האי היווני

1

אתונה ממש רתחה מחום בצהרי יום קיץ תחת שמים נקיים מעננים. אובך של חום רטט מעל למדרגות המובילות אל משרדי חברת הספנות קלאקוס, ובוהק השמש המשתקף בחלונות מבני המשרדים בעלי גוון הברונזה גרם להם להיראות כאילו הם עולים באש.

הדלתות האוטומטיות החליקו ונפתחו חרש כשלואיז קרבה אליהן. בפנים הבניין היה העיצוב אלגנטי ומינימליסטי, והאוויר הממוזג היה דומם כמו בקתדרלה. נקישת עקבי הסטילטו שלה הדהדה בעוצמה מענה ממש בצעדה על רצפת השיש השחורה לכיוון דלפק הקבלה.

פקידת הקבלה היתה אלגנטית בהתאם לסביבתה, עם לבוש ממש מושלם כשפניה מאופרות בעדינות רבה. חיוכה שידר תהייה מנומסת.

"קוראים לי לואיז פרובישר. אני פה כדי לפגוש את דימיטרי קלאקוס." לואיז דיברה ביוונית שוטפת. אחד היתרונות הבודדים שהעניקה לה ילדותה רבת הנדודים היה כישרונה לקלוט שפות במהירות.

פקידת הקבלה העיפה מבט ביומן הפגישות שהיה על שולחנה, וגבותיה המעוצבות לעילא התכווצו קצת בחומרה.

"צר לי, אבל לא נראה שלמר קלאקוס נקבעה עמך פגישה, מיס פרובישר."

לואיז הכינה את עצמה מראש לתגובה מסוג זה. "הביקור שלי הוא בעניין אישי, לא מקצועי. אני מבטיחה לך שמר קלאקוס ישמח מאוד לראות אותי."

ההצהרה הזאת מותחת את העובדות יותר מגופייה שנמתחה עד שאיבדה כליל את גמישותה, נאלצה לואיז להודות בלבה. היא הטילה את יהבה על העובדה ששמו של דימיטרי הלך לפניו כפלייבוי רב מעללים, ועם קצת מזל פקידת הקבלה תחשוב שהיא אחת ה – לפי כל עיתוני הרכילויות – מאהבות הרבות מספור שיש לו. זאת היתה הסיבה שהיא לבשה חצאית קצרה בכמה סנטימטרים טובים מכל מה שהיא לבשה אי-פעם, ונעלי עקב קטלניות אשר גרמו לרגליה להיראות כאילו הן ארוכות בלי סוף.

היא הותירה את שערה פזור, לשם שינוי, במקום לאסוף אותו לפקעת על קודקודה, והיתה מאופרת יותר מאשר בדרך כלל. צללית עין בגוון אפור-מעושן הדגישה את הגוון הכחול העמוק של עיניה, והשפתון האדום והבוהק שלה התאים בדיוק לצבע החצאית והז'קט שהיא לבשה. עדי היהלומים בצורת פרח החבצלת, שהיה תלוי על שרשרת זהב עדינה סביב צווארה, היה במקור של סבתה. היה זה התכשיט היחידי שבבעלותה, והיא בחרה לענוד אותו מתוך תקווה שאם סבתה סלין משקיפה עליה ממרומים, היא תשלח לה קצת מזל.

היא קראה פעם באיזשהו מקום שנוכלים זוכים להצלחה בזכות הביטחון העצמי המוחלט שהם מסוגלים להפגין, כך שכשפקידת הקבלה החלה למלמל משהו על כך שהיא תבדוק עם מזכירתו האישית של מר קלאקוס, השמיעה לואיז צחוק, הטילה מעבר לכתפה את תלתליה הבלונדיניים, והחלה להתקדם לכיוון המעלית. לפני שנים רבות היא כבר ביקרה במשרדים של חברת הספנות קלאקוס, כשאמה היתה פילגשו של קוסטאס קלאקוס, והיא היתה די בטוחה שדימיטרי התמקם כעת במשרד המפואר שבקומה העליונה של הבניין, המשרד שהיה בעבר של אביו.

"אין שום ספק שדימיטרי ישמח מאוד לראות אותי, ואני גם מבטיחה לך שהוא יבקש שלא יפריעו לו במשך זמן די ממושך," היא הודיעה לפקידה בעצלתיים.

פקידת הקבלה הביטה בה בחוסר ביטחון, אך למרבה ההקלה של לואיז, היא לא עשתה שום ניסיון נוסף לעכב אותה. אלא שברגע שדלתות המעלית סגרו עליה, כל מפגן האומץ שלה התפוגג, והיא הרגישה שוב תחושה של אי נוחות וחוסר ביטחון עצמי, ממש כמו שהרגישה כשהיתה בת תשע-עשרה. היא עוד יכלה לזכור, ממש כאילו זה היה אתמול, את העימות המר שהתחולל בינה לבין דימיטרי שבע שנים לפני כן, והזיכרון של כעסו ושל ההשפלה שלה גרם לבטנה להתהפך ביתר שאת.

המעלית נראתה לה קלאוסטרופובית להחריד, אך היא לקחה נשימה עמוקה והכריחה את עצמה להישאר שלווה. דימיטרי היה תקוותה הטובה ביותר להיות מסוגלת לסייע לאמהּ, וחיוני לחלוטין היה שהיא תשמור על קור רוח ותשלוט ברגשותיה שחוו תנודות עזות בין חשש לציפייה לשוב ולהתיצב מולו שנית אחרי זמן רב כל כך.

היה עליה לצפות מראש לכך שלעבור את מזכירתו האישית יהיה הרבה יותר קשה מאשר לעבור את פקידת הקבלה שבכניסה לבניין. אם לתת את הקרדיט הראוי לאלת'ה פגנוטיס – שמה התנוסס על גבי דלת משרדה – היא דווקא כן הרימה טלפון לבוס שלה והעבירה לו את בקשתה של לואיז לחמש דקות מזמנו.

הבקשה נתקלה בשלילה מוחלטת.

"אם תוכלי להסביר לי את מטרת ביקורך, מיס פרובישר, אז אולי מר קלאקוס ישנה את עמדתו," מלמלה המזכירה האישית אחרי שחצי שעה חלפה, וברור היה לגמרי שדי נמאס לה מהאורחת הלא קרואה שנותרה יושבת במשרדה, בדיוק כשם שנמאס ללואיז להוסיף ולחכות.

הסיבה שהביאה אותה לפגוש את דימיטרי היתה אישית מדי, חשובה מדי מכדי שתדון בה עם מישהו מלבדו, אבל פתאום עלה בדעתה של לואיז שבאי אירנה היא ידועה בשם לולו – כפי שאמה קראה לה תמיד בילדותה. וכיוון ששם המשפחה שלה היה שונה כעת משהיה אז, אולי דימיטרי לא יודע מי זאת שמבקשת להיפגש עמו.

פקידת הקבלה נראתה מלאת תימהון, והיא שבה ובדקה שנית את ההודעה החדשה שלואיז ביקשה ממנה להעביר לבוס שלה, אבל היא נענתה לה ונבלעה בפתח משרדו.

ניחוח הקפה שזה עתה הוכן תקף את חושיו של דימיטרי והודיע לו, גם בלי שיהיה עליו לבדוק את שעון הרולקס העשוי פלטינה שעל פרק כף ידו, שהשעה שלוש. מזכירתו האישית הגישה לו קפה בכל יום בשעה הזאת בדיוק. אלת'ה עבדה אצלו כבר חמש שנים, והיא דאגה שמשרדו יתנהל ביעילות של מכונה משומנת היטב.

"אפחריסטו," הוא אמר בלי להרים את עיניו מטורי המספרים שעל מסך המחשב שלו, אך הוא היה מודע לכך שהיא הניחה את המגש על שולחנו, ובאופן בלתי מודע הוא המתין לקול הנקישה החרישי בעת סגירת הדלת שיעיד שהיא יצאה מהמשרד.

הנקישה לא נשמעה.

"דימיטרי – האם אוכל להחליף איתך מילה?"

בהזעיפו פנים לנוכח ההפרעה הלא צפויה, הוא הסיט את מבטו מהדוח שעל עריכתו עמל והביט לעבר מזכירתו האישית. "ביקשתי שלא יפריעו לי," הוא הזכיר לה, ונימה של קוצר רוח החלה להתגנב לקולו.

"כן, אני מצטערת... אבל הבחורה הצעירה שהגיעה קודם וביקשה לפגוש אותך עדיין כאן."

הוא משך בכתפיו. "כמו שאמרתי קודם, אני לא מכיר שום לואיז פרובישר. לא שמעתי עליה מעולם, ומאחר שהיא לא יכולה לספק את הסיבה לביקורה, אני מציע שפשוט תקראי לאנשי האבטחה ותבקשי שילוו אותה החוצה מהבנין."

אלת'ה הבחינה באותות האזהרה המעידים שהבעלים והמנהל של חברת הספנות קלאקוס מתחיל להתרגז. שום דבר לא יכול להרגיז את דימיטרי קלאקוס יותר מהפרעה לשגרת העבודה שלו. אבל מצד שני ניהול אימפריה המגלגלת מיליארדי דולרים בוודאי מציב מולו תביעות רציניות, היא הודתה בלבה.

בגיל שלושים ושלוש היה דימיטרי אחד מאנשי העסקים החזקים ביותר במדינה. עוד לפני שנטל לידיו את המושכות של חברת הספנות קלאקוס, אחרי מות אביו, דימיטרי כבר הקים חברת אינטרנט שהתמקדה במכירת מוצרי איכות מעוצבים לשוק האסיאתי הצומח במהירות, ובתוך שנים ספורות הפך בעצמו למיליונר. האמביציה והנחישות שלו היו יוצאות מהכלל, והברק וחוסר המעצורים שהוא הפגין בחדרי ההנהלה היו אגדיים ממש.

לפעמים היה נדמה לאלת'ה שהוא מנסה להוכיח משהו לאביו למרות שהבעלים הקודם של חברת קלאקוס הלך לעולמו שלוש שנים לפני. התהום שנפערה בין האב לבנו היתה מפורסמת ברבים, והיא חשבה תמיד שחבל מאוד שהם לא הספיקו להשלים.

לא משנה מה באמת היה הדחף שהניע אותו, דימיטרי לקח על עצמו סדר יום תובעני ביותר, ושילם לעובדיו בעין יפה כדי שידאגו שחייו יתנהלו ביעילות מופתית. בדרך כלל היא לא היתה מעלה בדעתה להטרידו בקשר לאורח שהגיע בלי לתאם מראש פגישה ועוד מסרב להסביר בנוגע למה הוא מעוניין להיפגש עמו. אבל מאחורי נחישותה השקטה של לואיז פרובישר הזאת יכלה אלת'ה לחוש באיזו נואשות, מה שגרם לה להתעלם מהוראתו של דימיטרי שלא להפריע לו משום סיבה שהיא.

"מיס פרובישר ביקשה ממני להגיד לך שאתה מכיר אותה שנים בכינוי – לולו, ושהיא מעוניינת לדבר על האי אירנה."

אלת'ה היתה בטוחה שהיא חזרה על ההודעה כלשונה, אבל כעת כשהמילים יצאו מפיה, הן נשמעו לה קצת מגוחכות, והיא הכינה את עצמה להתפוצצות הזעם של דימיטרי.

עיניו הוצרו והוא הביט בה בריכוז למשך כמה שניות, ואז למרבה תדהמתה אמר בכעס, "תגידי לה שאני יכול להקדיש לה שלוש דקות בדיוק, ואז תכניסי אותה."

היה שקט בחדרה של המזכירה האישית, רק קול השעון המתקתק בלי הפסקה התחרה בהלמות לבה של לואיז. החלון העניק לעיניה מראה פנורמי מהרהיב של העיר אתונה, אך קו הרקיע של העיר לא הצליח להחזיק את תשומת לבה לאורך זמן. עצביה היו מרוטים, וקול הדלת הנפתחת עם כניסתה של אלת'ה פגנוטיס גרם לה לפנות אחורה.

"מר קלאקוס יקבל אותך לפרק זמן קצר מאוד," הודיעה המזכירה בנימה שקטה. ברור לחלוטין היה שהיא סקרנית מאוד בנוגע למתרחש, אבל היא נהגה במקצוענות ולא חשפה את הסקרנות הזאת. "בואי איתי בבקשה."

פרפרים החלו להסתובב בבטן של לואיז. אם תתנהגי בצורה בוטחת, הוא לא יוכל להפחיד אותך, היא אמרה לעצמה, אבל היא המשיכה לחוש פרפרים, ורגליה הרגישו מאוד לא יציבות כשהיא נעמדה על עקבי עשרת הסנטימטרים שלה ופנתה להיכנס אל לוע הארי.

"אז מתי בדיוק הפכה לולו הובס ללואיז פרובישר?"

דימיטרי ישב לו מאחורי מכתבת מהגוני ענקית. הוא לא קם לכבודה בהיכנסה, והבעת פניו נותרה קפואה, כך שלא היה לה מושג מה הוא חושב, אך הוא הקרין הילה של עוצמה וסמכותיות שגרמה לה להרגיש קצת מאוימת. מוחה קלט בנוסף לכך גם את העובדה שהוא היה יפהפה ממש. גוון עורו הים-תיכוני הכהה ותווי פניו העזים נראו כאילו נחצבו מגוש של שיש, וכשהיא פגשה את מבטו הקריר לבה הזדעזע והלם בקיר צלעותיה.

אחרי שמזכירתו חמקה מהחדר בדיסקרטיות נשען דימיטרי אחורה בכיסאו וסקר את לואיז בצורה גלויה לחלוטין שהעלתה סומק חמים בלחייה. היא נאבקה בדחף למשוך כלפי מטה את קצה חצאיתה כדי לגרום לה להיראות קצת יותר ארוכה. והיא אפילו לא היתה כלל קצרה כל כך – רק כמה סנטימטרים מעל לברך, היא הזכירה לעצמה; אבל ההופעה האלגנטית והמתוחכמת שלה, שהצליחה להיות גם קצת פרובוקטיבית ושנבחרה במכוון מתוך תקווה שיעלה בידה לחזק מעט את בטחונה העצמי – היתה שונה לחלוטין מהחליפה הכחולה שהיתה אלגנטית אם כי מעשית לחלוטין ושאותה היא נהגה ללבוש בכל יום לעבודתה במוזיאון.

בניגוד גמור לאמהּ, שהיתה להוטה תמיד למשוך תשומת לב של הסובבים אותה, לואיז שמחה להיבלע ברקע. היא לא היתה רגילה למבטים מסוג המבט שדימיטרי נעץ בה כעת – כאילו היא אישה מושכת, והוא כבר מדמיין איך היא נראית ללא בגדים! פניה התלהטו עוד יותר. ברור שהוא לא מדמיין אותה עירומה. הרי לא היה שום ניצוץ של מודעות מינית בעיניו הירוקות כזית. היה זה רק אור השמש שחדר במלוכסן מבעד לתריסים והשתקף באישוניו.

הוא כבר נמשך אליה פעם, בעבר, לחש לה קול בתוך ראשה. ואם להיות כנה לגמרי עם עצמה, האם היא לא בחרה את התלבושת הזאת בכוונה מתוך תקווה להרשימו – להראות לו מה הוא הפסיד? פעם הוא אמר לה כמה היא יפה. אבל זה לא היה אמיתי, הבהירו לה חושיה. זה היה רק חלק מהמשחק האכזרי שהוא שיחק מולה, והזיכרונות של מה שקרה אז ביניהם, באי אירנה, הם זיכרונות שמוטב שלא לעוררם.

"את נשואה? פרובישר הוא שם המשפחה של בעלך?"

השאלה הישירה והתמציתית הפתיעה אותה לגמרי. פניו של דימיטרי היו עדיין אטומים לגמרי, אבל פתאום היא היתה מסוגלת לחוש באיזה שהוא מתח שאחז אותו.

היא נדה בראשה. "לא – אני לא נשואה. מאז ומעולם הייתי לואיז פרובישר. אמא שלי קראה לי בכינוי המטופש ההוא כשהייתי צעירה יותר, אבל אני מעדיפה להשתמש בשמי האמיתי. והובס לא היה מעולם שם המשפחה שלי. אני קיבלתי את השם של אבא שלי, אפילו שטינה לא התחתנה איתו מעולם. הם נפרדו כשהייתי רק בת כמה חודשים, והוא סירב לתמוך כלכלית, בה וגם בי."

פניו של דימיטרי התקשחו כשהיא הזכירה את אמהּ. "לא מפתיע אותי לשמוע שאביך היה רק אחד בשרשרת המאהבים של טינה. מזלך שהיא זכרה בכלל את שם המשפחה שלו."

"אתה האחרון שיכול לדבר על זה בכלל," הטיחה לואיז מיד בהתגוננות.

למען האמת, טינה לא היתה האמא הטובה ביותר בעולם. לואיז בילתה חלקים שלמים של ילדותה בכל מיני בתי ספר, שכללו גם פנימיות, בעוד אמהּ מסתובבת לה ברחבי אירופה עם הגבר שהיא הצליחה לתפוס לה באותה עת. אלא שכעת טינה היתה חולה; העובדה שבילדותה של לואיז אמהּ התייחסה אליה לא פעם כאל מטרד שרק מפריע לחיי החברה העמוסים שלה, כבר לא שינתה. אפילו עם הרפואה המתקדמת של ימינו, המילה סרטן מצליחה לעורר תחושת אימה, והמחשבה שהיא עלולה לאבד את אימא שלה גרמה ללואיז להבין עד כמה היא באמת יקרה ללבה.

"לפי מה שראיתי בדיווחי התקשורת, אתה נהנה להיות הפלייבוי המיליארדר עם אספקה בלתי נדלית של מאהבות יפהפיות. אני מקבלת את העובדה שאמי אינה מושלמת, אבל האם אתה עדיף עליה באמת, דימיטרי?"

"אני לא הורס משפחות," הוא אמר בנימה חמורה. "מעולם לא גנבתי את בת הזוג של מישהו ולא הרסתי מערכת יחסים מאושרת בהחלט. על כך שאמך שברה את לבה של אימא שלי הרי אין שום ויכוח."

מילותיו המרות פגעו בלואיז כמו כדורי אקדח, ולמרות שלה עצמה לא היה על מה להרגיש אשמה, היא חשבה בפעם המיליון עד כמה היא מצטערת על הרומן שאמהּ ניהלה עם קוסטאס קלאקוס.

"דרושים שני אנשים למערכת יחסים," היא אמרה בשקט. "אבא שלך בחר לעזוב את אימא שלך לטובתה של טינה..."

"רק כיוון שהיא רדפה אחריו בלי להרפות ופיתתה אותו בעזרת כל טריק מהרפרטואר העשיר שהיה לה, בלי ספק." קולו של דימיטרי שפע טינה. "טינה הובס ידעה בדיוק מי היה אבא שלי כשהיא 'נתקלה בו במקרה' במסיבה במונקו. זאת לא היתה פגישה מקרית כמו שהיא שכנעה אותך להאמין. היא ידעה שקוסטאס יהיה שם, והיא הצליחה להשיג לעצמה הזמנה למסיבה מתוך כוונה ברורה לתפוס לעצמה איזה מאהב עשיר."

נחיריו של דימיטרי התרחבו בהתאמצו להשתלט על הזעם שעדיין בער בו בכל פעם שהוא חשב על הפילגש של אביו. בפעם הראשונה שעיניו נתקלו בטינה הובס, הוא כבר קלט מי היא בדיוק – זונה רודפת בצע שנצמדת כמו עלוקה לכל גבר עשיר שיהיה טיפש מספיק להימשך לזוג שדיים גדולים ולהבטחה של נירוונה מינית.

זה היה הדבר שהרגיז אותו יותר מכול. ההבנה שאביו לא היה איש חכם או נפלא, כמו שהוא האמין לפני כן, הכאיבה נורא. הוא איבד את הכבוד שלו כלפי קוסטאס, שהיה ממש אליל בעיניו, ואפילו כעת הוא עדיין חש מין גוש קשה בבטן כשהוא נזכר איך התנפצו אשליותיו.

הזעם מילא אותו באנרגיה חסרת מנוחה, והוא הדף אחורה את כיסאו וקם בתנופה. הוא הזדעף כשלואיז מיהרה לסגת אחורה לכיוון הדלת. הוא הזכיר לעצמו שזאת לא האשמה שלה שאמהּ היתה כלבה תככנית רודפת בצע. לואיז היתה ילדה כשטינה פגשה את קוסטאס – ילדה מגושמת עם גשר בשיניים ומנהג מעצבן להשפיל את מבטה ארצה כאילו מתוך רצון להיבלע בה ולהפוך לבלתי נראית.

אם לומר את האמת, הוא לא הקדיש לה תשומת לב רבה במיוחד בהזדמנויות שבהן הוא הגיע לבקר את אביו באי הפרטי של משפחתו בים האגאי, בתקופות שבהן היא שהתה שם עם אמה בחופשות בתי הספר. זה היה שוֹק רציני כשהוא הגיע לאי בפעם האחרונה – אחרי המריבה עם אביו – והילדה, שהוא הכיר בתור לולו, היתה שם לבדה. אלא שהיא כבר לא היתה ילדה. היא היתה בת תשע-עשרה – על סף הפיכתה לאישה, ובתמימותה בלתי מודעת לחלוטין לכוח המשיכה שלה. הוא לא ידע מתי בדיוק הפכה הנערה הנבוכה, שהיתה תמיד בישנית כל כך שלא הוציאה בנוכחותו מילה מפיה, לאדם בוגר, אינטליגנטי ורהוט. בפעם הראשונה בחייו נטש אותו ביטחונו העצמי הרגיל, והוא מצא את עצמו מתקשה לדעת מה להגיד לה.

הוא פתר את הבעיה בכך שנשק לה...

דימיטרי השיב את מעייניו אל ההווה. שקיעה בזיכרונות לעולם אינה רעיון טוב במיוחד. אבל כשהוא התבונן באורחת הבלתי צפויה, שקטעה את שגרת עבודתו המאורגנת בקפידה, היה עליו להודות שבמשך שבע השנים שחלפו מאז, לולו – או לואיז – הגשימה את הפוטנציאל שהיא הראתה בגיל תשע-עשרה והפכה לאישה מהממת.

הוא העביר את מבטו עליה, ושם לב לשערה הארוך הבלונדיני-דבש אשר נחצה בצד ראשה כך שהקיף את פניה בעלי צורת הלב וצנח עד לאמצע גבה בשפע תלתלים בורקים. לעיניה היה גוון כחול-ספיר עמוק, ושפתיה הבוהקות במעטה של שפתון אדום היוו פיתוי רציני.

תשוקה הופיעה, כמו דקירה כואבת, בשיפולי בטנו כשהוא הוריד את מבטו וראה את האופן שבו הז'קט ההדוק שלה נצמד אל התרוממותם המוצקה של שדיה והדגיש את מותניה הצרים. חצאיתה היתה קצרה, ורגליה, העטופות בגרביונים בהירים, היו ארוכות ודקות. נעליים עם עקבי סטילטו הוסיפו לקומתה שבעה סנטימטרים לפחות.

הוא השיב את עיניו לאט בחזרה במעלה גופה והשתהה על פיה. שפתיים רכות ולחות, פשוקות קמעה... הוא חש איך הוא מתחיל להתקשות כשתמונה הבזיקה מול עיני רוחו, איך הוא מלכסן את שפתיו מעל שפתיה ומנשק אותה, כמו שעשה לפני שנים רבות כל כך.

לואיז הרגישה כאילו נשימתה כלואה בריאותיה. משהו התרחש בינה לבין דימיטרי – איזה מין קשר משונה כמעט גרם לניצוצות חשמל להתפצח באוויר החדר. היא לא יכלה להתיק את מבטה ממנו. כאילו שאיזה כוח בלתי נראה נעל את עיניה על עיניו, ובעת שהיא התבוננה בו, היא הרגישה איך דמה הולם באוזניה, כמו הד של הלמות לבה הפראית.

בהיכנסה למשרדו היתה המחשבה הראשונה שלה שהוא לא השתנה בכלל. ראשו היה מוחזק עדיין באותה הזווית היהירה, כאילו הוא באמת מאמין שהוא טוב יותר מכל אחד אחר. ולמרות שהוא בוודאי בשנות השלושים שלו כבר, לא היה שום רמז לאפור בשערו השחור כפחם.

אך כמובן שהשתנו בו כל מיני דברים. בשבע השנים אשר חלפו מאז שהיא ראתה אותו לאחרונה, הפך הגבר הנאה והחלק, שהיה יכול בקלות להיות דוגמן בפרסומת לאפטרשייב, למחוספס יותר. פניו היו צרים יותר, קשים יותר, עם עצמות לחיים חדות כתער וסנטר רבוע אשר העיד על נחישות לא מתפשרת לוודא שהכול יתנהל תמיד על פי רצונו. התדמית הנערית שהיא זכרה היתה כלא היתה, וכעת ניצב לפניה גבר במלוא אונו, מופת של שלמות גופנית.

כעת, כשהוא עמד, היא שמה לב לגובהו יוצא הדופן. הוא מתנוסס וודאי לגובה של מטר שמונים ושמונה או מטר ותשעים אפילו, היא העריכה, ומבנה גופו חזק מאוד עם שרירי אתלט מאומנים היטב. מכנסים אפורים מחוייטים היטב עטפו את מותניו הצרים, ובשלב כלשהו במהלך היום הוא נפטר מעניבתו – היא היתה מוטלת על משענת הכיסא שלו – ופתח את הכפתורים העליונים של חולצתו, מה שחשף משולש של עור שחום וקמצוץ שיער שחור אשר כיסה, כפי שהיא ידעה, את כל חזהו.

זיכרונות הציפו אותה – תמונות של דימיטרי הצעיר יותר, עומד על שפת הבריכה בווילה שעל האי אירנה, לבוש במכנסי שחייה רטובים שנצמדו אל ירכיו החזקות ולא הותירו הרבה לדמיונה. לא שהיא היתה צריכה לדמיין אותו עירום כעת. היא כבר ראתה כל סנטימטר של גופו הזהוב והנפלא. היא נגעה בו, ליטפה אותו, הרגישה איך משקלו מצמיד אותה אל המזרן בעת שהוא נשכב מעליה...

"מה מביא אותך לפה?"

שאלתו הפתאומית הגיעה בדיוק בזמן כדי לקטוע את מחשבותיה התועות. היא שחררה את האוויר הכלוא בריאותיה באנחה קלושה.

"אני צריכה לדבר איתך."

"זה משונה," הוא אמר בציניות. "אני זוכר שפעם אני אמרתי לך את אותן המילים בדיוק, אך את סירבת להקשיב לי. למה שאני אקשיב לך כעת?"

לואיז נבהלה מההתיחסות שלו לעבר. היא הניחה שהוא בוודאי שכח את פרק הזמן הקצרצר שהם בילו ביחד. היו אלה ימים קסומים, ימים נפלאים, עבורה, אך היא היתה חסרת כל חשיבות מבחינתו – כמו שהסתבר לה בהמשך.

היא לחלחה את שפתיה היבשות בקצה לשונה. "נדמה לי שתהיה מעוניין במה שיש לי להגיד. אני מעמידה את האי אירנה למכירה – חשבתי שאתה תרצה לקנות אותו."

דימיטרי השמיע צחוק קשה. "את מתכוונת שאקנה בחזרה את האי שהיה שייך למשפחה שלי במשך ארבעים שנה, לפני שאמך שכנעה את אבא שלי על ערש-דווי לשנות את צוואתו ולהוריש לה את האי? מבחינה מוסרית האי אינו שלך ואין לך זכות למכור אותו." הוא הזדעף. "ואת גם לא זאת שרשאית למכור אותו. קוסטאס נקב בשמה של טינה כיורשת שלו והותיר לה את האי."

"בעצם אני הבעלים החוקי של האי. אימא שלי העבירה לי את הבעלות עליו, ואני יכולה לעשות איתו כל מה שמתחשק לי – וטינה גם מסכימה עם ההחלטה שלי למכור אותו."

לפחות החלק הראשון של ההצהרה הזאת היה אמת, חשבה לואיז. אמה שמעה לעצת רואי החשבון שלה שאמרו לה שמוטב יהיה לה להעביר את הבעלות על האי אליה מטעמי מיסים. אבל לואיז לא התייחסה מעולם אל האי אירנה כאל רכוש שלה, והחלטתה למכור אותו היתה המוצא האחרון במאמציה לגייס את סכום הכסף העצום שהיה עליה לשלם כדי שטינה תוכל לעבור באמריקה את הטיפול הרפואי החדשני ומציל-החיים. היא לא דיברה על כך עם אימא שלה, שהיתה חולה כל כך שלא יכלה להתמודד עם שום דבר מעבר למאמץ לצלוח כל יום בנפרד. סיכויי ההישרדות של טינה היו קלושים, אבל לואיז היתה נחושה בהחלטתה שצריך להיות לה סיכוי כלשהו.

היא לא נרתעה ממבטו של דימיטרי וניסתה שלא לחוש מבוהלת מהתוקפנות העזה שהוא הקרין. "ערכו של האי הוערך בשלושה מיליון לירות שטרלינג. אני מוכנה למכור לך אותו במיליון אחד בלבד."

עיניו הוצרו. "למה?"

היא הבינה את הפתעתו. סוכן הנדל"ן בפירוש חשב שהיא לגמרי השתגעה כשהיא הודיעה לו שהיא מוכנה להציע את האי הקטן והקסום, המשתכשך במימי הטורקיז של הים האגאי, תמורת מחיר נמוך בהרבה ממחירו בשוק.

היא משכה בכתפיה. "כיוון שאני חייבת למכור במהירות."

היא לא ניסתה כלל להסביר לו שמעולם היא לא הרגישה נוח כל כך עם העובדה שקוסטאס קלאקוס הוריש את האי הזה לאימא שלה במקום להשאירו למשפחתו. קיים ספק ניכר אם דימיטרי בכלל יאמין לה, ומלבד זאת היא לא רצתה לערב רגשות אישיים במה שהיה בעצם הצעה עסקית. היא היתה צריכה למכור את האי אירנה, והיא היתה בטוחה שדימיטרי יהיה להוט לקנות אותו. סוף סיפור.

"אני יודעת שאתה ניסית לקנות את האי מאימא שלי זמן קצר אחרי מותו של קוסטאס, ושהיא סירבה למכור. אז עכשיו אני מעניקה לך עוד הזדמנות לשוב ולהפוך לבעליו."

דימיטרי נחר בבוז. "תני לי לנחש. טינה רוצה שתמכרי בשבילה את האי כיוון שהיא בזבזה את כל הכסף שאבא שלי השאיר לה, ועכשיו היא החליטה לממש את הנכס האחרון שנשאר לה."

הניחוש שלו היה קרוב לאמת במידה כואבת למדי, הודתה לואיז בלבה. מאז מותו של קוסטאס ניהלה אמהּ אורח חיים ראוותני ולא האזינה לאזהרותיהם של אנשי הבנק שלה שקרן הירושה שלה הולכת ומתדלדלת.

"אין לי שום כוונה לדון בסיבות שלי למכירה. אבל אם תדחה את ההצעה שלי, אפרסם מכרז למכירת האי, ונאמר לי שהוא יעורר עניין גדול מאוד."

"עניין, כנראה. אבל אם לא שמת לב במקרה, העולם מצוי כרגע בעיצומו של מיתון כללי, ויש לי ספק אם יעלה בידך למכור את האי במהירות. חברות בתחומי התיירות לא יימשכו לאי אירנה כיוון שהוא אינו גדול מספיק כדי לפתח עליו אטרקציות תיירותיות – תודה לאל."

מילותיו של דימיטרי היו דומות מאוד למה שסוכן הנדל"ן אמר ללואיז. "רכישת אי פרטי לא עומדת כעת בראש סדר היום של רוב האנשים. אפילו מיליארדרים נזהרים בהוצאותיהם באקלים הכלכלי הלא ברור הזה, וחודשים יכולים לעבור לפני שיימצא לאי קונה."

פניקה העיקה על בטנה. אמהּ לא יכולה להרשות לעצמה חודשים.

דימיטרי בחן את לואיז במבט תוהה והסתקרן כשראה איך פניה החווירו. היא שידרה ביטחון עצמי רב, אך הוא חש באיזו פגיעות אצלה שהזכירה לו את הבחורה הצעירה שהוא הכיר לפני שנים.

היא היתה אז בשנתה הראשונה באוניברסיטה, היא רק החלה לעשות את צעדיה הראשונים בעולם הגדול, והיתה שופעת תשוקה לחיים. תשוקתה לכל דבר, ובעיקר לאמנות, כבשה את לבו. למרות שהוא היה רק בשנות העשרים שלו עדיין, התלהבותו כבר הוכהתה על ידי שרשרת של נשות חברה מתוחכמות ששבו לצנוח למיטתו בהתלהבות שכבר החלה להיראות לו מעיקה. אבל לולו שהוא פגש באי אירנה באותו אביב היתה שונה לגמרי מכל אישה שהוא הכיר – בדיוק כשם שהיתה שונה מהנערה הגמלונית והבישנית שממנה הוא כבר התעלם בכמה הזדמנויות קודמות כשראה אותה בווילה של אביו.

בגרותה החדשה גירתה את סקרנותו, והם שוחחו יחדיו במשך שעות. לא סתם שיחה של סרק אלא שיחות מעמיקות ומעניינות. עם חלוף הימים התברר לו שהוא מעריך מאוד את ידידותה ואת כנותה כשם שהוא הוקסם מיופייה, שלא היה יופי שטחי אלא נבע באמת מתוך תוכה.

הוא כבר חשב שמצא משהו מיוחד – מישהי מיוחדת. אך הוא טעה.

דימיטרי היה מודע לתחושה קלה של חרטה שאותה הוא הזדרז לגרש בעת שסגר בטריקה את הדלת על זיכרונותיו.

"יש פה יותר מכפי שאת מספרת לי," הוא ניחש באופן אינטואיטיבי. "איך זה שאת מוכנה למכור את האי במחיר הנמוך בהרבה מערכו?"

כשהיא לא השיבה, הוא משך בכתפיו בביטול. "תודה לך על ההצעה, אבל אני כבר לא מעוניין באי אירנה." הוא שלח לעברה מבט רב משמעות. "המקום מעורר זיכרונות רבים מדי שאותם אני מעדיף לשכוח."

לואיז תהתה אם הוא ניסה לפגוע בה במכוון. יכול כמובן להיות שהוא התכוון לרומן של אביו עם אימא שלה. קוסטאס עזב את אמו של דימיטרי כדי לחיות עם טינה על האי אירנה. אבל איך שהוא היה לה ברור שהוא דיבר על זיכרונות אישיים יותר – על מספר הימים הנפלאים שהם בילו יחדיו ועל אותו לילה מדהים.

הוא הסיט מעלה את השרוול שלו והציץ בשעונו. "שלוש הדקות שלך חלפו. מישהו מאנשי האבטחה שלי ילווה אותך החוצה מהבניין."

"לא... חכה!" המומה לגמרי מהדחייה הפתאומית, נדחקה לואיז קדימה ושלחה את ידה כדי למנוע אותו מלהרים את שפופרת שטלפון שניצב על שולחנו. אצבעותיה נגעו באצבעותיו והמגע החטוף שלח זרם חשמלי במעלה זרועה. היא לא הצליחה להחניק את האנקה שנמלטה מגרונה ומיהרה למשוך את ידה בחזרה.

היא חשה את עיניו הנחות עליה, אך היא היתה כל כך מזועזעת מתגובתה למגעו שלא היתה מסוגלת להניע את עצמה לפגוש את מבטו. היא היתה המומה מסירובו לרכוש ממנה את האי. היא היתה כה בטוחה שהוא יסכים.

מוחה הסתחרר במערבולת. אם דימיטרי לא רוצה לקנות את האי אירנה, היא תעמיד אותו למכירה באותו מחיר נמוך שהיא הציעה לו. אבל עדיין אין שום ודאות שהאי אכן יימכר במהירות, והזמן של טינה הרי הולך ואוזל.

היא העלתה בדמיונה את פני אמהּ שהיו רזים במידה מכאיבה בפעם האחרונה שהיא ראתה אותה. בוהק השפתון העז, שטינה דאגה להוסיף למשוח בכל יום בעזרתה של האחות המטפלת בה, נראה מחריד על רקע עורה האפור.

"אני מפחדת, לולו," לחשה אז טינה, כשלואיז רכנה מעל למיטה כדי לנשק אותה ביום שקדם לטיסתה ליוון.

"הכול יהיה בסדר – אני מבטיחה לך."

היא תעשה כל מה שביכולתה כדי לקיים את ההבטחה שנתנה לאימא שלה, נשבעה לואיז לעצמה. איך שהוא היא תהיה חייבת לגייס די כסף כדי שטינה תזכה לקבל את הטיפול ההוא באמריקה, והסיכוי הגדול ביותר שהיה לה להשיג זאת היה על ידי שכנוע דימיטרי לקנות ממנה בחזרה את האי, שבלבה היא האמינה היה צריך בכלל להיות שלו.

זאת היתה הסיבה שהיא הציעה לו את האי אירנה במחיר הנמוך בהרבה מערכו. מצפונה היה קרוע בין הרצון לעזור לאמהּ לבין הצורך להיות הוגנת כלפי דימיטרי. הסכום שבו היא נקבה באוזניו היה אמור להספיק לכיסוי הטיפול בטינה בקליניקה שבמסצ'וסטס, וגם היה אמור להשאיר מספיק כסף למחייתה אחרי שהיא תחלים שוב.

היא חייבת להאמין שזה אכן הולך לקרות, חשבה לעצמה לואיז בלהט. היא סירבה לחשוב על כך שטינה לא תשרוד את הטיפול. אבל הצהרתו של דימיטרי שהוא לא מעוניין ברכישת האי היתה מכה רצינית מאוד לתקוותיה.