האישה האחרת

שום דבר מזה לא היה קורה — לא המצוד הנואש אחר הבוגד, לא הברית המתוחה ולא מקרי המוות המיותרים — אלמלא היתקליף האומלל. הוא היה הדמות הטרגית שלהם, ההבטחה שהופרה. בסופו של דבר הוא יהיה בסך הכול פריט נוסף ברשימת ההישגים של גבריאל. בכל זאת, גבריאל היה מעדיף שהיתקליף עדיין יהיה בצד שלו. מקורות כמו היתליף הם מצרך נדיר שמזדמן אולי פעם אחת בקריירה, לעתים רחוקות פעמיים. ככה זה בריגול, לצערו של גבריאל. ככה זה בחיים.

היתקליף לא היה שמו האמיתי; השם נבחר באופן רנדומלי על ידי מחשב, לפחות לטענת המפעילים שלו. התוכנה בחרה בכוונה שם קוד נטול כל דמיון לשמו האמיתי של המקור, הלאום שלו או תחום עבודתו. מבחינה זו השם היה מוצלח. האדם שהוצמד לו השם היתקליף לא היה אסופי ולא רומנטיקן חסר תקנה. הוא גם לא היה מריר או נקמני או אלים מטבעו. למעשה, לא היה לו שום מכנה משותף עם היתקליף של אמילי בְּרוֹנטֶה מלבד גון עור כהה, כי אמו הייתה מהרפובליקה הסובייטית לשעבר של גיאורגיה. אותה רפובליקה, נהגה לומר בגאווה, שממנה הגיע החבר סטלין, שדיוקנו עדיין תלוי בסלון דירתה במוסקבה.

אבל היתקליף דיבר וקרא אנגלית שוטף, ואהב את הרומן הוויקטוריאני שממנו נלקח שמו. הוא אפילו השתעשע במחשבות על לימודי ספרות אנגלית, לפני שהתעשת ונרשם ללימודים במכון מוסקבה לשפות זרות, שנחשב לאוניברסיטה השנייה ביוקרתה בברית המועצות. יועץ הפקולטה שלו היה צייד כישרונות מטעם ה־SVR, שירות ביון החוץ, ובתום הלימודים הוזמן היתקליף להצטרף לאקדמיה של ה־SVR. אמו, שיכורה מאושר, הניחה פרחים למרגלות דיוקנו של החבר סטלין. "הוא צופה בך," אמרה. "יום אחד תהיה אדם שאי־אפשר להתעלם ממנו. אדם שמפחדים ממנו." בעיני אמו לא היה טוב מזה.

רוב החניכים שאפו לשרת בחו"ל ברֶזידֶנטוּרה, תחנת SVR, שם יוכלו לגייס ולהפעיל מרגלים מקרב האויב. עבודה כזו דרשה סוכן מסוג מסוים. אסרטיבי, בטוח בעצמו, דברן, בעל חשיבה מהירה ואישיות כריזמטית. היתקליף, למרבה הצער, לא ניחן באף אחת מהתכונות הללו. הוא גם לא בורך ביתרונות הפיזיים הדרושים למילוי המשימות הפחות נעימות של ה־SVR. מה שהיה לו להציע הוא כישרון לשפות — הוא דיבר שוטף גרמנית, הולנדית וגם אנגלית — וזיכרון שנחשב יוצא מגדר הרגיל, אפילו לפי הסטנדרטים הגבוהים של ה־SVR. נתנו לו לבחור — דבר די נדיר בעולם ההיררכי של ה־SVR. הוא יכול לעבוד במוסקבה כמתרגם או לעבוד בשטח בתור בלדר. היתקליף בחר באופציה השנייה, ובכך חרץ את גורלו.

העבודה לא הייתה זוהרת, אבל הייתה חיונית. חמוש בארבע שפות ובמזוודה מלאה דרכונים מזויפים הוא שוטט ברחבי העולם למען המולדת, נער שליחויות סודי, דוור חשאי. הוא אסף חומרים מנקודות מִשלש, תחב מזומנים לכספות, ומדי פעם אפילו התחכך כתף אל כתף עם סוכנים אמיתיים בשכר ממטה מוסקבה. בילוי שלוש מאות לילות בשנה מחוץ לרוסיה היה דבר שבשגרה עבורו, ולכן חיי נישואים או אפילו מערכת יחסים רצינית לא התאימו לו. ה־SVR סיפק לו חֶברה נשית כששהה במוסקבה — צעירות יפהפיות שבנסיבות רגילות לא היו מסתכלות עליו — אבל במהלך השהיות הארוכות שלו בחו"ל הוא נטה להתקפי בדידות עזים.

באחד ההתקפים האלה, בבר במלון בהמבורג, פגש היתקליף את הקתרין שלו. היא שתתה יין לבן בשולחן פינתי, צעירה מושכת באמצע שנות השלושים לחייה, שיער חום בהיר וזרועות ורגליים שזופות. הורו להיתקליף להימנע מנשים כאלה במהלך נסיעותיו. בדרך כלל הן היו סוכנות משירותי מודיעין עוינים או זונות שאלה העסיקו. אבל קתרין לא נראתה מהזן הזה. וכשהעיפה מבט מחויך אל היתקליף מעבר לטלפון הסלולרי שלה, מכת חשמל געשה מתוך לבו היישר לאזור חלציו.

"תצטרף אלי?" שאלה. "אני לא אוהבת לשתות לבד."

שמה לא היה קתרין, אלא אסטריד. בכל אופן, זה השם שלחשה לאוזנו בשעה שאצבעה שוטטה בקלילות על פְּנים ירכו. היא הייתה הולנדית, והיתקליף, שהתחזה לאיש עסקים רוסי, היה יכול לדבר אליה בשפת אמה. אחרי ששתו כמה משקאות יחד היא הזמינה את עצמה לחדרו של היתקליף, מקום שבו הרגיש מוגן. למחרת בבוקר הוא התעורר עם הנגאובר רציני, מצב חריג עבורו, ובלי שום זיכרון למעשה אהבים משותף. אסטריד כבר הייתה אחרי מקלחת, עטופה בחלוק מגבת. לאור יום יופיה המרהיב היה גלוי לעין.

"אתה פנוי הערב?" שאלה.

"עדיף שלא."

"למה?"

לא הייתה לו תשובה.

"אתה צריך לקחת אותי לדייט הולם. ארוחת ערב טובה. ואחר כך אולי מועדון ריקודים."

"ואחרי זה?"

היא פתחה את החלוק, וזוג שדיים מעוצבים להפליא נגלו לעיניו. ככל שניסה, היתקליף לא הצליח לזכור את עצמו מלטף אותם.

הם החליפו מספרי טלפון, צעד אסור נוסף, ונפרדו לשלום. היו להיתקליף שני סידורים בהמבורג באותו יום, שהצריכו כמה שעות של "ניקוי יבש" כדי לוודא שהוא לא נתון במעקב. במהלך הסידור השני — ריקון שגרתי של תיבת דואר — הוא קיבל הודעה ובה שם של מסעדה אופנתית ליד הנמל. הוא הגיע בשעה הנקובה ומצא את אסטריד קורנת לצד שולחן, שעליו בקבוק פתוח יקר להחריד של יין מוֹנראשֶה. פניו של היתקליף קדרו; הוא ייאלץ לשלם על היין מכיסו הפרטי. מטה מוסקבה פיקח בקפידה על ההוצאות שלו וגער בו כשחרג מהקִצבה.

נראה שאסטריד הבחינה באי־נוחות שלו. "אל תדאג, זה עלי."

"חשבתי שאני אמור לקחת אותך לדייט הולם."

"באמת אמרתי את זה?"

בו ברגע הבין היתקליף שעשה טעות חמורה. האינסטינקט הורה לו להסתובב ולהימלט, אבל הוא ידע שזה אבוד; הוא כבר בישל את הדייסה. אז הוא נשאר במסעדה ואכל בחברת האישה שמעלה באמונו. השיחה ביניהם הייתה מאולצת ומתוחה — כמו תסריט בסדרת טלוויזיה גרועה — וכשהחשבון הגיע אסטריד שילמה. במזומן, כמובן.

מכונית חיכתה להם בחוץ. היתקליף לא הביע התנגדות כשאסטריד הורתה לו להיכנס למושב האחורי. הוא גם לא מחה כשהמכונית החלה לנסוע בכיוון ההפוך מבית המלון שלו. הנהג היה מקצוען לעילא; הוא לא אמר מילה בעת שביצע כמה תמרונים קלאסיים להיפטרות ממעקב. אסטריד העבירה את הזמן בהודעות טקסט ששלחה וקיבלה. להיתקליף היא לא אמרה מילה.

"אני ואת בסוף —"

"שכבנו?" היא שאלה.

"כן."

היא בהתה מבעד לחלון.

"יופי," הוא אמר. "עדיף ככה."

לבסוף הם עצרו בבקתה קטנה ליד הים. בפנים חיכה להם גבר. הוא דיבר אל היתקליף באנגלית במבטא גרמני. אמר ששמו מרקוס. שהוא עובד בשירות ביון מערבי. לא ציין באיזה. ואז הוא הציג בפני היתקליף כמה מסמכים רגישים מאוד, שאסטריד העתיקה בלילה מתיק המנהלים הנעול שלו, כשהיה חסר הכרה בגלל הסמים שנתנה לו. היתקליף ימשיך לספק להם מסמכים כאלה, אמר מרקוס, והרבה מעבר להם. אחרת מרקוס ועמיתיו ישתמשו בחומרים שבידיהם כדי לגרום למטֵה מוסקבה להאמין שהיתקליף הוא מרגל.

כאמור, היתקליף לא היה טיפוס מריר או נקמני. הוא חזר למוסקבה עשיר בחצי מיליון דולר וחיכה למשימה הבאה שלו. ה־SVR שלח צעירה יפהפייה לדירתו. הוא כמעט התעלף מפחד כשהציגה את עצמה בשם יקטרינה. הוא הכין לה חביתה ושלח אותה לדרכה בלי לגעת בה.

תוחלת החיים של אנשים מסוגו של היתקליף אינה ארוכה. העונש על בגידה הוא מוות. אבל לא מוות מהיר, אלא מוות שאין לתאר. כמו כל מי שעבד ב־SVR, גם היתקליף שמע את הסיפורים. סיפורים על גברים מתחננים לקליע שישים קץ לייסוריהם. בסופו של דבר הקליע יגיע בדרך הרוסית, היישר בעורף. או בלשון ה־SVR, וישָאיָה מֶרָה — עונש מהדרגה החמורה ביותר. היתקליף גמר אומר בלבו שלא ייפול לידיהם לעולם. הוא השיג ממרקוס אַמפּוּלת התאבדות. נגיסה אחת ודי. עשר שניות, והכול ייגמר.

מרקוס נתן להיתקליף גם התקן תקשורת חשאי, שאיפשר לו לשדר דוחות מוצפנים דרך לוויין. היתקליף השתמש בו רק לעתים רחוקות. הוא העדיף לתדרך את מרקוס פנים אל פנים במהלך שהיותיו בחו"ל. בכל הזדמנות הוא איפשר למרקוס לצלם את תוכן תיק המנהלים שלו, אבל לרוב הם רק דיברו. היתקליף היה אדם חסר חשיבות, אבל הוא עבד בשביל אנשים חשובים ושינע את סודותיהם. מעבר לכך, הוא ידע את מיקומן של נקודות מִשלש רוסיות ברחבי העולם, וכולן תויקו בזיכרונו המעולה. היתקליף נזהר לא לחשוף יותר מדי מהר מדי, על מנת לשמור על עצמו ועל חשבון הבנק התופח במהירות שלו. הוא פיזר את סודותיו בהדרגה כדי להגדיל את ערכם. בתוך שנה חצי מיליון הפך למיליון. ואז לשני מיליון, ולשלושה.

מצפונו של היתקליף היה שקט בהיותו אדם נטול אידיאולוגיה או עמדה פוליטית, אבל פחד רדף אותו יום ולילה. פחד שמא מטה מוסקבה יודע שהוא בוגד ועוקב אחריו. פחד שמא חשף סוד אחד יותר מדי, או שמא אחד ממרגלי המטה במערב יעלה עליו ביום מן הימים. אינספור פעמים הפציר במרקוס שייתן לו מקלט מהכפור. אבל מרקוס סירב, לפעמים בהבטחות מרגיעות ולפעמים בצליפות שוט. היתקליף ימשיך לרגל עבורם עד שחייו יהיו נתונים בסכנה ממשית. רק אז יורשה לו לערוק. היתקליף הטיל ספק, ובצדק, ביכולתו של מרקוס להעריך מתי בדיוק תונח החרב על צווארו, אבל לא הייתה לו ברירה אלא להמשיך. מרקוס סחט אותו למלא את הוראותיו, ומרקוס ימשיך לחלוב ממנו כל סוד אפשרי בטרם ישחרר אותו מעולו.

אבל לא כל הסודות שווים זה לזה. יש סודות יומיום שגרתיים שאפשר להעביר מיד ליד בלי כל סיכון לשליח. ולעומתם יש סודות שמסוכן עד מאוד לגלות. בסופו של דבר היתקליף עלה על סוד כזה בתיבת דואר במונטריאול הרחוקה. תיבת הדואר הייתה למעשה דירה ריקה ששימשה שוהָה לא־חוקית מרוסיה, שפעלה בארצות הברית תחת כיסוי עמוק. בארונית מתחת לכיור המטבח היה מוחבא דיסק־און־קי. היתקליף התבקש לאסוף אותו משם ולהביאו למטה מוסקבה, ובכך לחמוק מאֵימתה של ה־NSA, הסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית. לפני שעזב את הדירה הכניס את הדיסק־און־קי למחשב הנייד שלו וגילה שהוא לא נעול ושתוכנו לא מוצפן. היתקליף קרא את המסמכים בחופשיות. הם הגיעו מכמה סוכנויות ביון אמריקאיות, וכולם בדרגת הסיווג הגבוהה ביותר.

היתקליף לא העז להעתיק את המסמכים. במקום זאת שינן את כולם בזיכרונו המושלם, נסע בחזרה למטה מוסקבה ומסר את הדיסק־און־קי לראש המחלקה שלו, בצירוף נזיפה חמורה לשוהָה הלא־חוקית שלא איבטחה אותו כראוי. ראש המחלקה, ווֹלקוֹב, הבטיח לטפל בנושא. ואז הציע להיתקליף נסיעת כיף קלילה לבודפשט הידידותית כפיצוי. "תראה בזה חופשת הכול כלול, מתנה ממטה מוסקבה. אל תבין אותי לא נכון, קונסטנטין, אבל נראה לי שלא יזיק לך לנוח קצת."

באותו ערב השתמש היתקליף בהתקן התקשורת החשאי כדי להודיע למרקוס שחשף סוד בעל חשיבות כזאת, עד שאין לו ברירה אלא לערוק. להפתעתו, מרקוס לא הביע התנגדות. הוא הורה להיתקליף להיפטר מההתקן כך שאיש לא יוכל למצוא אותו. היתקליף ניפץ אותו לרסיסים וזרק אותם לפתח ביוב. אפילו כלבי הציד ממִנהל הביטחון של ה־SVR לא יחפשו שם, חשב.

כעבור שבוע, לאחר ביקור אחרון אצל אמו בדירתה הקטנטנה כמו מכלאת ארנבים, עם דיוקנו המאיים של החבר סטלין הצופה בהם תמיד, עזב היתקליף את רוסיה בפעם האחרונה. הוא הגיע לבודפשט מאוחר אחר הצהריים. שלג רך ירד על העיר, והוא לקח מונית למלון אינטרקונטיננטל. חדרו השקיף על נהר הדנובה. הוא נעל את הדלת נעילה כפולה והסיט את בְּרִיח הבטיחות. ואז ישב לשולחן הכתיבה וחיכה שהטלפון הנייד שלו יצלצל. ליד הטלפון נחה אמפולת ההתאבדות של מרקוס. נגיסה אחת ודי. עשר שניות, והכול ייגמר.