האליטה של ריידוויל 5: ג’קסון

פרולוג ונסה

רוח קרה מסתחררת סביב כפות רגליי היחפות, ושריקת האוויר העדינה מגרה את עור התוף שלי ומעירה אותי משנתי. ציפורניים ננעצות בזרועי וגוררות אותי מהמיטה. עיניי ממצמצות ונפקחות כשפחד, חזק ומציק, לוחץ על החזה שלי. "עזוב אותי!" אני צועקת בקול צרוד, כשאני מכה בחזה שלו ומנסה להשתחרר מהאחיזה שלו.

הוא זורק אותי לרצפה המכוסה בשטיח, כאילו הייתי חתיכת זבל. "יש לך עשר דקות לארוז את החפצים שלך ולעוף מהבית שלי," דורש אהרון ברין וגוהר מעליי כמו איזה יצור אפל, קודר ומאיים מהגיהינום. לא יפתיע אותי לגלות שאבי החורג חולק די־אן־איי עם השטן עצמו, כי יש מעט אנושיות באיש.

אור קלוש חודר מבעד לחלון הפתוח ומאשר שעדיין מוקדם. נסגרתי בחדר שלי מייד כשחזרתי מההמפטונס אתמול בלילה. נכנסתי למיטה במכנסי הג'ינס הקצרים והקרועים שלי והרשתי לעצמי להיכנע לכאב מהדחייה של קאם וסויר לזמן קצר, לפני שהסתתרתי שוב מאחורי החומות שבניתי סביבי וששכללתי עם השנים. ברגע שהחומות האלה עולות, אני מרגישה קהות חושים, לא מרגישה כאב. אף אחד ושום דבר לא יכול להגיע אליי, כשאני מוגנת מאחורי קירות הפלדה הללו, וזו הבחירה הראשונה שלי כמנגנון הישרדות.

אני קמה על הרגליים ומשלבת את הידיים על החזה בזמן שאני בוהה במפלצת, שהיא בעלה של אימי. "אתה רוצה שאני אלך מפה? בסדר. אני אלך."

הייתי עושה מסיבה כדי לחגוג את זה, לולא קיילי. אחותי רק בת תשע, ואני מפחדת עליה. הלסת שלי מתהדקת, כשאני מצמצמת את המבט אליו. "אבל אם רק תיגע באחותי או באחי..." אני מוסיפה וכוללת את האנטר, האח התאום של קיילי, כי אני לא בוטחת באהרון עם אף אחד מהילדים שלו, "אני פאקינג אקבור אותך."

חשבתי על זה. הרבה. אבל זו תהיה המילה שלי נגד המילה שלו, והרקורד שלי לא יעזור. עורכי הדין היקרים שלו ימחצו אותי בבית המשפט, אבל אני בספק שהמוניטין של המפלצת לא ייפגע. וזה הנשק היחיד שיש לי נגדו.

הוא מזנק קדימה, לופת את הסנטר שלי וצובט את העור שלי בציפורניו. "אל תאיימי עליי, כלבה טיפשה. אני יכול לגמור אותך, ברגע אחד." הוא דוחף אותי ממנו ומקיש באצבעותיו. "אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם. את לא רצויה פה. ותתרחקי מהילדים שלי." הוא צועד לעברי באיום ודוחף אותי לקיר חדר השינה שלי. "אני לא אזהיר אותך שוב."

"למה עכשיו?" אני שואלת, אף שאני מנחשת שמפני שרק עכשיו מלאו לי שמונה־עשרה. חשבתי שהוא ייתן לי להישאר עד שאסיים את התיכון. אם לא הייתי מפשלת כל כך בשנה הראשונה שלי בתיכון ונאלצת לחזור עליה, הייתי חופשיה לגמרי עכשיו.

"אני לא צריך להסביר לך את עצמי. זה הבית שלי ואלו הכללים שלי."

הידיים שלו לופתות את הגרון שלי והוא מטה את ראשי לאחור. "אילו רק הייתי יודע." העיניים שלו מתכהות בזעם גלוי, כשהאחיזה שלו מתהדקת.

אני מרימה לאט ברך אחת, מוכנה להכות.

"אילו רק הייתי יודע, זה היה קורה לפני שנים," הוא אומר.

אין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל זה הדבר שהכי פחות מטריד אותי כרגע, כשאני נאבקת לנשום. בצעד מפתיע, הוא עוזב אותי לפני שאני מספיקה לנעוץ את הברך בביצים שלו.

"הוא היה מאוכזב כל כך אילו ידע." המבט שלו סוקר אותי מכף רגל ועד ראש, הפנים שלו מתעוותות בגועל, אבל הוא לא יכול להסוות את ניצוץ התשוקה הקורן בעיניו.

מרה עולה בגרוני ואני שוב משלבת את הידיים על החזה, כשצמרמורת חולפת בעמוד השדרה שלי.

אני שונאת אותו ברמות קשות.

כעס מתפתל ומתהפך בבטן שלי, ואני מזכירה לעצמי את הנדר שלי - אני אגרום לו לסבול.

מתישהו, איכשהו, המנוול הזה ישלם על כל הדרכים בהן שבר אותי.

"תיק־תק." הוא מעיף מבט אל חדר הארונות שלי. "תתחילי לארוז."

הוא יוצא מהחדר שלי ואני נושפת בכבדות. אני לא יודעת מה גרם להחלטה הזו עכשיו, אבל אני לא אישאר פה כדי לברר.

עדיין לא פרקתי את המזוודות מהחופשה שלי בהמפטונס, אז אני לוקחת מזוודות נוספות וזורקת לתוכן ערמה מהבגדים ומהחפצים האישיים שלי פנימה. אני מוציאה את ערמת המזומנים שחסכתי בשנתיים האחרונות מקופסת הנעליים שהסתרתי מתחת לאחד מלוחות הרצפה בחדר הארונות שלי, יחד עם הדרכון שלי, ואת האקדח הקטן שבחור מבית הספר רכש עבורי בשנה שעברה.

אני מחזיקה את המתכת הקרה בכף היד ומרגישה בטוחה יותר, מעצם הידיעה שיש לי את האקדח הזה ושאני יודעת להשתמש בו. הוא היה שווה את המחיר הרב ששילמתי עבורו, כי ידעתי שהיום הזה יגיע, והשתדלתי להיות הכי מוכנה שאפשר.

אני מכניסה את האקדח לתיק שלי ובודקת שיש לי את הטלפון הנייד ואת הארנק לפני שאני מתלבשת. אני לובשת סוודר שנופל על כתף אחת, מחליקה את כפות הרגליים לנעלי הוואנס בצבעי לבן־זהב ומעיפה מבט אחרון בחדר ילדותי, בלי להרגיש טיפה של צער שאני עוזבת.

חדר השינה הזה אוצר בתוכו רק זיכרונות רעים. המנוול מסתכל כשאני גוררת את המזוודות שלי למטה. אני נאלצת לעלות פעמיים, והוא לא עושה דבר כדי לעזור. רק עומד בלובי העגול והגדול של הבית הענק שלו, עם הבעה משועממת על הפנים, בזמן שהוא בודק שוב ושוב את שעון הרולקס עשוי זהב ראוותני, שעל מפרק כף ידו.

לרגע קצר, אני תוהה איפה אימא, אבל אני לא מופתעת שהיא לא כאן, כדי להיפרד ממני לשלום.

היא ויתרה עליי, על החיים בכלל, לפני הרבה זמן.

אני הולכת לכיוון דלת הכניסה בראש מורם, כשאני מחזיקה את המזוודה האחרונה שלי ומרסנת הדוקר את עורי, על אחותי הקטנה. ברגע שאצא מכאן ואמצא מקום שאוכל לקרוא לו בית, אמצא תוכנית להגן על קיילי.

"נסה." קולה הקטן חודר את השכבות שעוטפות את ליבי, ואני בולעת את גוש הרגשות המבולגנים שחוסם את גרוני. אני מעלה על הפנים הבעה נעימה לפני שאני פונה אל אחותי. היא עומדת על המדרגות, לבושה בפיג'מה של אנה ואלזה ומשפשפת את הפנים הישנוניות שלה. השיער הבלונדיני־דבש באורך הכתפיים שלה פרוע בסבך של קשרים, מכסה חצי מהפנים שלה, מסתיר את האף הכפתורי החמוד שלה ואת העיניים הכחולות הגדולות, הבהירות בכמה גוונים מהעיניים שלי. "את שוב הולכת?" היא הודפת את השיער מהפנים ומסתכלת עליי, כשכאב בורק בעיניה.

אני הולכת לעברה וכורעת על הברכיים לפניה. "אני בת שמונה־עשרה עכשיו, נסיכה קטנה. הגיע הזמן לפרוש כנפיים."

"את לא חוזרת?" הקול שלה עולה בכמה דציבלים, ודמעות נקוות בריסים הארוכים שלה.

"לא בזמן הקרוב." אני שונאת לשקר לה ועונה לה בתשובה מעורפלת ככל האפשר, בלי להבטיח הבטחות שלא אוכל להתחייב להן.

שילך להזדיין המנוול הזה.

אני פאקינג שונאת אותו כל כך.

אני מושכת אותה אליי לחיבוק, וחום חודר אל אבריי כשהיא מצמידה את הגוף הקטן שלה אליי.

"אני לא רוצה שתלכי. אני אתגעגע אלייך יותר מדי." היא בוכה לתוך הצוואר שלי, וסדק מתחיל להיווצר בליבי.

"אין לי ברירה, אבל אמצא דרך לראות אותך," אני לוחשת באוזנה. "גם אני אתגעגע אלייך," אני אומרת בקול רם יותר כדי להסתיר את השיחה השקטה שלנו. אני שוב מנמיכה את הקול. "אבל זה יהיה הסוד שלנו. אסור לך לספר לאף אחד. אפילו לא להאנטר."

"מספיק," המניאק נובח, והיא קופצת בזרועותיי לפני שהיא מהנהנת הנהון קטן.

אני מנשקת את הלחיים הקטנות והרכות שלה. "אני אוהבת אותך." אני אוהבת גם את אחי הקטן, אבל זה יהיה חסר תועלת לבקש להיפרד ממנו, כי אני יודעת שהמנוול לא יסכים לזה.

הוא רוצה להעיף אותי מהבית ולהעמיד פנים שאני לא קיימת.

כאילו מעולם לא גרתי כאן או הייתי חלק מהמשפחה הזו בכלל.

בעיניו, מעולם לא הייתי, כי הדם שלו לא זורם בעורקיי והייתי חלק לא רצוי מהחבילה, כשהוא פגש את אימי והתחתן איתה.

"ונסה צריכה ללכת, מתוקה," הוא מוסיף, ומרכך בכוונה את הטון שלו כשהוא מרים את קיילי מזרועותיי. הוא מנשק אותה על המצח. "ואת תהיי בסדר. יש לך אותי ואת אימא ואת האנטר. זה כל מה שחשוב."

הידיים שלי מתעוותות מהדחף לחבוט בו, ואני שואפת עמוקות כדי לייצב את עצמי. אני שולחת נשיקה באוויר לאחותי ומסתובבת במהירות, לפני שאעשה משהו שאתחרט עליו.

כמו להוציא את האקדח שלי ולירות כדור בין הגבות של המנוול.

כשאני יוצאת החוצה, אני לוקחת נשימה רועדת וסוגרת את הדלת מאחוריי. תחושת ההקלה שלי חדה, אך מהולה בעצב, כי לא אהיה כאן ולא אוכל להתערב יותר.

אור היום עולה לאט אל השמים ומטיל גוון זהוב מרהיב על הקרקע. קצת בהלם, אני בוהה במדשאה המטופחת והמרשימה שמולי. חיכיתי לרגע הזה, אבל הוא בכל זאת סוריאליסטי. אנחנו גרים בשכונה יוקרתית בניו יורק, בקהילה סגורה ואקסקלוסיבית הכוללת סלבריטאים, עורכי דין, אנשי עסקים וכמה פוליטיקאים.

יפה כאן מאוד, אבל בשבילי, זו אשליה.

אני מעדיפה להיות ענייה ומאושרת מאשר עשירה ולחיות בשקר.

אני משאירה את המזוודות ליד המזרקה, צועדת לצד הבית הענק בן שתי הקומות ונכנסת למוסך שיכול להכיל עשר מכוניות. אני מניחה שאני צריכה להגיד תודה שהוא נתן לי לשמור את מכונית הריינג' רובר איווק שלי. זו הייתה מתנה מההורים שלי ליום הולדתי השישה־עשר.

אני יודעת שקיבלתי אותה, רק כדי שהם יוכלו לשמור על מראית עין.

אהרון ברין מעריך את המוניטין שלו מעל לכל דבר ועניין בחייו.

הוא הפך את המורשת שהוריו השאירו לו לעסק מצליח מאוד. הוריו הקימו וניהלו רשת חנויות מכולת ברחבי מדינת ניו יורק, אבל הבן היחיד שלהם הפך אותם למותג עולמי המגלגל מיליונים מדי שנה.

הוא אוהב לשחק את המשחק בכל היבט בחייו. החל מהאישה היפה התלויה על זרועו ועד לילדים הבלונדיניים, בעלי העיניים הכחולות, המושלמים שלו.

תמיד הייתי יוצאת הדופן. המוזרה בהא הידיעה. הבת החורגת, הפזיזה והאנוכית, שמכתימה את התדמית שלו בהתנהגות חסרת השליטה שלה.

התנהגות שהוא היה הסיבה לה.

אף שהוא לא רואה את זה ככה.

על פני השטח, נראה כאילו לא חסר לי דבר.

מתחת למסכה, נשלל ממני כל מה שרוב הבנות בגילי לוקחות כמובן מאליו.

כאב מפלח את חזי, ואני מחזקת את חומות הפלדה שלי ומקהה את הרגשות, עד שרק ריקנות רגועה נשארת. אני נכנסת למכונית שלי ומתניעה אותה, כשצללית בפינת המוסך מושכת את העין שלי. אימי מתקרבת אליי, ושכבות כותונת המשי הוורודה שלה מרחפות מאחוריה. היא הולכת בצליעה ניכרת, וחומצה מטפסת בגרוני. כשהיא מגיעה אליי, אני מורידה את החלון והעיניים שלי סורקות את שלל החבלות הטריות המכסות את החזה ואת הזרועות שלה. הן נמצאות במיקום אסטרטגי כדי שיהיו מוסתרות מתחת לבגדים, אבל זה לא חדש.

"קחי." היא מושיטה לי מעטפה עבה ומרופדת. "זה כל מה שהצלחתי להשיג. אם הייתי לוקחת עוד, הוא היה שם לב." אני מציצה לתוך המעטפה ומוצאת צרור שטרות של מאה דולר. אני בכלל לא שוקלת לדחות את הכסף. אצטרך כל סנט שאוכל לשים עליו את הידיים שלי, והאישה הזו חייבת לי הרבה יותר.

אני מחליטה לעשות ניסיון אחרון. "עדיין לא מאוחר עבורך לקחת את התאומים ולבוא איתי. נוכל לתכנן את זה. נוכל –"

"תפסיקי, ואן. את יודעת שהוא לא ייתן לי ללכת." הקול שלה חד וברור. היא לא בולעת מילים, וזה דבר נדיר. רגעים צלולים כאלה בינינו היו מועטים ונדירים לאחרונה. "אין שום מקום שנוכל לברוח אליו ולהתחבא בו." היא תופסת את זרועי ומסתכלת עליי בעיניים מלאות דמעות. "אני יודעת למה את לא רוצה ללכת. אני אשמור עליה."

צחוק קשה וחסר הומור פורץ מהשפתיים שלי. היא כל כך פאקינג הזויה. "אני מצטערת שאכזבתי אותך," היא מוסיפה בלחש, והדמעות זולגות על לחיי. "מגיע לך הרבה יותר."

"נכון, אימא, אבל זה לא קשור אליי יותר." מאוחר מדי בשבילי, אבל לא בשביל אחותי.

אני לופתת את זרועהּ ויורה לעברה מבט חמור. "אל תאכזבי את קיילי, אימא, או שאני נשבעת באלוהים, אני אחזור לנקום לא רק במפלצת הזו."