם המטוס יתרסק בסופו של דבר. אני נאחזת בכוח במשענות המושב ופרקי אצבעותיי מלבינים ממאמץ כשהמטוס מיטלטל שוב.

"אלה רק כמה כיסי אוויר," הוא אומר, עדיין מחייך אליי בעודו פותח אחד מהבקבוקונים וגומע את תכולתו בלגימה אחת.

"אולי כדאי שתחזור למושב שלך," אני מעירה בשיניים חשוקות, מנסה בכל כוחי להסתיר את האופן שבו גופי מתחמם כשמבטו מתמקד בשפתיי. לשוני בוקעת מתוך פי מעצמה בעודי מלקקת את שפתיי בדיוק במקום שבו עיניו מתמקדות. חיוך עולה בשפתיו, כאילו הוא יודע בדיוק על מה אני חושבת.

"החברה פה הרבה יותר נעימה לי, ואני די בטוח שאוכל להסיט את מחשבותייך ממה שזה לא יהיה שמטריד אותך."

"שום דבר לא מטריד אותי, חוץ מאנשים שמתיישבים במקומות שלא יועדו להם."

הוא צוחק, צחוק עמוק וגרוני, לא מושפע כלל מגסות הרוח שלי. אם כבר, זה רק גורם לו להיות עקשן יותר בנחישותו להמשיך את המשחק הזה איתי, ומה שהוא לא יהיה, המשחק הזה, הוא ברור לי לחלוטין. "אבל את הזמנת אותי, מותק." הוא מחייך את החיוך הזה שאמור להיות מוצא מחוץ לחוק ואז לוחש בקול שרק אני אוכל לשמוע: "אולי לא אמרת את המילים המדויקות, אבל ראיתי את ההזמנה בעיניים החומות היפות האלה."

"אתה טיפוס די שחצן, הא?" אני גונחת ומגלגלת את עיניי, על אף הפרפרים שפורשים להם כנף בבטני.

הוא מושך בכתפיו. "זה חלק מהקסם שלי."

"אפשר להתווכח על זה."

הוא צוחק צחוק קצר ועמוק. "אני שיין." הוא מושיט לעברי יד גדולה ומשאיר אותה מתוחה עד שאני לוחצת אותה בעל כורכי. שוב, אני מופצצת בחשמל בעוצמה של אלפי וולט ברגע שאצבעותיי נוגעות באצבעותיו. אני ממהרת למשוך את ידי מתוך ידו. "אני מקנה," אני ממלמלת, שונאת את האופן שבו הוא גורם לי להרגיש, ועם זאת נהנית מכך יותר מכפי שהייתי רוצה להודות.

"מקנה." הוא אומר את שמי לאט, מגלגל את ההברות על לשונו, והצליל חלק ומחוספס בעת ובעונה אחת, כאילו הוא אומר אותו בעודו קבור בין ירכיי. זה מזכיר לי עד כמה הבחור הזה מסוכן עבורי. הדבר האחרון שאני צריכה זה סיבוך נוסף בחיים שלי. יש לי בעל לשעבר אחד, ערמה של חובות ומיליון חלומות קרועים לגזרים וכל אלה הם די והותר כדי לגרום לכל אחת להישבע שהיא לעולם לא תתקרב לגברים שוב, ובייחוד לא לגבר הזה, שיושב לצידי. זה לא היה מפתיע אותי אם הוא היה מסיר כרגע את החולצה והייתי מוצאת על החזה שלו קעקוע של המילים 'שובר לבבות'.

לרוע המזל, עיניי נודדות כמו מתוך עצמן אל שרירי החזה ההדוקים שלו הנראים מבעד לבד החולצה הצמוד והמראה גורם לי לבלוע את הרוק בכבדות. "הנה המבט הזה," הוא נוהם בקול נמוך, כזה שרק אני יכולה לשמוע. אני קורעת את עיניי מגופו, נוהמת בחוסר שביעות רצון, מוציאה מגזין מכיס המושב שלפניי ומתחילה לעלעל בו בתקווה שהגבר הזה יבין את הרמז וילך כבר.

הוא לא הולך.

"זו תהיה הפעם הראשונה שלך באירלנד?" הוא מותח את רגליו הארוכות קדימה ככל שהמקום מאפשר לו וכשהוא עושה כן, ירכו נוגעת ברגלי.

"כן," אני ממלמלת, לא מרימה את עיניי מהמגזין, רוצה להתרחק ממנו אך איני מסוגלת. זה כאילו האיברים שלנו ממוגנטים זה לזה. אני שונאת את האופן שבו הקירות שלי מתמוטטים, את האופן שבו אני מרגישה שכתפיי קלות יותר מכפי שהיו לפני שהוא התיישב לצידי. יש בו משהו שמרגיע אותי.

לפני חמש דקות הוא פלרטט עם אחת הדיילות, אני מזכירה לעצמי. אבל, בשם אלוהים, עבר הרבה מאוד זמן מאז הפעם האחרונה שגבר כלשהו הביע בי עניין. בעיירה קטנה כמו פורט קלובר, שבה מחצית מאוכלוסיית הגברים קשורה אליי בקשר דם ואילו החצי השני נשוי, אין אפשרויות רבות. לא שהייתי מעוניינת במין הגברי. הלב שלי נשבר כבר פעם אחת וזו הייתה פעם אחת יותר מדי מבחינתי. אני פשוט מצטערת על כך שהגוף חולק בצורה חד משמעית על הרצון של המוח שלי בהתנזרות מוחלטת. שיין מביט בי בגבה מורמת, כאילו ממתין לתשובה. "מה?" אני שואלת בקול חד קצת יותר מדי ונעה בחוסר נוחות במושבי תחת מבטו הבוחן. לא נראה שהבחין בטון קולי החמור, וגם אם הבחין בו, לא נראה שזה מרגש אותו מי־יודע־כמה. "את בחופשה?"

"לא."

"עבודה?"

אני נאנחת ומנידה בראשי.

"הבנתי," הוא אומר בטון יודע־כול, כאילו בזה עניתי על כל שאלותיו. עיניו נוצצות בהומור. "אז את מחפשת גבר, אם ככה. לבחורונת יפה כמוך לא תהיה כל בעיה ל – "

"לא." על אף הטון המשועשע בקולו, אני לא יכולה להימנע מלהגיב במגננה, וזה גורם לקולי להישמע קשוח. "לא לכל דבר יש קשר מיידי לסקס."

כמה ראשים מסתובבים לכיווננו. שיט. שיין מרים גבה. "הייתי יכול להתווכח איתך על זה, מקנה," הוא אומר בקול עמוק ונמוך. גם הפעם, כשהוא מבטא את שמי, בטני מתהפכת. כן, הוא לגמרי צרות צרורות.

אני משיבה את עיניי אל המגזין והופכת את הדפים, אבל לא מסוגלת להתרכז בשום דבר מלבד בגבר הענק שכרגע מציף את המרחב האישי שלי בעודף טסטוסטרון ופרומונים. הוא מניח את אמת ידו על משענת המושב שלי, רוכן לעברי אבל לא אומר דבר, רק ממשיך להביט בי באותו חיוך יהיר שאין לי ספק שהמיס יותר תחתונים מכפי שהייתה לו את הזכות. אני מטיחה את המגזין על ברכיי. "אם אתה מחפש מישהי ל... לפלרטט איתה, אני די בטוחה שהידידה המשותפת שלנו, הדיילת, תשמח מאוד לשתף איתך פעולה."

הוא צוחק כאילו התסכול שלי משעשע אותו. "את מקנאה?"

"אלוהים, לא. אני אפילו לא מכירה אותך."

"אבל היית רוצה להכיר אותי."

"לא."

"למה לא?" הומור מרצד בעיניו. הוא נהנה מכל הסיטואציה קצת יותר מדי.

"אתה לא הטיפוס שלי."

"ומה הטיפוס שלך, מקנה?" הוא לא צריך בכלל לגעת בי, ובכל זאת אני מרגישה אותו על עורי, הניחוח שלו חודר לנחיריי ומבעיר את גופי כאילו אני כבר שייכת לו.

"אתה עושה את זה הרבה?" אני משנה את הנושא, עוברת לשחק את ההגנה כי הוא כמו בולדוזר, שובר את החומות המקיפות אותי בעידון שגורם לי כמעט שלא לשים לב לכך שהן מתפוררות לאבק. הוא טוב מאוד באומנות הפיתוי, אין ספק בכך.

"את מה?" הוא שואל, קולו עדיין מחויך.

"את זה..." אני מחווה באצבעי בינינו, "את הדבר הזה שאתה עושה."

"את מתכוונת לכך שאני מפלרטט איתך?" הוא מרים גבה. "זה מעצבן אותך? לדעת שמישהו חושב שאת יפה?" הוא רוכן לעברי וממשיך לחייך אליי כאילו הוא כבר הבין את כל צפונותיי. "לדעת שמישהו חושק בך?"

שאני אמות. מעולם, בכל עשרים ותשע שנותיי, לא דיברו אליי ככה. אני בולעת בקושי את הגוש שעומד בגרוני. "אני..."

כיסי אוויר נוספים גורמים למטוס לרעוד ולהשתקשק באוויר ולחץ האוויר בתא הנוסעים יורד בבת אחת. הפעם אני לא הנוסעת היחידה שפולטת צווחת בהלה. הנוסעים סביב משתנקים והתאים מעל לראשינו נפתחים ומשחררים מסכות חמצן. יד גדולה תופסת בידי ואצבעותיה משתלבות באצבעותיי בזמן שאנחנו ממשיכים להיטלטל במושבים שלנו. אימה משתקת אותי כשנראה שהמטוס עומד פשוט ליפול מהשמיים. "אוי, אלוהים... אוי, אלוהים..." אני מתייפחת עם המילים שוב ושוב ותופסת את ידו בחוזקה. כשהמטוס מתייצב, הדיילת מתחילה לדבר ברמקולים שמעל לראשים שלנו, שבה ואומרת שנתקלנו בכיס אוויר גועלי במיוחד והכול בסדר. אני משחררת בכוח אוויר שעצרתי בריאותיי.

"את בסדר?" קולו העמוק של שיין בוקע ממקום קרוב מאוד ללחיי. אני פוקחת את עיניי ורואה שאנחנו אוחזים ידיים, אבל לא מתרחקת ממנו כפי שהייתי אמורה לעשות. "אני... אני חושבת שכן."

הוא שולח את ידו השנייה ומרחיק את שערי מעל פניי, חופן את סנטרי ומכריח אותי להביט בו. "את בטוחה?"

מבט אחד ממנו, ואני אבודה בתוך עיניו. מי שאמר שאין דבר כזה, להרגיש קשר מיידי וחזק כלפי מישהו שזה עתה פגשת, בבירור לא פגש את הגבר הזה.

"אני..." לשוני נורית החוצה מתוך פי ומלקקת את שפתיי היבשות. "אני חושבת שעכשיו השוט הזה שהצעת לי יהיה ממש במקום."

1 מאנגלית: ברברי.