האיש שלא רצה להיות קטן

שוב התסכול עולה, צרבת, בחילה, תחושה איומה. הנשימות נהיות כבדות. מועקה. 700 אלף דולר יושבים לו על הראש, תותחים באמריקה קנו אותו, והוא יושב בדירת ארבעה חדרים בהוד השרון, אוכל חצי פיתה עם שוקולד השחר ומנסה להבין מדוע שוב נכנס למייל לפני שהתחיל לכתוב, ומי זאת הבחורה המדהימה הזאת ששלחה לו את המייל הגאוני הזה, המילי הזאת. פעם כתב בשביל הכיף, הכתיבה היתה אמצעי דרכו פרק תסכולים, מחשבות, רגשות, והכול זרם. והנה הכתיבה הפכה מטרה, והוא הפך מתוסכל, עצבני, לא נהנה מהדרך. והרי ידע שהוא שונא מטרות, שונא יעדים, אפילו שונא אנשים שמציבים לעצמם יעדים, משהו בתפיסה הרצינית שלהם את עצמם ואת החיים מכבה להם את כל הזיק בעיניים לדעתו.

בחישוב פשוט שעשה, כל מילה שהוא כותב שווה 10 דולר: כתב "אוהב" ויש לו שווארמה עם שתייה, רק האות א' שבמילה אוהב שווה 'טורטית' וארבע בזוקות. איך אפשר לכתוב עם כזה משקל על כל מילה?

הוא כעס על עצמו שאיפשר לברני לקנות אותו. אילו מישהו אחר היה שונא אותו כמו שהוא שונא את עצמו עכשיו הוא היה הורג אותו.

הוא חייב לקרוא שוב את מה שכתבה. לא, הוא יעבוד עכשיו, עכשיו הוא כותב. לא, הוא ייפטר מזה כבר. לעיתים המלחמה הכי יעילה ביצר היא פשוט להיכנע לו, לפחות זה מה שהיצר מנסה למכור לך, ואתה לפעמים גם קונה, קונה בזול משלם ביוקר.

רק שזה הרגיש לו כמו בגידה. כי הוא הרגיש שמשהו בו ניצת. משהו בסגנון שלה, בזווית ההסתכלות שלה, כל כך הרבה זמן לא הרגיש שמישהו חידש לו משהו, והנה זאת באה וגרמה לו לחשוב. לחייך. להגיד "וואלה". אין כמו להגיד "וואלה" כשקוראים טקסט. "יש עוד אחד שרואה את הדברים כמוני, חשבתי שזה רק אני. וואלה."

הוא הכיר את עברו, והתעוררות ליבו, על אף שמדובר רק במייל אחד קטן, סימנה לו התחלה של משהו שיכול להביא אותו למקום מסוכן ביותר. והרי כבר אמרו חכמינו, כך מצטטת לו אשתו, שאדם שהולך לאנשהו, נטייתו בסוף היא גם לשבת שם, ולכן אם הוא לא רוצה לשבת במקום מסוים, שלא יתחיל ללכת לשם בכלל. הוא ידע שההתכתבות איתה לא תעשה לו טוב, גם כך חייו היו מסובכים מעל הראש. הוא חייב להתעלם ממנה וזהו, לא לקרוא את שכתבה שוב, ובטח לא לענות לה. הוא פתח את המייל וקרא שוב את שכתבה:

שלום גורו,

תמיד חלמתי שיהיו לי חיים מלאי משמעות. בא לי להיות אחת שנוגעת באנשים, מדליקה להבות בלבבות, משאירה דמעה על לחי או מעלה חיוך על שפתיים. בינתיים הכול לכאורה נהדר, אבל אני לא נוגעת באף אחד, והכי גרוע - גם לא בעצמי. אין לי באמת אהבה בלב, לא באמת מרגישה, לא באמת חיה את החיים, והם עוברים חולפים להם. במקום לבלוע כל יום בשקיקה אני בולעת פסטות, והגרוע מכול - מטרת חיי העליונה הפכה לעשות את אותם הדברים, רק בחופשה במדינה אחרת - איזה עוֹלֶב!

הבנתי מחברים ואנשים רבים, שמתוכם אני אפילו כמעט מעריכה שניים, שאתה מציתן סידרתי לחיים.

שאלתי היא האם אתה יכול להצית גם אותי. נמאס לי לחיות סתם.

מילי

נ"ב בגורו חתיך עוד לא נתקלתי.

*

הוא אהב את ה"עולב". הוא אהב את זה שהיא לועגת לחלום שלה, ושהיא לא מעריכה את חבריה כי יש להם את אותו החלום, רק שהם תופסים אותו כמטרת חייהם העליונה. לה ברור שהיא מחפשת משהו מעבר. הוא אהב את המוזיקה של הטקסט, את רמת הליטוש והַנִיקְטוּר שלו, ניכר שהיא עבדה עליו רבות. הוא אהב את כנותה הבוטה, הכואבת, הישירה, הוא אהב את "מציתן סידרתי", והוא אהב את הנ"ב. מאוד אהב את הנ"ב.

היא כמוהו. היא בול בשלב שלו. היא גחל בוער שצריך רק טיפה רוח, והיא תהיה אש להבה.

הוא רצה להצית אותה. הוא חייב לעצור את התקשורת הזאת.