האלטרואיסטים

1

״את באה איתנו.״

מגי הכירה את אֵמָה עוד מאז הגשר בשיניים, אבל הנערה הגמלונית שניגנה בסקסופון בתזמורת הג׳ז של בית הספר התיכון שלהן בהתלהבות שדי היה בה להציל את כבודו האבוד של הכלי — ולאמיתו של דבר, של הג׳ז בכלל — הייתה עכשיו בשנתה השנייה בבית הספר למשפטים. כעשרה מחבריה ללימודים התקבצו בסלון ביתה של אֵמה, כפות ידיהם כרוכות סביב אחרים־משמעותיים או נטועות בביטחון על המותניים. בפינת המטבחון, בקבוקי וודקה נושאי סמלים חקוקים בזכוכית חלבית חלקו שטח שיש עם קנקני פלסטיק של מיץ תפוזים. מגי יכלה להישבע שהיא מכירה את השיר המהדהד ברחבי הדירה, אבל בכל פעם שהייתה קרובה לזהות אותו, הודעה נכנסת צפצפה בטלפון המחובר אל הרמקולים והוציאה אותה מריכוז. ״את תמיד מופיעה כשמשהו מתחיל,״ המשיכה אֵמה, ״אבל אז את חומקת כאילו שאף אחד לא ישים לב.״

״לא, לא נכון,״ אמרה מגי.

״טוב, אז יופי. כי היום את באה איתנו.״

מגי חרקה שיניים ובהתה בעיגול המשקע הכתום בתחתית כוס הפלסטיק שלה. בצידו האחר של החדר, בחור עתיר שיניים במשקפיים אופנתיים חיקה מישהו שמגי לא זיהתה.

״יש כאן הרבה אנשים מעניינים,״ הוסיפה אֵמה והחוותה אל דבוקה של כמה מחבריה.

מגי הזעיפה פנים. כל ההתרחשות הזאת נתנה הרגשה מבוימת. כולם היו יציבים מדי, בטוחים מדי בעצמם. רעד של פרנויה טלטל את גופה. האם המסיבה הזאת, ההתכנסות הזאת בלוֹאֵר איסט סייד של אנשי שיווק ואנליסטים פיננסיים וכמעט עורכי דין, אורגנה למענה? מגי לא הצליחה להתנער מהתחושה שהמפגן הראוותני הזה של ניידות כלפי מעלה נועד להעביר לה איזה מסר.

״מה את מנסה להגיד?״

אֵמה הרימה ידיים. ״אני לא מנסה להגיד שום דבר!״

מגי הרפתה את הכתפיים. בסופו של דבר, היא הסתדרה לא רע. היא עבדה לפרנסתה למען האנשים הטובים של קווינס. הבוס היחיד שלה היה המצפון שלה. פירוש הדבר, בדרך כלל, היה לבצע כל מיני מטלות או להיות בייביסיטר או לתווך במגעים עם רשויות העיר עבור שכנים דוברי ספרדית ורוסית וסינית. עבודות מזדמנות. במרוצת חמישה חודשים היא טיפחה רשת קטנה של לקוחות, בעיקר מהגרים שהאזרחות האמריקאית שלה נתפסה בעיניהם כמיומנות סחירה. זו הייתה עבודה מספקת, גם אם לא משתלמת במיוחד. היא תמיד הייתה קצת רעבה.

הבחור עתיר השיניים ניגש אליהן. ״אנחנו מדברים על זיגלר,״ הוא אמר.

״אוי אלוהים,״ אמרה אֵמה. ״זיגלר!״

״מי זה זיגלר?״ שאלה מגי.

״הוא אחד המרצים שלנו,״ אמר הבחור. ״נזיקין.״

״מה זה נזיקין?״

״זה מתי שהצד הנפגע —״

״אוי, לא משנה.״

נראה היה שהבחור נעלב. ״טוב,״ הוא אמר.

אֵמה הכירה ביניהם. ״זאת מגי. היינו יחד בתיכון.״

״מה את עושה?״ שאל הבחור וכיווץ את עיניו.

לא מזמן, אישה פולנייה מרחוב הִימְרוֹד שכרה את שירותיה של מגי כדי שתדבר אל הבן שנולד לה. היא אמרה שהיא יכולה להגיד כל מה שמתחשק לה, כל עוד היא אומרת את זה באנגלית, מתוך מחשבה שהתינוק יטמיע את השפה בתת־מודע המנץ שלו, וכשיגדל ידע לדבר אנגלית שוטפת. אבל ביום הראשון, אחרי שהאם יצאה מהחדר, מגי חטפה בלק אאוט. היא מלמלה אמממ ואההה במשך כל המפגש, אחוזת שיתוק שנבע בתחילה מעצבים ואחר כך מרגשות אשם על שהיא עומדת להרוויח עשרה דולר לשעה בלי לעשות כלום. ״אני לא יכולה לקחת את הכסף שלך,״ היא אמרה לאישה בתום המפגש. ״אבל בשבוע הבא יהיה לי המון מה להגיד. מבטיחה.״

טוב, אז הרעב לא היה חמור, אבל האמת? בזמן שמנעה מעצמה בטן מלאה, היא קצת הרגישה שהיא סוג של קדושה. מגי חסכה מספיק כסף להרשות לעצמה להרגיש קדושה, להרשות לעצמה לסרב לכסף אחר. היא קצבה את ההוצאות שלה במשמעת עצמית קפדנית, צרכה רק מה שנחוץ לה, רק מה שהרגישה שהיא ראויה לו. הבעיה הייתה שהגוף שלה לא הצליח להבחין בין רעב שהיא גוזרת על עצמה לבין הסוג האחר. הגוף הכיר רק ״רעב״ — חסך תזונתי, לא הצהרה אידאולוגית — והיא כחשה בהתאם. שלושה קילו בשנתיים. לא מעט, בייחוד כשאין הרבה מלכתחילה.

בהתחלה היה נחמד, להרגיש כל הזמן קלילה וקצת שברירית. היא התהלכה ברחובות רידג׳ווד עם זמזום קל שטשטש את גבולות ההכרה. אבל אז העוויתות בבטן שלפו ציפורניים ומדקרות הרעב נעשו אלימות. היא התחילה לדאוג אחרי שהתעלפה אפופה בעננת חמישה טעמים מאחורי הונג קונג סוּפֵּר בּוּפֶה — רגליה בגדו בה והיא קרסה ארצה. בסמסטר הראשון של השנה הראשונה שלה באוניברסיטת דנפוֹרת׳ בסנט לואיס, מגי למדה שבועיים בקורס ״פילוסופיה 101: יסודות המחשבה המערבית״ עד שזנחה אותו לטובת משהו פחות תאורטי, ובזמן הזה הספיקה ללמוד את הביטוי בעיית גוף־נפש, אבל לא את ההגדרה שלו. עכשיו הרגישה שהיא חווה בעיית גוף־נפש כלשהי, גם אם לא את הבעיה בה״א הידיעה. הגוף שלה בא בתביעות משלו, בעוד החלק בה שעושה אותה למגי — היא הניחה שזה ה״עצמי״ — כאילו מרחף מעל כמו בלון קשור לחוט.

אֵמה נופפה יד מולה. ״מגי? בריאן שאל אותך משהו.״

אם שמים בצד את עניין המשקל, מגי הייתה דומה כמו שתי טיפות מים לאימה המנוחה. היה לה השיער של פרנסין קליין אלטר, חום־אדמוני ונוטה להסתלסל, ושְפְּריץ נמשים עדין על גשר האף. אבל מגי הייתה קטנה, ואילו אימה הייתה (לא גדולה או חסונה, אלא) מוצקה, עם דחיסות שהעידה על שכנוע מוסרי עמוק. אביה, שמגי סירבה להכיר בכל דמיון אליו, הוריש לה מצח בולט חלקית, גולגולת בעלת צורה שחושלה בהלמוּת תודעה שלא הצליחה לרמות אף אחד.

״היא בסדר?״ שאל הבחור, בריאן.

״אנחנו צריכים להאכיל אותך קצת,״ אמרה אֵמה. ״נדמה לי שיש לי טורטייה צ׳יפס איפשהו.״

״לא, לא,״ הגיבה מגי בתנועת ביטול. ״אני בסדר גמור.״

״את בטוחה?״

היא הנהנה. קצת סחרחורת, זה הכול. ״לגמרי.״

״טוב. אז — בסדר. תארגני את הדברים שלך. אנחנו יוצאים עוד עשר דקות.״

״יוצאים לאן?״

״יוצאים מהבית.״

מגי סקרה את החדר. בכל כמה דקות עזב מישהו את החבורה הקטנה שלו והצטרף לחבורה אחרת, דבר שגרם בכל פעם למישהו בחבורה הזאת לעזוב אותה מיד למען אחת אחרת, והקבוצות השתנו כל הזמן, אבל נשארו באותו הגודל בסוג של תרמודינמיקה חברתית שנראתה למגי גם מכוונת וגם מנכרת. ״זאת הבעיה,״ היא אמרה. ״כולם כאן בדרך למקום אחר.״

״על מה את מדברת? אנחנו הולכים לבר. כולנו.״

מגי זקרה את הגבות. ״אל תספחי אותי ל׳אנחנו׳ הזה.״

אֵמה נאנחה. ״כולם כאן סוּפּר־נחמדים. וחכמים!״ היא נעצה מרפק בבריאן. ״בריאן הוא גאון.״

מגי הנידה בראשה. ״אני לא מסוגלת.״

״מֵגְס. זה יום ההולדת שלי.״ היא חייכה נואשות. ״את מכירה אותי יותר זמן מכל אחד אחר כאן. את יכולה בבקשה? רק הפעם הזאת? בשבילי?״

מגי הוחמאה — היא באמת הכירה את אֵמה הכי הרבה זמן, ועל כן הכי טוב? — אבל כבר ראתה איך הערב הזה יתפתח. היא תקנה לה קוקטייל בשישה עשר דולר ואחר כך תתחרט על ההוצאה הזאת עד סוף הערב, תיאלץ לסבול באורך רוח שיחות על זה ששנה א׳ בלימודי משפטים הייתה קשה הרבה יותר משנה ב׳, ותוך כדי כך תסרב לדְרינקים מבחורים בעלי הכנסה פנויה שלבושים כולם באותן חולצות כפתורים כחולות.

״סליחה,״ היא אמרה. ״אני לא מסוגלת.״

החיוך של אֵמה התעקם. ״את מסוגלת, אבל את לא תעשי את זה. את לא חייבת להקשות על עצמך כל כך, את יודעת. החיים לא צריכים להיות קשים כל כך.״

אבל אֵמה טעתה. החיים קשים, לכולם כמעט, ועל אלה שחייהם קלים מוטלת החובה לכפות על עצמם קשיים לפני שיירקבו מבפנים. אם יש דבר אחד שמגי לא הייתה מסוגלת לראות זו הנאה של אנשים שיש להם המון מה להפסיד.

בבת אחת היא חשה סחרחורת. בחילה. המוזיקה בחדר התחילה להתערפל. עוד מישהו שומע את זה? אגל זיעה נחת בתוך הכוס שלה. היא שלחה יד אל הכתף של אֵמה, אבל האצבעות שלה לא הצליחו להגיע ליעדן.

מגי ידעה שאסור היה לה לוותר על ארוחת צהריים, ובכל זאת האשימה בהתעלפות את הבלאי שנגרם לה מידיו של נער בן שתים עשרה.

פעמיים בשבוע היא פגשה את ברונו נָקָהארָה בדירת הוריו, כביכול כדי לעזור לו ולאחיו בשיעורי הבית. אלא שהעניין הטרי של ברונו באמנויות לחימה משולבות הותיר תפזורת של חבורות בכל גופה, כתמים בצבע סטייק עבש שאותם היא הרוויחה ביושר. הוא טען שהטחת מהלומות בחונכת שלו היא תרגול חיוני לשיפור המיומנות המקצועית שלו.

״להעיף ולהחטיף!״ הוא צעק כמה שעות לפני כן, כשהפיל את מגי על הרצפה.

אף שהשכר על העבודה המסוימת הזאת היה זעום במיוחד, מגי קיבלה בסובלנות, ואפילו בברכה, את ההתעללות הזאת מצד ברונו. התְקיפוֹת היו הוכחה לכך שהיא עוסקת בעבודה מהסוג שדורש הקרבה. חִשבו על אימא תרזה, השברירית והכפופה. על גנדי והצלעות הבולטות שלו. החבורות היו בשבילה מין תעודת הכשר. הוכחה לכך שיש לה אופי. כי זה מה שקורה כשמנסים לעשות משהו טוב: בסוף תמיד חוטפים אגרוף בבטן.

משכנה של משפחת נקהארה היה דחוס לעייפה, אם כי חמים ונעים. הדירה השקיפה על מתווה הלב המגושם שיצרו הרחובות סַייפְּרֶס, מירטל ומדיסון בשכונת רידג׳ווד בקווינס, חלל פתוח תחת כיפת השמיים אשר בלילות שקטים של יום ראשון אפשר היה לשמוע בו בנפרד את הרכיבים השונים של השכונה: פעמוני כנסייה מונים את השעות, רחש שלטי נאון מהבהבים. מריבת שלושים השנים בין איש קירח ליונה.

״או־קיי,״ היא רטנה והשתחלה החוצה מתחתיו. ״אני רואה שאנחנו עוד עובדים על ענייני הכעס שלנו.״ היא השתמשה בגוף ראשון רבים עם הבנים. זה עזר ליצור אחדות ואמון.

הסלון בבית משפחת נקהארה הסריח בקביעות מטָקיטוֹס שרופים או ממאפה פיצה או מכל דבר קפוא אחר שברונו אכל השבוע, בשילוב הנפיחות של הלברדור הצהוב החלוש שלהם פְלָאוּאֶר, שהתנחל זה מכבר בפינת הסלון כדי למות שם. השטיחים מקיר לקיר כבר קיבלו צבע בז׳ מלוכלך כמו שלג שפינו אותו לשולי רחוב. מעל לספה חומה דמוית עור נתלו זה לצד זה צמד דיוקנאות: האחד של מייקל ג׳קסון, והאחר (היא שאלה) של פֶּטְרוֹ פּוֹרוֹשֶנְקוֹ.

״אין לי עניינים של כעס,״ אמר ברונו. ״יש לי אוֹ־דִי־דִי.״ הוא התכוון להפרעת התנגדות, בעיה שהוא קרא עליה באינטרנט.

״זאת מחלה אמיתית,״ הוא אמר, ״ואת יודעת את זה.״ אבל הדיוק באבחנה לא ריכך את ההשפעות שלה.

״הפרעה,״ היא תיקנה. ״לא מחלה.״

בששת החודשים שעבדה עם ברונו, מגי כבר ראתה אותו ממצה מגוון של תחומי עניין, שכללו בין השאר — אבל לא רק — סכינים קופצות, אכילה תחרותית ופירומניה. אם כי אמנויות לחימה משולבות, לעניות דעתה של מגי, הן לא הרבה יותר מתירוץ שמאפשר למתאגרפים מופרעים להיפטר מהיסודות הפילוסופיים שעושים לכאורה את האִגרוף ל״ספורט של ג׳נטלמנים״, היא טענה שזה תחביב טוב יותר מהאחרים. בסופו של דבר, זה ספורט, והייתה הוכחה מוחשית להשפעה שלו. פירות המאמצים של ברונו ניכרו בגופו — ועכשיו התפשטו גם לגופה שלה.

״אני כבר גמרתי את שיעורי הבית,״ קרא אלכס משולחן המטבח, וקולו דנדן כמו פעמון של קונסיירז׳. בניגוד לברונו, שהיה כולו גוש אחד, עם גפיים תפוחים והדוקים במפרקים כמו בבלונים בצורות של חיות, אחיו היה קטן וחלקלק ומעוצב בקווים זורמים, עם עור צח ושיער שחור כדיו.

״אם סיימת, אתה יכול לעשות את שעשועי המתמטיקה שלך. וברונו, תוציא בבקשה ברגע זה את מה שמעלה עשן בתנור.״

היא התירה את אבזם החגורה שהצמידה את תיק השליחים שלה לחזה, והתיק נפל על השטיח במפל רך של קרקושי רוכסנים. חופשייה ומשוחררת, היא התחילה לסדר את הדירה כמו מנהלת במה: הניחה שלושה עפרונות מחודדים בצד היד החזקה של אלכס, ואז השתחלה לתוך הכיסא של ברונו ומזערה משחק של מכות ופתחה את מיקרוסופט וורד.

ואז, כאילו על פי סימן מוסכם, אביהם של הנערים, גבר יפני מוזנח שמגי מעולם לא הוצגה בפניו באופן רשמי — ושדיבר מעט מאוד אנגלית, עניין מוזר, כי לדעתה הבנים לא ידעו יפנית — שרבב את הראש לתוך המטבח. הוא זיכה את ההתרחשות במבט ארוך, מודאג, ונעלם שוב בחדר השינה.

״ברונו, עכשיו.״

הוא נהם והלך למטבח.

מגי הייתה מהוססת בכל הנוגע להשלטת משמעת. מתחת לכללים הרשמיים שלה הסתתרה באר עמוקה של רוך כלפי הילדים. היא לא נהנתה להעניש אותם. היא הייתה מעדיפה שיצייתו לה פשוט מתוך כבוד. היא לא ביקשה הערצה מוחלטת, אבל היא בהחלט עמדה על כך שיכבדו אותה. כבוד מצד ילדים בגיל טרום־ההתבגרות עלול להיראות לפעמים כמו חוסר כבוד. זו הדרך שלהם להראות חיבה. וחוץ מזה, היא חשבה, ונזכרה בעבודתו של האנתרופולוג פורץ הדרך ההוא שקראה בקולג׳, לעורר כבוד אצל הילידים זה תמיד השלב הראשון. או, בעצם, לא ״ילידים״ אלא — לא משנה.

״מי רוצה מיני־קלצונה?״ שאל ברונו ושלף מהתנור מגש של גלילי בצק מושחרים. הוא עבר לקול הראפ שלו. ״צוחק איתכם, חת׳כת מזדיינים. הבני זונות האלה שלי.״ הוא הטה את הראש לאחור ושמט אחד מהכיסנים הממולאים ברוטב ישר לתוך הפה.

דרכה העקלקלה של מגי אל רידג׳ווד התחילה ברעיון, משהו שעלה בדעתה בילדותה, שהעולם לא רק קטן אלא גם קשוב למאמציה.

כשהייתה קטנה היא יצאה לעיתים קרובות לטייל ברגל בפורסט פארק בסנט לואיס, וליקטה כדורי גולף סוררים שעפו מחוץ למסלול. כשצברה מספיק למלא את פח המִחזוּר הכחול של שישים הליטרים שהחזיקו הוריה במוסך החניה, היא שטפה את הכדורים בצינור וגררה אותם אל המדרכה שליד תלולית החבטות. דחף יזמי כפה עליה להציב שלט: כדורי גולף, אחד בדולר. ביום הראשון היא הרוויחה ארבעים דולר אחרי שמכרה יותר מחצי מהמלאי. אבל כשהתייצבה שם בסוף השבוע שלאחר מכן, מגי כבר נמלכה בדעתה. היא החליטה לחלק את הסחורה שלה חינם. למה לא בעצם? היא אהבה לטייל ברגל, היא אהבה לאסוף כדורי גולף — היא אפילו אהבה את התחושה המטהרת שבניקוי שלהם! אמנם גולף היה בעיניה בדיחה גמורה, עיסוק פנאי נטול השראה של גברים לבנים מהסוג העתיק ביותר, אבל כשעמדה שם על הדשא הירוק גילתה שהיא אוהבת גם את התחושה שבעצם הנתינה.

זה היה גילוי. אם נדיבות היא דבר מרומם נפש עד כדי כך, למה אנשים בכלל מוכרים דברים? למה להתעסק בכל הקח ותן (והקח וקח) של עולם המסחר? בתוך שבועיים היא יצרה שוק והחריבה אותו, ולמדה לקח רב־ערך: בניגוד לְמה שנדמה, תמיד אפשר להתגבר על הגבולות שנמתחים בין בני אדם ובין המערכות שסובבות אותם.

היא הגיעה למסקנה הזאת למרות היותה בת לאב שטיפח ספקות עמוקים כלפי פילנתרופיה באשר היא. כמה שנים אחרי שהערימה על הקפיטליזם בפורסט פארק, מגי הביעה עניין באפשרות לתרום את דמי הכיס שלה לניו אורלינס מוכת ההוריקנים. אבל ארתור ריפה את ידיה, הטיף לבתו על הפטישיזם המפוקפק של ההתקרבנות ועל הנטייה של הצלב האדום לכלות את כל כספו על הוצאות שוטפות.

״הם לא עושים כלום עם כל המזומנים האלה, חוץ מלדגור עליהם,״ הוא אמר.

לא היה אפשר לשכנע אותו בטעות שלו. פעם אחת, בחג ההודיה, אחרי שבֵּקְס, דודה של מגי, נשאה דרשה בת חצי שעה בזכות המטרה הפילנתרופית הקרובה לליבה, הוא התפרץ בזעם: ״בשביל מה ישראל צריכה עצים, לעזאזל?״ זה היה כמעט האני מאמין של משפחת אלטר, שבועת אנטי־היפוקרטס: קודם כול, אל תועילו.

היא סירבה להיכנע. אחרי שסיימה את לימודיה בדנפורת׳ שנתיים קודם לכן עם כל שאר מחזור 2013, ובעקבות מות אימה והכאוס שחולל — היא לא יכלה להעמיד פנים שהעובדות האלה לא קשורות לְמה שקרה בהמשך — מגי עשתה מאמץ מרוכז לעבוד במשרות התמחות מעוטות שכר ככל האפשר בארגונים ללא כוונת רווח. היא הצטרפה אל החבר שלה מימי הקולג׳ מייקי בלומנטל בדירה במידטָאוּן, במרחק הליכה מהחברה הפיננסית שהוא ישב בה כל היום מול שני צגים מתקתקים והעביר סכומי כסף גדולים ביניהם. ההתנחלות אצלו, בלי שכר דירה ומעל לרחוב סואן ושורץ תיירים ליד מדיסון סקוור גַרדן, אפשרה לה להתמסר לעבודה אתית יותר: תקופה של שלושה חודשים ללא שכר ביוזמה בין־לאומית בתחום בריאות הילד, ולאחריה חמישה חודשים בשדולה למען מים נקיים.

אבל היא מעולם לא חיבבה את הנשים — כמעט תמיד אלה היו נשים — שעבדה איתן. כולן בילו חיים שלמים בעמותות ללא כוונת רווח, חיילות חיל רגלים עלובות במלחמה נגד העוולות, עם עיניים תפוחות ופנים מגולפות וארוכות כמו מסכות הפולחן של אנשי העולם השלישי שהן היו נחושות בדעתן לכאורה לעזור להם. אבל לא היו להן שום סיפורים, שום עלילות גבורה על מיגור הרע. השיחות שלהן בארוחת הצהריים היו שגרתיות, והתלונות גנריות לחלוטין. הן כילו אנרגייה רבה יותר על מכונת הקפה המקולקלת שבמשרד מאשר על קידום חקיקה. איפה האנרגייה? תהתה מגי. איפה הלב?

וכאילו לא די בכך, היא לא הצליחה אפילו לבדל את עצמה בין המתמחות, לא הצליחה אפילו לבסס את מעמדה כמסורה מכולן, כי בשני הארגונים הייתה לפחות בחורה מופרעת אחת שהתייסרה על כל דולר שהוציאה על עצמה, על כל דקה שבוזבזה בלי לעזור לזולת. בחורה שנראתה כאילו היא באמת מאמינה שחייה לא שווים יותר או פחות מהחיים של כל אחד אחר, מסוג הבחורות שמוותרות על מקלחת כדי לחסוך מים ומכריחות את שאר המשרד להתענג על ניחוחות הנדיבות שלהן. אחת שדוגלת בכל ליבה במיקרו־הלוואות, אלא אם כן את צריכה כמה דולרים לאוטובוס, ואז לא, מצטערת, כי עדיף להוציא את הכסף הזה על כילה להגנה מפני מלריה לתינוק בקונגו, לא? מגי רתחה מזעם. קונגו פשוט הייתה מעבר לכל ויכוח.

את המשרה השלישית שלה, לעומת זאת, היא אהבה: הסתננות למסעדה מקסיקנית בקניון ליד פָּרָמוּס בשליחות ארגוני עובדים. (בינתיים היא כבר הספיקה להיפרד ממייקי, שבשנה הראשונה אחרי הקולג׳ טיפח כרס לא קטנה, איבד חישוק של שיער והתפקד למפלגה הרפובליקנית, בטענה שעניין זה האחרון ״מקל עליו ללכת לעבודה״.) המשימה שלה הייתה להתחזות למלצרית, לרכוש את אמונם של שאר העובדים, ואז, לאט אבל בטוח, לטמון את זרעי המהפכה בתודעתם. לעודד אותם להתאגד בלי שייראה כלל שהיא עודדה אותם.

היה משהו מסעיר בעבודה בזהות בדויה. כשעבדה בזהות בדויה, לא היה אפשר לייחס לה שום דבר שעשתה, אמרה או חשבה, גם אם לא ממש הרגישה שהיא בזהות בדויה כשעשתה, אמרה או חשבה את הדבר הזה. למשל, ״אני ממליצה על האֶנְצ׳ילָדָה״ (היא לא המליצה על זה), או ״השלמתי עם המוות של אימא שלי״ (היא לא השלימה). לא משנה. סוף־סוף היא מצאה את זה. כן, סוף כל סוף היא מצאה את זה: הקלה מהעול הכרוך בלהיות עצמה.

בינתיים היא נעשתה מלצרית יוצאת מן הכלל — אדיבה, יעילה ושנונה — וזה היה מצחיק, כי היא לא הייתה באמת מלצרית. היא הייתה סוכנת בזהות בדויה. ובכל זאת, היא לא שברה אפילו כוס אחת. היא קנתה סיגריות לשוטפי הכלים שכרעו תחת נטל העבודה. היא למדה לזהות את אלה שנותנים טיפים שמנים. זו הייתה עבודה מתישה מבחינה גופנית, אבל עם סיפוק, והאפשרות להשאיר את המוח בהמתנה כל היום נתנה לה תחושה טובה. חייה כמלצרית היו פשוטים ונטולי שאיפות.

כעבור שבעה חודשים, אחרי שהתחילה לטפטף באקראי את המילה התאגדות באוזני חבריה לעבודה נטולי החשד, המעסיקים האמיתיים של מגי התקשרו לנייד שלה.

״היי, מגי,״ אמר הקול מעברו האחר של הקו. ״זאת בְּרֵנָה. מ— את יודעת. אני כאן עם ג׳ייק וטְריש. תראי, אנחנו ממש מצטערים, אבל אנחנו צריכים לסיים את ההתקשרות איתך.״

״לסיים את מה?״

זה היה בספטמבר. היא ענתה לשיחה בזמן ההפסקה, כשעמדה ליד מכולת אשפה מחוץ למסעדה, הטלפון צמוד ללחי, הבל פיה נראה לעין באוויר הקר והמזוהם של ניו ג׳רזי.

״זה בכלל לא קשור לעבודה שעשית. אנחנו פשוט לא יכולים יותר להרשות לעצמנו להמשיך להעסיק אותך.״

״אני מפוטרת?״

״מהתפקיד שלך אצלנו? כן. אבל מעבודת המלצרות — היא עדיין שלך, מן הסתם. אנחנו לא יכולים לפטר אותך מהמסעדה. ולא היינו רוצים! אני בטוחה שהולך לך יופי.״

״ממש מעולה,״ הדהדה טריש.

ארגון העובדים היה השלמת הכנסה בשבילה. התרומה הייתה צנועה, ולא תחסר במיוחד, אבל בלי הידיעה שהיא עובדת מטעמם, בלי מעמד הסוכנת החשאית שהם העניקו לה, מגי הייתה סתם — סתם —

״אני מלצרית,״ היא אמרה. ״לא אקטיביסטית שמתחזה למלצרית. סתם... מלצרית.״

ג׳ייק הצטרף לשיחה. ״כל עבודה מכ—״

״מכבדת את בעליה, אני יודעת,״ השלימה מגי את הסיסמה שלהם. ״אני יכולה לפחות לספר לאנשים שאני עוד עובדת אצלכם?״

נדמה היה לה שהיא שומעת את ברנה מפסיקה לנשום. ״את מספרת לאנשים שאת עובדת אצלנו? זה לא בסדר. אממ, מגי? זה לגמרי חותר תחת כל העניין. לעזאזל. את סיפרת למישהו שאת עובדת אצלנו? סיפרת למישהו מה אנחנו עושים?״

״לא,״ היא שיקרה.

״טוב. איזה מזל. איזה מזל! הדאגת אותי לשנייה.״

מגי ניתקה וחזרה למטבח בדלת האחורית. צחנת בשר נשרף עלתה מגריל הגז. שני הטבחים צחקו וקיללו זה את זה בספרדית, חמקו זה מזה וקיפצו במקום ותפסו זה במפשעתו של זה. היא פסעה צעד קדימה ופיסת טורטייה לטָאקוֹ נכתשה תחת רגלה, התפצפצה בקול נפץ יבש, נואש.

היא התפטרה מטָאקֵרִיָה אִינסוּפְריבְּלֶה ועברה לשכונה ה״צומחת״ הזאת בקווינס, ושם מצאה חדר בקומה השישית של בניין שבנייתו התעכבה והיה שייך לחברת קש חסידית. היא שאלה את עצמה במה היא תעבוד. מה מערך המיומנויות שלה? במה היא מוכשרת? היא כיסתה את רידג׳ווד במודעות, הציעה את שירותיה בשמרטפות ובטיול עם כלבים. הטלפון סירב לצלצל. מה הטעם, היא תהתה, לעשות תואר בלימודים אמריקאיים אם היא לא מצליחה למנף אותו לחיים של תעסוקה רווחית ועבודה עד מוות, כיאה לאמריקאית? היא בילתה שבועיים רוויי חרדה לנוכח הרפיון שתקף אותה. ואז הגיע הטלפון מאוֹקְסָנָה קוֹזאק־נקהארה.

אוקסנה, שעקרה מאוקראינה, הייתה הפרמדיקית הכי מבוגרת והכי בכושר בצוות הרפואי שלה — באוקראינה הייתה אלופה ביידוי פטיש ורופאה — וחיפשה בוגרת של אחד הקולג׳ים האלה בארצות הברית כדי לעקוב אחרי ההתקדמות של הבנים שלה בלימודים ולשפר להם את האנגלית. מגי נענתה בלהיטות. בפגישה הראשונה ברונו תקע לה אגרוף בבטן. אוקסנה נזפה בו בצירוף שלוש סטירות נלהבות. מגי בכל זאת נענתה.

הבנים, גילתה מגי, שלטו מצוין בשפה. הם רק נזקקו למישהו שיעזור להם לעבור בשלום את חטיבת הביניים.

״אם אני אגמור את שעשועי המתמטיקה, אני אוכל ללכת לחדר שלי ולהקדיש זמן לערכת הרובוטיקה?״ שאל אלכס.

״אתה כזה הומו,״ אמר ברונו. מגי לא הייתה בטוחה אם בגלל ״שעשועי המתמטיקה״ או בגלל ״להקדיש זמן״.

אלכס גלגל עיניים. ״תמצא חֲברה.״

״ברונו, אתה מנבל את הפה,״ אמרה מגי. ״אלכס, אתה לא נחמד. דולר בצנצנת. שניכם.״

הצנצנת הייתה רעיון של מגי. יותר משהייתה זו צנצנת קללות, הייתה זו צנצנת של טוּב לב, רחבה דייה להכיל את רוב סוגי ההתנהגות הקלוקלת. לא היה אכפת לה איך הבנים מתייחסים אליה — ככל שהשתוללו יותר, כן היא הרגישה שמוצדק יותר להעמיד אותם במקום במה שהיה במידה רבה מעין שירות לציבור — אבל היא לא הייתה מוכנה לסבול התנהגות גועלית ביניהם.

״יש לי שתי חברות, ואתה לא רואה אותי עושה מזה עניין,״ מלמל אלכס. הנערים שלשלו את כספם אל הצנצנת שעל השיש במטבח, בין הפינה למעמד סכינים.

ברונו חזר אל שיעורי הבית במתמטיקה והשתמש בעיפרון כדי להפוך תרשימי עוגה לזרגים. אלכס הלך להקדיש זמן. מגי קרסה בפינה של פלאואר, חיככה בו קצרות את האף, ואז קמה ונדדה למטבח. עיניה מצאו את דרכן אל הצנצנת. היא הייתה מלאה כדי שלושה רבעים, ירוקה מטחב וצהובה מזרעים דביקים, סבך עבות של שטרות מעל למצע של נחושת ואבץ. טֵרַריוּם המזומנים הקטן שלה. היא השתעלה, ובחסות השיעול שלפה חופן שטרות של דולר ותחבה לכיס.

כמו כל כלכלה, גם זו של מגי הייתה עתירת פרדוקסים. רָעוֹת הכרחיות. זו הייתה אחת מהן: כדי לבקש ממשפחת נקהארה תשלום נמוך כל כך בתמורה לשירותיה, היא הייתה מוכרחה מפעם לפעם לקחת מהם.

השאלה האמיתית הייתה אם גם הבנים בוזזים את הצנצנת. התשובה הייתה כמעט בוודאות ״כן״ — הצנצנת עמדה בלי השגחה כל השבוע — אבל מה כבר יכלה מגי להגיד בלי להיות צבועה? היא הייתה מוכנה לגנוב, אבל בשום אופן לא להיות צבועה.

כעבור שעתיים היא נפרדה לשלום מהנערים והלכה הביתה. מגי גרה במרחק של כמה רחובות משם, על קו השבר בּוּשְוויק־רידג׳ווד, שקו M של הרכבת העילית מרעים מעליו בחריקת גלגלי מתכת על הפסים. הגבול בין ברוקלין לקווינס היה סואן וטקטוני, כאילו שני הרבעים מבינים היטב שהזהויות שלהם גם נפרדות זו מזו וגם מתנגשות.

בניין הדירות שהיא גרה בו, עם קומות שלמות חסומות בקרשים, עמד מול סניף של פוּד בזאר ולצד בור. הבור היה ענקי, והיה הנוף היחיד שניבט מהחלון שלה בקומה השישית. לעיתים קרובות היא מצאה את עצמה בוהה בו. לתוכו. יותר טוב מטלוויזיה, היא חשבה — אם כי לא הייתה לה טלוויזיה — יותר טוב אפילו מהאינטרנט האלחוטי ששילמו עליו ההורים של השותפה שלה לדירה. הבור! לפעמים ראתה אנשים קטנים בקסדות הולכים סביבו, מצביעים זה על זה, צועקים הוראות. הבור עתיד אולי להפוך למגרש חניה, לעוד דירות, למרכז מסחרי, לכל דבר. אבל הדברים זזו לאט. בינתיים זה היה בור, הבור של מגי, חלל בעל פוטנציאל אדיר שיְמוּצה בעתיד.

בכניסה לבניין היא מצאה גיבוב מטונף שסתם את תיבת הדואר שלה. מגי נאבקה במכסה, וכשנפתח בפצפוץ קטן, נחשף מתחתיו צרור חשבונות וקטלוגים אחוז בגומייה. היא מיינה אותם תוך כדי טיפוס במדרגות הגבוהות. חברת החשמל רצתה כסף, האוניברסיטה שהיא למדה בה רצתה כסף. מגי תהתה לשם מה היא טורחת לבדוק את תיבת הדואר מלכתחילה.

היא תחבה את החבילה מתחת לבית השחי, שהיה לח מטיפוס בשישה גרמי מדרגות, ונכנסה לדירה.

השותפה שלה, שלמרבה אי־הנוחות נקראה גם היא מגי, הייתה סרוחה על כיסא קמפינג עשוי בד כחול שמגי מצאה ברחוב כמה חודשים לפני כן.

״יום ארוך?״

״משוגע. שלושה תלמידים חגגו יום הולדת. תחשבי רק על כמויות הסוכר. הילדים שלי היו מסטולים. לגמרי ירדו מהפסים.״

מגי השנייה הייתה מורה בתוכנית השירות הלאומי אמריקוֹר. היא שנאה את זה. התלמידים שלה, בכיתה ג׳, לא הפסיקו לדרוך זה לזה על נעלי ההתעמלות שלהם, ובחרו כל הזמן באלימות. היה מוזר לראות אותה יושבת כך, שקועה בכיס הבד העמוק של הכיסא. רוב הזמן היא הייתה מסוגרת בחדר שלה, ורוב קיומה התבטא בסדרת נקישות וקרקושי בריחים, ובְאור בתחתית הדלת.

״כן, כן, אני יכולה להבין. היית צריכה לראות את החבר׳ה שלי היום. ברונו שוב פעם הפיל אותי.״

״מגי,״ הטעימה מגי. ״את חונכת של שני ילדים. אני מלמדת שלוש כיתות של עשרים תלמידים כל אחת. זאת עבודה מתישה. אין לך מושג.״

״תירגעי. אני לא מנסה להיות תחרותית.״

מגי סלדה מהנימה המתנשאת של השותפה שלה. למגי השנייה לא היה תואר בהוראה, וסביר מאוד להניח שהיא רק החמירה את המצב של תלמידיה. הדבר האחרון שהם היו צריכים זה למצוא מולם בכיתה אישה לבנה מבולבלת שבאה להושיע אותם.

היא עיוותה את פניה בבוז בדרך לחדר שלה. היא כבר חששה מהמסיבה של אֵמה. עכשיו הייתה במצב רוח איום. היא זרקה את הדואר שלה על המיטה, והפריטים נחתו בצורת כף יד פרושה.

משהו בהיר לכד את תשומת ליבה. מתחת לגיליון האם העובדת שנשלח לכתובת הלא נכונה, היא מצאה מעטפה לבנה חדשה עם שמו של אביה בפינה השמאלית העליונה ומתחתיו שם הרחוב שגדלה בו.

כשהרימה את המעטפה אל פניה, חשבה מגי שתי מחשבות כמעט בו בזמן. האחת הייתה: מה? והמחשבה המוזרה יותר — שהקדימה את זו הראשונה בהפרש של שבריר שנייה — הייתה שדואר לא אלקטרוני זה דבר נורא רשמי, וכל כך שייך למאה שעברה, ושהמעטפה היא כמו טוקסידו לבן קטן.