האישה האחרת

יש משהו מוזר בקשר לבית הזה. משהו שמטריד אותי, גורם לי אי־נוחות, אף על פי שאני לא יודעת מה הדבר שגורם לי להרגיש ככה. על פני השטח, הבית אידיאלי ומושלם, אפור בעל מרפסת מקורה שמשתרעת לכל רוחב חזית הבית. הוא מרובע וגדול, בית חווה איתן שבו חלונות מסודרים בשורות, סימטרי באופן נעים לעין לטעמי. הרחוב עצמו מקסים, משופע ומוצל בעצים, וכל הבתים נאים ומתוחזקים היטב.

על פני השטח אין בבית הזה ולו דבר אחד שאפשר להסתייג ממנו, אבל אני כבר יודעת שאין להתייחס לדברים באופן שטחי. זה שהיום עצמו אפור כמו הבית, לא הקל על הרגשתי. אילו השמש הייתה מאירה, אולי הייתי מרגישה אחרת.

״זה הבית,״ אני אומרת לוויל, ומצביעה עליו, כי הוא זהה לבית שבתמונה שניתנה לוויל על ידי האפוטרופוס של הנכס. ויל טס לפה בשבוע שעבר, לפורטלנד, לטפל בכל הניירת הרשמית. ואז הוא טס בחזרה כדי שנוכל לנסוע לכאן יחד. אז לא היה לו זמן לראות את הבית עצמו.

ויל מאט, ועוצר את המכונית ברחוב. הוא ואני רוכנים בעת ובעונה אחת לפנים ומתרשמים מהבית, וכמונו הבנים במושב האחורי. אף אחד לא פוצה פה, לא בהתחלה, לא עד שטייט פולט שהבית ענקיסטי — מדגיש את הק׳ ומוסיף ׳סטי׳ כמו שנוטים לעשות ילדים בני שבע. ויל צוחק, מרוצה מאוד מכך שמישהו מלבדו מסוגל לראות את היתרון שבמעבר שלנו למיין.

הבית לא ענק, לא ממש, אבל הוא גדול בהשוואה לדירת ה־110 מטרים רבועים שבה גרנו, בייחוד כשלבית זה יש חצר משלו. לטייט מעולם לא הייתה חצר משלו.

ויל לוחץ על דוושת הדלק, ומקדם את המכונית אל שביל הגישה. אחרי שהוא חונה אנחנו יוצאים, חלקנו מהר מהאחרים, אף על פי שהכלבות הן הזריזות מכולם. אנחנו מותחים את הרגליים, אסירי תודה לפחות על סיום הנסיעה הארוכה. האוויר בחוץ שונה מזה שאני רגילה לו, מדיף ניחוח של אדמה לחה, של אוקיינוס מלוח ושל יער. ריח שונה לגמרי מהריח של המקום שהשארנו מאחור. הרחוב שקט באופן שאינו חביב עליי. שקט מוזר, שקט מטריד, ובבת אחת אני נזכרת ברעיון שיש ביטחון כשיש אנשים רבים. שהסבירות שדברים רעים יקרו בין המונים, קטנה יותר. קיימת תפיסה מוטעית, שחיים בכפר טובים ובטוחים יותר מחיים בעיר. זה פשוט לא נכון. לא כשמביאים בחשבון את המספר הלא פרופורציונלי של אנשים המתגוררים בערים, את מערכת הבריאות הלא מספקת שקיימת באזורים הכפריים.

אני מביטה בוויל שפוסע לעבר מדרגות המרפסת. הכלבות רצות לצידו וחולפות על פניו. הוא לא מסויג כמוני. הוא הולך בצעדים מהירים, להוט להיכנס לבית ולבדוק אותו מבפנים. זה מעורר בי התנגדות, כי בכלל לא רציתי לבוא לפה.

למרגלות המדרגות הוא מהסס, שם לב שנשארתי במקומי ליד המכונית. הוא פונה אליי ושואל, ״הכול בסדר?״ אני לא עונה, לא בטוחה אם הכול בסדר.

טייט שועט אחרי ויל, אבל אוטו בן הארבע־עשרה מתמהמה כמוני, מסויג אף הוא. שנינו מגיבים תמיד באופן דומה.

״סיידי,״ אומר ויל, ושואל באופן שונה, ״את באה? קר בחוץ,״ הוא מציין עובדה שלא שמתי לב אליה, כי התמקדתי בדברים אחרים, כמו איך שהעצים סביב הבית מתנשאים לגובה וחוסמים את האור, ואיך הרחוב התלול חלקלק באופן מסוכן כשיורד שלג. גבר עומד בקצה הגבעה במדשאה שלו ומחזיק מגרפה. הוא הפסיק לגרף ונעמד לנוח, מתבונן בי, כך נדמה לי. אני מרימה יד ומנופפת לו, כפי שיאה לשכנה לעשות. הוא לא מנופף לי בחזרה. הוא מסתובב וחוזר לגרף. אני מחזירה את מבטי אל ויל, שלא אומר דבר בקשר לאיש. הוא ודאי ראה אותו בדיוק כמוני.

״בואי,״ הוא אומר במקום זה, מסתובב ועולה במדרגות כשטייט לצידו.

״בואו ניכנס,״ הוא מחליט. מול הדלת הקדמית תוחב ויל את היד לכיס ומוציא את מפתחות הבית. הוא נוקש תחילה, אבל לא מחכה שמישהו יקבל את פניו. כשוויל פותח את הדלת והודף אותה לרווחה, אוטו מתרחק ממני ומשאיר אותי מאחור. גם אני הולכת, רק משום שאינני רוצה להישאר לבד בחוץ.

בפנים אנחנו מגלים שהבית ישן, ובו פנלים מעץ מהגוני, וילונות כבדים, תקרות עשויות לוחות מתכת, קירות בגוני חום וירוק יער. יש בו ריח מעופש. הוא אפל, מטיל אימה.

אנחנו מצטופפים יחד בכניסה ומתרשמים מהבית. הקומה הראשונה מתוכננת באופן מסורתי עם חדרים סמוכים. הרהיטים רשמיים ואינם מזמינים.

תשומת הלב שלי נמשכת לרגליים המעוקלות של שולחן האוכל, לפמוט המוכתם שעליו, לריפוד המצהיב של הכיסאות. אני בקושי רואה אותה עומדת בראש המדרגות. לולא נקלטה בזווית עיני תנועה קלה, אולי בכלל לא הייתי מבחינה בה. אבל היא עומדת שם, דמות עגמומית לבושה בשחור. מכנסי ג׳ינס שחורים, חולצה שחורה, רגליים יחפות. שערה שחור, ארוך, ופוני מוסט באלכסון לרוחב פניה. עיניה מאופרות בקו אייליינר שחור עבה. הכול בה שחור פרט לכיתוב לבן על חולצתה: אני רוצה למות. במחיצת אפה נעוץ עגיל פירסינג. עורה, בניגוד לכל דבר אחר, הוא לבן חיוור כמו של רוח רפאים. היא רזה.

גם טייט רואה אותה. הוא מתרחק מייד מוויל ומתחבא מאחוריי, טומן את פניו בגבי. אין לטייט סיבה לפחד. אין לי סיבה לפחד, ובכל זאת אני מודעת היטב לכך ששערותיי סומרות.

״הלו,״ אני אומרת בקול חלש.

גם ויל רואה אותה כעת. עיניו נפנות אליה, הוא אומר את שמה, מתחיל לעלות במדרגות לעברה, והן חורקות תחת רגליו, מוחות על הגעתו. ״אימוג׳ן,״ הוא אומר ופורש את זרועותיו לקראתה, מצפה, כך אני חושבת, שהיא תצטנף בהן ותניח לו להחזיק בה. אבל היא לא עושה את זה, כי היא בת שש־עשרה, ומולה עומד גבר שהיא בקושי מכירה. אני לא מאשימה אותה. ובכל זאת, נערה מהורהרת ומלנכולית לא הייתה בדיוק מה שדמיינתי, כשגילינו שניתנה לנו אפוטרופסות על ילדה.

נימת קולה מרירה כשהיא מדברת בשקט ואינה מרימה את קולה.היא לא צריכה. אילו הייתה צורחת, זה לא היה מטריד יותר מהטון המהוסה שלה. ״אל תתקרב אליי, לעזאזל,״ היא אומרת בקור.

היא שולחת מבט רושף אל מעקה המדרגות. ידיי נעות מאליהן לאחור אל אוזניו של טייט. ויל נעצר במקומו. הוא מוריד את זרועותיו. ויל כבר ראה אותה בשבוע שעבר, כשבא להיפגש עם האפוטרופוס של הנכס. הוא חתם אז על המסמכים ולקח אחריות פיזית עליה, למרות שהסידורים נעשו למענה על ידי חבר, כשוויל, הבנים ואני נסענו לפה.

הנערה שואלת בקול כעוס, ״למה היית חייב לבוא?״

ויל מנסה להגיד לה. התשובה קלה, כי אלמלא אנחנו, סביר להניח שהיא הייתה נכנסת למערכת האומנה עד שימלאו לה שמונה־עשרה, אלא אם כן הייתה זוכה לעצמאות, מה שלא סביר בגילה, אבל היא אינה מצפה לתשובה. היא מפנה לו עורף ונעלמת באחד מחדרי הקומה השנייה, ואנחנו שומעים אותה מזיזה דברים ברוגז. ויל נע כדי ללכת בעקבותיה, אבל אני אומרת לו, ״תן לה זמן,״ והוא מסכים.

הנערה הזאת אינה זהה לילדה הקטנה שוויל הראה לנו בתצלום. ילדה כבת שש, מנומשת, שיער חום כהה, עליזה למראה. הנערה הזאת אחרת, היא השתנתה מאוד. השנים לא היטיבו עימה. היא באה כעסקת חבילה עם הבית, משהו נוסף שהושאר לנו בצוואה, כלול בבית ובירושה ובמה שנשאר בבנק. היא בת שש־עשרה, כמעט מסוגלת לעמוד ברשות עצמה — נקודה שנויה במחלוקת שניסיתי להתווכח עליה, כי לבטח יש לה חברה או כמה מכרים שיכולים לדאוג לה עד שימלאו לה שמונה־עשרה — אבל ויל סירב. עם מותה של אליס היינו בני המשפחה היחידים שנותרו לה, אף על פי שהיא ואני נפגשנו לראשונה רק עכשיו. היא צריכה להיות עם משפחה, אמר לי ויל לפני ימים ספורים בלבד, הגם שנדמה כי עברו מאז שבועות. משפחה שתאהב אותה ותדאג לה. היא לבד בעולם, סיידי. האינסטינקט האימהי שלי התעורר אז, כשחשבתי על היתומה שנותרה לבד בעולם, כשאנו קרוביה היחידים.

לא רציתי לבוא לפה. טענתי כי עליה לבוא אלינו. אבל נדרשנו לשקול דברים רבים כל כך, עד שבאנו בכל מקרה למרות ההסתייגויות שלי.

אני תוהה כעת, ולא בפעם הראשונה השבוע, איזו השלכה הרסנית תהיה לשינוי הזה על משפחתנו. לא יכול להיות שזאת תהיה ההתחלה החדשה שוויל מאמין בה בציפייה ובתקווה.