האיש שלנו בווהאן

20, יום שני

בצהריים עלה לי החום. "אני לא מרגיש טוב", אמרתי לננה. "אני מקווה שלא חטפתי את המחלה". ננה הניחה יד קרה על המצח החם שלי. "זה שום דבר", היא אמרה בקול יציב. "אתה סתם בלחץ מזה שעומר ורותם טסים הלילה לישראל. לך לנוח".

עוד שלושה ימים יחגגו את ראש השנה הסיני, המפעל שלנו סגור מהיום, העובדים יצאו לחופשה ואני במיטה. הייתי צריך לטוס איתם, אני נוזף בעצמי. ואם הדבקתי את ננה והילדים? מחשבה חדשה צצה. כבר כמה ימים שהם איתנו בבית. אנחנו לא שולחים אותם לגן. יותר מדי ילדים חולים יש שם, ואנחנו לא יודעים אם זאת המחלה. עוד פעם ה"מחלה". אין לה שם. בדיוק שלושה שבועות מאז ששמענו על ה"מחלה" או "סוג של דלקת ריאות", כמו שאנשים אומרים פה. מה זה סוג? אני מתענה. אנחנו לא מכירים אף אחד שחלה ב"מחלה". אולי בעצם אנחנו כן. אולי החולה שאנחנו מכירים הוא אני.

"תמשיך לנוח", ננה באה שוב לבדוק מה איתי. "אני הולכת עם הילדים לאכול סושי".

"אני בא איתכם", הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה.

עומר מתקשר להיפרד. הם באריזות אחרונות. הטיסה שלו ושל בן הדוד שלו רותם יוצאת בעוד כמה שעות מווהאן לבייג'ינג. בלילה הם יטוסו לתל אביב. "הכול בסדר?" שאלתי, אכול רגשי אשמה שלא אקפיץ אותם לנמל התעופה בגלל שאני מרגיש רע. "יש לכם את כל המסמכים? הכול מסודר? צריכים עוד משהו?"

עומר מרגיע שהכול טוב. "תגיד", אני מברר רגע לפני שאני סוגר את השיחה. "איך רותם מרגיש?"

בשבוע שעבר לרותם היה פתאום חום. הוא שכב במיטה שפוך ורועד. ננה לקחה את שקית שקדי המרק האחרונה שנשארה לנו בבית ונסעה לדירה של עומר, שבה הוא מתגורר כבר כמה שנים, השתלטה שם על המטבח והכינה לרותם מרק עוף עם עשבים סיניים. אחר כך היא גם לקחה אותו לבית החולים, למרות שהוא ניסה להתווכח ולהגיד שלא מוכרחים. "רק שנהיה בטוחים שאין לך את ה'מחלה'", ננה ועומר לחצו עליו והוא נכנע.

הרופאה הסינית נקשה עם שתי אצבעות על החזה שלו, ביקשה שיוציא לשון, בחנה את הצבע שלה, בדקה גם את הדופק. "אין לך דלקת ריאות", היא הרגיעה. "אני רושמת לך כמה תרופות (עשבים), תקפיד לקחת אותן בזמן. בתוך יומיים תבריא". ננה מיהרה לעמוד בתור של התרופות שנרקחות בו במקום. "התור היה ארוך מאוד", היא סיפרה לי כשחזרה הביתה. בשבת החום של רותם ירד, אבל הוא עדיין השתעל.

"נתראה בעוד חודש כשתחזור. טיסה נעימה", נפרדתי מעומר.

המסעדה היפנית מרוחקת שבע דקות נסיעה מהבית שלנו. כשהגענו, גילינו שאין בה מקום. מפוצצת. בפיצרייה המצוינת שליד הסושייה דווקא היה מקום. "דומניקו נמצא?" פתחתי את חלון המכונית ונתתי לאוויר הקר שבחוץ לחדור אלינו. מנהל המסעדה שעמד עם אחד מהעובדים בפתח ועישן סיגריה ענה שלא. דומניקו נסע לאיטליה, חופשת מולדת. "יחזור אחרי ראש השנה".

אנחנו מוותרים על הפיצה. אם לא דומניקו מכין בעצמו אז חבל על הזמן. הסו שף הסינים לא מצליחים לעמוד בסטנדרט האיטלקי. הילדים בוכים. אנחנו מתפצלים. אני חוזר הביתה למיטה. ננה והילדים נוסעים לבית של בן הדוד שלה, שגר עם אשתו והבן הקטן שלהם בצד השני של נהר היאנגצה.

"עולה לי החום", שלחתי הודעה לננה וצירפתי גם תצלום של המדחום. "37.1 זה לא חום", היא כתבה מיד.

"אתה זוכר שהיום זה יום השנה לסבתא רות?" ירון כותב מהצד השני של העולם. לא זכרתי שזה היום של הסבתא שלנו שנולדה בעמק יזרעאל, ובתחנה האחרונה בחייה ברמת השרון פיסלה וציירה את כל השריטות והיופי שאספה בעין חרוד שבו גדלה ובנהלל ששם פרחה.

"אני חולה", עידכנתי את אחי הבכור. "לא זכרתי".

"תרגיש טוב", ירון שלח חיוך. "ואל תדאג. כמו שסבתא מתה שבועיים לפני יום הולדת 100, ככה גם אתה תזכה להזדקן".

מצחיק, חשבתי, ולא יכולתי לענות בגלל התקף שיעולים.

"אבא, אנחנו עולים עכשיו למטוס", עומר שולח הודעה לוואטסאפ שלי שלא נח היום בכלל. "אתקשר כשננחת".

"החום ממשיך לעלות", אני מדווח לננה כשהיא חוזרת הביתה בערב רק עם מיי מיי. ליאם נשאר לישון אצל בן הדוד. "תארי לך שאני באמת חולה ב'מחלה' הזאת? מה נעשה?"

"חמסה חמסה", ננה אומרת במבטא סיני ומצביעה על כף היד הכחולה שתלויה בחדר השינה שלנו. "לך לישון. יהיה בסדר".

21, יום שלישי

התעוררתי משתעל. ננה מיהרה להכין לי תרופת עשבים להורדת החום. קצת אחר כך הודיעו שסוגרים את היציאות מהעיר, אבל התנועה בתוך ווהאן נשארת חופשית. "מה זאת אומרת סוגרים?" אני מברר עם ננה מהמיטה כי אני לא מרגיש טוב והחום עולה לי. עד שהיא חוזרת עם תשובה, אני הולך לחפש איך כותבים בסינית את המילה "מצור", וחושב שממש לא מתאים לי להיות חולה עכשיו עם כל מה שמספרים על מחלה עם דלקת ריאות קשה בווהאן. אולי אפשר להזמין רופא הביתה. אף פעם לא התעסקתי עם שאלות כאלה כאן. אין לי כוח לחשוב בצלילות. הגוף חלש. ננה כבר כמה צעדים לפניי. "אם העיר סגורה", היא אמרה לי. "עלולה להיווצר בעיה של אוכל. אני מוכרחה לצאת לקנות מה שאפשר. אתה תישאר עם הילדה בבית".

בסופרמרקט הגדול ליד השכונה שלנו משתרך תור ענקי. ננה שולחת לי תצלום של נחש אנושי שמתחיל איפשהו באופק אחד, והמצלמה שלה לא מצליחה לקלוט את קצהו השני. "אני הולכת לחפש מקום עם פחות אנשים", היא כותבת אחרי שבדקה, ויתרה על אופציית הקנייה בקניון ליד כביש הטבעת השלישית כי רק התור להיכנס לחניון שם ייקח יותר משעה עם כל האנשים שמסתערים עליו עכשיו. 20 דקות מהבית ננה מצאה סופר קטן שלא הכרנו קודם. אין שם הרבה אנשים. ננה אוספת מזון שנראה לה שיספיק לנו לשבוע ונוסעת הביתה.

"החום עלה לי", דיווחתי לה כשהתחילה לפרוק ולמיין אריזות אורז, סוכר, ירקות ופירות. מיי מיי בת השלוש מתרשמת יותר מהסבל שלי מאמא שלה, ובאה בכל כמה דקות לראות אם אני מכוסה.

איזה מזל שעומר ורותם טסו אתמול לארץ, לפני שסגרו את היציאה מהעיר, אני חושב על האנשים במעגל הקרוב שלי בזמן שננה כבר שולחת לכל החברות שלה את המקום של הסופרמרקט שעדיין אפשר לרכוש בו אוכל.

ליאם מתקשר. הוא רוצה להישאר עוד יום אצל בן הדוד. יש לי חום. מתחיל לכאוב לי להשתעל. אני משאיר לננה את ההחלטה. היא החליטה שכן. קצת פחות מריבות בבית. "זה בסדר שליאם יישאר עוד יום אצלכם?" ננה עושה עוד בירור אחרון עם אלביס, בן הדוד שלה, שקיבל ממני את שם החיבה הזה בזכות רעמת השיער המרהיבה שמזכירה את הזמר הגדול. "אלביס מסכים", ננה אומרת לי.

כמה חברים של ננה שתיכננו לצאת מווהאן לחגוג את ראש השנה עם המשפחות שלהם לא יכולים לצאת מהעיר, ונתקעו מתוסכלים בבתים. "אף פעם לא היינו במצב כזה", כותבת לננה חברה שתיכננה לנסוע להורים שלה בעיר קטנה המרוחקת שלוש שעות נסיעה מווהאן. היא לא הצליחה להגיע אפילו ליציאה מהעיר. הכביש חסום ואין יציאה, אמרו לה. הסתובבה וחזרה הביתה. "תוכלי לעשות את החג איתנו", ננה מזמינה אותה.

"אני חולה", אני מזכיר לה. "שלא נדביק אף אחד".

חברים מהגן של הילדים נמצאים מחוץ לעיר אצל סבא וסבתא שלהם. הם שומעים שווהאן נסגרת ונפרדים מבני המשפחה שלהם. רוצים לחזור לפני החג, לפני שיחסמו לגמרי את העיר. "הכול חסום, אין טעם להגיע לווהאן. לא תצליחו להיכנס לעיר", אומר להם חבר. ננה מספרת לי את כל זה מעדכונים שעוברים בקבוצות שהיא מחוברת אליהן. בכל כמה דקות מגיע דיווח, וננה משלימה את הסיפור. לחברים שניסו לחזור לווהאן יש רכב 4x4. הם דוהרים איתו עד שנתקלים במחסום יציאה מהעיר הקטנה שבה הם מתארחים. האבא יליד המקום מכיר היטב את הדרכים ופונה לדרך צדדית שרק כלים חקלאיים עוברים בה בדרך כלל, מתוך מחשבה שככה הוא יצליח להתחבר לכביש המהיר ולנסוע ישירות לווהאן. אבל כשהוא מגיע לכביש העפר, הוא מגלה שגם הכביש הזה חסום. תעלה עמוקה נחפרה לרוחבו כדי למנוע מעבר של כלי רכב. "סגרו גם את העיר של ההורים שלו. אנחנו נישאר לעשות את החג כאן. נקווה שנחזור הביתה מהר", מעדכנת אשתו את ננה בטלפון, והן מאחלות זו לזו חג שמח. האיחולים היפים מתכסים מיד בענני דאגה שנשמעים היטב בקולות שלהן.

22, יום רביעי

"כדאי שנארגן את הרכב למקרה חירום", אמרתי לננה על הבוקר. "צריך למלא דלק ולהשאיר באוטו בקבוקי מים גדולים ומזון שלא מתכלה, כך שאם נצטרך לצאת מפה, נהיה מוכנים ליציאה חפוזה", אני אמנם חולה, אבל גם מזהה מצבי חירום עוד לפני שהם בעצמם הבינו שהם כאלה. אני מחלק הוראות מהמיטה, אבל לא בטוח שסמלת ראשונה ננה בקשב. יש לה סדר עדיפויות משלה, והיא ממהרת לצאת מהבית. אין לי כוח אפילו לברר לאן. "יש תור ענקי בתחנת הדלק", היא מדווחת מהשטח. "ראיתי כאן מישהו שמוכר תפוזים, אני קונה ארגז שלם. תפוזים זה תמיד טוב", היא אמרה. "אז תקני שני ארגזים", ביקשתי.

ננה זחלה עם שאר המכוניות. אני המשכתי להזיע במיטה עם צמרמורות. "הודיעו עכשיו שבתוך כמה שעות יחלקו את ווהאן לשלושה רבעים, ולא תתאפשר תנועה בין כל חלקי העיר", הטלפון הזה מקפיץ אותי לגמרי. "איפה את?" "כבר שעתיים אני מנסה למלא דלק. יש המון מכוניות לפניי בתור בתחנה", היא אומרת.

זמן קצר אחרי כן משגרות הרשויות הודעה לכל תושבי ווהאן: "היום אחר הצהריים חייבים לפנות את הגשרים, אמבולנסים יעבירו את כל החולים בווירוס מכל בתי החולים בעיר לבית חולים אחד ייעודי".

ננה מתקשרת להתייעץ. אנחנו מוותרים על הדלק כדי שננה תספיק לנהוג לצד השני של הנהר, לאסוף את ליאם מביתו של בן הדוד ולהגיע הביתה לפני שהתנועה תוגבל. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שלא נהיה יחד.

בשעה 16:00 ננה חזרה עם ליאם, את האוטו היא החנתה עם הפנים ליציאה כפי שביקשתי ממנה, השאירה בו ארגז תפוזים אחד ועלתה הביתה עם ילד אחד וארגז תפוזים ריחניים אחד. חיבקתי את ליאם חזק. רק יומיים עברו מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה, אבל התגעגעתי. המחלה ומצב החירום שאנחנו דוהרים אליו השתלטו עליי לגמרי.

לקראת חצות קיבלנו שוב הודעה מהרשויות. בכל המכשירים הסלולריים של 10 מיליון תושבים הופיעו אותן מילים: "מחר בשעה 10:00 בבוקר העיר תיסגר".

שני דברים קרו מיד אחר כך: האדרנלין בגוף שלי טיפס לגבהים וגם החום. "התחילה מלחמה", אמרתי לננה, ולא הצלחנו לישון כל הלילה.

23, יום חמישי

בבוקר הגיעה ההודעה הרשמית והדרמטית מכולן: אסור לצאת מהבתים עד הודעה חדשה. הסתכלתי על ננה, היא הסתכלה עליי. אני לא יודע אם יש דרך לתאר מה הרגשנו באותו הרגע. ננה התנערה ראשונה. "יש לנו אוכל לשבוע", היא אמרה. "גם המכונית מוכנה ליציאה", היא הוסיפה, ואני נרגעתי קצת מהמעשיוּת שלה. יש לנו אוכל ומכונית. נהיה כמה ימים בבית. מה כבר יכול להיות? "אם נצטרך להתפנות במהירות, יש לי תוכנית שהכנתי לנסיעה בדרכים צדדיות", הפתעתי את ננה, שלא העלתה על דעתה שאני חושב בכלל על דברים כאלה. אבל אני חושב כי אני ישראלי למוד קרבות. "הם בטח יסגרו את כל הכבישים הראשיים, אבל תיכננתי מסלול שעוקף את המחסומים". ננה היתה המומה. היא הלכה אחריי אל המחשב ועקבה אחר המפות והחצים שעל המסך. היא הינהנה כאילו היא מאשרת, אבל לא לגמרי השתחררה מהתדהמה. אני דווקא השתחררתי קצת. כשיש תוכניות זה טוב.

לקראת הצהריים כתבתי בפייסבוק: "מעדכן מהשטח: העיר ווהאן שבה אני חי כבר עשר שנים נסגרה, ולא ניתן לצאת ממנה עד הודעה חדשה או עד מציאת פתרון לווירוס החדש בסין. התושבים ממעטים לצאת מהבתים. אלה שיוצאים, בעיקר לסידורים דחופים ולקניית מזון, מסתובבים עם מסכות על הפנים. בחנויות יש תורים ארוכים מאוד. מלאי המסכות נגמר. אנחנו בסדר. אעדכן בהמשך".

24, יום שישי

כמה שעות אל תוך הבוקר חבר שלח לי את הכותרת המובילה כרגע בישראל: "משרד הבריאות מודיע שאין ישראלים בווהאן בסין (ככל הידוע להם)".

אבל אני פה.

ואני ישראלי.

ונמצא במצור עם עוד 10 מיליון תושבים עד שיחלוף זעם והווירוס החדש ייעלם.

ליאמי ואני לקחנו את דגל הכחול־לבן שאנחנו תולים פה בכל יום עצמאות של ישראל. עטיתי על הפנים שלו שתי מסכות אחת על השנייה, ופתחנו בזהירות את החלון (כי הווירוס הזה מפחיד, ולא בא לנו שהוא ייכנס הביתה). תלינו מהר מהר את הדגל בחלון בחזית הבית. עכשיו, גם בשעה הכי קשה של ווהאן, כששום דבר עדיין לא ברור, ואנשים מתים כאן כל יום מהווירוס החדש, אז שיֵדעו כולם שאנחנו כאן וישראל גם חלק מהמתרחש. לי זה בהחלט העלה את המורל.

בחוץ קר. חמש מעלות מעל האפס. אין אנשים ברחובות. תחושה מוזרה. סגרתי מהר את החלון וחיבקתי את הסיני הקטן שלי.

"אבא", הוא אמר אחרי שהורדנו את המסכות. "אל תדאג, עכשיו הווירוס לא יבוא אלינו כי יש לנו דגל חזק".

עדכון אחר הצהריים: העיר סגורה לגמרי. אי אפשר לצאת. לפני זמן קצר הודיעו הרשויות שעוד ערים קרובות לווהאן נחסמו גם הן.

הערב ארוחת ראש השנה הסיני. זה החג החשוב ביותר של הסינים. הוא דומה מאוד לפסח שלנו. המשפחות הגדולות והמורחבות מתכנסות כדי לחגוג יחד, אבל הערב כל משפחה גרעינית תעשה את החג לבד בביתה. אין אירועים משפחתיים גדולים ואין התכנסויות.

שנת העכבר מתחילה הערב, והיא השנה הראשונה בגלגל 12 המזלות הסיני. לפני 12 שנים בדיוק, בראש השנה של שנת העכבר הקודמת, התחיל השלג הגדול שפגע מאוד בכלכלה פה. 2008 לא הייתה שנה קלה. היה בה משבר כלכלי עולמי מצד אחד, ואולימפיאדת בייגי'נג המוצלחת מצד שני. אני מקווה ש־2020 לא תהיה קשה כמו 2008 ושתהיה לנו שנת עכבר נורמלית.

כמה סופרמרקטים עדיין פתוחים, ויש על המדפים רק כמה מצרכי מזון בסיסיים, אבל הרבה אנשים מעדיפים להישאר בבית ולא לצאת לקנות, אפילו לא עם מסכות.

לא רחוק מאיתנו התחילו אתמול לבנות בית חולים שמיועד רק לחולים בווירוס החדש. הרשויות אומרות שבתוך שישה ימים יקום פה בית החולים ויתחיל לתפקד. הסינים עובדים תמיד מהר, לא רק בשעות חירום. עכשיו ברור שהם אפילו יהיו מהירים יותר. קשה להסביר לישראלים את הדבר הזה. אנחנו רגילים לרגולציות ולבירוקרטיות ולמאבקים מול הרבה פקידים עד שרואים גשר או מבנה, אבל בסין הדברים עובדים אחרת. לטוב ולפחות טוב.

כל המשאבים מופנים לנושא הזה. האנשים שמתגוררים באזור שלנו מוטרדים מהשאלה מאיזה כביש יעבירו את החולים לבית החולים החדש. האם הם יעברו בצמוד לשכונה שלנו או ייסעו דרך כביש הטבעת הרביעית, שמקיף את העיר מחוץ לשטחים העירוניים שלה? שולי העיר עדיין משובצים בכפרים קטנים ובשדות. בעוד כמה שנים המראות האלה ייעלמו. מה שהיום הוא שדה, יהיה מרכז עירוני גדול ושוקק חיים. ווהאן בולעת את החקלאות שמסביבה ולא נעצרת.

מהחלון הגדול בסלון אני רואה שהשכן בבניין ממול הדליק מין זיקוקים לכבוד החג. המחשבות שלי נודדות לצד השני של האגם, למסעדה הגדולה על הגדה, המסעדה שאנחנו אוהבים לאכול בה, והיינו אמורים להיות בה הערב. במקום ארוחת חג, המולת ילדים, שמחת המבוגרים וצוות גדול עסוק בהגשת מנות חגיגיות לשולחן, יש שם חושך.

בתחנות הדלק התורים ארוכים. נהגים ממלאים דלק בתקווה שיוכלו לצאת מהעיר בקרוב. הסינים זהירים, מעדיפים שהאוטו יהיה מוכן עם דלק למקרה שיפתחו את העיר ויהיה ניתן לצאת.

אל הטלפונים שלנו זורם מידע באופן לא מסודר אבל היסטרי. כל הזמן. חברים מאזורים שונים בעיר מדווחים מה הם רואים מהחלונות שלהם, מהתור בסופר שלהם, מחדרי המדרגות בבניינים שבהם הם גרים. כולם שולחים גלויות מלחמה דיגיטליות. המידע החשוב מתחבא בתוך שורות תמימות. חבר כותב שנגמר האוכל בסופר הזה והזה, מישהי מספרת שראתה מהחלון שלה אמבולנס שמפנה שכן... אנחנו מלקטים את כל המידע הזה ומנסים להרכיב תמונות מציאות גדולות יותר. במיליוני בתים בעיר, בעצם במחוז כולו, אנשים עושים את אותו הדבר. מנסים להבין מה קורה. איזה דבר הזוי. ממה שאנחנו יודעים, הווירוס הזה מקנן 14 יום בגוף לפני שהוא פורץ, וההערכות כאן הן ששיא ההתפרצות עוד לפנינו.

אנשים מודאגים מאוד, אבל סומכים על הממשלה שתדאג להם במקרה שהמצור הזה יימשך ויהיה צורך במזון.

שנה סינית טובה לכולנו.

אה, רגע, אני בקושי אוכל. איבדתי את התיאבון. אולי זה בגלל המחלה. אולי זאת גם המציאות המשונה שהפכה להיות החיים שלנו.

25, שבת

פאנג'יה וננה מדברות בטלפון בכל כמה שעות. כבר שני לילות שלפאנג'יה יש חום מעל 38 מעלות, ובמצב עכשיו פה בעיר חום כזה הוא סימן רע מאוד. פעולה רגילה כמו ללכת לרופא לבדיקה הופכת לעניין של חיים או מוות. פאנג'יה מתייעצת עם ננה אם לצאת מהבית הקטן שלה שנמצא מעל שוק הפרחים וללכת לבית החולים כדי לברר אם נדבקה בווירוס.

"אם יש לי את הווירוס", אומרת פאנג'יה. "עדיף שאצא עכשיו מהבית שלא אדביק את לאו מיי" (בעלה).

"כן", ננה מסכימה איתה. "אבל בבית החולים נמצאים עכשיו כל החולים. זה המקום שנדבקים בו. יש לך מסכה טובה?"

"יש לי מסכה".

בצהריים אתמול פאנג'יה מתארגנת ליציאה לבית החולים. היא לובשת מעל הבגדים שלה מעיל גשם מניילון שמשתמשים בו ברכיבה על אופניים ועוטה מסכה על הפנים. לאו מיי, בעלה של פאנג'יה, רוצה לצאת איתה לבית החולים. "אני אקח אותך, פאנג'יה", הוא אמר לה. היא מסרבת. "עדיף שאלך לבד. תישאר אתה בבית. לפחות שאחד מאיתנו יישאר בריא".

פאנג'יה יורדת במדרגות הבית לרחוב הפרחים הריק ומתחילה לצעוד לכיוון בית החולים, מרחק של כמה קילומטרים. אין מוניות, אין אוטובוסים, אין מטרו. "יצאתי לבית חולים", היא כותבת לננה הודעה וממשיכה לצעוד לבדה בכביש הריק.

בבית הקטן שלהם מעל שוק הפרחים לאו מיי מסתובב חסר מנוחה. מאז שאשתו יצאה, הוא מעשן כבר סיגריה שלישית ברצף, מכבה אותה בעצבנות במאפרה שכבר מלאה בדלים. ברגע אחד גם הוא מחליט לצאת. עוטה מסכה על הפנים ויורד למטה לחפש אופניים ולרכוב לבית החולים. לאו מיי לוקח אופניים שיתופיים בצבע כתום ומדווש במהירות. כמה דקות רכיבה והוא משיג את אשתו שעוד צועדת בדרך. הכביש ריק לחלוטין, והוא מניח את האופניים בצד וממשיך לצעוד עם פאנג'יה לבית החולים.

"היא לא יודעת לרכוב על אופניים", ננה מספרת לי את כל זה, וגם מסבירה לי את מה שאני לא יודע.

"ומה קרה בסוף?" אני שואל, מנסה להגיע לשורה התחתונה, למידע שהכי חשוב עכשיו. "מה קרה בבית החולים?"

"עשו לה בדיקת דם", ננה ממשיכה ומשום־מה מקצרת, ואני צריך להשלים לבד את הפרטים החסרים. "היא נשארה שם עם בעלה עד הערב, וכנראה אין לה את הווירוס".

"זאת בשורה נהדרת", אני שמח.

"כן, וראית איזה אמיץ הבעל שלה?" ננה מנווטת את הסיפור ככה שאשים לב למה שהכי חשוב לה. גם עכשיו, בזמן אסון, הסיניות אוהבות סוף מהאגדות ונסיך אמיץ.

עדכון אחר הצהריים: מספרי המתים גדלים. ד"ר ליאנג וודונג, שעמד בקו הראשון וטיפל בחולים, נדבק גם הוא בווירוס ונפטר. זאת מכה מורלית קשה לצוותים הרפואיים פה.

26, יום ראשון

"האמריקאים באים, הם שולחים מטוס", גועשות קבוצות הוואטסאפ הסיני (שנקרא וויצ'אט) של הזרים בווהאן. "הם יחלצו את האזרחים האמריקאים ואת צוות הקונסוליה".

"קחו אותי גם", מתחנן צעיר מדרום אפריקה שנתקע פה.

כל הספרים שקראתי, כל הסרטים שראיתי, רצים לי בראש עכשיו. זיכרון שואה קולקטיבי שצרוב בראשי מאז הילדות בכרמל בחיפה. המוח צועק לי: "קח את המשפחה ותברח גם".

אבל עכשיו אנחנו בזמן אחר, ואני מכריח את המוח שלי לנטוש את החרדה ולעלות בחזרה על הפסים. בבית שלנו פה בטוח, אני חושב ואומר לעצמי פעם ועוד פעם. בבית שלנו פה בטוח.

איילת בסון מהקונסוליה הישראלית בבייג'ינג מתקשרת כל הזמן. היא באמת דואגת. "אני אבדוק אם אנחנו יכולים לצוות אתכם לאחת המדינות שיוציאו את האזרחים שלהן מווהאן", היא אומרת, וזה מרגיע אותי למרות שאני ממש לא משוכנע שאני רוצה לצאת להרפתקה הזאת.

חבר בלגי שגר בווהאן, נשוי לסינית ויש להם ילדה, כותב לי: "כיף לך שהמדינה שלך דואגת לך. אצלנו הקונסול הבלגי בחופשה. אין עם מי לדבר".

הדילמה נוראה: להישאר פה בחוסר ודאות, אבל עם תקווה שלא נדבקנו ולשמור על עצמנו בבית, או אם נוכל לעלות על מטוס, אז לטוס טיסה ארוכה עם עוד כמה מאות אנשים מווהאן, שסיכוי לא קטן שאחד מהם נגוע במחלה, להגיע למדינה אחרת, שם להיות בבידוד עד שנשוחרר, ועוד טיסה לישראל עם אנשים שאולי גם הם חולים.

המצב כל כך מטורף וההחלטה הזאת כל כך גורלית, שהתחלתי לשאול את כולם מה לעשות. אני שואל ומתייעץ עם החברים שלי בישראל, עם חברים כאן בסין, וביניהם גם כמה רופאים. אני מדבר עם המשפחות שלי, זו בישראל וזו הסינית. זה כל כך קשה: להישאר (בתנאים טובים בבית, אבל עם אי־ודאות באשר לעתיד הקרוב) או לצאת (עם סיכון להידבקות בטיסה ארוכה למדינה אחרת ושהות בבידוד שם).

ווהאן מתרוקנת מזרים. כולם מנסים לצאת. בשאר המחוזות בסין הכול עדיין פתוח, אבל אני יודע שזה יגיע אליהם בקרוב, אז אני מתקשר לחברים ישראלים שגרים בערים אחרות. "קחו מטוס וטוסו לארץ לפני שיסגרו גם אצלכם", אני אומר להם. "ומה איתך?" שואל בדאגה צחי, חבר שגר בדרום סין. זה נשמע לו מטורף העוצר הזה שאנחנו נמצאים בו בווהאן, אבל הוא מספיק חכם ורגיש לשמוע בקול שלי את החרדה, להודות לי, להתארגן ולטוס מיד לארץ עם כל המשפחה שלו. "עופר, אתם בסדר? אני יכול לעזור במשהו מישראל?" הוא מתקשר מתוך דאגה כשהוא נוחת.

העיסוק בעדכון חברים ישראלים שעדיין נמצאים בסין משכיח ממני את ההחלטה הקשה שאני צריך לקבל עבור עצמנו. ננה ממשיכה לנסות לארגן לנו עוד אוכל, ואני על אדרנלין גבוה מסתובב בבית הלוך ושוב כמו ארי בסוגר וחושב מה טוב לנו לעשות.

27, יום שני

"סע וקח איתך את הבנות", אומרת זואי הסינית לבעלה הצרפתי. הוא עובד כאן בעיר באחת מחברות הרכב הגדולות. יש להם שתי בנות מקסימות, וזואי חוזרת ואומרת לו: "קח את הבנות וטוס לצרפת, תברח מהווירוס".

זואי לא יכולה להצטרף לטיסה כי היא אזרחית סין, וכרגע הסינים מאפשרים רק לזרים לצאת בטיסות החירום המיוחדות שמגיעות לקחת אותם הביתה.

זואי בוכה, והבת הגדולה שלה בת השש לא מבינה מה קורה לאמא. "אני לא עוזב בלעדייך", אומר הצרפתי לאשתו ומחבק אותה ואת בתו הבכורה.

"אל תדבר שטויות", זואי הודפת אותו. "לבנות יש דרכון צרפתי, והן יכולות לעלות איתך למטוס. אתה חייב לחשוב על הבנות, אני אסתדר כאן בלי בעיה, זה הבית שלי".

גם התינוקת שלהם בוכה. אביה ניגש אליה, מוציא אותה מהעריסה ומחבק אותה חזק. המטוס לצרפת יגיע לכאן בקרוב, והצרפתי ייאלץ לקבל את ההחלטה של חייו.

מה נעשה אם ירצו לפצל אותנו? אני יודע שננה תרצה שנהיה במקום בטוח גם אם זה אומר שנתפצל, והיא תיאלץ להישאר כאן באזור המסוכן. אני לא אסכים לזה. הבטן שלי מתהפכת. הרבה בלבול, אבל בתוך כל המהומה שמתרוצצת לי בגוף מתחזק כל הזמן קול אחד ברור שאומר שאנחנו צריכים להישאר יחד בכל מקרה, ולא משנה איפה זה יהיה. כאן, בישראל, או בכל מקום אחר.

עדכון אחר הצהריים: איילת מהשגרירות הישראלית התקשרה: "אנחנו עובדים מול הרשויות בסין שלא לפצל משפחות אם תהיה טיסה. איידע אותך".

אני מרגיש יותר טוב. כבר אין לי חום וגם השיעולים נעשו קלים יותר.

גם השיחה עם איילת תורמת להרגשה הטובה שלי. יש מי שדואג לנו. אני בטוח שהחבר'ה שלנו בשגרירות בבייג'ינג רגישים, ולא יעמידו אותנו במצב שבו נצטרך להתפצל.

28, יום שלישי

בערך בשעה 17:00 אתמול התחילו לעבור מסרים מיוחדים מאוד בוויצ'אט. תושבי ווהאן הנצורים מפחד ההידבקות בווירוס העבירו הודעות מקבוצה לקבוצה: הערב בשעה 20:00 כולם יעמדו ליד החלונות בבתיהם וישירו "ווהאן ג'יא יו" בקריאות חזקות וקצובות. "ווהאן ג'יא יו" זאת קריאת עידוד שאפשר לתרגם אותה למשהו כמו "יאללה בית"ר", או אם לקחת את זה לרקע שממנו אני בא, חיפה והר הכרמל, אז הקריאה הזאת היא כמו "היידה חיפה".

"באמת כולם יעמדו בחלונות וישירו?" אני שואל את ננה. היא מסתכלת עליי במבט מופתע. "אנחנו חזקים, זה בטוח יקרה", והולכת למטבח לספור שוב כמה תפוזים נשארו לנו ולחלק אותם ל־30 מנות שוות שזה מספר הימים שהחלטנו, היא ואני על דעת עצמנו, שעוד ניאלץ לשבת בבית סגורים ומבודדים.

בשעה 20:00 בדיוק, בתוך השקט והחושך של העוצר הכי גדול בהיסטוריה, נעמדו מיליוני אנשים בחלונות הבתים שלהם, כל אחד ומשפחתו הקטנה, ושרו בצעקות ביחד, "יאללה ווהאן, יאללה ווהאן". במשך חמש או שש דקות שנראו כמו נצח. עיר שלמה כואבת ומסוגרת עודדה את עצמה.

הסטתי את הווילון והלכתי לחדר השינה להיות קצת עם עצמי. "לה גונג" (בעלי), ננה קוראת לי מהסלון. "בוא תראה, כולם מעלים סרטונים של השירה". אני מנסה להגיד לה שאני מיד בא, אבל הדמעות חונקות את גרוני, ויוצאת לי מהפה רק הברה לא ברורה. אני נשאר לשבת על קצה המיטה.

חברה טובה מתקשרת מהארץ מודאגת. "איך אתם היום?" היא שואלת. "יהיה בסדר", אני אומר לה. "אספר לך אחר כך". "אתה בוכה?" היא שואלת. "עופר, הכול בסדר? אני דואגת לכם".

"כן, זה בסדר, זה מהלחץ של האירועים", אני עונה. "חוזר אלייך מיד", וסוגר את השיחה כי איך אפשר להסביר דבר כזה גדול של מיליוני אנשים שרים יחד ליד חלונות סגורים בקצב אחד "יאללה ווהאן, יאללה ווהאן".

נדרש לי זמן להתאושש מהאירוע הזה. רצף של תחושות התרוצץ אצלי בלב, מתחושת פחד ומועקה עד תחושת התעלות וּודאות שנעבור את זה. שירה מהדהדת כזאת של 10 מיליון אנשים מטלטלת את הנפש והמוח. קשה להסביר את ההרגשה הזאת, אבל אין ספק שזה יישאר איתי כל החיים. זכיתי לחיות את רגע הסולידריות הזה. זר במדינה שאותה הפך לבית, עם משפחתו ומיליוני אנשים שבבת אחת הפכו אחיו. אני ישראלי, אבל היום, מהיום, אני גם בן העיר הזאת.

העליתי את זה לפייסבוק, בארץ משתפים את הפוסט הזה בכל מדיה אפשרית. אני רואה את כל השיתופים וקורא את המילים הטובות שאנשים כותבים ושולחים לנו, ולא נרגע. אני שוב בוכה. לא זוכר מתי בכיתי כל כך הרבה.

30, יום חמישי

יומיים לא כתבתי. לא היה זמן. מוזר להגיד את זה כי מה יש לנו עכשיו מלבד זמן? אבל הימים מלאים. הפחד דורש זמן, והמחשבות של איך להתארגן ומה לעשות דורשות זמן, ומבצעי השגת אוכל לוקחים זמן. אני מתיישב לכתוב כשאני מוצף. כמו עכשיו.

יש טעמים מישראל שאני תמיד מתגעגע אליהם. חלה של יום שישי, למשל. וחלווה. ושקדי מרק. וסוכריות גומי יין שיש רק בבית. בדרך כלל אנחנו מקבלים חבילות מהארץ ומסתערים על האוכל הישראלי. אחרי יום לא נשאר כלום. גם על החבילה האחרונה קפצנו ולא השארנו כלום כי מי חשב שנהיה במצור ולא נוכל לקבל משלוחים חדשים מישראל. אבל היום קרה נס. מצאנו במבה. אולי שקית הבמבה היחידה בסין, בטוח השקית האחרונה במצור הגדול.

הסרטון עם ליאם והבמבה האחרונה בסין שהעליתי לפייסבוק תפס את הרשת, והרבה אנשים טובים הגיבו, וגם כתבו הודעות פרטיות במסנג'ר וביקשו לשלוח לנו חבילות מזון עם במבה ועוד דברים טובים. לצערי, אין משלוחים לווהאן בימים האלה של הקורונה, והחבילות לא יגיעו. אוכל ישראלי זה נהדר, אבל התגייסות מופלאה שכזו של אנשים שאנחנו לא מכירים היא מדהימה ומחממת את הלב.

מנהלת בכירה בחברת "אסם" שלחה הודעה. היא קראה את הפוסט והתרגשה ממנו, הם רוצים לשלוח לנו ארגז של במבה. "אתם מפורסמים עכשיו, הם רוכבים על הפוסט שלך ומרוויחים פרסומת חינם", אומר לי חבר מהארץ, איש עסקים משופשף ולמוד ניסיון. אבל אני מה אכפת לי אם הם ישתמשו בווידיאו שלנו עם הבמבה. אם זה עושה להם טוב, אני שמח. מבחינתי, זה נהדר שהם פנו והציעו לשלוח חבילות במבה. "הסיני הקטן שלך יכול להיות הילד של הבמבה בסין, הם בטוח ישלמו לכם הרבה כסף על זה", כותבת לי מישהי בפייסבוק. קשה לי להסביר לה. אני כבר שבוע במצב לא ברור של אי־יציאה מהבית, והדבר האחרון שאני חושב עליו זה כסף. שקית במבה אחת שווה עכשיו את משקלה בזהב מבחינתי.

"אי אפשר להכניס חבילות לווהאן", ננה מקבלת את התשובה הזאת שוב ושוב. כל חברות המשלוחים עצרו את הפעילות, ואנחנו נישאר עם זיכרונות במבה יפים ואנשים טובים מהפייסבוק שרוצים לשלוח לנו טעמים מהבית.

ואין, אין כמו במבה.